בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שטן אן מלאך? תעלומת חייו של אליעזר גרינבוים, בנו של שר הפנים הראשון

הוא נהרג בתש"ח בקרב על רמת רחל והשאיר אחריו תעלומה. האם היה קאפו אכזרי בבירקנאו, או קומוניסט אמיץ שהציל אחרים ושרד? ולמה קרא לעצמו לאון ברז'ה, על שמו של עוזר-תליין מימי המהפכה הצרפתית? ההיסטוריון טוביה פרילינג יצא לחפש תשובות

5תגובות

שבת, 22 במאי 1948, היה יום בהיר ויפה. על המדרכה מול קפה טעמון בירושלים התגודדה חבורה של גברים. בלט בהם גבר מוצק, לא גבוה, שהיה מבוגר יחסית לאחרים, כבן 39, סיגריה תחובה בפיו ולראשו הקירח חבש ברט שחור. על ידו השמאלית היה מקועקע המספר 43057 ולצדו מגן דוד, אך שרוול החולצה כיסה זאת. שמו היה אליעזר גרינבוים.

החבורה התגייסה שבוע קודם לכן, למחרת הכרזת העצמאות, וצורפה אל "העתודה החבלית" של כוחות "משמר העם" של ההגנה. מנחם ריצ'מן, המפקד, פגש אותם לראשונה באותה שבת, זמן קצר לפני שנשלחו כתגבורת לקיבוץ רמת רחל המותקף. גרינבוים סיפר לו על הניסיון הקרבי שלו במלחמת האזרחים בספרד, שבה לחם לצד הרפובליקאים. אך טבעי היה באותן נסיבות שינצור בלבו את דעותיו הפוליטיות (הוא היה קומוניסט מנעוריו), את הרקע האישי-משפחתי שלו (הוא היה בנו של שר הפנים), או את העובדה שגויס רק בזכות התערבותו של ראש הממשלה בן גוריון. הוא העדיף להבליט את מיומנותו הצבאית ולכן נבחר לשמש מקלען.

בשעות אחר הצהריים, בתום תדרוך, הם נעו ברכב משוריין מתוצרת ההגנה לכיוון הקיבוץ, שתמרות עשן שחור עלו ממנו. די מהר נפתחה אש עזה גם עליהם. פגז פגע ברכב והרג את המפקד ריצ'מן ועשרה מאנשיו. גרינבוים נפצע מרסיס בלסתו, הצליח להיחלץ מהרכב, תפס מחסה והשיב אש, בעודו מדמם. מישהו צעק מאחור שצריך לסגת וגרינבוים המשיך בזחילה כשהמקלע בידו. כשהתרומם, פגע כדור בראשו והוא נהרג.

חברתו, סטפה רוזנצוויג, ניצולת שואה, בחרה לא ללוות אותו בדרכו האחרונה. היא בלעה חופן כדורי שינה ומתה בדירתה בירושלים.

כתב הגנה

סביב מותו של אליעזר גרינבוים - שכונה אצ'ה, אלברט, לאון ברגר-ברז'ה ועזריאל - רחשו שמועות עכורות. אמרו שמישהו ניצל את תנאי הקרב הנורא כדי לתקוע כדור בעורפו. שהחיסול היווה סגירת חשבון על מעשיו באושוויץ-בירקנאו שם היה גרינבוים קאפו, ראש בלוק, אכזרי ונורא. בספרו עב הכרס "מי אתה לאון ברז'ה" (667 עמודים, הוצאת רסלינג), מתקשה ד"ר טוביה פרילינג לפענח את התעלומה, והוא משאיר את קוראיו עם ארבע אפשרויות: אחת, שגרינבוים אכן נהרג בקרב. השנייה, שהוא חוסל בירייה בעורפו. השלישית, שהוא התנהג בקרב באופן אובדני כי לא נותר לו עוד בשביל מה לחיות. פרילינג מצדד באפשרות הרביעית. "אני חושב שהבחור האינטליגנטי והמבריק הזה הלך במודע אל מותו", הוא אומר. "הכי סביר לדעתי שהוא הבין באותו רגע שזו הזדמנות פז, במרכאות, לסיים את סיפור חייו, מה גם שהוא ידע שיש בזה הילה הרואית".

פרילינג תוהה אם גרינבוים היה גיבור שייקספירי, מהזן של מקבת - כזה שהיה גם רשע וגם טרגי, גם גיבור וגם נבל. אבל בקריאת ספרו מצטייר הרושם שפרילינג ההיסטוריון מציג בו כתב הגנה מפורט על האיש, ולכל הפחות - עדות אופי לטובתו. ועם זאת, הספר אינו ביוגרפיה מקיפה של גרינבוים.

"לא מצאתי לנכון להתחיל בסיפורי הילדות שלו", אומר פרילינג, חוקר בכיר במכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן גוריון. "קיימת הביוגרפיה שכתב רומן פריסטר על האב, יצחק גרינבוים ('ללא פשרה', 87'), שהתמקדה גם באליעזר הקומוניסט והיוותה מעין מבוא לסיפור של מי שעזב את דרכו של אביו והפך לאיש מחתרת, בכל פעם תחת כובע אחר ובהקשר אחר - פעם בפולין ופעם בפאריס, ואחר כך בספרד ושוב בצרפת. עניין אותי החלק הזה בחייו של אליעזר הצעיר, כאשר הוא מחליט החלטה מודעת ללכת בדרך הזאת. לתוך החלק הזה בחייו אני שוקע".

הוא טוען שרצה לחמוק מ"פסיכולוגיזמים": "רמזו למשל שהוא איבד את שערו עוד כשהיה ילד כתוצאה מהיחסים הקשים בבית (לפי גרסתו של פריסטר, הוא סבל מגזזת) ולא רציתי להיכנס לזה. עניינה אותי התקופה מהשלב שבו הוא הפך לקומוניסט, מה שגרם לכך שבגיל 19 הוא נשפט בפולין לארבע וחצי שנות מאסר, שאותן ריצה בכלא לנצ'יצ'ה שבמחוז לודז'".

בשנות התשעים, כשטרח על המחקר לספרו "חץ בערפל: דוד בן גוריון, הנהגת הישוב וניסיונות הצלה בשואה" (ראה אור ב-98'), סקר גם את פעולותיו של יצחק גרינבוים, חבר הנהלת הסוכנות היהודית שעמד בראש ועד ההצלה שלה. עד עלייתו ארצה בתחילת שנות ה-30 היה גרינבוים מהחשובים שבמנהיגי התנועה הציונית במזרח אירופה בכלל ובפולין בפרט. חילוני ודמוקרט, הטיף גרינבוים בארץ להפרדה בין דת למדינה ושאף להקמתה של חברה יהודית חילונית.

דמותו של גרינבוים סיקרנה את פרילינג עד כדי כך שהחל לשקול כתיבת ביוגרפיה פוליטית שלו, ואז הגיע לסיפורו הנורא של הבן אליעזר-אצ'ה. זהו לא רק סיפורו האישי, הוא אומר, אלא שהוא משקף גם את "ההתמודדות שלנו כחברה עם הסיפור של ההנהגה היהודית בשואה, שהיו בתוכה גם תפקידים של יודנראטים וקאפואים".

מלך היהודים

שלושה בנים נולדו למרים וליצחק גרינבוים. אליעזר נולד בווארשה בחורף 1908, כשנה וחצי לאחר הולדת אחיו בנימין וכחמש שנים לפני שנולד יונתן. אליעזר למד בבית הספר החילוני "תרבות" וכאחיו הבכור הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ובילה שעות רבות בקן שברחוב רימארסקה, שבו שרו שירים עבריים. כשבגרו, נהגו בנימין ואליעזר לחלוק משמאל על עמדותיו של אביהם, שהיה אחר כך ממקימי "הציונים הכלליים". בנימין עלה ארצה, התיישב בקיבוץ גן שמואל והיה מורה נערץ ומשפיע.

גרינבוים האב נבחר ב-1922 לפרלמנט הפולני, ה"סיים", וזכור כמי שהקים את "גוש המיעוטים": יהודים, אוקראינים, גרמנים, בלארוסים, שהיוו יותר משליש מאוכלוסיית פולין, עם 88 מתוך 300 המושבים בסיים. גרינבוים פעל בשנים ההן בשני כיוונים שונים, לפעמים מנוגדים: מאבק לזכויות אזרחיות מלאות ליהודים בפולין, ופעילות למען הפתרון הציוני. פרילינג טוען שפעילותו של גרינבוים בארץ, אף שהגיע כאן למעמד של שר בממשלה, לא היתה אלא השתקפות חיוורת של חייו הפוליטיים בפולין, שם כונה "מלך היהודים".

לא כל היהודים בפולין תמכו בגרינבוים. הקומוניסטים ואנשי הבונד, המפלגה הסוציאליסטית היהודית האנטי-ציונית, ראו בו מנהיג ציוני החותר לשכנע את היהודים להגר ממולדתם. החרדים, אנשי "אגודת ישראל", ראו בו את התגלמות הרוע, את החילוני המוחצן שמתגרה בגויים. בשנת 1922, בתמיכת השמאל והמיעוטים, נבחר גבריאל נרוטוביץ' לנשיא פולין, והימין הפולני יצא מכליו. חמישה ימים לאחר השבעתו נרצח נרוטוביץ'. הרצח עורר גל של פרעות ביהודים ושורה של חוקים אנטישמיים, שנתפסו בעיני "אגודת ישראל" כתוצאה של מדיניותו של גרינבוים.

אליעזר היה הכבשה השחורה של המשפחה ובכל זאת היה הבן האהוב על הוריו. עצמאי, מרדן ובטוח בעצמו, בגיל 17 בערך הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית שפעלה במחתרת ונרדפה על ידי השלטונות הפולניים. זה לא הפריע לו לגמור את לימודיו התיכוניים ולהתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטה. בשלב כלשהו הוא התוודה באוזני אביו על פעילותו לקידומה של המהפכה הסוציאליסטית והאב פסק: אתה רשאי לעשות כרצונך, אבל לא בביתי. יום אחד, בעקבות הלשנה, פרצה המשטרה אל הדירה ולכדה את אליעזר כשהוא מכין כרוזים בחדרו. אביו - שהיה ישר כסרגל, כותב פרילינג - החליט לא לנצל את מעמדו הציבורי כדי להקל על בנו.

כשאליעזר גרינבוים נשלח ב-1927 למאסר בכלא לנצ'יצ'ה, רבים ממתנגדיו של אביו שמחו לאידו. את הקשר עם הבן הכלוא קיימה האם מרים, שביקרה אותו בקביעות ועשתה מאמצים עילאיים לשחררו. פרילינג מצא במחקרו עדויות לכך שאליעזר השתתף בארגון חיי האסירים הפוליטיים בכלא והנהיג התעמלות בוקר לצד קורסי לימוד ושיחות מחכימות. בקיץ 31', לאחר שריצה כשנתיים וחצי מעונשו, הצליחה אמו להביא לשחרורו בהמלצתה של ועדה רפואית.

במשפחה הוחלט שהמוצא הטוב ביותר יהיה להבריחו מפולין לצרפת, כדי שלא יסתבך שוב בפעילות מחתרתית. בפאריס נקלט גרינבוים בתא היהודי-פולני של המפלגה הקומוניסטית, והחל לכתוב בעיתון מפלגתי שראה אור בשפה הפולנית. אמו קיוותה שהוא ימשיך בפאריס בלימודי המשפטים, והוא לא איכזב אותה. ב-36' הוא הוסמך כעורך דין והספיק להשלים לימודים גבוהים גם בכלכלה פוליטית.

מנהיגותו הטבעית

ב-36' פתח הגנרל פרנסיסקו פרנקו במרד נגד ממשלת הרפובליקה הספרדית, שזכה עד מהרה בתמיכת גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. מדינות המערב הדמוקרטיות נקטו עמדה ניטרלית, והרפובליקאים נאלצו להסתמך על סיוע צבאי מברית המועצות. מארצות רבות נהרו לספרד פעילי שמאל באלפיהם, בהם יהודים רבים, כדי להצטרף למלחמה בפשיזם. רובם התגייסו לבריגדות הבינלאומיות. במארס 38' יצא גם אליעזר גרינבוים לספרד, עם קבוצת יהודים קומוניסטים. פרילינג כותב שהם יצאו כדי לחזק את הפלוגה היהודית בבריגדה הפולנית, שאיבדה את רוב אנשיה בקרבות של תחילת 38'.

מצבה של הרפובליקה כבר היה בכי רע. לאחר שעבר הכשרה צבאית הוצב גרינבוים ביחידה של תותחי נ"ט והשתתף במתקפה הרפובליקאית הגדולה האחרונה בחזית האברו, שהסתיימה בתבוסה. הוא נשאר בספרד גם לאחר שהבריגדות הבינלאומיות פורקו ואנשיהן עזבו לצרפת, בנובמבר 38', ושב לצרפת רק כעבור חודשים אחדים עם טעם מר של אכזבה ועם שם חדש שאימץ: לאון ברז'ה. פרילינג בדק את מקור השם הזה וגילה שלאון ברז'ה היה נגר ועוזר-תליין בימי המהפכה הצרפתית, ששיכלל את הגיליוטינה כך שתערוף את הראשים מבלי להתיז דם על התליין ועוזרו.

בצרפת גילה גרינבוים, כרבים אחרים מוותיקי הבריגדות, שהם כבר לא לוחמי חופש גאים אלא פליטים חסרי בית, שהוחזקו במחנה סגור. במארס 39', החודש שבו נפלה הרפובליקה הספרדית, הוא קיבל רשות לחזור לפאריס וחידש את פעילותו בחוגי המפלגה הקומוניסטית. באוגוסט 39' ניסה אביו לשכנעו לבוא ארצה ולהצטרף אל בני המשפחה, אבל אליעזר הקומוניסט בחר בדרך של "ההתבוללות האדומה", כפי שכינו זאת בקן השומר הצעיר בוורשה.

הוא לא היה חסיד שוטה של סטאלין. גרינבוים לא השלים עם ההסכם לאי-לוחמה שחתמה ברית המועצות עם גרמניה הנאצית (הסכם מולוטוב-ריבנטרופ) וכשפרצה המלחמה ביקש להתנדב לצבא הצרפתי. הצרפתים הציעו לו להצטרף ללגיון הזרים אבל הוא העדיף להתגייס לצבא הפולני הגולה שהוקם בצרפת. אחרי תבוסת צרפת חזר לפעילות מפלגתית, שעכשיו כבר התקיימה במחתרת.

ב-1 באפריל 41' נעצר גרינבוים על ידי המשטרה הצרפתית והועבר למחנה צבאי שבו רוכזו יהודים ומתנגדי המשטר. כעבור חודש הועבר עם יהודים פולנים אחרים, בהם רבים מחבריו הקומוניסטים, למחנה בון לה רולאנד. התנאים היו קשים והתפריט היה דל. בזכות ניסיונו מכלא לנצ'יצ'ה ומהמלחמה בספרד, כותב פרילינג, וגם בזכות מנהיגותו הטבעית, בחרו בו חבריו לתפקיד ראש הבלוק ואחר כך לראש המחנה. שם הוא התמחה בהתארגנות מול הנהלת המחנה, במאבק על שיפור תנאי החיים של האסירים ובארגון פעילות תרבותית וחינוכית.

באחת מפעילויות התרבות נשא גרינבוים הרצאה על המצב המדיני והצבאי שהתהווה עם פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 41'. הוא אמר שיש אפשרות שברית המועצות תפסיד - חריגה נוספת מהקו המפלגתי, שבגללה הודבקה לו תווית של תבוסתן פסימי. אף שהתנצל והסביר שלא הובן כראוי, שהתכוון לכך שגם אם הצבא האדום יפסיד בכמה קרבות הוא לא יובס במלחמה, ה"חטא" הזה רדף אותו עד סוף חייו.

באפריל 42' קיבלו האסירים הקומוניסטים הנחיה מהמפלגה בפאריס, לארגן בריחה של יהודים מהמחנה. במשך זמן מה הצליחו מאות לברוח, אך כשהגיע תורו של גרינבוים להצטרף לקבוצת בורחים, הניסיון נכשל והוא הושלך לכלא למשך חודש. אחר כך נשלח עם רבים מחבריו ברכבת לאושוויץ.

הוד מעלתו הקאפו

ב-28 ביוני 42' הגיע גרינבוים במשלוח מספר 5 לאושוויץ. על זרועו קועקע המספר 43057. פרילינג איתר במחקרו מסמכים נדירים, לאחר חיפוש מאומץ בפולין ובפאריס, שרואים אור לראשונה בספרו. את מקצת החומרים קיבל מאנשים פרטיים שביכרו להישאר בעילום שם. מלבד זאת, ספרו מושתת על תיעוד מגוון מארכיונים בארץ, ועל תיעוד - המתפרסם לראשונה בעברית - של שני הליכים משפטיים שנערכו לגרינבוים-ברז'ה לאחר המלחמה: על ידי המפלגה הקומוניסטית הפולנית, ששלחה אותו לצרפת כדי לשכנע גולים פולנים לחזור למולדת, ובאותו זמן גם בדקה האשמות על התנהגותו באושוויץ; ועל ידי שלטונות החוק בפאריס, שהתבקשו על ידי כמה ניצולים להעמידו לדין על פשעי מלחמה, בגלל שיתוף פעולה עם הנאצים במחנות הריכוז.

בהליכים אלה מסר גרינבוים עדות מפורטת, המגוללת את המצב המסובך שנקלע אליו. בשלושת הימים הראשונים באושוויץ הוא הוכה פעמיים, לאחר שניסה להגן על חבריו מפני בעלי תפקידים - אסירים פליליים גרמנים - שאליהם פנה באופן שחרג מהמקובל במחנה. אחר כך הם הועברו לבירקנאו ושוכנו בבלוק מספר 9 שבראשו עמד אסיר פולני פלילי, אלים וחמום מוח. האסירים החדשים הבינו שכדאי להם לצרף אל סגל בעלי התפקידים בבלוק נציג שלהם. על סמך היכרותם עם גרינבוים בפעילות המפלגתית במחתרת ובספרד, החליטו מאחורי גבו להמליץ עליו באוזני ראש הבלוק. גרינבוים כיבד את החלטתם, כותב פרילינג. כעבור כמה חודשים הועבר גרינבוים לבלוק אחר והתמנה לעמוד בראשו.

סיפורו של גרינבוים היה ידוע בכללותו, אבל פרילינג טוען שראוי לדון בו לפרטיו. "הדיון בפרשה הוא סוג של התמודדות שלנו עם התופעה של קאפואים יהודים שמילאו תפקידים שנגזרו עליהם. גרינבוים הרי נקרא לתפקיד על ידי חבריו, שאמרו לו, 'בוא תגן עלינו'".

לחוקריו הפולנים הציג גרינבוים לאחר המלחמה את הדילמה בצורה חדה וברורה: "האם היה מותר לחברים במחנות לקבל את התפקיד של מנהל הבלוק, קאפו, ושל מנהלי עבודה ולהעמיד את עצמנו במצב כזה שנהיה חלק ממכונת הרדיפות של האס-אס?". והוא לא היסס לענות על השאלה: "טקטיקה זו איפשרה לעשות הרבה טוב ובשורה הראשונה להציל את הצוות (הכוונה לחברי הארגון המחתרתי במחנה). לסוג כזה של טקטיקה התאימו עצמם, ללא יוצא מהכלל, בכל מחנות הריכוז, גם קומוניסטים, גם אנטי-פשיסטים מכל הלאומים".

היה מחיר לטקטיקה הזאת. כדי להתמיד בתפקיד היה על הקאפו להשליט משמעת, לפעמים גם באלימות. הפעלת כוח נועדה לפעמים למנוע התערבות של אנשי האס-אס. הידחפות בתור לאוכל יכלה בקלות להידרדר להתפרעות המונית שתגרור ענישה קבוצתית אכזרית של כל אסירי הבלוק. לא תמיד התקבל הדבר בהבנה על ידי אסירים מן השורה, במיוחד כאלה שחשו נפגעים מהתנהגותו של הקאפו.

פרילינג מציג למשל את עדותו של צ'רלס ליבלאו, מכר ותיק של גרינבוים, שתיאר בזיכרונותיו את עומק היכרותם, החל מהפגישות של הנוער הקומוניסטי בוורשה, דרך משרדי המפלגה הקומוניסטית בפאריס, בחזית אראגון במלחמת האזרחים בספרד ואחר כך במחנה המעצר בצרפת. "הוא כתב שגרינבוים תמיד רצה להבריק, להרשים, לפקד ותמיד חתר למשרות הבכירות ביותר - 'הוא הרשים אותנו, פועלים פשוטים ומעוטי השכלה'. ליבלאו גם אמר שחבריו למפלגה היו לעתים המומים מהגאוותנות שלו, מאי יכולתו להפסיד בוויכוח ויותר מכל - מתשוקתו לשלוט, ומסיבות אלה 'הוא נראה לנו לעתים דוחה'".

כשהשניים נפגשו שוב בבירקנאו, כתב ליבלאו בזיכרונותיו, "מה גדולה היתה הפתעתי כאשר הבחנתי שהאדם אשר אלה בידו ואשר שלט על 700 אסירי הבלוק היה החבר ברגר. הוא נשא רשמית את תפקיד הרשם (בלוקשרייבר) אך למעשה החזיק עם כמה אנשים נוספים את כל הסמכויות שהרשויות ההיטלראיות הסכימו לתת בידי אסיר".

ליבלאו, אומר פרילינג, תיאר את חברו מנוער כ"הוד מעלתו הקאפו, בראשו המגולח, עיניים מלאות שנאה, ריר על פיו, הפנים המוארכות ללא פרופורציה, הניף ללא הרף את אלתו". כעבור שבוע הועבר ליבלאו לבלוק אחר, משם צפה לדבריו כיצד גרינבוים, שהיה "חלש מטבעו", הפך "מפלצת ידועה לשמצה הנכונה לבצע מעשי אכזריות". פרילינג מצא שליבלאו לא העיד במשפט שנערך לגרינבוים בפאריס וגם לא ראה במו עיניו את מעשי האכזריות שתיאר, "אלא ניזון מעדות שמיעה בלבד".

שבועות שחורים

גרינבוים שרד עד שהגרמנים החליטו לפנות את אושוויץ. הוא שרד גם בצעדת המוות ונכלא עם שארית הפליטה בבוכנוואלד, שם נשאר עד השחרור בתום המלחמה. בספרו מצטט פרילינג קטעים נרחבים מתוך יומן שכתב גרינבוים, תחת הכותרת "בחצרות המוות". "לצערי לא ראיתי את כולו ומה שהתגלגל אלי היו רק כמה פרקים", אומר פרילינג. "יונתן, אחיו הצעיר של אליעזר, כתב ספר שלא ראה אור ואני מניח שכאשר הוא כתב אותו, עמדו לפניו כל החומרים. היומן לוקח אותנו לשם. אצטט חופשי: 'רגע רגע', כותב אליעזר, 'אתם שופטים אותי, אז אספר לכם מה היה שם. בואו תעמדו במקומי. יש לי סיר מרק שאני צריך לחלק ולאחר סיבוב ראשון נשארו לי מאה מנות, אבל בבלוק יש 600 איש. איך מחלקים ולפי איזה מפתח? בצריפים אחרים שפכו את השאריות. אני לא שפכתי'".

כיצד הוא חילק את השאריות?

"חשוב לציין שלאליעזר היה האומץ להתמודד עם הדילמה הזאת. הוא לא שפך את המרק, הוא חילק אותו לאלה שהיו בעלי הסיכוי הכי טוב לחיות. הוא כותב ביומן על המקרים שבהם הוא כפה באלימות על אסירים חולים שנרשמו במרפאה להתלבש ולצאת לעבודה. הוא לא יכול היה להתחלק איתם במידע על כך שאסירים שנרשמו כחולים ייאספו ויישלחו אל מותם - זה היה מביא לחיסולו המיידי כמי שמחבל בפעילות הנאצית. כשהם חזרו בסוף היום וראו שחבריהם החולים אינם, הם הבינו שהוא פעל לטובתם. אבל אם באותו יום מולאה המכסה באסירים מבלוקים אחרים ולא לקחו אף אחד מהבלוק שלו - יצא שהוא היכה והתעמר בהם סתם ואילץ אותם לעבוד כשהם חולים ותשושים, רק מתוך אכזריות.

"'תגידו לי שלא הייתי צריך להעיף מהצריף את החולה שהיה מדביק את כולם בטיפוס', הוא מתריס. בבלוק שלו תיקנו נעליים, והיה חימום, והיתה אפשרות לכבס, והוא השיג אוכל ולא סחר בו. הוא הסיר בגדים במצב טוב מהנידונים למוות ונתן להם בגדים בלויים: צריך היה לחשוב על אלה שיחזרו מהעבודה בלבוש מרופט ויחפים בשלג העמוק. ביומן הוא מתאר באופן נוקב ופלסטי את מעשיו ומנסה להסביר את הרציונל שעמד מאחוריהם. לדבריו היו לו מעידות בהתחלה, מה שהוא כינה 'שלושה שבועות שחורים', אבל אחר כך הוא הצליח לחזור לעצמו. ביומן הוא אינו מהסס להעמיד את עצמו למשפט, שבו הוא מודה בחלק מהעובדות המיוחסות לו. אבל, הוא מדגיש, בבלוק שלו היו התנאים הכי טובים ויחסית מתו בו מעט אנשים.

"הוא כותב ביומן: 'יכולתי להציל רק חלק מהאנשים. איך אבחר אותם? אם לא הצלת את בנו או קרוב משפחה של מישהו, הוא האשים אותך ברצח'".

מתי הוא כתב את היומן?

"כשהוא ישב בכלא בפאריס. זהו טקסט שמנסה להסביר מה עבר עליו. מה גם שהוא הוכה פעמים רבות, ואחרי שמצאו אצלו מגזרי תיל, הוא הושם למשך עשרה ימים בצינוק צר שניתן רק לעמוד בו".

איך לא תפס איש את העובדה שהוא היה מקושר למחתרת שפעלה במחנות?

"אדם לא יכול לומר בזמן אמת שהוא פעיל במחתרת. כשבאים לבקש מאליעזר עזרה, הוא לא בטוח שזו לא פרובוקציה מטעם הגסטאפו, שמנסה לברר אם מתארגנת מרידה בבלוק. רק למישהו שהלך איתך דרך ארוכה אתה יכול לומר שאתה דואג לו ושתנסה להציל אותו. אליעזר נשאר עם הדם על הידיים. את החלקים ההרואיים שלו לא סיפרו אף פעם".

לאחר המלחמה כבר לא היתה סיבה להסתיר, אבל לגרינבוים התברר שהחברים הרבים שעל עדויותיהם סמך סירבו להעיד לזכותו. אחדים אף העידו נגדו. אולי נטרו לו טינה, אולי זכרו לו אותם "שבועות שחורים". הקומוניסטים שבהם, שהוזמנו להעיד בהליך הפולני, חששו אולי להביע תמיכה באדם שחשוד בעבירות כל כך חמורות, שמא יוכתמו גם הם בעיני המפלגה. על אחת כמה וכמה בידיעה שגרינבוים גם חרג כמה פעמים בעבר מן הקו המפלגתי.

בספטמבר 45' החליטה המפלגה הפולנית להדיחו משורותיה לכל חייו. גרינבוים כבר היה אז כלוא בצרפת. בני משפחתו, בראשות אביו, שהיה אז ממלא המקום הקבוע של יו"ר הנהלת הסוכנות, התגייסו למבצע איתור עדי הגנה. חבריו לשעבר בצרפת, שהתחמקו ממתן עדות בהזמנת ההרכב הפולני, זומנו עכשיו על ידי השופט החוקר הצרפתי ונאלצו לדבר. התברר שבפי רבים מהם היו רק עדויות שמיעה נגד גרינבוים, ואילו ממראה עיניהם ומניסיונם דווקא תיארו דמות חיובית. ב-20 במארס 46' שוחרר גרינבוים בהחלטה מינהלית: מנהל הרשות לחקירת פשעי מלחמה בצרפת הודיע כי "בתי המשפט הצרפתיים שבסמכותם לשפוט פשעי מלחמה לא יוכלו לדון במעשים שנעשו בחו"ל על ידי אזרח זר כנגד זרים אחרים".

הקאפו פרוכטנבוים

עם שחרורו הצטרף גרינבוים אל משפחתו בארץ. כאן נפגש מחדש עם חברת הילדות שלו, סטפה רוזנצוויג, והידידות שנרקמה ביניהם מחדש הפכה עם הזמן לאהבה. אבל הוא התקשה להתאקלם כאן. השמועות רדפו אותו גם לכאן, והוא הפך לכלי ניגוח פוליטי בידיהם של חוגים חרדיים, שהאשימו את ההנהגה הציונית - ויצחק גרינבוים בכללה - בהצלת מקורבים ופעילים ציוניים ובהפקרת המוני דתיים. בירושלים נתלו מודעות זוועה תחת הכותרת "גידולי הציונות", שבהן נכתב כי גרינבוים הבן היה "סוכן ושכיר הגסטאפו" בשנות המלחמה, וכי "ברגע האחרון לפני הוצאת פסק הדין (בצרפת) הריצו מקופת ועד ההצלה סכומי כסף גדולים להציל ממוות את רוצחם של רבבות אחים ואחיות... זהו פרצופו של חבר הסוכנות גרינבוים, ופרצופו של ועד ההצלה שהוא עומד בראשו".

ב-47' הוא ביקש מאביו, שהתכונן לנסוע לפולין, שישתדל שם למענו. "העולם שלו היה שם", אומר פרילינג. "הוא היה ונשאר קומוניסט והחברים היו שם. אותם חברים לדרך שהפקירו אותו, ושבזו לו מתוך שיקולים פוליטיים, אבל הוא רצה באהבתם". לדעת פרילינג, כשנכזבה תקוותו לחזור לפולין איבד גרינבוים את הטעם לחייו, ולכן ביקש את מותו בקרב.

לאחר שנטמנה גופתו בחלקה הצבאית בירושלים ומצבה נקבעה על קברו, רצה אביו שזכרו יונצח בקובץ "גווילי אש", שבו פורסמו פרקים מעיזבונם הספרותי והאמנותי של הנופלים. הספר ראה אור בשלושה כרכים, בשנים 52'-61'. כ-80 אחוז מהחללים שהונצחו בו היו ילידי הארץ וחניכיה. 77 בלבד מאלה שיצירותיהם נכללו בספר עלו ארצה בשנים 40'-47', ורק 11 מעולי תש"ח.

"אם תרצו היה זה 'הפנתיאון' הישראלי של נופלי תש"ח", כותב פרילינג. אבל גרינבוים נתקל בקשיים. הוא פנה למערכת "גווילי אש", וזו נענתה לו רק לאחר שביקש את התערבותו של ראש הממשלה בן גוריון. כך נכללו בקובץ קטעים מהיומן "בחצרות המוות".

בשנות החמישים התקיימו בישראל עשרות משפטים על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. רבים מהנאשמים נידונו על פעילותם בעת שמילאו תפקידי קאפו במחנות. עם אותה דילמה שבה התחבטו בעלי תפקידים זוטרים במחנות ובגטאות התמודדו, בקנה מידה גדול בהרבה, אנשי ציבור כישראל קסטנר, ממנהיגי קהילת יהודי הונגריה. משפט הדיבה שבו הפך ממאשים לנאשם התנהל בשנים 54'-55' ותוצאותיו שנויות במחלוקת עד היום: האם מכר קסטנר את נשמתו לשטן כשעשה עסקה עם הנאצים, כפי שקבע השופט בנימין הלוי, או שהיה גיבור שהציל יהודים בתנאים בלתי אפשריים.

ב-61' נפתח משפטו של אייכמן בירושלים. באותה שנה יצא לאור הספר "קוראים לו פיפל" של יחיאל דינור, הידוע בכינוי ק. צטניק. דינור, שהיה אחד העדים במשפט אייכמן, תיאר בספרו ראש-בלוק באושוויץ, ששמו פרוכטנבוים. פרילינג טוען שדמותו של פרוכטנבוים מבוססת על אליעזר גרינבוים, ומצטט בספרו עמודים שלמים מתוך "קוראים לו פיפל".

"אחד הדברים הכי משונים זה שהתנועה הציונית ומדינת ישראל מאמצות את ק. צטניק כפרשן שלהן לענייני השואה ולענייני הגיהנום ההוא", הוא מתקומם. "הן לא בוחרות בכתביו של הסופר האיטלקי-יהודי פרימו לוי. הנבחר הוא ק. צטניק, שמוציא כתב פלסתר עצום. כאשר אתה נובר בכתביו, אתה רואה את המסרים הנוראים החבויים שם".

13 שנה לאחר שגרינבוים נהרג, ק. צטניק הציגו כסדיסט שגרוע אף מהנאצים. אתה מצליח להבין למה?

"יתכן שזה היה אופן ההתמודדות של דינור עם הטראומות שלו. הוא יצר את החיבוק הנורא בין ה'פרוכט' (הפרי) ל'בוים' (העץ) כפרפראזה על גרינבוים (שפירושו עץ ירוק). הדמות הזאת נותנת איזושהי תשובה, במקום התמודדות אמיתית עם השאלה שצריכה לייסר כל אדם וגם בן אדם דתי: איפה היה אלוהים? פרימו לוי התמודד בצניעות הנדרשת עם החוויה של להיות שם בגיהנום, ומתאר את המצב האנושי שלו. כל חייו ייסרה אותו המחשבה על המקרה שבו גילה ברז דולף במחנה, שכל כמה זמן נקוותה בו טיפה, והוא חלק את הסוד רק עם אחד משני חבריו היקרים. לוי גם היה מסוגל להבין את אלה שמילאו את התפקידים של קאפו, והוא עושה הבחנה בין מה שאפשר להבין ולקבל, לבין מה שאי אפשר לקבל.

"כשאני קורא את דינור אני יכול להבין את רצונו להביא אותנו לשם, אבל עיצוב הדמויות והשימוש המניפולטיבי בחומרים האלה נועדו למצוא את האשם. הוא שוכח שבסופו של דבר גם אליעזר גרינבוים היה קורבן, וגם הוא היה באושוויץ כאסיר ולא נהג כתולעת שלא עניין אותה כלום, ובטח לא כמי שנשבה בקסם של היותו קאפו".

בתוך הנרטיב הציוני לא היה לגרינבוים מקום. הישוב, טוען פרילינג, היה ממוקד בתהליך של כינון אומה וחברה ובמלחמת עצמאות עקובה מדם, ובתוך כך נזקק לגיבורים: "לטרומפלדור ולארגון 'השומר', לחנה סנש ולאנטק צוקרמן, לצביה לובטקין ולמרדכי אנילביץ, לאליק שבא מהים, לאורי ולאיילה ולקוקו והסרפן וליפי הבלורית והתואר, שחזרו מ'ליל הורדה' שבו 'עמסו את עמם עלי שכם'. זו היתה חברה שנדרשה לגיבורים ולסמלים שונים בתכלית מאלה שגילם עורך דין קומוניסט פולני קירח, שכלל לא רצה להגיע אליה ולא רצה להישאר בה ושגם, אחרי הכל, אלוהים ישמור, לא רק שהיה ראש בלוק שנוי במחלוקת בבירקנאו אלא נעשה גם, במותו, לחלק מ'מגש הכסף' שלה".



אליעזר גרינבוים. אחרי המלחמה ציפה שחבריו יאשרו את דבריו, אבל הם הכזיבו אותו והתנכרו לו


אליעזר גרינבוים עם אמו מרים בצרפת, 1939, אחרי שחרורו ממחנה מעצר לפליטי מלחמת האזרחים בספרד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו