טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההיסטוריון שאול פרידלנדר מוציא לאור את החלק השני של מחקרו על השואה

ההיסטוריון שאול פרידלנדר שמע לראשונה כילד את השם אושוויץ מכומר ישועי זמן קצר לאחר שנודע לו על מות הוריו שם. כעת מתפרסם בעברית חלקו השני של המחקר המונומנטלי שלו על השואה, מחקר שחלקו הראשון עורר הדים בינלאומיים עצומים. הכתיבה שלו, שמשלבת עדויות בגוף ראשון, חריגה מאוד עבור היסטוריון: "רציתי להשאיר את הקורא בהלם", הוא אומר. זו גם כנראה הסיבה שהוא טוען: "אני לא חושב שהנאציזם מסוכן מבחינה פוליטית"

תגובות

כשהיה בן עשר, ב-1942, החליט שאול פרידלנדר להתאבד. זה היה זמן קצר אחרי שהועבר למנזר קתולי במרכז צרפת, שבו הוטבל לנצרות וקיבל שם חדש: פול אנרי פרלאנד. על המקום שאליו הלכו אביו ואמו, פליטים יהודים שברחו לצרפת מצ'כוסלובקיה, הנזירות במוסד הקשוח לא אמרו לו דבר, והוא לא הבין מדוע ההורים נעלמו מחייו. "הייתי כל כך מיואש שהחלטתי למות", הוא נזכר.

את ההזדמנות הוא מצא בזמן טיול שגרתי שערכו חניכי המנזר. "ידעתי שאני חולה, עם חום גבוה, ובכל זאת נכנסתי בכוונה לנחל עם מים מאוד קרים. חליתי בדיפתריה קשה. לא יכולתי לנשום. הייתי חולה שבועות, אולי חודשים. אבל כשיצאתי מזה, עברתי מין סיבוב. הייתי אדם חדש, קתולי בלב ובנפש".

וכך, בעוד רבבות מהיהודים בצרפת נשלחים למחנות ההשמדה, התמסר הילד פרידלנדר לאמונה קתולית אדוקה. בתוך זמן לא רב הוא נעשה תלמיד מצטיין בפנימייה שבה התחנך, שם שררו נאמנות נלהבת למשטר וישי של המרשל פטן, ששיתף פעולה עם הנאצים, ו"אנטישמיות נוצרית רגילה", כהגדרתו. "הייתי מקריא טוב בקול רם, לכן היו נותנים לי להקריא בחדר האוכל שבו כולם אכלו יחד", מספר פרידלנדר. "לפעמים הקראתי סיפורים אנטישמיים נוצריים על 'היהודי אברהם', ואפילו תעמולה של משטר וישי, עם אנטישמיות קיצונית בסגנון גבלס. גם את זה הקראתי. הבנתי שיש פה משהו פרדוקסלי, כי אף פעם לא שכחתי שאני יהודי. אבל ברגע שהחלטתי שאני עובר לצד השני, הייתי מוכן לזה".

כשהסתיימה המלחמה, ביקרה אותו במנזר חברה של הוריו, והוא שאל אותה אם היא יודעת משהו על גורלם. "היא אמרה לי: אתה לא יודע שההורים שלך לא יחזרו?" זו היתה הפעם הראשונה שבה נודע לו שהוריו נספו. אחר כך הוא הוזמן לשיחה עם כומר ישועי שממנו שמע לראשונה את השם אושוויץ.

"גם אחרי השיחה הזאת, הנציג של המשפחה שלי היה צריך להביא את המשטרה כדי להוציא אותי מהמנזר", הוא מספר. רק לפני שלוש שנים, במסגרת מחקריו על פעולותיו של האפיפיור פיוס ה-12 בתקופת המלחמה, נודע לפרידלנדר מדוע המנזר סירב לשחרר אותו. "לפני שלוש שנים הגיעה אלי תעודה שנמצאה בארכיון בפאריס. זה היה מכתב מהוותיקן, שבו האפיפיור פיוס ה-12 מורה לכנסייה בכל ארצות אירופה שילדים שהוסתרו במוסד קתולי והוטבלו - לא יוחזרו אם הוריהם לא שבו. לכן היה צריך להשתמש במשטרה כדי להוציא אותי משם".

אף על פי שהיה על סף הסמכה לכמורה, פרידלנדר עזב את הכנסייה, הצטרף לתנועת נוער ציונית ועלה לישראל - על סיפון "אלטלנה". בן הפליטים בעל הזהות המבולבלת, שעזב את המנזר לאחר תום המלחמה, הוא כיום ההיסטוריון המוכר ביותר בעולם של השמדת יהודי אירופה. חוקרים מעטים מכירים את השואה והרייך השלישי ממגוון רחב כל כך של היבטים כמו פרופ' פרידלנדר, בן 77, שמלמד בשנים האחרונות באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. הוא עסק במדיניות הצבאית של גרמניה, בפעולותיה של הכנסייה הקתולית, באידיאולוגיה והתעמולה הנאצית, וגם בייצוגים הקולנועיים והתרבותיים של זיכרון השואה בימינו. לפני שנתיים זכה בפרס פוליצר על יצירתו המונומנטלית "גרמניה הנאצית והיהודים: שנות ההשמדה", שיוצאת כעת לאור בעברית (בהוצאת עם עובד ויד ושם). עם השלמת הכרך הזה, השני, של הספר (הכרך הראשון, "גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות", יצא לאור ב-97' בהוצאת עם עובד) סיים פרידלנדר מפעל של 16 שנה לתיעוד חובק כל של רדיפת היהודים והשמדתם. בשבוע שעבר הוא ניצל את הוצאת ספרו בעברית לביקור משפחתי בישראל.

לא יכול להיות

על פני כ-800 עמודים פורס פרידלנדר את מסכת ההשמדה חודש אחרי חודש, מהפלישה לפולין והקמת הגטאות ועד התאבדותו של אדולף היטלר. מה שמייחד את הכרוניקה שלו הוא הקולות המדברים בתוך התיאור העובדתי. לא פחות מהניסיון לפרט ולהסביר את תעשיית המוות, הוא מבקש לדבר באמצעות מחשבותיהם של עדים בני התקופה - מצד הרוצחים ומצד הקורבנות. במרחק של פסקאות זה מזה, משובצים שם קטעים מיומניו של יוזף גבלס המתעדים את שיחותיו עם היטלר, לצד דברים שכתב הנער דוד רובינוביץ מפולין, שיומנו נקטע באמצע המשפט; מכתבים ששלחו חיילים גרמנים למשפחותיהם מהחזית המזרחית, לצד מכתבים מלאי תקווה של יהודים צרפתים, רגע לפני הנסיעה לאושוויץ.

לשם מה בעצם? מה הניע אותך להתחיל לכתוב עוד היסטוריה של השואה, אחרי אלפי הספרים שנכתבו על התקופה?

"כבר הרבה זמן, מאז שנות השבעים, חשבתי שיש צורך בהיסטוריה גלובלית של ההשמדה, שכוללת את המדיניות הנאצית על כל פרטיה, יחד עם הפעולות של השלטונות בארצות השונות, אבל שכוללת גם את ההיסטוריה כפי שנראתה מזווית הראייה של הקורבנות. ב-85' היתה לי התכתבות עם היסטוריון גרמני ממינכן, מרטין ברושאט, שהיה בזמנו אחד משלושת המומחים המוכרים בעולם להיסטוריה של הנאציזם. הגבתי בביקורת על מאמר שהוא כתב, ואז הוא התעצבן ורצה שנחליף מהר שלושה מכתבים לצורך פרסום. הוא חשב שאני אאבד את שיווי המשקל.

"בסוף המכתב הראשון שלו הוא כתב דבר שהדהים אותי: שהזיכרון של היהודים וצאצאיהם הוא מכשול בדרך לכתיבה היסטורית רציונלית על השואה. הוא טען שהזיכרון של הקורבנות הוא מיתולוגי, כי אנחנו חושבים בשטאנצים, באופן אמוציונלי. זה לא מצא חן בעיני, ושאלתי אותו: תאמר לי, גרמנים שהיו בהיטלר-יוגנד לא נושאים מטען כבד שמשפיע על הראייה האובייקטיבית שלהם? זה הרגיז אותו מאוד, אם כי אחר כך התברר שהוא היה חבר גם במפלגה הנאצית ולא סיפר על כך לאף אחד, גם לא למשפחתו. אבל הטענה הזאת שלו גרמה לי לדחף מאוד אמוציונלי".

איזה דחף?

"זה גרם לי להחליט שאני אתיישב, יקח כמה שזה יקח, ואכתוב את ההיסטוריה של ההשמדה, אבל בצורה שונה מההיסטוריות שהיו מצויות: ניתוח לפי מיטב המקורות של המדיניות הנאצית על כל פרטיה, יחד עם התגובה הסבילה או האקטיבית במדינות השונות, אבל בעיקר - עם נקודת הראות של הקורבנות עצמם. הרי יש לנו כמות אדירה של יומנים ומכתבים מהתקופה".

מה היומנים האלה תורמים להבנה של ההשמדה?

"אלה לא רק הדגמות. זו לא אילוסטרציה, וגם לא מעשה אזכרה. הכוונה שלי היתה אחרת: רציתי לכתוב את ההיסטוריה המדויקת ביותר, אבל להשאיר אלמנט של הלם, של 'לא יכול להיות' שיצוץ מדי פעם. הקורא צריך לעצור לפעמים ולהגיד: זה לא יתכן. את זה רציתי להשיג לא על ידי כך שאכתוב כל כמה עמודים 'זה איום ונורא', אלא על ידי כך שאתן לקורבנות לדבר. למשל, בצורת מכתב שבו נערה כותבת שהכל יהיה בסדר, בשעה שאנחנו כבר יודעים שהיא ובני משפחתה הולכים למות כמה ימים אחרי זה. הקולות האלה הם שעוצרים את הקורא ונותנים לו מכה. יש משהו בספר שנותן מכות, וזה מה שקיוויתי לעשות. לעורר מדי פעם, בתוך ההיסטוריה המדויקת, את התחושה הזאת של 'לא יתכן'".

לכתוב היסטוריה של ההשמדה זה שונה מלכתוב היסטוריה אחרת?

"אי אפשר לכתוב בצורה לגמרי נורמלית משפט כמו 'במשלוח לטרבלינקה מתאריך X הרגו 20 אלף'. אי אפשר פשוט לכתוב את זה ככה, כסטטיסטיקה, כי הקורא יתרגל. אני חושב שדרך הכנסת הקולות של הקורבנות מצאתי סוג של תשובה איך לכתוב".

האחרונים שידעו

בשום מקום בספרו, גם כשהוא כותב על המנזרים הקתוליים שבהם הוסתרו ילדים יהודים בצרפת של וישי, פרידלנדר אינו עובר לגוף ראשון, ואינו מזכיר את חוויותיו שלו או את סיפורה של משפחתו. "זו עבודה מדעית", הוא אומר. "כתבתי כבר זיכרונות (הספר "עם בוא הזיכרון" שיצא גם בעברית בהוצאת "אדם"), אבל על זיכרונות אני לא סומך כמקור היסטורי מהימן. גם לא על הזיכרונות של עצמי".

עם זאת, מדי פעם מנצנצת בטקסט ההיסטורי נקודת הראייה של בן הפליטים שהוריו ניסו למצוא מפלט בצרפת עד שנתפסו בעת ניסיון בריחה ונשלחו לאושוויץ. כך, למשל, מפנה פרידלנר אצבע מאשימה אל הממסד הוותיק של יהודי צרפת, שהתנער מהפליטים היהודים שהגיעו למדינה ממזרח אירופה, ומשווה בין היחס של היהודים הצרפתים לפליטים לבין יחסם של שאר הצרפתים לכלל היהודים.

"הסולידריות היהודית, שלא היתה איתנה במיוחד גם לפני המלחמה, התמוטטה בלחץ הנסיבות בזמן המלחמה", הוא אומר. "אמרתי את זה לפני כמה ימים בכנס ביד ושם, וזה הרגיז חלק מהאנשים. אבל זו עובדה: בצרפת, למשל, היהודים הוותיקים ראו ביהודים המהגרים את הסיבה לאפליה שכוונה נגדם אחרי הכיבוש. זו היתה עמדה כמעט כללית של יהודי צרפת הוותיקים: היהודים המהגרים ממזרח אירופה גרמו לנו לכל הצרות, ולכן הגזרות צריכות לחול רק עליהם. הם התנהגו בצורה מאוד פרובלמטית".

האם הסיפור המשפחתי שלך הידהד בהאשמה הזאת?

"ללא ספק. אבל מזמן היה לי ברור שהיה הבדל טוטלי בין מצבם של היהודים הצרפתים הילידים לבין המהגרים - ובעיקר מהגרים מאוחרים כמונו, שהגענו ב-39'. ז'אק הלברונר, ראש הקונסיסטוריה (הארגון הוותיק של יהודי צרפת), שהיה ידידו של פטן, כתב מכתבים לפטן ולראש הממשלה פייר לוואל, שבהם הוא ניסה למנוע את הגזרות מהיהודים הוותיקים, שאבותיהם לחמו כבר בצבאות נפוליאון, ולהבדיל בינם לבין המהגרים. בסופו של דבר ממשלת פטן שלחה כמעט את כל הזרים להשמדה. הזרים (חוץ מילדים כמוני) גם לא יכלו להסתתר, בגלל המבטא היו מזהים אותם מיד. אחר כך, כשהגרמנים דרשו לשלול את האזרחות הצרפתית גם מיהודים שקיבלו אזרחות עד שלב מסוים, השלטונות התחילו לגרור רגליים. בסופו של דבר, רוב היהודים הצרפתים ניצלו וכמעט כל הזרים הושמדו".

כרוב הצרפתים, גם הוריו האמינו שצרפת תחזיק מעמד. "זו היתה טעות כמובן, הוא אומר. "אחרי הכיבוש אבי ניסה להמשיך לקנדה אבל לא קיבל ויזה. דודתי, שהיתה עובדת של הקהילה בפראג, שולחה לגטו לודז'. לפני שהיא נשלחה לשם היא כתבה לסבתי, שהיתה בשוודיה: 'אני שמחה שאנחנו נוסעים, כי אולי אפגוש שם את האנס ואלי' - אבי ואמי. ככל שאני עוסק בנושא אני משתכנע יותר ויותר: היהודים היו היחידים שבאמת לא ידעו מה הולך לקרות להם. עד הרגע האחרון הם האמינו שאיכשהו, בכל מיני קונסטלציות דמיוניות, אפשר יהיה לצאת מהעניין הזה. היהודים היו האחרונים שידעו".

בנוסף לאופן הכתיבה, הספר גם מציג תזה די חד-משמעית בנוגע למדיניות ההשמדה הנאצית.

"כן, יש לי תזה, תזה די ברורה. לגבי הצד הגרמני, אני מייחס חשיבות רבה לדחף שבא מהמרכז, מהפיהרר עצמו ומהאידיאולוגיה שמוגברת על ידי תעמולה בלתי פוסקת. הדחיפה מצד היטלר תופסת תאוצה ככל שמצבה של גרמניה מידרדר וככל שהיא מתקרבת לתבוסה".

איך אתה מסביר את זה?

"תמיד שואלים: איך הגרמנים, גם רגע לפני המפלה, המשיכו לשלוח משלוחים למחנות? אין בזה שום דבר מסתורי. מצדו של היטלר, ברגע שהתברר שהמלחמה תהיה הרבה יותר מסובכת ממה שהוא חשב, שהאמריקאים ייכנסו למערכה וסטאלין לא מתמוטט, ברגע הזה באה ההחלטה על השמדת האויב הפנימי. בעיני היטלר והדרגים שמתחתיו, המפלה של מלחמת העולם הראשונה נבעה מתקיעת סכין בגב; ומי שתקע את הסכין היו היהודים, שעמדו מאחורי הארגונים הקומוניסטיים והעיתונות הליברלית. היטלר היה משוכנע שרק אם היהודים יוצאו מאירופה תימנע בגידה גם הפעם. הניצחון אפשרי רק אם לא יהיה שמץ של אויב פנימי שיחליש את גרמניה.

"ביומן של הימלר מ-17 בדצמבר 41' הוא כותב: 'פגישה עם היטלר: השאלה היהודית / להשמיד כפרטיזנים'. כלומר: היהודים הם אויב פנימי שלוחם מעבר לקווי החזית, וכך צריך להתייחס אליהם. בהתחלה, הכוונה היתה לרכז את היהודים בלובלין, במדגסקר או בצפון רוסיה, אבל כשהתברר שזה לא ניתן להגשמה היטלר הגיע למסקנה שאם אי אפשר להרחיק אותם צריך להשמיד אותם".

אבל היטלר ידע שלא נשארו יהודים בגרמניה. ב-44' הוא באמת האמין שהיהודים הם איום?

"היטלר האמין עד הסוף. הוא היה מאמין פנאטי באידיאולוגיה שלו, וחשב שהוא מגשים צו אלוהי בכך שהוא נלחם ב'יהודי'. דרך אגב, הוא בהחלט ראה אפשרות של ניצחון הרשע, כלומר היהדות, מה שיהיה סוף לאנושות. מבחינה זו הנאציזם הוא אידיאולוגיה פסימית. אצל אנטישמים קיצונים יש הבדל בין 'היהודים' לבין 'היהודי'. מבחינת היטלר, גם אם כבר אין יהודים ברייך, אפילו אם אין יהודים באירופה, עדיין יש איום של 'היהודי' כעיקרון מופשט, ככוח. לכן, למשל, היה צריך לנקות גם כל טקסט שהיה בו אפילו שריד להשפעה יהודית".

כבוד של אדמירל

ב-59', כשכתב את הדוקטורט שלו, נפגש פרידלנדר פנים אל פנים עם מי שעמד בראש הרייך השלישי - גם אם לזמן קצר. האדמירל קרל דניץ, מפקד הצי הגרמני שמונה על ידי היטלר ליורשו לפני התאבדותו, קיבל אותו לראיון בביתו. היה זה אותו דניץ שבישר לעם הגרמני על כך שהפיהרר "נפל על משמרתו בעמדת הפיקוד שלו", אך הבטיח ש"גרמניה תמשיך להילחם" ושלט ברייך במשך שמונה ימים עד הכניעה הסופית.

"ידעתי שהוא ישב בכלא כמה שנים, בעיקר על הריגת שבויים אמריקאים במלחמת הצוללות, אבל אחרי עשר שנים הוא חזר הביתה", מספר פרידלנדר. "כתבתי לו שאני עושה דוקטורט על המדיניות הצבאית הגרמנית והייתי רוצה שהוא יקבל אותי. הוא הסכים, ואני נסעתי לפגוש אותו בשלזוויג שבצפון גרמניה. אחרי ששאלתי אותו על ענייני הצי, נשארה עוד חצי שעה ושאלתי אותו: 'הר גרוסאדמירל, איך אתה, שבאת ממשפחת קצינים, עם נורמות מסורתיות של איפוק - איך השתתפת עד הסוף במשטר שהיה רצחני וקרימינלי. הרי ידעת שמשמידים עם שלם'. הוא אמר: 'לא ידעתי על זה מאומה'. אמרתי לו: 'הרי נפגשת עם היטלר כל שבוע, פגשת את העמיתים שלך מחזית המזרח - יודל, קייטל'. הוא אמר: 'לא דיברנו על דברים כאלה. לכל אחד היה התחום שלו'. ואז אמרתי לו: 'הר גרוסאדמירל, אתה מוכן לתת לי את מלת הכבוד שלך שלא ידעת?' הוא לא חיכה שנייה וענה: 'אני נותן לך את מלת הכבוד שלי שלא ידעתי'".

האמנת לו?

"נשארתי די המום. אחר כך, בעקבות שיחות עם אחרים, הבנתי שהאנשים האלה הצליחו כל כך לארגן את הזיכרון שלהם, שכאשר הוא נשבע הוא האמין שזו האמת. אבל כמובן שהוא ידע, כמו כולם".

אתה קובע בספר שהמונים בגרמניה ידעו על השמדת היהודים.

"כן. נוספה לנו בשנים האחרונות המון הבנה בנוגע לשאלת הידיעה של הגרמנים. יש דו"חות של הס"ד, משטרת הביטחון הגרמנית, שמדווחים על כך שאנשים בגרמניה מודעים להשמדה ומדברים עליה הרבה יותר מוקדם ממה שחשבנו בעבר. כבר ב-41', עוד לפני ההשמדה במחנות, דיברו בגרמניה על ההרג ההמוני של היהודים. ב-42', אנשים כבר ידעו על ההשמדה פרטי פרטים. חיילים בחזית כתבו על זה הביתה, עשו צחוק מהעניין. ובאושוויץ עברו במשך השנים כ-8,000 אנשי אס-אס. הרשו להם להביא את המשפחות שלהם או החברות. למרות שהיה אסור לספר, המשפחות שישבו שם חזרו לגרמניה וסיפרו מה הן ראו".

בשנים האחרונות נראה שהעיסוק בנאצים ובהיטלר רק מתגבר. כתבת בעבר שגם עשרות שנים אחרי נפילת הרייך השלישי, הנאציזם עדיין מפעיל כוח משיכה מסוים, שדומה באופן כלשהו לקסם שהוא הפעיל על הגרמנים בתקופת הרייך השלישי עצמה. אתה חושב שסרטים כמו "הנפילה" או ספרים כמו "נוטות החסד" מבוססים על הקסם הזה?

"ניסיתי לחשוב הרבה על הייצוג של הנאציזם. עברו שלושה דורות, ולכאורה האירוע הזה היה אמור כבר מזמן להפסיק להפנט. ובכל זאת יש שורה בלתי נגמרת של ספרים, של סרטים, ועכשיו גם משחקי מחשב. הנושא הזה של הנאציזם כל הזמן חוזר. אני חושב שבתרבות המערבית יש איזושהי בעיה לא פתורה. התשובות קיימות מבחינה טכנית, ובכל זאת יש כאן פרשייה היסטורית שיוצרת תחושה של פצע שלא נסגר. כל הזמן עולה השאלה: איך זה קרה במאה ה-20, במדינה כל כך מפותחת כמו גרמניה? אני חושב שהנאציזם גם מושך. האלימות מושכת. הסאדיזם מושך. הטקסים הגדולים יוצרים איזו משיכה אסתטית. זה הצד הפתולוגי בחברה המערבית: דווקא האלימות, הטקסיות הפסאודו-הרואית, מעוררים עדיין רגשות. אף על פי כן, אני לא חושב שכיום הנאציזם מסוכן מבחינה פוליטית. אף אחד לא חושב שיש סכנה לחזרה של הנאציזם. אפילו הניאו-נאצים בגרמניה מעדיפים לא להדגיש את העניין האנטישמי".

אבל הטענה של עצימת עיניים מול התגברות של אנטישמיות ודיבורים על השמדה מושמעת כל הזמן, למשל בנוגע לאיראן. בישראל אומרים שוב ושוב שהעולם עוצם עיניים מול אחמדינג'אד כמו שעצמו עיניים מול היטלר.

"נונסנס. היתה עצימת עיניים מול היטלר, אבל אין שום עצימת עיניים לגבי איראן. הרי כל הזמן עוסקים בזה. פה לא עוצמים עין לרגע. העיסוק באיראן זה ההפך של עצימת עיניים, מה עוד שאיראן רחוקה מלהיות מעצמה כמו גרמניה הנאצית. אבל מבחינת אותן קבוצות, כמו ההנהגה האיראנית הנוכחית, השימוש במטאפורה של השואה הוא די מתבקש. האירוע היה כל כך קיצוני, שקל מאוד לעשות בו שימוש".

מה דעתך על האמירה של הנשיא פרס, שפצצה איראנית היא מחנה השמדה מעופף?

"פרס יודע היטב את ההבדל בין יהדות אירופה, שהיתה לגמרי מפוזרת וחסרת מגן, למדינת ישראל של היום. אנחנו כל כך רגישים לחשש שההשמדה תחזור על עצמה, שבאות מצדנו השוואות כאלה למרות שאינן סבירות. צריך לומר בפה מלא: יש שימוש בהשוואות שאינן במקום; שלגמרי עוברות את הגבולות של האירוע ההיסטורי. זה לא מוצדק, וזה עושה וולגריזציה של השואה. אתה לא יכול למנוע מאחמדינג'אד לעשות את זה, אבל אצלנו היו צריכים להשתמש בהשוואות אחרות".

אחרי 50 שנה של עיסוק בשואה, האם יש עדיין שאלה שלא מצאת עליה מענה?

"התעלומה שעדיין לא מוצאת את פתרונה היא כיצד עד הסוף הגרמנים האמינו בהיטלר. איך גם כמה ימים לפני המפלה חיילים בחזית כתבו שברגע האחרון היטלר יעשה פלא ויהפוך את המצב. זו השאלה: כיצד פעלה ההשפעה המדהימה הזאת של אדם שבמקומות רבים בעולם ראו בו איש קצת מטורף, אבל בגרמניה האמינו שהוא לא יאכזב - עד הסוף, וגם אחרי הסוף". *


סוד גלוי

מכתביהם של חיילים גרמנים הביתה מעידים שידעו על השמדת היהודים

"כאן, בעיר הזאת, יש 40,000 תושבים, 30,000 מהם יהודים. הרוסים הרסו חצי מהבתים. היהודים רובצים ברחוב כמו חזירים, כראוי ל'עם הנבחר'... בכל מקום שאנחנו משרתים את מולדתנו הגרמנית הגדולה אנחנו גאים שאנחנו מסוגלים לעזור לפיהרר שלנו. רק בעוד דורות רבים תוכר גדולתם של הימים האלה. אבל כולנו רוצים להתייצב לפני ההיסטוריה, מלאים גאווה, בתור מי שגם הם עשו את חובתם".

חייל הוורמאכט, רב"ט ו"ו, כותב למשפחתו מסיידלצה שבפולין, 40'

"בכל מקום שמסתכלים רואים טינופת, והיהודים עצמם מלאים טינופת. זה באמת משעשע: כל היהודים מברכים אותנו לשלום, אף על פי שאנחנו לא מגיבים, אסור לנו. הם מגיעים בכובעיהם עד הקרקע. לאמיתו של דבר ברכת שלום אינה חובה, אבל היא שריד מימי האס-אס; ככה הם אילפו את היהודים. כשמסתכלים באנשים האלה מתעורר הרושם שבאמת אין שום הצדקה לחייהם על אדמת אלוהים. צריך לראות את זה בעיניים, אחרת אי אפשר להאמין".

חייל הוורמאכט, טוראי א', כותב למשפחתו מפולין, 17 בנובמבר 40'

"בברז'ה-קרטוסקה, שם עצרתי לארוחת צהריים, נורו 1,300 יהודים ביום שלפני כן. הם הובאו אל בור שנחפר מחוץ לעיר. גברים, נשים וילדים אולצו להתפשט לגמרי ואחר כך חוסלו בירייה בעורפם. הבגדים עברו חיטוי והוחזרו לשימוש. אני משוכנע שאם המלחמה תימשך עוד זמן רב יהפכו היהודים לנקניקיות ויוגשו לשבויים רוסים ולעובדים היהודים המומחים".

חייל הוורמאכט, טוראי ה"ק, במכתב למשפחתו מברסט ליטובסק, 18 ביוני 42'

"ב-6:20 אחר הצהריים עברה הרכבת בבלז'ץ. לפני כן נסענו זמן מה ביער של אורנים גבוהים. כשקראה האשה 'הנה זה בא' אפשר היה לראות גדר גבוהה של עצי אשוח. ריח חזק מתקתק הוחש בבירור. 'אבל הם כבר מסריחים', אמרה האשה. 'שטויות, זה רק הגז', אמר שוטר המסילה וצחק. בינתיים נסענו עוד כמאתיים מטר - הריח המתקתק התחלף בריח חזק של בעירה. 'זה מהמשרפה', אומר השוטר. מרחק קצר לאחר מכן הסתיימה הגדר. לפניה אפשר היה לראות בית משמר ועמדה של האס-אס".

חייל הוורמאכט וילהלם קורנידס כותב למשפחתו מגליציה, קיץ 42'

"היהודים מגיעים לכאן, כלומר לאושוויץ, בקצב שבועי של 7,000 עד 8,000. זמן קצר לאחר מכן הם מתים 'מות גיבורים'. כמה טוב לראות עולם".

חייל הוורמאכט, טוראי ס"מ, כותב למשפחתו מאושוויץ, 7 בדצמבר 42'



פרופ' שאול פרידלנדר. היטלר בהחלט ראה אפשרות של ניצחון הרשע, כלומר היהדות


היטלר משמאל, גרינג במרכז ומאחוריו האדמירל קארל דניץ, שאותו פגש פרידלנדר ב-59'. נשבע שלא ידע על ההשמדה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות