בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

43 שנה אחרי, השמיניסטים של שבתי טבת מסבירים את הביקורת שמתחו על המדינה

1966: תחת הכותרת "שלושה השואלים, מדוע בישראל", פירסם שבתי טבת בעמודים אלה רשימה שבה מתחו שמיניסטים לפני גיוס ביקורת נוקבת על המדינה. 43 שנה אחרי הסערה שחוללו, מבקשים השלושה - קצינים במילואים ובכירים במערכות הבריאות והתעשייה - להסביר ולנמק

תגובות

מאחורי הרצון לדעת "מה באמת חושב הדור הצעיר", מסתתרת ההנחה שצעירים לא ממש חושבים. מאחורי ההתעניינות הזאת נרקמת לה מדי פעם מזימונת אפלולית. מטרתה: להוכיח שהצעירים של היום פחות טובים מהצעירים של פעם, כלומר, מאתנו. לפני 43 שנים ביקש הסופר והעיתונאי שבתי טבת, לדעת מה חושבים הצעירים בישראל. הוא פירסם אז ספר על אובדן הדרך של סטודנטים יהודים בארצות הברית. בעקבות הפרסום פנה אליו תלמיד כיתה י"ב בגימנסיה הרצליה וביקש לפגוש אותו. לו ולחבריו, הסביר התלמיד, יש שאלות דומות לשאלות שבהן מתחבטים הסטודנטים היהודים.

טבת, שכבר היתה לו, כנראה, דעה מגובשת על הצעירים כאן, הסכים בשמחה. הפגישה נערכה בבית קפה קטן בצפון העיר וארכה כשעה וחצי. כבר בפגישה עצמה התיכוניסטים חשו אי-נוחות שהפכה אחר כך למבוכה. בכתבה הם הוצגו כחבורה אדישה ומבולבלת. "...כשם שלא ידעו למנות דברים האהובים עליהם כך קצרה ידם למנות מה שאינו אהוב עליהם", כתב טבת. הוא חלק מחמאה: "השלושה נבונים וגלויי לב מאוד", אבל מיהר לסייג: "אין הם מיטיבים להעמיד את הדברים ולהבהיר אותם".

טבת הציג אותם כחבורה מפונקת ונישאת, ורמז ש"שלושתם באו ממשפחות של שני ילדים על שלושה חדרים". הוא לא נקב בשמות אורחיו, על פי בקשתם, במקום זאת, הוא העניק להם תארים: "המדען" (שהצטיין במקצועות הריאליים), "המדריך" (מתנועת הנוער) ו"השתקן". הנושא היה "מדוע כדאי להישאר בישראל", אבל טבת הוליך גם לכיוונים אחרים. הרי הדור, כידוע, הולך ופוחת והוא ביקש להוכיח זאת. הנערים ביקשו לקבל בפגישה תשובה לשאלה שהטרידה אותם: מדוע עליהם להישאר בארץ? למה שלא יחפש בחו"ל מקום שיהלום את כישוריהם ועתידם?

"האסון הוא בהורים ובמורים"

לפני כשנה נזכר "המדען", פרופסור יעקב נפרסטק, באותה שיחה עם טבת. הוא קרא אז את ספרו של עוז אלמוג "הפרידה משרוליק" ומצא בו את הכתבה במלואה. בספר הוצגה הכתבה כאבן דרך בניפוץ מיתוס הצבר. נפרסטק הופתע לקרוא שם מכתבים זועמים שהגיעו למערכת: "...הרגשה מאוד מאכזבת מהדור החדש", כתב אחד הקוראים "מקור האסון הוא בהורים, במחנכים ובמורים... רוב זמנם מוקדש לחיפוש אחרי הישגים חומריים ואין זמנם פנוי להחדיר בילדיהם אהבת העם והארץ".

נפרסטק הצעיר לא היה מודע למהומה. נפרסטק הבוגר החליט שהגיע הזמן לנקות את הכתם שטבת הטיל בהם ופנה לחבריו. ה"כתם" היה של האינדיווידואליות והטלת הספק בצדקת דרכו של הקולקטיב. הצעירים שפגש טבת התבגרו. הארץ השתנתה, "הארץ" השתנה וגם מעמדם של הצעירים השתנה. בשנות ה-60 התייחסו אליהם בפטרונות שהיה בה יותר מקמצוץ קנאה. הם לא היו אז אפילו "צעירים", אלא "נוער". "צעירים" היו פעם חיילים ומי שגרו בבית הוריהם. היום כולם כאלה, גם מי שתעודת הזהות שלו אומרת אחרת. היום צעיר הוא תלמיד בית הספר היסודי וגם אקי אבני, אופיר פינס וכמובן שמעון פרס.

במוצאי שבת אחת התכנסו הצעירים של טבת בסלון דירתו של הד"ר פרץ מירון (השתקן) ברמת אביב. שלושה אדונים שאיבדו את בלוריות הנעורים, אבל לא את רוחם הצעירה. נפרסטק ומירון בג'ינס, השלישי, הפרופ' שמואל רייס ("המדריך"), במכנסיים קצרים וסנדלים. שלושתם למדו תקופות ארוכות בחו"ל, חזרו ארצה והצטיינו בתחומי התמחותם. פרופ' נפרסטק הוא מנהל האגף לרפואה פנימית בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, ד"ר מירון הוא מהנדס אלקטרוניקה בכיר ב"אינטל", פרופ' רייס הוא יו"ר החוג לרפואת המשפחה בטכניון בחיפה.

מרד הנעורים הקטנטן

מסלון דירתו של ד"ר מירון וממרום 61 שנות חייהם נראים ספקותיהם בשיחה עם טבת כמשוגת נעורים חולפת, כאי הבנה של עיתונאי או כהתנשאות מכוונת שלו. טבת העלה בפניהם נושאים שעל סדר היום: יחסי עדות? לא מעניינים אותם, השפה העברית? לא קושרת אותם (הם ילמדו בקלות גם שפה אחרת), הדת? מרתיעה אותם, היחס לערבים הוא באמת בלתי נסבל, אבל אפשר להבין את מניעיו. אין מקום בארץ שאליו הם קשורים במיוחד וגם סיר הבשר האמריקאי לא מושך אותם ("אנחנו צעירים מדי", הסביר השתקן).

מתשובותיהם הסיק טבת ש"הם מטילים ספק, לא במלים מנוסחות היטב, בצורך לבית לאומי, במדינה יהודית..." ומה עם הרגשת השייכות? ניסה טבת בזהירות, הם ענו לו שהרגשת שייכות תהיה להם גם במקום אחר. על ערכים הוא כבר לא שאל. ב-1966 היו "הערכים" בישראל מצרך מבוקש, אבל נדיר. זו היתה שנה של מיתון עמוק, אבטלה כבדה והפגנות סוערות. געגועים עזים התעוררו אז ל"ערכים" שאבדו, שיוציאו את המדינה מהבוץ. מצעירים לא ציפו לביקורת, ציפו להתגייסות ברוח "מגש הכסף".

שלושת התיכוניסטים לא חשבו שתפקידם להוציא את המדינה מהבוץ, הם רצו לחלץ את עצמם ממנו. טבת לא הבחין באכפתיות שלהם. הוא לא הכיר בכך שהספקות והשאלות מעידים על חיבור ולא על ניתוק. ייתכן שמקורה של האי-הבנה בניתוק שלו עצמו. בשנות ה-60 היה טבת, כמו ישראל כולה, מנותק מהמתרחש בעולם. באירופה ובארצות הברית הלך והבשיל מרד הסטודנטים שפרץ שנתיים מאוחר יותר. מרד הנעורים של הצעירים כאן קיבל ביטוי בעצם העלאת השאלות. בסופו של דבר הוכתר המרד הקטנטן שלהם בהצלחה. אני לא מכיר היום בני 17 שירצו לשוחח על ערכים ואידיאולוגיה. המדריך, המדען והשתקן המירו ערכים במימוש עצמי ואת האידיאולוגיה בדרך חיים.

אז מה קושר אתכם לארץ?

השאלה ששאלו הנערים, נותרה ללא מענה בכתבה. את התשובה הם נתנו בדרך שבה חיו. כולם שירתו בצבא, עברו מלחמות, נישאו, למדו, עבדו, עשו מילואים והולידו ילדים. הם, לדבריהם, מעורבים במה שקורה כאן. לא מעורבות פוליטית ("אנחנו לא מתאימים לפוליטיקה"). המעורבות החברתית שלהם, לעומת זאת, גבוהה, אבל תמיד במסגרת התחום המקצועי שלהם. מבחינת הגיל הם היום במקומו של שבתי טבת אך כשהם משקיפים משם על הצעירים מסקנותיהם שונות משלו. הדור לא הולך ופוחת, הם אומרים, להיפך. הצעירים מתוחכמים וספקנים יותר. הבנות שלי, אומר נפרסטק, לא יקבלו תשובות מתחמקות כתשובה לשאלה מדוע עליהן להישאר בארץ. היום, הוא אומר, אין לו תשובות שיספקו אותן.

תשובות לא היו לו גם לפני 43 שנים. מה קושר אתכם לארץ? שאל אז טבת. השלושה היססו. המדען מילמל משהו על החגים ושלושתם, בהעדר נימוק משכנע יותר, מיהרו להצהיר שהם פטריוטים. גם היום הם פטריוטים, אבל לכאן קושרים אותם פרטים פעוטים ולא רעיונות גדולים. תשבצי היגיון וספרים של אמנון דנקנר ואמיר גוטפרוינד עושים את זה לנפרסטק, רייס מתבשם מפריחת החצב בוואדי מילק ומירון "פשוט מרגיש את זה".

כשמדברים על ילדים, רייס נע בכיסאו בחוסר נוחות. יש לו שבעה ילדים והוא גאה בהם מאוד, אבל בתו שוהה בניו יורק כבר 15 שנה. בעבר ראה בכך כישלון, היום כבר לא. הוריהם של השלושה לא ידעו על הכתבה של טבת, ילדיהם כבר ציידו אותם בהוראות מפורטות לקראת כתבה זו. קרבתם לילדים גדולה יותר מקרבתם של הוריהם אליהם. אם כי, אומר נפרסטק, "אולי גם הורי חשבו שהם קרובים אלי, אולי אני טועה לחשוב שדיבורים על מין בנוכחותי מבטאים קרבה".

דרוש פוגרום

לקראת סוף השיחה, עם צללי הערב היורדים על רמת אביב, נעשית האווירה פסימית. ב-1966 שאל אותם טבת בפשטות מה הם לא אוהבים כאן. הם ענו שיש להם תחושה שמרמים אותם, שמנסים להחזיק אותם פה באיום כוזב של שואה, שמדברים על אידיאלים שלא מתכוונים לממש. והיום? כפרטים הם מסתדרים מצוין, החברה היא שמדאיגה אותם. רייס מדבר על "חברה לא נדיבה" ועל אלימות גוברת, נפרסטק חש באובדן הסיכוי לשלום וכואב את הידרדרות החינוך. כשהיה בן 17 אמר לטבת שהוא רוצה ללמוד במקום הטוב ביותר, גם בחו"ל. דבר לא השתנה, הוא אומר. גם היום צעירים מחפשים מקום טוב ללמוד בו וזה לא כאן. האם גם הם, מלח הארץ (השלושה דוחים בנימוס את התואר), שותפים לאחריות למה שהם מכנים הידרדרות? נפרסטק מרגיש אשם, אבל הוא מיואש קצת ולא חושב שנתן לחברה די. רייס אומר שהוריו השאירו לו ארץ טובה יותר מזו שהוא משאיר לילדיו. מירון, בשקט, כדרכו, אומר שלא חש בהידרדרות. שנעשית כאן עבודה טובה ואין לו רגשי אשמה.

בבית הקפה, לפני 43 שנה, ביקשו התיכוניסטים שטבת ישכנע אותם, שיבהיר להם את זיקתם ליהדות. הוא לא היה מעוניין. "רחוק מאוד ממני לנסות לשכנע אותם בשלב זה", הוא כתב והסביר ש"דברים כאלה יונקים רק בגן הילדים". הפנייה להיגיון לא תועיל וגרוע מזה: "אין שוט של איום - פוגרום למשל - להניף עליהם". הפוגרום, או בשמותיו המעודכנים יותר, ה"איום קיומי" הנצחי או "האיום האיראני", נחשב תמיד נשק יעיל. פוליטיקאים מצהירים היום ששלום לא יהיה פה ומתפלאים להיווכח שצעירים שוקלים לעזוב את הארץ. לפני 43 שנים זיהה טבת בדבריהם של הצעירים "תחילתו של ייאוש". הייאוש, מתברר, לא עבר עם הגיל. מהשקפת עולם של תיכוניסטים בשנות ה-60 הוא הפך להשקפת עולם של פוליטיקאים היום.


ד"ר פרץ מירון "לץ חסר תקנה המציל תמיד מצבים מתוחים בהערת 'פצץ'". (מתוך ספר המחזור של הגימנסיה) לימודי הנדסת חשמל בטכניון, תואר שלישי באוניברסיטת תל אביב. סמנכ"ל, המדען הראשי ומהמייסדים של חברת "סקופוס". מרצה באוניברסיטת ת"א בפקולטה להנדסה ובחוג למדעי המחשב. מהנדס פיתוח במרכז למחקר ופיתוח שימושי פטנטים. קצין תותחנים (סרן במיל'). מהנדס בכיר באינטל. נשוי ואב ל-3.

פרופ' יעקב נפרסטק "מגדולי כישרונות הכיתה (בשום אופן אין להאשימו בניסיון להתכחש לעובדה זו...)" (מתוך ספר המחזור של הגימנסיה)

בוגר בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה בירושלים. פרופסור לרפואה פנימית באוניברסיטה העברית בירושלים ומנהל האגף לרפואה פנימית. היה חבר במשלחת הסיוע לפליטי קמבודיה. רופא קרבי במלחמת יום הכפורים. יזם ומדען ראשי במספר חברות ביוטכנולוגיות. עומד בראש קבוצות מחקר בתחום המחלות האוטו-אימוניות. היה מרופאיו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, כשאושפז בבית החולים הדסה. נשוי אב לשתיים.

פרופ' שמואל רייס "רייס היה ידוע בכינויו 'נזק'". (מתוך ספר המחזור של הגימנסיה)

יו"ר החוג לרפואת המשפחה בפקולטה לרפואה בטכניון. שירות צבאי קרבי במלחמת ששת הימים וההתשה בגרעין נח"ל. לימודי רפואה בצרפת ובטכניון. רופא משפחה, מזכיר איגוד רופאי המשפחה. מנהל המחלקה לחינוך רפואי ויו"ר החוג לרפואת המשפחה בבית הספר לרפואה בטכניון. יו"ר המועצה הלאומית לבריאות בקהילה. נשוי ואב ל-7.



מימין לשמאל: פרופ' שמואל רייס, ד''ר פרץ מירון, פרופ' יעקב נפרסטק. פטריוטים של פרטים קטנים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו