בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטרדות מיניות, יחסים עם במאים. דליה שימקו חושפת את מה שמתחולל מאחורי הקלעים של התיאטרון והקולנוע

כמעט 30 שנה חלפו מאז הוקרן לראשונה, אבל החיים של דליה שימקו עדיין נמדדים לפי "נועה בת 17". היא הפכה אז לכוכבת בן לילה, עם מעריצים ומחזרים ותקוות גדולות. אבל במקום ההצלחה והתהילה נערמו הטרדות וניצול מיני, בולימיה, גירושים ומחלה שעצרה הכל. היום שימקו, מפוכחת ומלאת אנרגיה, מסתכלת על הקריירה שלה ועל חייה וחושפת מהם טפח שאף אחד בקהל לא ראה מעולם

2תגובות

אם יש משהו שדליה שימקו לא רוצה זה להיות נועה, ועוד פחות מזה בת 17. רוב חייה הבוגרים היא עושה מאמצים להשתחרר מהסרט ההוא של יצחק (צפל) ישורון ולא כל כך מצליחה. בעצם, לא מצליחה בכלל להפריד בינה לבין הנערה ההיא, הפראית והמרדנית. הזיכרון הקולקטיבי מדביק אותה בחזרה לפלקט עם התלתלים ומכנסי ההתעמלות הקצרים בצבע כחול כהה. מעניין שכבר אז, כמו נביאה זקנה, היא הרגישה משהו ואמרה באחת הרפליקות: "הייתי רוצה ללכת לישון ולהתעורר בעוד עשרים שנה".

היום, כמעט שלושים שנה אחרי, חייה של שימקו מלאים עשייה - היא למדה, התחתנה, ילדה, חלתה, הבריאה, התגרשה, והיא יוצרת, משחקת, מביימת, כותבת. ולמרות כל זה, נועה אינה מניחה לה. אנשים עדיין עוצרים אותה ברחוב. ואם לא היו מתביישים, היו בוודאי צובטים אותה בלחי, מתוך איזה תחושה עמוקה של קרבה ואינטימיות, כמו עם בת השכנים המתוקה והקוצנית בת ה-17.

השבוע עלתה בתיאטרון תמונע הצגה חדשה, "מבוך המראות", דרמה לארבעה שחקנים, במסגרת "אספמיה", אנסמבל שהקימה שימקו לפני שלוש שנים. היא כתבה, ביימה ומשתתפת בהצגה, שאותה היא מכנה בלהט מראה שקופה ואכזרית של החברה, מראה שמספקת לצופים חרך הצצה נוח אל מאחורי הקלעים של תיאטרון בזמן חזרות. במאי, שחקן, שחקנית ואשתו של הבמאי מגלמים בכישרון את הסטריאוטיפים של עצמם. סקס, סמים ובגידות במסווה של שיטת סטניסלבסקי.

לשימקו יש יותר משמץ של מושג על מה הם מדברים. היא היתה שם.

חשבתי שזה כוח

לפני שנים, בדרכה הילדותית, כשניסתה למצוא את מקומה בתיאטרון ובקולנוע, גם שימקו, כמו השחקנית במחזה שלה, עברה סדרת חינוך מינית. "וזה אפילו לא עזר", היא אומרת ופורצת באחד מהצחוקים המתגלגלים שלה, "לא קידם אותי בכלום. עברתי סוגים שונים של הטרדות מיניות, בכל מיני רמות. ולא ידעתי שעברתי הטרדות מיניות, אפילו קשות, מפני שעדיין לא היה ברור שזה אסור".

למשל?

"אודישנים בעירום מלא".

אלה היו דרישות התפקיד?

"גם אם היה בזה צורך, לא עושים את זה ככה, בלי מישהו נוסף בחדר שיגן עלייך. הייתי בת 23, ולמרות שהתפשטתי והרגשתי מאוד אמיצה, בסוף לא קיבלתי את התפקיד. גם בסרט 'פצעי בגרות 80' (תסריט ובימוי: זאב רווח) התפשטתי ולא ידעתי מראש שאני אמורה להתפשט, כי לא היה תסריט. הנחיתו את זה עלי מהרגע להרגע, ובחדר ישבו המון אנשים והסתכלו, והבמאי דיבר אל העוזרת שלו עלי ועל איך שאני נראית כאילו שאני בכלל לא שם, כאילו שאני לא בן אדם".

זאב רווח לא כל כך זוכר פרטים ממה שהיה שם. העירום של שימקו, לדבריו, אם היה בכלל, היה זניח. "עירום בסרט זה בדרך כלל כשיש חור בתסריט והבמאי לא יודע מה לעשות, אז הוא מכניס סצנה של עירום. אבל הסרט הזה לא היה בנוי על דברים כאלה, ואני לא יודע, לא זוכר דבר כזה. אם זה בכלל היה, אז היה זניח לעומת מה שהיא הביאה לסרט ומה שצמח מהילדה הזאת אחר כך. העיקר בסרט היה המפגש שלי עם החבר'ה הצעירים ששיחקו בו. לא היה תסריט מגובש, אלא הוא התפתח על הסט, תוך כדי שיחות ועבודה איתם. דליה התבלטה מיד. יש בה ייחודיות, בפנים שלה ובמראה. היא גם מאוד רוחנית וזה מיד עבר. אני מאוד התלהבתי ממנה".

"היו דברים פליליים כמו מישהו שהגיע אלי הביתה", מספרת שימקו. "מישהו שיכול היה לקבוע את גורלי, אבל בסוף לא יצא מזה סרט. ואז הבנתי, שבכל פעם שניסיתי לרצות מישהו באופן הזה, לא קיבלתי את התפקיד, וזה הכי גרוע שיכול להיות. אבל הניצול היה טוטלי. תמיד אומרים שהשחקנית קיבלה את התפקיד אחרי ששכבה עם הבמאי. אני קיבלתי תפקידים מבמאים שלא שכבתי איתם, מאלה שכן שכבתי איתם לא קיבלתי אף פעם תפקידים. האם זה אומר שאני לא טובה במיטה? יכול להיות. מה שבטוח, זה תמיד גרם לעוגמת נפש ולתחושה שאני סמרטוט".

חשבת שהבמאי התאהב בך?

"תמיד חשבתי שהוקסמו ממני. זו אחת הסיבות שאני יכולה להאמין למה שקרה לבחורות האלה עם קצב. לי נורא ברור המנגנון הזה. להיות עם מישהו שאת מאוד רוצה בחברתו, ואת אפילו קצת מעריצה אותו, והוא נמצא באיזו עמדת כוח, ואת מרגישה שאת מיוחדת כי הוא בחר בך, ובאיזשהו מקום את קצת מתאהבת בו והיית רוצה שהוא יתאהב בך, ואת עושה הכל בשביל להקסים אותו, ובדיעבד את מרגישה שהוא ביזה וניצל אותך, שירת את הצרכים שלו. אחד הדברים שאיכזבו אותי היו האנשים שהציעו לי הצעות מגונות והיו להם נשים ובנות זוג. זה מילא אותי בקבס".

הבמאי בהצגה של שימקו מבקש מהשחקנית להוריד את החולצה, והיא עושה זאת ללא היסוס ומתמלאת חשיבות עצמית. "זה מה שקרה גם לי", אומרת שימקו, "חשבתי שיש בזה המון כוח, גושפנקה לנשיות שלי, אבל בדיעבד הרגשתי מושפלת. כשהתבגרתי הבנתי שאני פצועה מזה. שזה השאיר בי משקעים. יצר בי דפנסיביות, חוסר ביטחון בהתנהלות מול אנשים. לא קוננתי אז על מר גורלי ולא רצתי לחברות לבכות, זה נראה לי חלק מהמקצוע. החלק המסעיר, למרות שבתוכי הרגשתי שאני דוחה, מלוכלכת ולא טהורה".

חווית אונס?

"לא היה אונס. אני יותר מדי סוסה פראית ומפחידה ויכולה להיות גם אלימה, וגברים אף פעם לא כפו את עצמם עלי, ואני שואלת את עצמי למה? אולי אני קצת מפחידה גברים, ואולי לא נראיתי טרף קל מדי עד כדי כך".

זה הפריע לך אחר כך במערכות יחסים עם גברים?

"הפריע לי בעיקר בדימוי שלי לגבי עצמי, באופן שהסתכלתי על עצמי, לא במערכות אינטימיות. אני אדם של אהבות גדולות וסוערות והגברים בחיי היו אנשים שהיה להם הרבה כבוד כלפי. אני גם לא משליכה מהתנהגות של גברים מסוימים על כלל הגברים. אני לא אומרת שכל הגברים אותו דבר. בני אדם שונים זה מזה וגם בברנז'ה הזאת יש במאים שעבדתי איתם לאורך זמן והם היו מדהימים. ככל שהתבגרתי נעשיתי יותר אסרטיבית ויצרתי איזה חיץ ביני לבין העבודה, ואולי זה גרם לכך שנעשיתי פחות אטרקטיבית".

אבא בכאילו

שימקו נולדה ב-62' בנובה זאמקי, עיירה בצ'כוסלובקיה, סלובקיה של היום. ב-68', בתקופת האביב הקצרצר של דובצ'ק, הצליחו אמה רות וסבתה בלנקה לעלות לארץ. אביה, דוידר שימקו, עזב את אמה עוד לפני שנולדה והגיש בקשה רשמית לגירושים ביום שבא לבית החולים לראות לראשונה את בתו. בפעם הבאה הם נפגשו כששימקו, ששמרה את שם משפחתו, היתה בת 18.

"שאלתי את אמי מה קרה, אבל לא קיבלתי תשובות. היא רק סיפרה שזה לא עלה יפה והוא עזב ולא מעוניין בקשר. הראו לי תמונה שלו, הוא היה יהודי סלובקי, ניצול אושוויץ, שעלה לארץ, הקים משפחה ויש לו בן. אחרי שעשיתי את הסרט הראשון, 'פצעי בגרות 80', מישהו סיפר לו שזו הבת שלו, ואז הוא יצר איתי קשר, מאוד מוזר והססני. גם ממנו לא קיבלתי תשובות אמיתיות למה הוא לא התעניין בי כל השנים. הקשר לא החזיק מעמד ולפני כמה שנים הוא נפטר".

דבר יהדותה נודע לה במקרה. במרכז נובה זאמקי עמדה כנסייה ושימקו נמשכה אליה כבכבלי קסם. "היתה שם קהילה יהודית קטנה והיה בית הכנסת, שהיה די חורבה, וסבתי היתה לוקחת אותי לשם. אבל אני כל הזמן משכתי לכנסייה. יום אחד ברחתי לה ונכנסתי לכנסייה ואני זוכרת שזה היה רגע מרגש וגדול בחיים שלי, וזוכרת את תחושת העלבון כשהבנתי שזה לא שייך לי.

"שם גם חוויתי אנטישמיות. ילדה של שכנים ירדה לחצר ואמרה לי שאמא שלה אמרה שאני יהודייה ושזה אומר שהרגתי את ישו. ואז הילדים תפסו אותי והחזיקו לי את הידיים פרושות לצדדים ולקחו אבנים ושיפשפו לי את העור עד זוב דם, ואחרי זה עליתי הביתה בוכה".

אמה נישאה שוב בישראל והמשפחה גרה בקרית טבעון, אחר כך בקרית שפרינצק בחיפה ולבסוף בגבעתיים. שימקו לא ידעה אז אף מלה בעברית וישראל היתה בשבילה עולם זר ועוין. "בגן הילדים התעללו בי והרביצו לי כי לא ידעתי עברית ויש לי מבטא, ואז גיליתי שהדרך הכי טובה לשרוד היא לשעשע את הילדים. הם היו אומרים מלה בעברית ואני הייתי מתרגמת אותה לסלובקית ואומרת אותה בכוונה בצורה מגוחכת ומצחיקה. זה מה שהציל אותי. גם בקרית שפרינצק התעללו בי, עדיין הייתי זרה בעיניהם. אני זוכרת שהייתי יורדת למטה חבושה בפלסטרים ותחבושות, מקווה שלא ירביצו לי כי היה קוד בין הילדים שבפצע לא נותנים מכות".

שימקו למדה בתיכון תלמה ילין במגמת תיאטרון. בערך בגיל 12 התחילה לשחק בקבוצה של עיריית גבעתיים והחליטה שתהיה שחקנית, "אחרי שראיתי את הסרט 'ז'אן ד'ארק' עם אינגריד ברגמן ואת ההצגה 'ביקור הגברת הזקנה' עם אורנה פורת. כל הבנות רצו להיות שחקניות, אבל אני כתבתי לעצמי מעין שבועה: 'כל הבנות רוצות להיות שחקניות אבל אני באמת אהיה' והכנסתי את זה לקופסת נעליים שקראתי לה 'קופסת המשאלות'. לקופסה היה סוף טרגי. חברה נורא טובה שלי נפרדה מהחבר שלה, והוא הפך לחבר שלי. כשזה נודע לה, היא כל כך כעסה והשמידה את קופסת המשאלות שלי".

ולמרות זאת, השבועה מצאה את הדרך שלה להתגשם. "ישבתי עם חברה בקולנוע 'תכלת', כל יום שישי הייתי הולכת לשם, והיא פגשה חברה, מלי אנג'ל, שעבדה בטלוויזיה החינוכית, ששאלה אותי אם אני רוצה לבוא לאודישן. אמרתי כן. עברתי הרבה אודישנים וקיבלתי את התפקיד הראשי בסרט 'פצעי בגרות 80'. בורקס אמיתי. אחרי זה שיחקתי, בתפקיד קטן, ב'צלילה חוזרת' וב-81', כשהייתי בת 19, עשיתי את נועה".

"נועה בת 17" הוקרן לראשונה ב-82' והיה לאירוע מכונן בקולנוע הישראלי. הרגע שבו נפרד הקולנוע מפצעי הבגרות, עזב חלקית את הבורקס והתחיל להתייחס לעצמו ברצינות. "זו היתה הצלחה גדולה", אומר צפל הבמאי, "הסרט עורר אצל הרבה אנשים געגועים לארץ ישראל של פעם. הוא התבסס על חומרים מאוד אותנטיים והיתה תחושה שהוא מדבר אמת. חצי מהישראלים באותה תקופה, אחרי המהפך, הרגישו שישראל הלכה לאיבוד, וזה היה חלק מגל נוסטלגי.

"דליה שחקנית נפלאה. היה משגע לעבוד איתה. היא יצירתית, מוסיפה דברים משלה, בחורה רצינית. תמיד היתה. בהתחלה לא התלהבתי ממנה. להפך. ראיתי תמונה שלה והחלטתי שהיא לא מתאימה, אבל עוזרת שלי, סמדר עזריאלי, הציעה שאזמין אותה לאודישן. עשיתי לה כמה מבחנים והחלטתי לקבל אותה".

הסרט נעשה בתקציב דל - אלף דולר. "כסף פרטי של מישהו", אומר צפל, "ובזה קנינו אוכל. אחרי שגמרנו לצלם, קרן הקולנוע נתנה כסף ויכולנו לשלם לאנשים". ההצלחה של הסרט סימנה את שימקו ככוכבת צעירה בעלת פוטנציאל גדול. "ואז התחיל הבלגן", היא אומרת. "נהייתי נורא מפורסמת. היו לי תוכניות ללמוד משחק ופתאום זה כבר לא התאים, כי כולם אמרו 'דליה שימקו מנועה' וזה גרם לי לחשוב שאני מעבר ללימודים".

היה לך חיבור עם נועה?

"לגמרי. נורא הזדהיתי איתה. חייתי את נועה 24 שעות, ישנתי, אכלתי ונשמתי אותה. עד היום רואים אותי כנועה וזה כבר פתטי".

שימקו-נועה זכתה למבול של טלפונים ומכתבי מעריצים, מחזרים והצעות נישואים. חייה הפכו לנחלת הכלל, ולסוג של סיוט. "אנשים שלא הכירו אותי כתבו לי שהם רוצים להתחתן איתי. זה היה מגוחך. אני חונכתי לצניעות ולא הבנתי למה מעריצים אותי. באותה תקופה, כשהייתי רואה להקות של נוער על הברזלים, הייתי בורחת לצד השני, אחרת הם היו עטים עלי, מציקים לי, לא נותנים מנוחה. השיא היה כשנערה צבטה לי בלחי, כמו איזה דודה, קשה להאמין. היו אנשים שרצו לפגוש אותי וחיפשו כל דרך להגיע אלי. החדירה לפרטיות הפריעה לי מאוד. כשאני מסתכלת על זה היום, זה היה מאוד-מאוד נאיבי, אבל אני לא ידעתי איך להתמודד עם זה. כל הזמן הצטדקתי והתנצלתי על ההצלחה. אם דבר כזה קורה היום, זה מתורגם להרבה מאוד כסף. אז זה לא היה ככה".

הרעש סביבה בילבל אותה והפער בין מי שהיתה באמת לבין האייקון והתדמית, גרמו למהומה פנימית ולחוסר אונים. "זה שם אותי על המפה, אבל גם עשה לי נזק, תייג אותי. הרבה במאים לא רצו לגעת בי יותר, אמרו 'היא נועה, הצברית האינטליגנטית והמצפונית'. זה התחיל להיות כובל ומשעמם. כמה זמן אפשר להיות מצפונית? לפעמים את רוצה להרגיש משהו אחר, להשתטות, להיות רעה - דברים שיכולתי לעשות די בקלות אבל לא חשבו עלי בכיוון הזה, ועד היום לא חושבים עלי".

על לוח השחמט

אחת מתופעות הלוואי החמורות של טראומת נועה היתה בולימיה חריפה. שלוש שנים של סבל. "קיבלתי טלפון נוזף מהסוכנת שלי שאמרה שראו אותי ברחוב וסיפרו לה שהשמנתי ושזה לא מקצועי", היא מספרת. "עליתי מ-48 ל-55 קילו, שזה יופי של משקל, אבל אז קיבלתי על זה הרבה ביקורת וזה גרם לרגשי אשמה, וכל פעם שאכלתי הייתי מכניסה אצבע ומקיאה. היה מאוד קשה לחיות ככה כי כל החיים הצטמצמו לדבר אחד: כמה אכלתי. זה היה מזעזע.

"הלכתי לדבר על זה עם פסיכולוג, והוא לא ידע על מה אני מדברת. בסוף עזרתי לעצמי. אכלתי לפי מה שהחבר שלי אכל והצלחתי לצאת מזה. אני רואה בזה טרגדיה של נשים רבות שאוכלות עם רגשות אשמה, ואני שואלת את עצמי למה בן אדם צריך להרגיש רע עם מה שהוא אוכל ועם עצמו?

"כשאני מביימת נשים אני מנסה להכניס להן לראש שהן צריכות ליהנות מהכישרון שלהן, ושלאוכל אין קשר לכריזמה בימתית. זה לא תמיד עוזר כי הלחצים והמכבש החברתי מזעזעים. לימדתי לפני כמה שנים בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין ודיברתי עם התלמידות על הפרעות אכילה, ולא היתה אחת שלא היתה או בדיאטה חריפה או סבלה מהפרעת אכילה חמורה".

שימקו עלתה במשקל, והקריירה שלה התפתחה לכיוונים שונים. היא החלה לשחק בתיאטרון חיפה, אחר כך שיחקה בבית ליסין, ב"חאן", ב"הבימה", בתיאטרון הרצליה, ועוד, ובמקביל עשתה תפקידים בקולנוע, ב"מגש הכסף" של ג'אד נאמן, ב"אחד משלנו" של אורי ברבש, ב"נועה לא בת 17", של צפל, ובטלוויזיה, ב"בת ים-ניו יורק", של דוד אופק ויוסי מדמוני, ב"המכון", של אורי ברבש ועוד.

ב-84' הגשימה חלום ונסעה לשנה ללונדון ללמוד משחק בוובר דאגלס אקדמי. לאחר שובה המשיכה לשחק בתיאטרון חיפה ובמקומות אחרים, והיתה בטוחה שהדרך שלה כבר סלולה. בפועל זה לא מה שקרה. "הקריירה שלי התפתחה יפה אבל היו בה הרבה רגעים מתים", היא אומרת. "מ'מגש הכסף' ועד 'אחד משלנו' עברו חמש שנים שבהן לא עשיתי אף סרט. גם בתיאטרון היו לי שני תפקידים משמעותיים: קלרה ב'נפש יהודי' וארמנד ב'חיי מולייר', השאר היו תפקידונים בלבד".

למה?

"ככה נהיה. כשאתה חלק מהמערכת הממסדית אתה עוד שחקן על לוח השחמט ולפעמים אין קשר בין הצרכים שלך לבין הצרכים של המערכת. אני חושבת שזה לא במקרה. יש בי מרכיב אישיותי נון קונפורמיסטי ולכן התאמתי לנועה, אבל אני לא בטוחה שהאישיות שלי מתאימה למערכת. לא במקרה החלטתי להיות עצמאית, עם שליטה על התפקידים שאני נותנת לעצמי.

"בעבר זה הרגיז אותי, הייתי במלכוד שהוביל אך ורק לאומללות. רציתי להשתנות, להיות יותר חנפנית ופושרית, לדעת לשחק את המשחק, להיות יותר קלילה ואינית, לעשות כל מיני דברים שהחברה מכתיבה. לקח שנים של עבודה עצמית והרבה עוגמת נפש, השפלות ועלבונות עד שהבנתי שזה לא אפשרי. היום אני מברכת על מה שאני, זה מביא אותי למקומות שממלאים אותי באושר, ומאפשרים לי להתבטא כיוצרת, מה שלא בטוח היה קורה בתוך המערכת. אם אני מסתכלת לאחור, כלום לא הייתי משנה. אולי רק את המחלה".

50 טיפות אופטלגין

בשנת 89' נסעה שימקו ללונדון לבקר חברות. היא פגשה בפאב את דיוויד ג'ונס, שחקן וכותב, והתאהבה בו בזכות יהודה עמיחי. "כשהוא שמע שאני מישראל, הוא שאל אם אני מכירה את המשורר יהודה עמיחי, ודיקלם כמה משיריו. הוא הקסים אותי והתאהבנו תוך מספר שעות. הארכתי את השהות שלי בלונדון ודי מהר עברתי לגור אצלו. היינו ביחד 24 שעות ביממה.

"הייתי בת 27 ואחר כך חייתי שנה על קו תל אביב-לונדון. עבדתי אז בתיאטרון באר שבע, שיחקתי ב'בורגנים' של גורקי, וכל מה שהרווחתי הלך על שיחות טלפון וכרטיסי טיסה. אחרי שנה הוא בא לארץ והתחתנו והתחלנו לחיות. דניאל בננו בן 14 היום".

בשנת 2000, בשנה שבה שיחקה בבית ליסין ובחאן והצטלמה לסדרת טלוויזיה, חלתה שימקו במחלה מסתורית.

"בעלי היה הרבה בחו"ל", היא משחזרת, "בגלל עבודה, העביר סדנאות של אנגלית עסקית לאנשי היי-טק ואני הייתי בלחץ נפשי ופיזי. ההצגה שהשתתפתי בה בבית ליסין היתה מאוד לא פשוטה, שיחקתי מישהי שעברה אונס, ופתאום צצו כאבי ראש שהלכו והתגברו. מיגרנות קשות שלא מאפשרות לתפקד. הייתי עולה על הבמה עם 50 טיפות אופטלגין נוזלי ואף אחד לא הרגיש. חוץ מלשחק לא יכולתי לעשות כלום, רוב הזמן שכבתי במיטה. מערכת העצבים שלי השתוללה.

"עברתי שמונה חודשים של גיהנום. בדיקות ויועצים מכל הסוגים ושום דבר לא נמצא. דיאטות, תזונה, רפואה אלטרנטיבית, כלום לא עזר. גם הפסיכיאטר אמר שהכל תקין ומאוד שמחתי כי פחדתי שאני משתגעת. בגלל שחיצונית נראיתי טוב, אנשים לא האמינו שמשהו אצלי לא בסדר. חשבו שאני מטורפת".

אחרי שמחלת היאפים נשללה נפתרה החידה. פיברומיאלגיה. תסמונת המאופיינת על ידי קשת של סימפטומים שהוגדרה רק בעשור האחרון. אחד הסימנים הבולטים של המחלה הם כאבי שרירים בכל הגוף, כאבי ראש, רגישות לקור, לחום ולאור, עייפות תמידית ותחושה של שפעת. "סמטוחה שלמה", אומרת שימקו.

לפני שלוש שנים היא עברה ניתוח בזרוע, אצל רופא בשווייץ, שפותח, לפי הרפואה הסינית, חסימה בנקודה מסוימת ומעמעם את הכאב. לדבריה, ההליך הזה לא מרפא את המחלה אבל משפר את כושר התפקוד ב-70 אחוז. שני אחוזים מהאוכלוסייה, על פי הידוע, סובלים מהתסמונת. "ברגע שהמחלה הוגדרה אצלי, ההתקפות הפכו להיות נסבלות. למדתי לחיות עם הכאב ולהתיידד איתו. החרדה וחוסר הוודאות הרגו אותי. הייתי בטוחה שיש לי סרטן במוח. הניתוח הוריד את אלימות המחלה והשאיר רק התקפות שבאות מדי פעם ועוברות תוך כמה שעות, ולפעמים כעבור יומיים".

לפני חמש שנים שימקו ובעלה התגרשו. "נפגשנו בפנטזיה בחו"ל ואהבנו מאוד והצלחנו לשרוד, אבל היו המון קונפליקטים במערכת שאיכשהו לא היתה אף פעם שלמה. קשה לחיות חיים מלאים עם בן אדם שלא למד מעולם עברית ולא לקח חלק ביצירה שלי. אנחנו חברים טובים, היום הוא גר בבית ממול, אבל כל אחד הלך למקום אחר".

המקום האחר שלה היום הוא דירה קטנה וחמודה במרכז תל אביב אותה היא חולקת עם בן זוג חדש. אלכס ברויטמן, צייר מלנינגרד בן 34, שהיה סטודנט שלה בבית הספר למשחק של ענת ברזילי. "אף פעם לא יצאתי עם גבר צעיר ממני", היא מתנצלת על 13 שנות ההבדל ביניהם, "תמיד אני הייתי הצעירה והילדה הקטנה, אבל זה מחמיא מאוד. בהתחלה זה נראה לי בלתי אפשרי, ובינתיים הבלתי אפשרי לא רק שורד, הוא גם מתפתח וזו אהבה מאוד גדולה ויציבה".

אניגמה

היום שימקו לא מופיעה עוד בסרטים ולא מוזמנת להפקות בתיאטרון רפרטוארי. היא הקימה לעצמה אנסמבל, היא מביימת, מעבדת לבמה, כותבת, משחקת, מלמדת ומדווחת על מנה ראויה לציון של סיפוק. היא מעדיפה לתעל את טראומת נועה לעשייה במקום להתבכיינות. מעדיפה את הפרינג' על התיאטרון הממסדי. "היא בחורה נפלאה ואמנית גדולה", אומר צפל, "אדם חושב. הייתי מאוד שמח שההצגות שהיא מביימת יצליחו".

אם היא כל כך נפלאה למה אף תיאטרון רפרטוארי לא חטף אותה?

"יש לה את כל הנתונים אבל בארץ אין כל כך הרבה תפקידים, וככל שהאדם מתבגר יש עוד פחות תפקידים. הלוואי שכל מי שצריך להצליח היה מצליח. זה מקצוע שהתחרות בו קשה ויש הרבה אנשים כישרוניים, ואי אפשר לשים את האצבע למה היא לא ומישהו אחר כן".

שימקו יודעת את זה ומגייסת לטובתה את האקטיביזם התיאטרלי ולא משאירה שום דבר ליד המקרה. כך קיבלה את התפקיד הראשי בסרט ההמשך של צפל, "לא בת 17" ב-2003. "נועה בסרט היא אשה בגיל העמידה שירדה להולנד", מספר צפל. "דליה נראתה צעירה מדי לתפקיד ואמרתי לה שלא אוכל לקחת אותה. יום אחד ישבתי בבית קפה עם המפיק של הסרט והגיעה לשם גברת שהתחילה לדבר עם המפיק הולנדית ואני הבטתי בה ולא זיהיתי אותה. זו היתה דליה. היא עשתה את כל הקטע בשבילי, וזה הוכיח את עצמו. היה כיף לעבוד איתה. היא נשארה שחקנית טובה שרק השתכללה עם השנים".

על אף שהשתכללה, שימקו ירדה מהכביש הראשי. "אם הייתי גבר", היא אומרת, "יכול להיות שזה לא היה קורה. לגברים בגילי יש יותר אופציות בתיאטרון ובקולנוע. אבל פתאום גיליתי שאני יודעת לעשות הרבה יותר דברים ממה שחשבתי. גיליתי שאני נורא ג'דע. שיש לי הרבה יותר אופציות ממה שהיה נדמה לי".

"צריך גם הרבה מזל במקצוע הארור הזה", אומר ג'אד נאמן שביים את שימקו ב"מגש הכסף". "כמה כוכבים יש בתעשייה? אין הרבה שחקנים שהופכים לסטארים וזה לא תמיד אלה שמצפים מהם. אלה שהופכים לסטארים הם מאוד מוכשרים ולדליה יש את כל זה אבל כנראה שיש לה גם דברים נוספים".

כמו מה?

"צריך לרצות את זה מאוד ולהיאבק על זה ללא הרף, ואולי לוותר על דברים אחרים. כאן זה הוליווד קטנה, אין הרבה מקום לכולם".

יהושע סובול, שעבד עם שימקו בתיאטרון, אומר עליה שיש לה אישיות דלוקה ומדליקה. "היא היתה מאוד נועזת, חופשית ומגוונת", הוא אומר. "למה היא לא כוכבת מבוקשת היום? היא לא היחידה. התיאטרון הישראלי החמיץ כמה וכמה שחקנים ושחקניות. יש לתיאטרון הישראלי את הכישרון הזה. ומכיוון שמנהלי תיאטרון לא מרבים להתחלף, אז טעמם בשחקנים קבוע וקובע מי יהיה כוכב ומי לא. אם היתה תחלופה יותר גדולה, היה לנו עולם מגוון בהרבה.

"גם כבמאית היא עשתה עבודות יפות, אבל גם בתחום הזה לא איפשרו לה יותר מדי כי בתיאטרון כל העמדות תפוסות ומשמיעים לך אותה המנגינה כל הזמן, ואומרים לך המתן. אם היו מקימים יותר להקות יוצרות בפריפריה, התיאטרון היה נראה כמו הקולנוע, תוסס ומסעיר, והרבה מזה היה מגיע גם לחו"ל, כמו שהיה בשנות השמונים בתיאטרון חיפה. אבל המערכת פה הסתיידה והקשר בין כישרון לבין העובדה שאתה מועסק הוא לא הכרחי. חשובה לא פחות מזה הכימיה עם המנהל".

עודד קוטלר ביים את שימקו בבית ליסין, בהצגה "מבזק חדשות", אבל פגש אותה הרבה שנים קודם לכן. "כצופה ב'נועה בת 17', מאוד-מאוד אהבתי את מה שהיא עשתה שם. אחד הסרטים הטובים שנעשו בארץ. לא אשכח שאחד הדברים שעוררו אצלי תמיהה היו איך היא מסמיקה און קמרה. נכנסת לוויכוחים לוהטים ומסמיקה מרוב להט והזדהות, זה מעיד על נפשה הסוערת. אחר כך נפגשנו ב'מבזק חדשות', והיא שיחקה שם תפקיד ראשי, רופאה שפוגשת איש שאנס אותה בצבא ונכנסת לאימה ולחרדות. סיפור לא פשוט. ואז היא חלתה ולא סיפרה בדיוק מה יש לה, וזה גרם לחוסר נחת ועורר את רוגזם של אנשי התיאטרון".

היא הסתמנה כדבר הבא בקולנוע הישראלי, וזה לא קרה.

"היתה תקופה שזה שימש אותה בתיאטרון חיפה. מה שקרה אחרי זה, זו אניגמה מוחלטת. לא ברור לי לאן הכישרון המבטיח הזה הלך אחרי זה".

ולמה לא בתיאטרון?

"צריך לשאול מנהלי תיאטרונים מה מפחיד אותם אצל דליה שימקו, למרות שדווקא הנשים החזקות יביאו לתוצאות הכי מרתקות. אבל אולי הם לפעמים מחפשים נוחות. מעטים העזו לעשות את מה שהיא עושה. לממש את החלום שלה, לא באספמיה. רוצה לעשות תיאטרון אחר ונכנסת להרפתקה לא פשוטה ועל זה צריך לשבח אותה. זה נותן עוד אינפוזיה לתיאטרון הישראלי, שיש לו כל מיני תכונות, ואחת מהן היא להיכנס למסלול קבוע, עם מקדם ביטחון. היא הולכת על חדש ואחר ולוקחת על עצמה התחייבות. לא קל לממש חלומות כאלה".

גם לאורי ברבש אין תשובות אבל הוא לפחות מכה על חטא. "חוויה יוצאת דופן לעבוד איתה. היא שחקנית אינטליגנטית בצורה מעמיקה, תענוג לכל במאי. לעתים היא זו שמדריכה אותך. יש לה יכולת פענוח גדולה של דמויות ושל תהליכים".

אז למה היא לא בטלוויזיה למשל?

"ההפקות שם הן לא בשיעור הקומה והעומק שלה, ויחד עם זה אין לי ספק שכל יום שדליה לא על המסך, זה הפסד גדול לנו כצופים".

אז למה אתה לא חושב עליה?

"אני מודה שייתכן שטעיתי כשלא חשבתי עליה. אולי באמת בגלל שהיא כל כך אינטליגנטית ובעלת מנעד כל כך רחב, זה מפחיד. אני, בהזדמנות הראשונה שתהיה לי, אפנה אליה בהצעה".

שימקו לא עצרה את הנשימה. היא בדיוק כותבת לעצמה סדרה לטלוויזיה, דרמה קומית בת 12 פרקים שתציע לדוד אופק לביים. "הדוקטורים", סיפור על משפחה שבה כולם דוקטורים. "זו סאטירה עם סוג של געגוע לפולניות של פעם", אומרת שימקו, ופורצת בצחוק בגלל שהסאטירה מזכירה בפתטיות שלה את "החייל האמיץ שווייק". "אני חושבת שלא תזיק לישראלים קצת צ'כיות. שזה אומר הבנה שהם עם קטן שכוחו בשכלו ובחוש ההומור שלו. עם שלא מפחד להיות פראייר ויודע לקחת את זה בסבבה ולא להיות לחוץ כל כך כל הזמן".*



שימקו ב'נועה בת 17' עם עדי נאמן. אנשים כתבו לי שהם רוצים להתחתן איתי. זה היה מגוחך


שימקו בילדותה. אביה עזב עוד לפני שנולדה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו