בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור בסוואלבארד, השטח המיושב הצפוני ביותר בעולם

ביקור בעיר הצפונית בעולם, בין כורי פחם, מבקשי מקלט, תיירים נלהבים וגולה איראני אחד שמכין שווארמה. יומן מסע

תגובות

1. מסתבר שיש רגע כזה בסוואלבארד, בסוף הקיץ, שבו השקיעה מתחלפת בזריחה, ומה שהיה אור דמדומים אטי הופך כמעט בין-רגע לאור הבהיר של הבוקר. שום חשיכה לא מפרידה ביניהן; רגע אחד הגוף מתכונן לשינה, האיברים מתמלאים עייפות והעיניים מתחילות להצטמצם, ורגע אחר כך - הגוף נמתח, העיניים נפקחות, והמוח עובר לחשוב על קפה טרי ועל מחלקי עיתונים. כשנחתי בסוואלבארד, באחד הימים האחרונים של אוגוסט, ההחלפה הזאת התרחשה באחת אחרי חצות.

טסתי לסוואלבארד - שלעתים קרוי גם ספיצברגן, על שם האי הגדול ביותר בארכיפלג הארקטי - כדי לכתוב על הקרב הבינלאומי ההולך ומתחמם על האזור הארקטי. הכתבה ל"הארץ השבוע", מצביעה על ההשקעות הכספיות והצבאיות הגדולות באזור, על ידי המדינות הטוענות לריבונות עליו (נורווגיה, דנמרק, קנדה, ארה"ב ורוסיה). המאבק נובע מהפוטנציאל לנפט ולמשאבים טבעיים. המדינות מעוניינות במשאבי הטבע שעתידים להתגלות מתחת לים הארקטי, אם ההתחממות הגלובלית - כצפוי - תגרום להיעלמות מעטה הקרח התמידי, שמונע כרגע גישה נוחה אליו.

סוואלבארד

סוואלבארד, ארכיפלג שבו חיים כ-2,500 בני אדם מ-33 מדינות, עשוי להמחיש את המאבק בצורה הטובה ביותר. בין השאר, משום שאמנה בינלאומית מ-1920 מאפשרת לכל המדינות החתומות עליה להקים במקום מכרות פחם, משאב שנמצא בשפע בהרים השוממים של סוואלבארד. הריבונות אולי שייכת לנורווגיה (שכאמור, משקיעה סכומי עתק במקום), אבל במקום פועלת גם התיישבות רוסית ותחנת מחקר פולנית. הסיבה שאפגניסטן, למשל, החתומה גם היא על האמנה, לא מפעילה שם מכרה-פחם היא כי נכון לעכשיו - הריחוק והאקלים הארקטי הקשה הופכים את כל הפעילות ללא-רווחית. עם התקדמות תהליך ההתחממות הגלובלית, כאמור, כל זה עשוי להשתנות.

הגעתי לסוואלבארד בטיסה היחידה מאוסלו. שלוש שעות וחצי שעות נמשכת הטיסה צפונה, מסקנדינוויה הירוקה וצפופת-היערות אל מעבר לחוג הארקטי, לקו הרוחב 78 מעלות צפון. הנוף שומם. כך פחות או יותר נראה החלק הצפוני של כדור הארץ אחרי עידן הקרח האחרון, מינוס הממותות: מרבדי קרחונים עצומים, הרים כהים נטושים ומישורים שמכוסים - בקיץ בלבד - בעשב ארקטי ובמגוון שרכים, פרחים ואזובים שמנסים לצמוח כמה שיותר בתנאים הקשים. בחורף, הכל מכוסה שכבות של שלג וקרח, הפיורדים קופאים, הטמפרטורה צונחת למינוס 30 מעלות, ורוח ארקטית מנשבת בעוצמה.

צוות הדיילים, בכל מקרה, עדכן אחרי הנחיתה כי הטמפרטורה בחוץ היא שלוש מעלות חמימות מעל האפס. לונגיירבין (Longyearbyen), בה נחתנו, היא העיר הצפונית ביותר על כדור הארץ, מושבת כורים שהפכה בעשור האחרון למוקד תיירות ומחקר מדעי על שינויי האקלים. היא נמצאת על גדות פיורד צר, מול הר עצום שמתנשא לגובה של 1,000 מטר, ובעמק הקטן שנוצר בין שני הרים אחרים, הניצבים משני צדדיה. אוסף של בתים צבעוניים בני שתיים ושלוש קומות פרושים בעמק, לצד מיני מחסנים, ציוד כבד, תחנת כוח עם ארובה מעשנת וערימות של פחם.

2. קאזם ודוב הקוטב האדום

באופן מפתיע, המקומי הראשון שפגשתי היה קאזם, מבקש מקלט איראני. זה היה יום שישי בלילה, קרוב לשתיים אחר חצות, וקאזם עמד בתוך משאית צבועה אדום שחנתה במגרש החנייה היחיד באמצע הרחוב המסחרי היחיד של לונגיירבין. הכל היה סגור מסביב, מלבד הבר שלידו מוקמה - באופן אסטרטגי - המשאית. שמה היה "דוב הקוטב האדום", וקאזם, נאמן לסטריאוטיפים מזרח-תיכוניים שחוצים, כך נראה, גם את החוג הארקטי, טיפל בשיפוד שווארמה שהסתובב בפינה. לידו, עטופה במעיל ובצעיף מפני הקור, עמדה שרה, עיתונאית שוודית, שכיוונה מיקרופון לצ'יפסר רוחש.

מסתבר שקאזם הוא כוכב קולנוע בינלאומי. "הוא מאיראן", הסבירה בחוץ שרה, "במשך כמה שנים הוא היה בנורווגיה בתור מבקש מקלט פוליטי, עד שאוסלו דחתה את הבקשה. הוא שמע שבסוואלבארד אפשר להישאר כמה שרוצים - אם אתה שורד את החורף, המחירים הגבוהים ומצליח למצוא עבודה - אז הוא החליט לבוא לכאן... העניין הוא שמרגע שאתה מגיע לכאן, אסור לך לעזוב. קאזם העביר כאן חמש שנים עד שאסף מספיק כסף כדי לקנות את המשאית הזאת. הוא צבע אותה באדום, ועכשיו הוא חי כאן ברווחה יחסית. עשו עליו סרט תיעודי שרץ בכל הפסטיבלים הדוקומנטריים בסקנדינוויה, אתה חייב לראות אותו". לצפייה בטריילר של הסרט).

קאזם יצא מהמשאית ולחץ ידיים בחביבות. הוא סיפר שבחורף האחרון הצליח לקבל תעודת מעבר שווייצית ולראשונה יצא את גבולות הארכיפלג. בדיוק באותו הרגע יצא נורווגי שיכור מהבאר הסמוך, והזמין מנה שווארמה, עם הרבה תירס. הוא לקח את המנה בשתי ידיים, וצעד ברגליים כושלות את עשרת המטרים מהמשאית של קאזם למונית שהוזמנה לו מהפאב. אחרי שהלך, הוסיף קאזם כי פגש בסוואלבארד שלושה תיירים ישראלים לפני כמה ימים, בפעם הראשונה.

הסיפור על קאזם, גיליתי בימים הבאים, אכן מעניין. כמה מבקשי מקלט גילו את הפרצה הזו באמנת סוואלבארד, המאפשרת לכל מי שמגיע להישאר כמה שירצה, או שיצליח. הוא אינו צריך ויזה או שום מסמך אחר. במהלך השנים האחרונות הגיעו מספר קטן של מבקשי מקלט, מקרואטיה, מבוסניה ומאיראן. לא יותר מתריסר אנשים. המילכוד הוא שאף אחד לא יסייע להם. הם צריכים להיות מסוגלים לתמוך בעצמם, והמחירים בלונגיירבין אינם זולים, דירת חדר עולה כ-800 יורו לחודש, כולל החימום. כמה ימים לאחר מכן, כשדיברתי עם המושל המקומי, פר ספלאנד, לא הסתיר מפקד המשטרה לשעבר את חששו שהמקום ייהפך לעיר מקלט בעבור כל הפליטים באירופה, וטרח להבהיר כי יש לו סמכות לגרש אנשים, אם הוא רואה שאינם יכולים להעביר שם את החורף בבטחה. בכל מקרה, מבקשי מקלט שמוצאים אותו בסוואלבארד אינם מעמידי פנים. הם באמת אינם יכולים לחזור לארצותיהם. עצם נוכחותם בלונגיירבין מוכיחה זאת.

3. טיולים בקוטב 2.0

התיירות הולכת ומתפתחת בלונגיירבין, כמו רוב התיירות באזורים הארקטיים. ספינות שיט ענקיות עוגנות בה במהלך הקיץ, והתיירים שיורדים מהן יכולים לצאת לשיט במושבה הרוסית נטושה (פירמידן, המוזכרת בכתבה ב"הארץ השבוע"), במושבה רוסית פחות-נטושה (בארנטסבורג, בה חייים כ-400 רוסים ואוקראינים), הם יכולים לשוט לעבר קרחונים, לטייל בהרים. בחורף, טסים תיירים רבים לסוואלבארד כדי להצטרף למסעות על אופנועי שלג, או על מזחלות כלבים. המקום גם פופולרי בקרב חברות נורווגיות, לסופי שבוע של גיבוש חברתי ואלכוהול.

אחרי כמה ימים בסוואלבארד, הצטרפתי לטיול בהרים הסמוכים. הטיול החל בטיפוס על הר תלול, ששברי סלעים גדולים ריצפו את מדרונותיו, מעבר על לשונו של קרחון גדול עד לפסגה הבאה, וירידה לעמק רחב המלא באיילי צפון, שלעסו עשב בנינוחות, ללא פחד, בשמש הקיצית. ההליכה על הקרחון, בין נקיקים של מים שנמסו לבין סלעים גדולים, נעשתה עם דוקרנים. הטמפרטורה בחוץ נעה סביב האפס, והאוויר היה צלול עד כדי כך שאפשר היה לראות את קרחוני הענק שמעבר לפיורד, שמעבר ללונגיירבין. המרחקים באזור הארקטי, באופן מעניין, נראים קצרים בהרבה ממה שהם.

המדריך היה ארנו, בלגי ואלוני צעיר, שגר בלונגיירבין כבר ארבע שנים, ומטפל בעשרות הכלבים של אחת מחברות הטיולים. ארנו הוא טיפוס מיושן - לובש סוודר צמר נורווגי עבה ולא את מעילי ההיי-טק היקרים והחמים של התיירים, ונושא עמו קראבין ישן ואת אחד מהכלבים, כדי להתמודד במקרה הצורך עם דובי קוטב שעלולים לצוץ. הוא גם חובב גדול של ההיסטוריה של האזור הארקטי, ובמיוחד של סיפוריהם של מגלי הקטבים. לכלב, שלא במקרה, קוראים "סקוט".

הגענו לבקתת עץ שניצבה על יסודות על גדות הפיורד. בחוץ זרחה השמש על מישורי עשב ארקטי בצבעי קינמון. בתוך הבקתה, אחרי שהצית את האח, הסביר ארנו שאין מחסור בעץ באזורים האלה, למרות שאין עצים בסוואלבארד עצמה. "העץ שנסחף לחופי ספיצברגן מגיע מסיביר", הוא מספר. "נאנסן גילה את זה. היתה לו תיאוריה שגזעי העצים שהוא ראה צפים במים בין סוואלבארד לגרינלנד, למעשה מגיעים מסיביר. התיאוריה היתה שהנהרות בסיביר עולים על גדותיהם במהלך האביב, ומפילים למים עצים שלמים, שעושים את דרכם במשך כמה שנים, בעזרת זרמי הים הארקטי, לכאן".

"כדי לאמת את התיאוריה", סיפר ארנו, "נאנסן בנה ספינה מיוחדת, שקרקעיתה היתה חלקה ועגלגלה כמו בלוט, כך שקרח הים שמתגבש בחורף לא יבקע אותה, אלא ייאסף מתחתיה ויציף אותה למעלה. הוא ניווט את עצמו לחופי סיביר, ושהה שם עד שנתקע בכוונה בקרח החורף של הים הארקטי. נאנסן וצוותו נשארו תקועים בקרח שלוש שנים, עד שיצאו איפשהו בין סוואלבארד לגרינלנד, והוכיחו את התיאוריה על זרמי הים. בדרך, הוא גם ניסה להגיע לקוטב הצפוני, אבל עבר כמה מאות קילומטרים מדרום לו". ואיך הוא שרד שלוש שנים על הספינה? "הוא לקח מספיק אוכל לחמש שנים, וברגע שהוא היה על הקרח הם הצליחו לצוד דובי קוטב וכלבי ים, מה שאיפשר להם להימנע מצפדת".

ארנו מתנגד לכל אופנועי השלג המציפים את סוואלבארד, שניתן לראות אותם בקיץ מוצבים על כלונסאות עץ, לצד הבתים. "בחורף לונגיירבין מלאה באופנועי שלג מזמזמים. כל יום יוצאים אולי מאה אופנועים, עם תיירים, וגם מקומיים שמחפשים כיף, כדי להסתובב באזור. אין רגע של שקט, תמיד טרטור המנוע באוויר, והריח של הדלק", הוא אמר. הוא עצמו מעדיף מסעות חורף עם מזחלות הכלבים, צורה אותנטית יותר לטייל בארקטי. "הכלבים האלה, אתה צריך לראות אותם, איך הם נהנים למשוך. אתה מרגיש שהם מגשימים את עצמם". אתה חייב לחזור בחורף, הוא הוסיף, "אנחנו לוקחים את הכלבים, אולי עשרים או שלושים, וציוד טוב. אנחנו מקימים אוהל בד באמצע הקרח, ומחממים את האוויר בתוכו ל-20 מעלות עם פרימוס, כשבחוץ מינוס עשרים מעלות. אף אחד לא אמר שהטיול באזור הארקטי צריך להיות בתנאים הקשים של המגלים הראשונים".

4. "בנק זרעים" במעמקי האדמה

באמצע השבוע הגיע ללונגיירבין מזכ"ל האו"ם באן קי-מון. אתו הגיע גם קרקס תקשורתי בינלאומי. כשבוע לפני ביקורו, נחשף בעיתונות הנורווגית מכתב של השגרירה באו"ם בו היא מגדירה אותו "חלש" וחסר עמוד שדרה. בתגובה, נראה כי באן מצא בהתחממות הגלובלית את הנושא שיגדיר את תקופת כהונתו. מטרת ביקורו היתה לעמוד מקרוב על השלכות ההתחממות הגלובלית. לשם כך, הוא טס במסוק לקצה מעטה קרח-הקיץ של הים הארקטי. הוא נאלץ לחזור על עקבותיו משום שהיה קר מדי, וקרח החל להצטבר על דפנות המסוק.

הטקסט שלו, אבל, היה כתוב מראש, ובו באן אמר כי הזדעזע לראות את הקרחונים נמסים. יש לא מעט צביעות והעמדת פנים בהתייחסות העולמית כיום להתחממות הגלובלית. העניינים עברו כעת את תחום המדע, והפוליטיקאים משחקים בנתונים כאוות נפשם, כדי לנצל את תופעת ההתחממות הגלובלית - שללא ספק קיימת אך עדיין לא מובנת לחלוטין - לצרכיהם. נראה כי המחשבה השולטת, גם בקרב ארגונים ירוקים, היא כי מותר להציג תמונה חמורה במיוחד - או לא מדויקת - משום שהדבר בסופו של משרת מטרה טובה כשלעצמה - גמילה משימוש בדלק ובפחם מזהמים, וצריכה מופחתת. בדרך, האמת המדעית הולכת לאיבוד.

בשבילי, הדבר המעניין בביקורו של באן היתה ההזדמנות לבקר בכספת הזרעים של סוואלבארד. ממשלת נורווגיה, כשירות לקהילה האנושית (וגם כדי לחזק את נוכחותה בסוואלבארד), הקימה לא רחוק משדה התעופה של לונגיירבין מעין "בנק", בו היא מתכוונת לאסוף ולשמור את כל הזרעים החשובים לקיום האנושי. הכספת ממוקמת בעובי האדמה, במה שהיה פעם מכרה פחם, שבו הטמפרטורה אמורה לעמוד באופן תמידי על מינוס 18 מעלות, כמו בפריזר ביתי. בטמפרטורה זו, ניתן לשמר את הזרעים למשך עשרות שנים (תלוי בסוג הזרע, בשלב מסוים ייצטרכו להנביט אותם מחדש ולאסוף את הזרעים שמתקבלים). המטרה היא שהכספת תשמש כגיבוי במקרה של אסונות גלובליים, או היעלמותם של זנים עתיקים על ידי זנים מהונדסים גנטית. לרגל ביקורו של באן קי מון, פתחו הרשויות הנורווגיות את הכספת לביקור עיתונאים.

היה קר במנהרה שהובילה לכספת, קריר באולם הכניסה אליה, וקפוא מאוד בכספת עצמה - שנראית כמו מחסן גדול, שקצף לבן לבידוד מכסה את קירותיו. הדיו בעט קפא אחרי כמה דקות בלבד. קופסאות פלסטיק גדולות ניצבו על שורות של מדפי מתכת, מאחורי רשת נעולה. כל בנק זרעים אזורי (ויש כמה כאלה ברחבי העולם) או בנקי זרעים של מדינות ספציפיות שולחים לכאן, אם הם מעוניינים, דגימה מהזרעים שברשותם. הזרעים נשמרים בשקיות ואקום, בתוך קופסאות פלסטיק. רק מי ששלח את הזרעים יכול לקבל אותם, באותו עיקרון של כספת בבנק. הממשלה הנורווגית השקיעה כבר עשרות מיליוני דולרים בפרויקט, אך כעת הם עדיין עובדים על קירור החלל לטמפרטורה הרצויה. יום לאחר הביקור, כשבאן קי מון סיים את ביקורו בחלל, הוא התלונן בחיוך על הקור העז, והגדיר את הכספת כ"נכס גדול לאנושות".

5. יוצאים לשתות עם אקדח זיקוקים וסכין

בבסיסה, לונגיירבין היא עדיין עיירת כורים. ככזאת, היא בהחלט מקום יוצא דופן, ששימר לא מעט מאווירת המערב הפרוע של האזורים הארקטיים. לצד הנורווגים והרוסים, חיה בו אוכלוסייה מפתיעה של תאילנדיות, שמוסברת בחיבתם של הכורים להתחתן עם נשים מתאילנד, ואת חיבתן של הנשים הללו להזמין את המשפחה לקוטב הצפוני. יש כאן גם חובבי טבע שעוברים לסוואלבארד לשנה-שנתיים, מוצאים עבודה זמנית, ובכל הזדמנות פנויה לוקחים רובה ויוצאים להסתובב בהרים; או תלמידי מחקר מרחבי העולם שקופצים על כל הזדמנות לבדוק צואה של איילי-צפון במשך שלושה חודשים במיקום האקזוטי, ועוד טיפוסים.

כמה ימים לאחר שהגעתי הלכתי לדיסקוטק המקומי, ביחד עם זוג עיתונאים הונגריים שמצלמים סדרה בה הם מתעדים עצמם מטיילים במקומות מוזרים ברחבי העולם. המקומות האחרונים בהם טיילו, אגב, היו עזה וישראל. הדיסקוטק ממוקם הרחק מהיישוב והעיתונאי ההונגרי התעקש לחגור אקדח זיקוקים וסכין ארוכה שקיבל בהשאלה ממקומי שפגש, שהפחיד אותו מפני דובי קוטב שעלולים להסתובב בעיר. למעשה, בקיץ נדיר מאוד לפגוש דובי קוטב (שכמה אלפים מהם חיים בצפון סוואלבארד) כל כך דרומה. הוא הודה כי אינו יודע בעצם לירות באקדח הזיקוקים, אבל זה מצטלם טוב.

איך מפעילים מועדון לילה בעונה שבה אין לילה? חוסמים את החלונות בשתי שכבות בדים כהים. במועדון עצמו, חבורת נערות צעירות רקדו בהתלהבות ברחבה, בעוד חבורת זקנים שיכורים התבוננה בהן. קבוצת תאילנדים צעירים דיברה ביניהם במהירות. על קירות המועדון היו תלוית תמונות של כורים, ציוד הנדסי ופחם. מטה, בחורה דנית שעמדה בכניסה, ביקרה כאן לפני כשנה, התאהבה במקום והחליטה לעבור אליו לזמן מה. "החיים פה קלים ושקטים, ויפים. אבל האנשים משוגעים, וכולם הולכים ובאים כל הזמן", אמרה בזמן שלקחה לפיקדון את אקדח הזיקוקים. למעשה, זמן השהות הממוצע של תושב בלונגיירבין הוא ארבע וחצי שנים בלבד. הכורים נשארים שמונה שנים, בממוצע.

לקחנו מונית חזרה, והשמש כבר זרחה בעוצמה על הפיורד ועל ההרים שמסביב ליישוב. "כל כך עמוס כאן הלילה!", אמרה הנהגת. "כמו בכל סוף שבוע, אבל יש פה גם חבורה של 150 עובדי 'של' שמתרוצצים ממקום למקום". בדרך חזרה אפשר היה לראות את קאזם, בתוך הדוב קוטב האדום שלו.

סוואלבארד היא מקום מאוד מפתה לעיתונאים. מגרה לצייר אותה כ"חשיפה לצפון" פוגשת את "טווין פיקס", עיירת-ספר בסוף העולם שבה כולם מוזרים זה לזה, וכל טיפוס יוצא דופן. למעשה, לפחות מהתרשמות בת שבוע, נראה שהחיים בה נורמלים - או בלתי-נורמלים - כמו בכל מקום אחר. זה הטבע שמעניק לכל העסק האנושי פה גוון סוריאליסטי.

הטיסה חזרה לאוסלו יצאה בארבע לפנות בוקר. במהלך השבוע בסוואלבארד, הלך והתרחב הפער בין השקיעה לזריחה. חצי שעה נוספה לו מדי יום; בהדרגה, חשיכה נפלה אחרי שעת הדמדומים, והזריחה קיבלה את הקצב האטי והמוכר שלה. בדרך לשדה התעופה כבר אפשר היה לראות סימני לילה של ממש, שרמזו על האפילה שתלך ותגדל בחודשים הקרובים, עד לשיא החורף, שבו השמש נמצאת עמוק מתחת לאופק, וסוואלבארד עטויה בחשיכה גמורה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו