בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחג הרמדאן האחרון חזר לפעום הלב של באקה אל-גרבייה

הרבה שינויים עבר האזור הקטן והפריפריאלי שלי, הרבה שינויי גבולות, חילופי זהויות, משברים (כמה עוד אפשר?). אבל בחג האחרון, שחל השנה כמעט בראש השנה היהודית, חזר לפעום הלב של באקה אל-גרבייה

תגובות

במשולש התמהוני - בין באקה אל-גרבייה, נזלת עיסא ובאקה אל-שרקייה - במקום שכבר עוות והשתנה עד היעלמות, שקועים זיכרונות ילדותי. בכפר, שרשמית הוא עיר ואני עוד מתעקש לקרוא לו כפר, הבטון טורף את הירק של עצי הזית ואת שאריות השדות ש"חוצה ישראל" זלל בתיאבון. הגבול בין ישראל לשטחים, בין באקה אל-גרבייה לבאקה אל-שרקייה, גדר ההפרדה שאפשר לראותה מגג ביתי, השוק המשותף המרוחק עשרות מטרים ממקום מגורי, השילוט המוזר - כל אלה מרכיבים את ההוויה הייחודית הזאת.

לרחובות בבאקה אין שמות, עד עצם היום הזה. כל רחוב נושא אתו את היעדרות שמו ועמעום גורלו. רק לרחוב הראשי, המחבר את הצפון לדרום וחוצה את הכפר לאורכו, הוצמד בשנות ה-50 (בצל המשטר הצבאי) השם "חיים ויצמן". והוא עודנו נושא את השם הזה. וכך, דווקא רחוב ויצמן מגולל את ההיסטוריה הפשוטה והמורכבת של באקה, ולאורכו משתרע הציר המסחרי המרכזי של "הכפר" (הכפריות אוזלת ממנו מיום ליום), שמאז עקף אותו ה"חוצה" הוא הוזנח עוד יותר.

ערב רמדאן: הסהר נחשף, משמע רמדאן התחיל. רמדאן האחרון התקבל בברכה ולווה בחנוכת שני מסגדים חדשים, המיתוספים לרשימה לא מבוטלת בכלל: מסגד "אל-נור" (האור) ומסגד "אל-שאפעי" (תיאולוג מוסלמי בעל אסכולה ב"פיקיה", תורת המשפט המוסלמי). הראשון נמצא בשכונה השכנה שלי, השני ליד "חוצה ישראל", מהצד הדרום-מערבי של באקה, השקעה רצינית בפרק זמן שובר שיאים. קישוטים, ערבסקות ועיטורים איסלאמיים מהודרים. התזמון הרמדאני הגביר את נחישות היזמים המתנדבים להקדים ולסיימו לקראת החודש הקדוש. וכך היה.

הכניסה לבאקה אל-גרבייה, כשאר הכניסות ברובם המכריע של הכפרים הערביים במדינה, אינה מצודדת, בלשון המעטה. הר שלטים, שלט מעל רעהו, צפיפות בשלטי חוצות, לשון לא צחה, טעויות בלשון האם, היסחפות אל שפת האחר. הנוף הזה נהפך לסימן היכר לכפרים הערביים. כך נראה הילד ברחם הבבושקה, וכך נראית "הלידה פנימה", כלשון אנטון שמאס. שיקוף לבבושקת הזהויות. החומרים הלשוניים, הפזורים בכל פינה, מגלמים עילגות לשונית כרונית. אין לדבר על אסתטיקה; הבעיה המהותית טמונה בעצם השפה בשילוט, שפה שהיא לרוב לא ערבית ולא עברית, למרות האותיות. עברית לא תקנית גוברת על ערבית שלא תמצא את משמעויותיה במילונים. מבוך לשוני. מלכודת של שמות, מונחים, פעלים, שמות תואר. שיקוף ישיר לשגור בפה, פה עם שני קצוות. מראה שבלעה את הפנים. פנים שכונסו פנימה ונופצו לעוד פנים קטנים אחרים. מה המקור?

ביתי מרוחק מאה מטרים מהקו הירוק. הכל בסביבתי מקבל צבע: הגבול אדום כאש, הגדר אפורה כגופה, החיים בצבע צהוב מחווירים, חסרי אוויר, השמים בתכלת, כמו בגן עדן, אך הראי שלהם בארץ משתקף בצבע דהוי, מקולף, כמו הר המכוניות הגדושות בכניסה הדרומית לבאקה. הזיכרון בעל צבע ירקרק טרי, חום פורה, ורוד חולמני, תכלת בהירה, קשת שאמשיך לשמר. המציאות מתנגשת עם הזיכרון ומנסה להחליד אותו.

חודש אוגוסט האחרון גבה כמה נפשות - קורבנות עבריינות - גם אצלנו. לתדהמת כולם, ברחוב הראשי של באקה אל-גרבייה התרחש הרצח הראשון, ובכפר מיסר, הגובל בבאקה מצפון, אירע הרצח השני. כולם מזועזעים עד חרדה מהמצב ביישוב הכפרי, שמקרים כאלה נדירים בהיסטוריה שלו. אך הרוח משתנה, ופני הדברים אינם כשהיו.

מטבע הדברים, שנת הלימודים החדשה - תש"ע - נפתחה בשיבושים. טנדר נוסע באטיות בין בתי הכפר, ובמיקרופון מעוות-קולות מכריז ועד ההורים על שביתה בבית הספר התיכון. משא ומתן עם ועדה קרואה (מטעם העירייה) למען שיפור מצב החינוך. סכסוכים אישיים בין מחלקת החינוך בעירייה לבין הנהלות התיכון, שכבר מסוקרים בעיתונות המקומית. תנאי הבטיחות במבנים מחפירים. מה שמכונה "קריית החינוך באקה אל-גרבייה" נראה כחופן גדוש של קוביות בטון, מעין מבוך שגשר מכוער מחבר בין שני צדדיו, שני תיכונים, אחד מדעי עם הישגים לא מבוטלים (יחסית), והשני, עם כל הכבוד לצוותים, הוא בצה בעייתית שמנקזת לתוכה את כל החלשים: ירידה משמעותית ברמת זכאי הבגרות, שלא לדבר על אלימות.

באמצע חצר התיכון למדעים ניטע "תפוח פיס" הדוחה וסגר את החלל האחרון שנותר לתלמידים. רחוב ויצמן חוצה את הקריה החינוכית, שגובלת באיצטדיון הכדורגל. לעומת זאת, מבנה העירייה הממוקם בשכונה העתיקה של הכפר עומד דום זה שנים רבות, עד להתחלפות הצוותים ולהתייצבות הריקבון. הנוף סטאטי מדי. ההתפתחות אטית מאוד. הקצב אינו מתאים לעידן המודרני, ושוב, התוצאה היא הכלאה המשתקפת בכל הרבדים החברתיים, הכלכליים, התרבותיים, החינוכיים, החומרניים. נכון שמתרבים בתי הספר - גם אם בקצב לא מספק - אבל אותם בתי ספר לוקים בהרבה חסרונות, בעיקר מבחינת השירותים הפסיכולוגיים והאבחונים הדידקטיים.

משמר הגבול שלי

למזלי, או לדאבוני, נולדתי בקצה גבולי של כפר גבולי באזור גבולי. המפגש הזה אמור להיות פורה. בילדותי הכרתי היטב את הגבולות הללו. פעם בשבוע, ביום שישי בדרך כלל, נסעתי באופניים, בידי רשימת קניות ארוכה של סבתא פתחייה, לכיוון נזלת עיסא. נכנסתי לחנויות אבו אל-שוראב (בעל השפם) וחיסלתי את כל הרשימה בבת אחת. זה היה מעין קניון פרימיטיווי, בעידן שלפני הגלובליזציה והקפיטליזם: שורה של חנויות - ירקות, בית מרקחת, מאכלים מוכנים, מאפיות, מסעדות עממיות ודרכים המובילות אותך פנימה, אל כפרי השטחים בצד המזרחי. משולש צפוף וקטנטן זה העמיד אותי בכל פעם נרגש מחדש; הייתי מרגיש בשני עולמות, מזרח ומערב, על הקו המפריד, דמיוני אך קיים, קיים אך איננו, למרות כל "הקשקושים" על האדמה (עד 2002 עוד אפשר היה לראות שם את שרידי הגבול הירדני). זו היתה חוויה של כניסה למקומות "אסורים", מהולה בסקרנות אינפנטילית.

משמר הגבול היה חלק מנוף חיינו - כל יום, הרבה פעמים, לפעמים גם בלילות. מחסום בין באקה לבאקה, משמר הגבול "שומר על הגבול", ניידות וג'יפים. פעם אחת אפילו ראיתי גדוד חיל רגלים נושאים אלות, שעברו מרחוב ביתנו השקט. זה היה אירוע מכונן, מפגש ראשון עם מה שנראה בעיני ילד צבא של אימפריה. מיד אחר כך נאחזתי רעד, קראתי לאבי זיכרונו לברכה והסתתרתי בין רגליו, בעודו מתבונן בשורת החיילים. הם המשיכו ללכת לעבר באקה אל-שרקייה, ואוזני עקבו אחר צעדיהם המונוטוניים.

ברחוב השליו של בית הורי הלכו בכל יום מאות פועלים פלסטינים לחפש את פרנסתם האבודה בישראל. וכך נוצר לו שוק נייד קטנטן מהרחוב המוביל מנזלה אל ביתנו, שוק לפועלים, באסטות קטנטנות המספקות, במחירי פועלים, מזון ומשקאות, בעיקר תה, קפה, משקאות קרים וסנדוויצ'ים. נהגתי להקשיב לשיחותיהם, החרישיות והצעקניות, ספרתי את הפחיות שהשאירו אחריהם, את שקיות הניילון שעפו להן בבקרים הקרים. אחרי שעתיים, הייתי מנקה את קטע הרחוב הסמוך לביתנו ואוסף את הפחיות, השקיות וקופסאות הסיגריות הריקות.

בחורף נראתה שיירת הבוקר אכזרית יותר: גשם, בוץ, דרכי עפר, רחובות אספלט מקורצף, איום תמידי, התנתקות מהמקום. סגר זמני, סגר בחגי היהודים, סגר באינתיפאדה, סגר לכל עת, סגר לכל נפש. נפש פתוחה אל העולם למרות הסגר. עם הזמן, הרחוב הזה, שהמה אנשים מכל הגילים, התרוקן מדייריו המזדמנים והתרגל לנורמה אחרת, שקטה, בורגנית, יציבה לכאורה, אך קטועת אברים או הקשר.

בית גבולי מאוד

החלוקה הראשונה היתה זמן רב לפני שנולדתי, ב-1949. באקה נחלקה אז לשניים - שרקייה וגרבייה, מזרחית ומערבית - לאחר שנקבע הגבול בין ישראל לירדן. אבל את החלוקה של 2002 אני זוכר היטב: פילוח מסיווי ואגרסיווי, שהציב גושי בטון אפורים החוסמים את האופק וקורעים את הרקמה העדינה שנותרה. עד אז פרח בינינו שוק משותף, שראשיתו בבאקה אל-גרבייה והוא נמשך בבאקה אל-שרקייה. שוק הומה, שבעה ימים בשבוע, של מוסכים, חנויות חשמל, חנויות לחקלאים, כלי בית, דוכני מזון, עיתונים מהשטחים שלא נמכרו בישראל, ספריות. אחרי שהוקמה הגדר נסעתי לבית דודתי הגובל בבאקה אל-שרקייה ונזלה, עליתי על הגג המשקיף מזרחה אל רחוב השוק ואמרתי בלבי: ריבונו של עולם, המקום הזה מייצר מוות. ריקנות מרחפת מעל כביש השוק הארוך והישר של באקה אל-שרקייה, מאות החנויות סגורות. איך אפשר לחיות בלי חיים? שאלתי את עצמי וידעתי שלא תהיה לי תשובה.

דברים רבים עברו על האזור הקטן הזה בפריפריה. הרבה אירועים מכוננים (כמה אפשר?) שינו ועודם משנים את החלל הפיסי ואת הלוך הרוח. המשולש התמהוני הזה עבר מטאמורפוזות רבות בפרק זמן קצר מאוד בהיסטוריה, מהלך חיים שהשתנה מקצה לקצה. לא מזמן ביקרתי אצל משפחת אבו פהמאן, שביתה הכי גבולי במשולש. את אבי המשפחה, אבו פהמאן, בשנות ה-50 לחייו, אני מכיר מאז קניתי, כילד, בחנות הירקות שלו. אבו פהמאן מנזלה, אשתו מבאקה. אחרי שהתחתן התגורר בביתו בנזלה, ומשם יצא יום יום לעבוד בצד השני, למרות המחסומים ולמרות ההפרדות. אך אפילו השגרה הזאת נקטעה.

הבטון של 2002 הפך על פיו את עולמה של משפחת אבו פהמאן. הפרנסה, קרובי המשפחה, החיים שהיו עד אז, הכל שובש. משפחת אבו פהמאן סירבה להיענות לצו הגורל האכזרי ונאחזה בחיים. סיפור סיזיפי. הם עברו לגור בצד הישראלי, בדירה שכורה, ועבדו מסביב לשעון, חסכו כסף, קנו אדמה. בלילות ישנו בחדר אחד, בימים חיו בחדר אחר, עד שבנו מתחם משפחתי חדש.

ישבנו לשתות קפה בחצר שלהם, שבעה מטרים בלבד מגדר תיל שהפרידה בינינו לבין שביל הסיור. כיעור גיאוגרפי. ניידת הסיור עצרה לבידוק ביטחוני. נכנסו. התסריט ידוע. אם פהמאן היא אשת חיל שקשה להכניעה. "חסינות כבר יש לי מזמן", היא אומרת. "תראה איך אנו חיים, מה עברנו? כמה עברנו? לאן הגענו? למרות הכל, לא נזקקנו לאף אחד", היא מדגישה בגאווה וממשיכה בכעס: "אבל הנה הבחירות קרובות, אף כלב לא יקבל את הקול שלי".

מגג ביתי אני מסתכל מזרחה, אל האופק הסגור, ומהרהר בבית שהתרוקן מיושביו ועבר לרשותם של חיילים. זה בית גבולי. גבולי מאוד. עד כדי כך, שהכוחות נאלצו לספחו ולהשתמש בו כבנקודת תצפית. חיילים מסתובבים בביתך חופשי. נכנסים לחדר השינה, משתינים ומחרבנים, קוראים עיתונים, לא יודעים בדיוק למה הם שם. הוויה אבסורדית. אני מנסה לתאר לעצמי את המשפחה הגבולית הזאת. עוד סיפור מני רבים.

לכל משפחה סיפור. גם לכל מקום. מול בית הורי שכן בית סבתא וסבא (מצד אבא). חלמתי בילדותי על גשר שיחבר בין הבתים. עם אמו של אבי, סבתא פתחייה, נרקם יחס חם במיוחד: לילות רבים ישנתי אצלה, הכנתי שיעורים אצלה, טעמתי ממאכליה, שוחחנו רבות. שוב ושוב עברתי ממחסה אחד לאחר. הבית העתיק של סבא וסבתא היה רחב ידיים ונדיר ביופיו. תושבים רבים מבאקה באו לבקרו ולברכו. עצי האגוזים בחצר, השקדים, אורן ענק שכמעט הרג אותי כשנגעתי בכבל החשמל המרכזי המוסתר בין ענפיו שעליהם טיפסתי, באר, מחסן שהיה לי חדר קסמים, חדר טאבון, ענפים גזומים ומסודרים בערימות סימטריות למדורת הטאבון - כל אלה הכילו הרבה מילדותי.

חודש אחד של ממתקים

רמדאן מזוהה עם הסעודות המיוחדות, הממתקים, הקניות והשווקים העונתיים. פתאום רחוב ויצמן שוב פועם, כאילו אין משבר כלכלי ואין מחנק ואין דחק. כולם נוהרים אל המאפים והממתקים המיוחדים לרמדאן, אל עצם החוויה, כולם יוצאים להסתכל בכולם. אם זמנך יקר לך, היזהר מכניסה לרחוב בשעות אחר הצהריים; מוטב לחנות בסמטה ולהמשיך ברגל. הרי אין כאן חוקי תנועה; בעיר של יותר מ-27 אלף נפש אין אפילו רמזור אחד. עיר. הבאסטות הפזורות משני צדי הרחוב כובשות את המדרכות. עשן אפייה וצלייה מכל עבר, בסטות האוכל הרמדאני.

קפה אבו א'סחאק מגולל את ההיסטוריה של הרחוב הראשי ושל באקה. בית קפה "קומוניסטי", שהיה מעוזם של פועלים מהשטחים וקומוניסטים מלומדים, זקנים וצעירים לוהטים. במסעדת אבו א'סחאק נמכר "אל-איתיחאד", עיתון המפלגה הקומוניסטית. על המדרכה ליד המסעדה היתה תחנת המוניות לחדרה. בתקופת האינתיפאדה, הפועלים מהשטחים החלו את קריאתם ביומון בעמוד "המתים", מחפשים ברשימה את קרובי משפחותיהם. תה, קפה, מאכלים קלים, קלפים, זקנים משתעלים, צעירים מקטרים, בקרים קרים, הרחוב מתעורר עם תפילת השחרית, ומיד מתעוררים גם בתי הקפה. חיי הבוקר האלה אינם משתווים לימים שלפני גדר ההפרדה, כשמאות פועלים מהשטחים עברו מבאקה, חיו אותה. עכשיו הזדקנו המקום ובעליו, למרות ניסיונות ההחיאה.

אני מוקף גבולות, זהויות שסועות, תושבים נואשים, חצאים נושאי משמעות, תסריטים רבים. ברגע אחד מטורף, אני חושש, אני עלול לראות ניוד שטחים, ניוד אוכלוסין. אבל גם כך, "אמת, שקר, ודאות, חוסר ודאות", כתב המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה. "ובכן: אמת, שקר, ודאות, חוסר ודאות, כל אלה חד הם? / משהו השתנה בתפקיד המציאות... / כבר אין זו אותה השעה, לא אותן הבריות, שום דבר לא דומה. זה משמע להיות ממשי" ("מהחלון הגבוה ביותר", עמ' 128).



מסגד אל-שפעי החדש בבאקה אל-גרבייה. בבושקה של זהויות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו