בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נרי ליבנה | נפלאות התבונה

זיכרונות ילדות הם מציאות ודמיון בסיר אחד

תגובות

"הילדות היא בית חרושת לשקרים הנמשכים בזמן עבר-לא-נשלם", אומרת דליה, הגיבורה והמספרת ב"אהבה מטרידה" של אלנה פרנטה, הפסבדונים של סופר או סופרת איטלקים, שבאיטליה מתקיים כבר שנים משחק ניחושים בקשר לזהותו או זהותה. "אהבה מטרידה" המסעיר, המסובך והמטריד הוא ספרה הראשון של פרנטה, אבל השני שתורגם לעברית, וכמו קודמו, "ימי הנטישה", הוא תורגם על ידי אלון אלטרס ויצא לאור בהוצאת הספריה החדשה. "תעלומת פרנטה" כפי שהיא מכונה בעיתונות האיטלקית נולדה ב-91', עת הגיע לבית ההוצאה לאור האיטלקית E/O כתב יד של ספר ביכורים בשם "אהבה מטרידה". בהוצאה הוחלט מיד לפרסמו אבל מי ששלחה אותו הודיעה שלא תשתף פעולה עם מחלקת יחסי הציבור מכיוון שהיא מעוניינת להישאר אנונימית.

הספר קצר הצלחה רבה ואת התלהבות המבקרים שהעניקו לו את פרס "אלזה מורנטה" היוקרתי. פרנטה לא הגיעה לטקס וגם לא לבכורת הסרט שנעשה על פיו ב-95'. החקירות סביבה הניבו פרופיל חלקי: מדובר באשה בת 55-60 המתגוררת כנראה בטורינו ומלמדת באוניברסיטה ואילו בעברה חיה בנאפולי (היא משתמשת בניב נאפוליטני בשני הספרים ויש בהם גם תיאורים נרחבים של ילדות בעיר הזאת), יש לה כנראה ילדים וייתכן שהיתה נשואה ליווני. מצד שני - ייתכן שהיא בכלל גבר.

כך או אחרת, מדובר באדם בעל יכולת כתיבה נפלאה וראייה חודרת וחסרת רחמים של הנפש הנשית, יחסי אמהות ובנות, מיניות והאכזבה הטבועה מראש באהבת אשה וגבר. "באחר צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי", כך נפתח "ימי הנטישה". באותה פשטות מצמררת נפתח גם "אהבה מטרידה" במשפט היבש, לכאורה, "אמי טבעה בלילה של ה-23 במאי, יום הולדתי, בקטע הים שמול המקום הקרוי ספקונטו, קילומטרים אחדים ממינטורנו". היובש הזה של דיווח עובדתי לכאורה נמשך ומעצים את הרושם הדחוס, התזזיתי והאקסטטי של הספר רצוף התפניות, שכל עלילתו החיצונית משתרעת, כמו חיי פרפר, על פני יממה אחת, ועלילתו הפנימית היא דיון מרהיב בניסיון לדלות את האמת מתוך השקרים של זיכרונות הילדות.

גם עתה, לאחר שקראתי את הספר פעמיים ברציפות, עדיין אין לי תשובה חד משמעית לגבי האמת או אי האמת של מה שמתגלה בסופו. מה שמוכיח את גאונותה של פרנטה שהצליחה להדגים גם בצורת הכתיבה שלה עצמה את הרעיון המרכזי שעומד מאחורי הספר, והוא שאין באמת דבר כזה אמת כשמדובר בזיכרונות ילדות, משום שאנחנו בוחרים לעצמנו מתוך הזיכרונות שלנו מה להעצים ומה לגמד ומה לשייך לאחרים. באופן הזה אנחנו ממציאים לעצמנו גם את דמויות ההורים שאנחנו זקוקים להן, ודמויות אחרות מהעבר. האופן שבו אנחנו בונים אותן בזיכרוננו מתאים בעיקר לצרכים הרגשיים שלנו.

אלדד, האיש שנשא לאשה את הגננת האהובה עלי מרים, כתב לי מכתב נזעם וממנו עולה שלא במתכוון פגעתי חמורות בו ובעיקר במרים אשתו, במדורי שהתפרסם כאן לפני שבועיים. מתברר שגם אצלי התבלבלו זיכרונות הילדות והפכו לשקר. לא מרים היתה זו שהיתה ישנה אצלנו אלא חברותיו המרובות של הסטודנט השני ששכר אצלנו חדר ושלימים הפך למורי לפיזיקה. מרים ואלדד, לעומת זאת, היו מפנים את החדר עבורו והולכים לראות סרטים בקולנוע "עממי" או לביקור אצל הוריה הדתיים של מרים בשכונת הדר. "מרים היתה ונשארה מסורתית מאז ועד היום. כולל אי-נסיעה בשבת, שמירת כשרות וכו'" (כנראה התבלבלו לי אזהרותיה של אמי שלא אגיד בגן שנסענו לים בשבת, עם האזהרות שלא היו ולא נבראו של מרים הגננת), כתב לי אלדד, וכמובן שמעולם לא התחילה אפילו להתפקר. מרים, מתברר, גם לא ביקרה בדירת הורי, אלא לרגל הרמת כוסית לכבוד אירוסיה עם אלדד "וגם אז לא טעמה דבר בגלל הכשרות אצלכם" ומובן מאליו שמעולם לא ישנה במיטת הסטודנט עם אלדד.

צר לי מאוד על שפגעתי במרים ואלדד, וצר לי גם על הסיפור היפה כל כך שנהרס לי עכשיו. להגנתי אני יכולה לומר שכשכתבתי מה שכתבתי, "אמת דיברתי", משום שכך בדיוק זכרתי אני את הדברים, מה שהתברר כערימת שקרים ובכל זאת, מיטב השיר כזבו או, כפי שאומרת הפסיכולוגית של נורה אפרון בצרבת לבת דמותה של הסופרת: "הבעיה שלך היא שכל דבר את חייבת להפוך לסיפור".

אלדד גם הוסיף וכתב ש"למשמע דברים אלה אני בטוח שהורייך, הדסה ויאשה ז"ל, מתהפכים בקבריהם מתוך בושה על מה שבתם כתבה". וכאן הוא כמובן טועה מאוד. ההורים שלי ראו בלאו הכי בכל דבר שאני אומרת או כותבת יצירת בדיון מוחלטת שהרי ילדותי כבתם היתה זכורה אצלם אחרת לגמרי מאשר על ידי.

באחד מהראיונות הכתובים שהעניקה אמרה פרנטה ש"אנחנו משקרים כדי לשאת את הקיום היומיומי שלנו". השקרים האלה הופכים בעינינו עם השנים לאמת וכל ניסיון להביא הוכחות עובדתיות נגדיות הוא חסר שחר מלכתחילה. כי הזיכרון, כמו ההיסטוריה וכמו האמנות, כולל גם את מה שיכול היה לקרות. מהבחינה הזאת, דווקא הבדיון הספרותי מכיל לפעמים אמת גדולה יותר מהמציאות כפי שהיתה באמת, משום שהוא מספר דבר מה אמיתי מאוד גם אם יסודו בזיכרון מומצא. ובכל זאת, ישנם גם אלדד ומרים אמיתיים והם נפגעו ממה שכתבתי, "ועוד בערב יום כיפור", כפי שכותב אלדד. על כך אני מצטערת מאוד ובפרט כשאני מביטה באותה תמונה שבה יושבת הגננת מרים על הקרוסלה שבחצר הגן הדתי, לבושה במכנסיים כפי שהיה מקובל ועל ברכיה, בשיער קשור בסרט בוהק לבן, יושבת אני. היא היתה גם גננת נהדרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו