בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השחקן אלון לוי לא מוכן להסתיר את העובדה שהוא הומו. אז מה אם אחרים חושבים שזה מזיק לקריירה

ההימור שלוקח אלון לוי עצום: ערב עליית "תמיד אותו חלום", סדרת הטלוויזיה המדוברת ביותר זה זמן, שבה הוא מככב, ובתחילתה של קריירת משחק מבטיחה, הוא בוחר לצאת מהארון. תוך שהוא מסכן את האפשרות שיוכל לגלם תפקידי מחזר בעתיד, "יסומן" על ידי מלהקים וייפול קורבן לדעות קדומות של מעריצים, לוי בוחר להיות גלוי כבר ברגע המשמעותי הראשון שלו באור הזרקורים. למה הוא קופץ ראש לתוך הסכנה? כי החיים חשובים יותר מהמשחק

5תגובות

בגיל 19 קבע אלון לוי פגישה עם פסיכולוג. הסיבה היתה "הפצעים הנפשיים שלי כחייל קרבי בחברון", הוא אומר. "דיברנו על תסביך הילד המוצלח, הדרמה של הילד המחונן, ילדים שמגיל צעיר מקשרים בין אהבה להצטיינות ואחרי זה כל החיים מרגישים שהם צריכים להיות הכי מוצלחים ותמיד לרצות כדי לקבל אהבה. סיכמנו שלוש פגישות בכך שהפסיכולוג אמר 'אתה בחור מאוד חכם ורואה את הדברים בעצמך, אני לא חושב שאתה צריך טיפול'.

"אחרי כמה ימים תפסתי את עצמי: הייתי במקום הכי בטוח, ה-מקום לספר למישהו על בעיות, ופשוט לא הזכרתי את זה. סגרתי את הנושא בפגישה הראשונה כשאמרתי שיש לי חברה, ואז זה הכה בי, כמה המצב שלי חמור. גם כשאני מטפל בעצמי, אני לא נוגע בנקודה המרכזית. חינכתי את עצמי למשטר רגשות ספרטני בעקבות שנים שבהן למדתי להסתיר ולשקר".

רק כעבור כשנה וחצי, בעקבות טריפ אל-אס-די, לוי החל להשתחרר. "זה היה מדהים, ישבתי עם שתי ידידות, אחרי זה הלכתי לחדר ושמעתי לד זפלין וכל המלים והמשפטים יצאו אלי, הרגשתי שכל משפט מדבר אלי. לקחתי את האופניים ועשיתי סיבובים בקיבוץ בארבע בבוקר, והתחלתי לחשוב חזק בכיוון של 'החיים שלי זה רק אני, לא משנה מה אחרים חושבים'". חודש לאחר מכן יצא מהארון. ראשית סיפר לחבריו, וביום הולדתו ה-21 סיפר גם לבני משפחתו. ועכשיו, בגיל 25, הוא רוצה לספר לכל העולם.

על פניו, עוד הומו שיוצא מהארון. אחרי אסי עזר ועברי לידר, רונה קינן וקורין אלאל, זו לכאורה כבר לא חדשה מרעישה. אלא שלהבדיל מענפי תרבות אחרים, תחום המשחק נותר מבצר אחרון ועיקש במיוחד של שמרנות, בישראל ומעבר לים. עובדה: שחקנים צעירים ממעטים לצאת מהארון. האמונה הרווחת גורסת שמוטב לשחקן שחרד לקריירה שלו לעמעם הגדרות הנוגעות למיניותו. התלהבות העיתונות האמריקאית מהצלחתו של השחקן והמנחה ניל פטריק האריס, שיצא מהארון בראיון ל"פיפל" לפני מספר שנים וממשיך לשגשג, רק מדגישה את היותו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. ההחלטה של לוי לשים את כל הקלפים על השולחן כבר בתחילת הקריירה שלו היא לפיכך יוצאת דופן, וגם אמיצה.

יומן נעורים

בדרך לשלווה הנוכחית שבה מתייחס לוי לחייו ולמיניותו הוא עבר שנים ארוכות של יאוש ודיכאון, שהגיעו עד התמוטטות עצבים ומחשבות אובדניות. לשום דבר מכך אין זכר בפגישות פנים אל פנים איתו כיום.

הוא נולד בגן שמואל, קיבוץ עשיר סמוך לחדרה בן כמה מאות חברים, ועבר אחרי הצבא לתל אביב. הוא ניגש נטול ניסיון לאודישנים לבית הספר למשחק ניסן נתיב, והתקבל. כבר בשנה הראשונה ללימודיו נבחר לתפקיד הראשי בסדרת המדע הבדיוני לנוער "הנפילים" (יס), ובשנה האחרונה הצטלם למיני-סדרה "תמיד אותו חלום" בבימויו של איתן פוקס (שעלתה השבוע בהוט) ולסרט "התגנבות יחידים" בבימויו של דובר קוסאשווילי (שצפוי לצאת בשנה הבאה). בין לבין הצטלם לתפקיד קטן וחינני ב"חשופים", ככוכב תוכנית ריאליטי שפוצח ברומן מול המצלמות עם המנחה המתלבט. השבוע התבשר שהתקבל גם לסדרה קומית חדשה שמפיקים ביס. כרטיס ביקור מרשים למדי למי שאך לפני חודשיים סיים את לימודיו.

כבר כילד הוא אהב להופיע, אבל בכיתה ו' המיר את הבמה במגרש הכדורסל, אחרי שבני שכבתו שרו לו "טוביה ההומו, טוביה הבן זונה" והחרימו אותו כשקיבל את התפקיד הראשי בהצגת בית הספר "כנר על הגג". "החלטתי שאני בחיים לא מתעסק עוד במשחק, ועזבתי את זה לגמרי", הוא מספר. "הפסקתי לחשוב על זה אפילו. עד אז הייתי מהילדים שמופיעים בקיבוץ בכל חג. בראש השנה אמא שלי הראתה לי את תעודת סיום הגן שלי, ובסופה מה כתבה הגננת שאהיה כשאהיה גדול? 'שחקן או זמר או צייר'. אז בדיעבד אני אומר שזה זה, אבל תכל'ס כל גיל ההתבגרות נמנעתי מזה".

ב"תמיד אותו חלום", המתבססת על שיריו של צביקה פיק בעיבודים חדשים של עברי לידר, לוי מגלם את גבריאל, הכדורסלן המסוקס שמפר את האיזון בין מאיר (עידו רוזנברג), הגיבור ההומו הענוג, וידידת נפשו שולי (דנה פרידר). בין שלל הדראג קווינז ומחוות הקאמפ, לוי, חתיך מהזן המסורתי, אמון כנראה גם על הקפצת ההורמונים. התפקיד מתכתב היטב עם הביוגרפיה הפרטית שלו ככדורסלן אליל הבנות, שמשהו לא פתור ביחסו לבנים. לוי מספר שהוא מכיר מקרוב את הדילמה בין "הרצון להיות עם בחורה ולהיתפס כנורמטיבי, לעומת הרצון היצרי להיות עם בחור". אהבותיו הראשונות היו לפיכך חד צדדיות. הוא לא העז לחשוף אותן בפני מושאי התשוקה שלו, או כל אחד אחר.

הוא העדיף להשקיע את מרצו בלימודים ובכדורסל, והחל להתאמן בהפועל גן שמואל למרות גובהו (הוא טוען לגובה של 1.80 מטר, אבל מודה ש"לכדורסלנים יש נטייה להוסיף שני סנטימטר"). "היה לי סוד שלא רציתי שאף אחד יידע עליו, וחשבתי שאם אהיה מוצלח בכל מה שאני עושה לא ישאלו שאלות, או לפחות כשהאמת תתגלה, לא יוכלו לזקוף אותה לרעתי", הוא אומר. "בקיבוץ אתה נושם את מה שאנשים חושבים עליך, אז פיתחתי מנגנון דיכוי. זה היה הפחד הכי גדול שלי, שיידעו שאני גיי, לכן דיכאתי במקביל את הזהות המינית שלי. אמרתי שאם אצטיין בכדורסל, זה יבטיח את מעמדי. זה אישור שאני מוצלח וחזק ואף אחד לא יכול לפגוע בי.

"ניסיתי לגרום לכולם לחשוב שיש לי הרבה בנות. גם בשביל עצמי, לראות אולי אני יכול לשנות את זה, אולי אני בסדר, אולי זה משהו שעובר. להיות הומו היה אז בעיני הדבר הכי נורא שיכול לקרות. אמנם גדלתי בתקופה שדברים התחילו להשתנות, אבל יש את הכובד הזה שאתה סוחב על עצמך עוד כילד, שזה נורא ושזה אסור ושזה משהו שצריך לתקן".

בגיל 16 החל לכתוב יומן, שכולל הגיגים ושירים, מחולקים לפרקים לפי תקופות. לכל פרק העניק כותרת, למשל "אומץ?!" לתקופה שלפני היציאה מהארון, או "עניינים שלא ושלי" (כך במקור) לתקופת ההכחשה שקדמה לכך. בפרק זה מופיע, למשל, השיר "שקרים" ("זה מגיל 18, קבל אותו בהבנה"): "שקרים הם דבר מסוכן/ כמו נשק/ אך מזוין/ רצוי להיות זהירים/ עם שקרים/ להישאר זוכרים/ עם שקרים/ כי שקרים חוזרים/ כמו בומרנג, כמו גל/ נחשול קטן/ שקרים הם דבר מסוכן".

"הכתיבה היתה המפלט שלי בשנים הקשות", אומר לוי, "ויפה לראות את התהליך. זה מתחיל כמשהו נורא שחור, מחשבות קיצוניות על התאבדות מתוך יאוש גדול, למה נענשתי ככה. יום אחד חבר טוב שלי אמר לי בצחוק שאני הומו, ולקחתי את זה ממש קשה, כי פחדתי שעלו עלי. נכנסתי להתקף חרדה בבית ספר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז אספתי את הדברים שלי ותפסתי טרמפ חזרה לקיבוץ. הגעתי הביתה והרגשתי שהסיוט מתחיל. לא הלכתי לאימון שהיה לי באותו יום, נשכבתי על המיטה ולא יכולתי לזוז.

"בחדרי חדרים, לפני השינה, אלה היו המקומות שבהם הייתי נשבר ומיואש ומדוכא. כלפי חוץ, אף אחד לא זיהה שום דבר. חייתי כסטרייט גמור בידיעה שאני לא. בעיקר הדחקתי. היתה לי אג'נדה היפית של חיה ותן לחיות, ובעיקר השתדלתי לא לדבר על זה בכלל. הייתי מאוד מחושב, נקטתי תמיד בכל אמצעי הזהירות, גם בשיחות עם חברים. היו לי משפטים מוכנים לרגעים שהנושא עולה. בגיל צעיר כבר הרגשתי נורא זקן, שהחיים מכבידים עלי, בשעה שבעיני כולם נראיתי מבסוט, נטול צרות. אחרי זה התעסקתי המון באומץ, בלהיות מי שאני".

לא פחדת שמישהו יגלה את היומנים?

"אולי קצת רציתי. גם הייתי מקריא לחברים שלי דברים שמתפרשים לשני כיוונים. היו לי הרבה חברים מוסיקאים בקיבוץ, שביקשו שאכתוב להם. זו היתה תקופה שחשבתי שאהיה משורר וקראתי המון וולך, אלתרמן ואבידן".

שמונה-שמונה

כשסיים את התיכון והתגייס לנח"ל המוצנח, "פלוגה קרבית של קיבוצניקים ומושבניקים", החריף היאוש. "בחודשיים הראשונים לא דיברתי, החבר'ה חשבו שאני אוטיסט. היה ברור שאתגייס לקרבי, אבל לא הייתי מוכן לזה, הטירונות הקרבית היתה שוק שלקח לי חודשיים לעכל. לא התעסקתי שם בזהות המינית שלי, אלא הרגשתי שאיבדתי שליטה לגמרי על החיים. בדיעבד, אני יכול להגיד שגם ככה הייתי לא בסדר מבחינה נפשית - הייתי בארון. אבל אז, לא הבנתי איך כולם מתמודדים עם הצבא ורק אני לא מצליח.

"ההלם השני היה חברון, הגיהנום של המדינה כמו שיודע כל חייל קרבי ששירת שם. מהר מאוד אתה מבין שאתה לא שומר רק על המתנחלים, אתה גם שומר על הערבים מפני המתנחלים. האוכלוסייה היהודית שגרה שם מאוד קשה ולא אמפתית לצבא. לכולם יש נשק, לאף אחד לא אכפת אם אתה שומר עליהם, הם יכולים להסתדר לבד, זה כמו המערב הפרוע. הם קצת מזלזלים אפילו. ואנחנו היינו מבחינתם גדוד של יפי נפש שאוהבים ערבים, הם שנאו אותנו על זה. אתה שומר למישהו על הבית ומרגיש שהוא צוחק עליך.

"גם השמירות עצמן, כל שמונה שעות לעלות לשמונה שעות שמירה. הרגשתי שאני מתחיל להשתגע, ופיתחתי עולם דמיוני כדי להעביר את הזמן. היו שמירות שהייתי כל כך עייף שלא זכרתי אם נרדמתי וחלמתי בעמידה או שהייתי ער. בהתחלה לא התייחסתי לזה ברצינות. הייתי מדמיין שאני בסרט, או כוכב רוק". כך הבין שהוא רוצה לחזור לשחק.

בתזמון מוצלח, ניגשה אליו בעת בילוי בתל אביב עובדת בסוכנות הדוגמנים יולי והציעה לו להצטרף לשורותיה. "בכל הפעמים שצילמו אותי יצאה לי הבעה מבולבלת, לא חשבתי שאני מתאים לדוגמנות", הוא אומר, "אבל הם בדיוק הקימו גם מחלקת שחקנים, אז חתמתי על חוזה ומאז אני שם". בדרך הספיק לדגמן בגדי חתן בתוכנית של אודטה. "זו אחת הבדיחות הגדולות בחבר'ה, נראיתי מגוחך".

בגיל 21 הוא החל כאמור לצאת מהארון. הראשונה שבפניה פתח את לבו היתה ידידת ילדות שפגש לאחר כמה שנות נתק. "הרגשתי צורך להסביר לה למה אף פעם לא היה בינינו משהו. אחותי נסעה להודו כשהייתי בן 18 ודרכה נכנסתי לעולם הרוחניות ולהיות מי שאני, אפילו היה לי שיער ליפה עם סרטים. אבל עדיין לא ידעתי איך לעשות את זה, איך לספר לאחרים. חשבתי שזו תהיה דרמה נורא גדולה ושאצטרך לעזוב הכל. בסוף היתה יציאה ממש אידיאלית. כל החברים קיבלו את זה בצורה מעוררת התפעלות, ואחרי שלושה חודשים חלומיים סיפרתי גם להורים, אבל עליהם אני מעדיף פחות לדבר, זה עדיין אישיו. הם מתמודדים עם זה בדרכם".

לצאת מהעור

כשלוי הגיע לבית הספר למשחק ניסן נתיב, הוא כבר לא היה לבד. הוא מעריך שכשליש מבני המחזור שלו הם גייז, כמו רבים בתחום המשחק. אז מדוע מקפידים שחקנים כה רבים להיות גייז באוהלם ועמומים בצאתם?

"לא ממש התייעצנו על זה בינינו, אבל זה סטטוס קוו שנוצר", אומר לוי. "בעיני זה מחיר שחבל לשלם. כשנכנסתי לתחום היה לי ברור שזה לא משהו שאני הולך להסתיר או להתפתל איתו. החלום להיות שחקן מצליח, ועוד בסטנדרטים של הארץ, לא שווה את המחיר של לחשוב איפה ראו אותי ואיך אשקר לעיתונאים. מצד אחד, מי שמפורסם מקבל יותר תפקידים, ומצד שני, יש את הפחד שאם תצהיר על הנטיות המיניות שלך בתקשורת, לציבור יהיה קשה אחרי זה לראות אותך מגלם תפקיד סטרייטי. אבל אף אחד לא יודע מה ההשלכות על הקריירה, כי אין תקדים".

במובן הזה, המצב בישראל דומה למצב בהוליווד. שחקני צמרת הטרוסקסואלים אינם נרתעים מגילום דמויות של הומואים. ההצלחה של סרטי מיינסטרים שבמרכזם דמויות של הומוסקסואלים, כמו "הר ברוקבק" ו"מילק", מראה שגם אמריקה השמרנית יכולה לעכל תכנים הומוסקסואליים. אז למה מתקשים לקבל שחקנים הומואים?

"השמועות אומרות שגם טום קרוז ודיקפריו הם גייז, ושהם לא יוצאים מהארון כדי לתחזק את הקריירה ככוכבי-על בקולנוע, כדי שלא ייפגעו ההכנסות שלהם, שמא אותה גברת מאלבמה לא תלך לראות את הסרטים שלהם", אומר המלהק מורן מרציאנו. "לי כמלהק זה לא מפריע. אני לא יכול לשחק אותה תמים, גיי עם מניירות של אשה לא ילוהק לתפקידים של יפתח קליין או יהודה לוי, אבל זה כבר לא קשור למחוץ לארון או לא".

"השיח של הארון והשיח של המשחק הם שניהם שיחים של העמדת פנים", אומר ד"ר רז יוסף מהחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. "אבל זה גם שונה, כי הארון הוא מבנה הומופובי שמיוצר על ידי חברה ותרבות הטרוסקסואלית שרוצה להרחיק הומואים".

סוכני השחקנים הם צומת מרכזי בהבנת מנגנון האינינג (הכנסה לארון). שחקן מצטיין אחד, שנהנה מתו תקן איכותי וגם זוכה לשערים במגזיני הבידור, הסביר לפני חודש שאמנם בני משפחתו תומכים והקולגות גם, אבל הוא עדיין חושש לצאת מהארון בעיתון. "גם לי בא לבעוט בעצמי שאני לא עושה את זה", אמר, אבל הסוכנת לוחצת, והקריירה נמרצת, "ועבדתי קשה מכדי לקחת סיכון שילהקו אותי מעכשיו רק למגוון מצומצם של תפקידים".

סוכנות השחקנים הוותיקות זוהר יעקובסון ופרי כפרי, שמייצגות כמה "ארוניסטים" בולטים, מכחישות כל קשר לבחירה של מיוצגיהן להינמק בארון. "אני לא אומרת לאף אחד מה לעשות, זה נורא אישי", אומרת יעקובסון. "מה שחשוב זה אם השחקן טוב ואמין. גיי זו מלה גדולה". "אף פעם לא חשבתי על זה", מוסיפה כפרי, "אני לא חושבת שיציאה מהארון יכולה להרוס קריירה".

הבמאי איתן פוקס, מהתומכים המובהקים בישראל ביציאה פומבית מהארון, לא משתכנע. "היו לי התנסויות עם סוכנות, שמפחידות הרבה פעמים את השחקנים והשחקניות שלהן שלא ייצאו מהארון כי הן חוששות לאבד הכנסה", הוא אומר. "זו תרנגולת שמטילה ביצי זהב עבורן, והן לא חושבות על טובת האדם. אין סיבה שאלון לוי לא ישחק גם תפקיד סטרייטי מהמם, כמו שזה מרגש לראות את יהודה לוי ב'יוסי וג'אגר' ולהגיד שהוא ממש הומו, מתנשק בלהט, עם הלשון, עם גבר אחר".

ייתכן שהבעיה טמונה בכך שהיחס בין גייז מוצהרים שמגלמים סטרייטים לסטרייטים מוצהרים שמגלמים גייז אינו סימטרי, בגלל אופיה ההטרונורמטיבי של החברה. לעומת הגבריות ההטרוסקסואלית, שנתפסת כ"טבעית", מעין סטנדרט ברור מאליו, הגבריות ההומוסקסואלית נתפסת כזהות שצריך לסמן ולהגדיר על מנת שאפשר יהיה להפרידה ממקבילתה ההטרואית. לכן סטרייטים שמגלמים גייז פשוט לובשים לרגע אוסף מניירות, אבל גייז שמגלמים הטרוסקסואלים חודרים לכאורה לקודש הקודשים: הם עלולים לחשוף בעצם המשחק את אופיה הפרפורמטיבי של ההטרוסקסואליות כזהות בעלת קווי תיחום נזילים, שאינה חייבת לנבוע מגרעין פנימי, "אמיתי"; כזהות שניתנת גם היא לרדוקציה לאוסף של מניירות, וזה כבר עלול לבלבל ולאיים על גבריותו של הצופה הסטרייט.

ההיסטוריה הפרטית של לוי מדגימה היטב את הנקודה: התמסרותו לכדורסל ושקידתו על טיפוח גינונים גבריים נורמטיביים הן הרי הפרפורמנס הסטרייטי בהתגלמותו. היום זה כבר לגמרי טבעי לו, הוא אומר, "אני גבר, קיבוצניק, יהודי, שחקן, ואני הומו. אני לא מתכוון לחזור אחורה ולחיות שוב בארון, והיום זה גם לא אישיו כזה גדול מבחינתי".

יותר קל להיות הומו כשאתה מלח הארץ, חייל קרבי, ספורטאי מצטיין, אליטה ציונית?

"אלה הגדרות חיצוניות. מה שחשוב זה שאני שלם עם עצמי. בשלב מסוים הפסקתי עם מערכת הציפיות הזאת. היציאה מהארון היא גם כרטיס יציאה מהעולם הנורמטיבי שהחברה שלנו כל הזמן מתעקשת עליו, מסלול מסודר של למצוא עבודה טובה, להתחתן, להביא ילדים. אני מרגיש שניצלתי מזה, ושאני חי את מה שעושה לי טוב. אם לספר בכתבה שאני הומו עלול לפגוע לי בקריירה, לא בטוח שאני רוצה את הקריירה הזאת".

הכנת כבר תוכנית פעולה חלופית?

"אני רוצה לכתוב, מאז הצבא יש לי בראש תסריט על בחורה שמתמודדת עם שכול. ואני מתעניין בחינוך ובפסיכודרמה. לי, לאחי ולשותפה שלי, שהיתה גננת בקיבוץ, יש שאיפה להקים גן ילדים".

השנים בארון עוזרות להיות שחקן יותר טוב?

"אני לא בטוח. כמעט כל מי שפגש אותי בתחילת הדרך - מלהקות, מורים - אמר שיש בי משהו מאוד חסום. שלוש השנים האלה בניסן נתיב היו ניסיון לצאת מעורי. אתה לומד לחיות עם שריון, ואז אתה צריך ללמוד להוריד אותו, לדעת להרפות ולהישבר".

ופתאום אהבה

קל לעבוד עם לוי, מספרים קולגות. "ב'הנפילים' הוא פרק את הכתף וחצי עונה היה בתחבושות", נזכר במאי הסדרה, רובי דואניאס. "הוא גילם שם סופר-הירו והתמודד עם זה בגבורה בזמן שהוא נאנק מכאבים". "ברגע שהוא נכנס לחדר רואים שיש לו כריזמה מדהימה, הוא מקסים וביישן ואנושי, ויכול להיראות גם גבר שבגברים, לכן לא יפריע לי להמשיך ללהק אותו גם כמאהב סקסי של אשה או כמ"פ בגולני", מוסיף מרציאנו, שגייס את לוי ל"הנפילים" ול"תמיד אותו חלום". "הוא איש מקסים וחכם ויפה מאוד", מתמוגג פוקס בטון של נער מאוהב. "יש באלון מיזוג של גבריות ישראלית כמעט קלאסית עם צדדים רכים יותר, חלשים, רגישות כזאת שמאפשרת לראות את הילד שהוא היה".

לוי, השלישי מחמשת ילדיהם של עוזי, לשעבר גזבר הקיבוץ, וציונה, שעובדת במפעל המיץ של הקיבוץ, הוא מופת למיזוג גלויות. סבא וסבתא שלו מהצד של אביו הם צברים ממוצא פולני, "ממקימי המדינה". אמו, שהגיעה לקיבוץ ממושב אליכין, בלטה על רקע הנוף האשכנזי: הוריה עלו ארצה מתימן לאחר שאביה התעוור מטיפות עיניים שרשם לו רופא מקומי. "הם הגיעו למעברות בלי לדעת את השפה וחיו חיי עוני. שני ילדים של סבתא שלי, אחים של אמא, נחטפו ואמא שלי לא הכירה אותם".

עד גיל שבע הוא גדל בלינה המשותפת, בשכבת גיל שזכתה לכינוי "מנגו". לאחר מכן עבר ללון בבית הוריו ובגיל 15 זכה ליחידת מגורים עצמאית. כבר בצעירותו הבין שהתברך בגנים משובחים. "אני לא מתנצל על זה, אבל זה גם לא משהו שאני גאה בו. בקיבוץ היו מחלקים 'חתיך השנה' וכאלה, ואני הייתי מקבל. הייתי גם ספורטאי השנה וק?ל השנה, אבל היינו רק שני בנים בשכבת הגיל".

את המעבר לתל אביב אחרי הצבא הוא מתאר כ"קיצוני, לקיבוצניקים תל אביב זה כמו חו"ל. לא הייתי רגיל לקבל משכורת, דברים כאלה". כשלא הצטלם, מילצר במסעדת "גילי'ס" בנמל תל אביב. גם כיום הוא אומר שיחזור למלצר בשמחה אם לא ימצא עבודה כשחקן. "אני לא מתבאס מזה. הזמן עובר מהר, מרוויחים כסף טוב, וגם כשחקן, כל עוד אתה הולך לאודישנים אתה צריך עבודה זמנית. יצא שזיהו אותי ילדים במסעדה, זה לא מביך אותי. אולי יש בזה גם אקט חינוכי, אני שמח לנפץ להם את האשליה. שיידעו שהמקצוע לא זוהר. זה אחלה מתכון לשפיות ומשאיר אותך בפרופורציה".

בעקבות החשיפה ב"הנפילים" נאלץ להתחיל להתמודד עם טוקבקים ארסיים. "אני מזכיר לעצמי מה זה טוקבקיסטים ומי האנשים שעושים את זה, ושזה חלק מלהיות שחקן, ולא לוקח את זה אישית", הוא אומר. יש לו כבר גם מטרידן סדרתי שרודף אחריו עם השמצות איומות כמעט לכל אייטם ברשת ושולח מכתבים. לוי טוען שהוא יודע מי האיש. "לא הגשתי תלונה במשטרה, כי מה אני אגיד, טוקבקים? הוא לא איים עלי בשום צורה, פשוט מכפיש אותי".

כשקיבל את התפקיד ב"הנפילים", עבר לוי לסדר יום שכלל השכמה בחמש בבוקר, צילומים עד שתיים בצהריים, לימודים עד הלילה, ואז ארבע שעות שינה. "הייתי דד מאן ווקינג, אבל עשיתי בחודשיים כסף שהספיק לי לשנה שלמה". הוא שווק בעיתוני הנוער כ"רן דנקר הבא", אבל לא מימש את ההבטחה. "אני מתייחס לדברים האלה בהומור. ידעתי שזה לא הולך לקרות גם אם אנשים ציפו לכך, כי לא התכוונתי לעזוב את הלימודים בשביל פרויקטים אחרים. לא התאכזבתי מזה", הוא אומר ומוסיף, "הייתי מאוד בוסרי וזה התבטא בצילומים, הרגשתי שיש לי עוד המון מה ללמוד".

ועוד דבר חדש הוא לומד בימים אלה - החיים בזוגיות. בשלושת החודשים האחרונים יוצא לוי עם פרסומאי המבוגר ממנו בכעשור, שאותו הכיר דרך חברים משותפים. "אני צוחק על עצמי שבגיל 25 אני בעצם בן 15", הוא אומר. זה לא דבר חריג אצל ארוניסטים, שבשנות התיכון עסוקים בהדחקות, ורק בגיל מבוגר יותר משלימים חסכים ומסתערים על שוק הפו"פ. "במהלך השנים בבית הספר למשחק לא יכולתי לנהל קשר", מוסיף לוי, "כשסיימתי את הלימודים פתאום נהיה לי זמן למישהו אחר".

מה הכי קשה בלהיות בן זוג שלך?

"חוסר הניסיון שלי בזוגיות. אני כבר כל כך רגיל להיות לבד, שהחיים שלי מלאים בדברים שאני עושה עם עצמי, גם כשאני בחופשה. אני צריך ללמוד לפנות מקום".*


מסדר יציאה איך השפיעה היציאה מהארון על אמנים ישראלים שהעזו לעשות את זה?

רוב הידוענים הישראלים שיצאו מהארון בשנים האחרונות מגיעים מתחומי המוסיקה וההנחיה בטלוויזיה. שחקנים גאים שאינם מסתירים את העדפותיהם המיניות אפשר למצוא בדרגי המשנה בתיאטרון, אך לא בטלוויזיה ובקולנוע. ואף על פי שאיש עוד לא חקר את השפעת היציאה מהארון על מידת הפופולריות של האמן, מסקירת תוואי הקריירה של האמנים הישראלים שהעזו לעשות את הצעד, אפשר להתרשם שאיש מהם לא זכה להפניית עורף מצד הקהל - גם אם הגילוי הקשה לעתים על מפרסמים לאמצם לחיקם.

ג'ייסון דנינו הולט הוא אולי המקרה הקרוב ביותר לשחקן שיצא מהארון. לפני מספר חודשים סיפר בראיון ל"ידיעות אחרונות" שבעצם מעולם לא היה בארון, אבל נציגי הערוצים שעמם עבד ביקשו ממנו להצניע את עובדת היותו גיי. דנינו הולט הופיע לצד לוי ב"הנפילים", אבל עיקר תהילתו היתה על תפקידי הנחיה (באם-טי-וי ובהמשך ככתב בתוכנית של גיא פינס), ושתי העונות של "הנפילים" שודרו כשעוד היה בארון מבחינת הציבור הרחב.

גם אסי עזר יצא מהארון בראיון ל"ידיעות אחרונות", כשהיה מנחה בתוכנית הנוער "אקזיט" ב-2005. מאז, הקריירה שלו רק ממריאה. בשנה שעברה הנחה לצד ארז טל את "האח הגדול", קיבל תוכנית בערוץ 24 ("מה ש'תה שומע") והפך למאמי הלאומי. החודש אף הוכתר עזר במגזין "אאוט" כאחד ממאה הגייז המשפיעים ביותר בעולם, לצד עברי לידר ואיתן פוקס.

בגרסת הידוענים של "האח הגדול" השתתף הזמר אמיר פיי גוטמן, בוגר להקת הבנים היי פייב שיצא מהארון בראיון לפני כשנתיים. גם גוטמן ניהל קריירת משחק מסוימת - הוא הופיע במספר הצגות לילדים ובמחזמר "מרי לו" - אך יצא מהארון לאחר מכן, ערב צאת אלבומו השני כסולן, "דבש בכוורות". האלבום לא עורר הד רב מדי, אבל השתתפותו ב"האח הגדול", שם בין היתר התנשק בשידור עם בן זוגו, החזירה אותו לעניינים. בחודש שעבר התחתנו השניים באירוע מתוקשר ועמוס ידוענים.

אצל ותיקי השבט המצב רגוע יותר. עברי לידר יצא מהארון בראיון ל"מעריב" בשלהי 2001, ערב השקת אלבומו השלישי. האדמה לא רעדה, והוא עדיין אחד המוסיקאים הפופולריים בארץ. רונה קינן לא הסתירה את היותה לסבית כבר עם צאת אלבום הבכורה שלה. אלבומה השלישי, שיצא השנה, קצר שבחים מקיר לקיר ונמכר היטב. גם קורין אלאל נותרה אייקון רוק קלאסי לאחר יציאתה מהארון ב-2001, לקראת צאת אלבומה "תנינענק".

גל תוכניות הריאליטי הביא דור חדש של ידוענים גייז, בהם ליאון שניידרובסקי מ"האח הגדול" ואריק אלפר מ"הישרדות". בשל אופיין של תוכניות אלה, המשתתפים דיברו על נטייתם המינית כחלק מהתוכנית, ולא נדרשו ליציאות מהארון טקסיות בראיונות.

אבל, על כל ידוען מחוץ לארון יש רבים שבוחרים להמשיך להסתגר. ביניהם גם אמנים מפורסמים מאוד, שעם ההצלחה שלהם כבר מזמן אי אפשר להתווכח. עם דברים אחרים כן.


אאוט זה אאוט הוליווד לא מוכנה לבלוע שחקן הומו

לפני כשלושה חודשים הודיע הבמאי האמריקאי טוד הולנד ("מלקולם באמצע", "המופע של לארי סנדרס"), גיי בעצמו, שהוא לא ממליץ לשחקנים לצאת מהארון. כלומר, בחיים האישיים זה בוודאי כדאי, אבל ההשלכות של יציאה פומבית מהארון בהוליווד עלולות לכלול צניחה בקריירה ואובדן הכנסה. "האולפנים בהוליווד הם כמו צ'יוואווה תוקפני", אמר, "אם הם ירגישו שהשורות התחתונות שלהם בסכנה, הם ינשכו".

הימים שבהם האולפנים הגדולים דאגו להצמיד לכוכבים גדולים כמו רוק הדסון בנות זוג פיקטיביות אולי חלפו, אבל השמרנות עדיין מרחפת בשמי הוליווד. ב"ניו יורק מגזין" התפרסמה באחרונה כתבה על השחקן ניל פטריק האריס, היחיד לשיטתם שיצא מהארון והמשיך לנהל קריירה מצליחה. הכתבה קובעת נחרצות: "יש סוג אחד של פרפורמרים שעבורם יציאה מהארון נחשבת למשפט מוות לקריירה: שחקנים ממין זכר, בעיקר כאלה שמשחקים בתפקידים רומנטיים ראשיים או מככבים בסרטי פעולה". מדוע? "נשים סטרייטיות לא יוכלו לפנטז עליהם, גברים סטרייטים לא יוכלו להיקשר אליהם".

כך למשל רופרט אוורט טוען בעצמו שהקריירה שלו הוגלתה לשולי התעשייה לאחר יציאתו מהארון. ט"ר נייט מ"האנטומיה של גריי" יצא מהארון רק אחרי ששחקן אחר בסדרה משך אותו משם בטעות. "זה רק הדגיש את חוסר הכימיה שלו עם הכוכבות שלצדו", נטען ב"ניו יורק מגזין", ובאחרונה הודיע נייט על פרישתו מהסדרה, לאחר שהתפקיד שלו צומצם משמעותית. בראיון עיתונאי סיפר שמפיקי הסדרה אף ניסו להניא אותו מהיציאה הפומבית מהארון בתקשורת בשעתו (המפיקים הכחישו).

לנשים יותר קל, נטען ב"ניו יורק מגזין". כך יכלו שחקניות כמו ג'ודי פוסטר ולילי טומלין להתוודות על משיכתן לבנות מינן ולהישאר בחיים (ועדיין, הקריירה של אלן דג'נרס צלעה לאחר יציאתה מהארון, ושוקמה רק כשעברה לשמש מנחת תוכנית אירוח - אך לא שחקנית). הכתבה מזכירה את אלן קאמינג, נתן ליין, דיוויד הייד פירס (ניילס מ"פרייז'ר") ואיאן מקלן, אך אלה "נחשבים לשחקני נישה", לא לכוכבים מהשורה הראשונה.



אלון לוי. אתה לומד לחיות עם שריון, ואז אתה צריך ללמוד להוריד אותו, לדעת להרפות ולהישבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו