בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | מתווה לטרגדיה בדיונית על בגידה

יום אחד לחש לו עמית לעבודה, שלאשתו יש רומן עם חברו הטוב. מתווה לטרגדיה בדיונית

תגובות

אנשים יודעים, כידוע, רק מה שהם רוצים לדעת. על הכלל הזה חיים, כידוע, כל הבוגדים והבוגדות: בנות זוגם של הבוגדים ובני זוגן של הבוגדות לא רק משתוקקים לדעת את מכלול חייהם של זולתם, אלא גם, ולעתים יותר מכל, הם משתוקקים שלא לדעת את קורותיהם של בני הזוג כשהם מחוץ לקורת גגם המשותפת. גבולות הידע מובנים לרבים כגבולות של ביטחון; מעין חצר משק מגודרת תיל או מאורה חמימה שהמוכר והידוע הפכו בה למצע חלק ורך.

הרצון שלא לדעת שייך תמיד לא רק לפחד אלא גם לתועלת. אותן נשים קטנות שבעליהן גורפים את הונם בכל מיני עסקים אפלים ובעולמות תחתונים למחצה, לא רוצות לדעת מה קורה שם ואיש גם אינו משתפן בהרפתקאותיו, אבל הכסף הרב השופע מן האפלה ההיא נעים וחמים. "שלא תדע" הוא הרי גם מחמאה. התועלת היא לפעמים סתם עצלות: "אני לא רוצה לדעת" כי הידיעה תגרור עמה טרחה נוראה - רוגז, עלבון, הסקת מסקנות, להביט בראי, להיות לבד. דברים קשים.

למשוכללים יותר יש מערכת כפולה: הם לא רוצים לדעת כדי לא להצטרך להסביר. גם להם יש סוד. וכך, בני הזוג מקיפים בחומת הגנה, בלא להסביר זאת לאיש (ולפעמים גם לא לעצמם), את סודו של זולתם, טוב יותר ממנו אפילו. הם לא נוגעים בו ולא מסכנים אותו כדי לשמור הלאה על סודם שלהם.

ויש כמובן גם אי-ידיעה העשויה אימה. זו ההכחשה הטרגית הידועה. אדם מגלה בגופו מחלה מבעיתה, ובמקום לזעוק ולהיאבק על חייו הוא שותק ובולע את בהלתו כאילו זו תישכח לבסוף ותלך לדרכה. האדם מרגיש לפני הכל כי הוא יובס במאבק שלפניו. הוא נבהל. רק צדקנים ימעיטו בכוחה ובטבעיותה של ההכחשה הזאת. האדם הוא יצור מפחד. פעמים רבות מאוד חזקה האימה מפני הידיעה מן הידיעה.

עד כאן הדברים מובנים. כשהידיעה צופנת בחובה הרס (גם אם הוא הרס של נוחות בלבד או תועלת זעירה), מובן שדחף ההגנה יקום נגדה. אבל יש מקרים מוזרים שהם ההפך הגמור מכל זה: אנשים הרוצים לדעת את הצופן להם סכנה וכאב, והם מקפידים לדעתו ומטפחים את כאבו ואינם רוצים לדעת על האפשרות להיגאל מעונשו.

וזה עניינו של הסיפור הזה, הנוגע באדם יקר אחד, מוצלח מכל בחינה, מצליח בעבודתו, אהוב, מקסים אפילו, ובנוסף לכך חנן אותו הטבע בצורה נאה, וגם התקרחותו המהירה הוסיפה לו חן לכל הדעות. ולאיש אשה יפה וחכמה, מוצלחת לא פחות, ולהם שני ילדים, יפים וכו' ולא פגעה בהם עין הרע ר"ל עד שיום אחד לחש לו עמית לעבודה במחלקה שלאשתו יש רומן עם חברו הטוב שהיה גם חברם המשותף, שלו ושל אשתו. חברו הטוב שאכל במטבחם ושיחק עם ילדיהם בטיולים והיה עד בנישואיהם ומנושאי הארון של אביו במותו; שהיו ערבים זה לזה במשכנתה וקרובים זה לזה עד לסודות הכמוסים בדבר העלמות-מס וחביבים זה על זה עד לישיבה בשתיקה על ספסל מול השקיעה. בקיצור - ידידות נעימה שלא כל אדם זוכה לה. והחבר הזה היה אמנם מקסים במידה שהפכה כבר משל ושנינה, והיותו רווק עד היום נזקפה לחובת היותו דון ז'ואן מפורסם. כלומר, הרגע שבו לחש אותו חבר במחלקה על דבר הרומן בין חברו הטוב לאשתו היה כביכול צפוי. משהו הקשור בפחדים קמאיים מפני המיניות בכלל, ומפני המיניות הפורצת של החבר הזה, שכל אשה בסביבה העידה עליה. כל אשה חוץ מאשתו.

אשר יגור ממנו בא. חברו הטוב הזה, שקסמו הנעים פעל גם עליו, מי שהיה, מחוץ למעגל הצר של משפחתו - העד היחיד לחייו. הוא ידע שאם יזדקק החבר הזה לעזרה - הוא יפשוט את עורו מעליו כדי לבוא לעזרו. עכשיו, אחרי הבשורה הנוראה הזאת הוא גילה כמה אהב את החבר הזה, ועוד יותר מכך: כמה אהב את אשתו. והמחשבה על בגידתה של אשתו, על בגידתו של חברו ועל בגידתם של שניהם יחד חתכה בו כאב כה צורב עד שנדמה לו שחלה במחלה גופנית קשה.

חודש ימים שמר על הידיעה הזאת בסוד. טעמו של האוכל סר. הוא חמק מכל מבט של אשתו. מכל מגע עם הילדים. פניו האפירו. לחייו שקעו. ואז הוא סיפר על כך למזכירת המחלקה, שהביעה כמובן זעזוע עמוק ופיתחה היטב את נושא הבגידה והאיסור לתת אמון באף אחד ומנתה בפעם האלף את כיבושיו הרומנטיים של החבר וזרתה בדרך מלח רב על פצעיו, אבל לא העלתה את האפשרות לשאול את אשתו. למחרת פתחה אשתו ושאלה מה קרה. לא אחזור על הדיאלוג הקשה והארוך שבסופו פלט הבעל את דבר הבגידה.

האשה הכחישה בפלצות ובזעם. היא צילצלה בו במקום לחברו שיגיד ויעיד עליו ועליה שלא היו דברים מעולם. כי לא היו דברים מעולם. הכל דיבה. חברו בא בהול כדי להישבע. הוא נשבע שירצח את הרכלן במחלקה על שקריו. הוא ישב במטבח, מוכה ומזועזע. הוא ראה. הוא הבין מה נאמר לו. הוא ראה את שני אוהביו מפצירים בו שיראה את כאבם ואת אהבתם.

הוא פרץ בבכי תמרורים. אשתו וחברו הטוב הצטרפו. בשעות הראשונות נדמה שהקתרזיס היה שלם ושהחיים ישובו למסלולם הנינוח כמימים ימימה. אבל השלווה לא חזרה עוד לביתם. מראות הבגידה שראה בחודש ההוא פצעו בו פצע שמיאן להגליד. הידיעה הזאת היתה כה נוראה עבורו עד שכל ידיעה אחרת החווירה מולה. אשתו ניסתה לשחזר איתו את הזמן כולו כדי להוכיח את חפותה. חברו הטוב סיפק אליבי לכל יום כמעט. הוא האמין לדבריהם, אבל ההרס שפשה בו לא נסוג מפני האמיתות האלה. ההיתכנות של המעשים הללו הפכה אותם לסכנה מתמדת. הוא לא יכול עוד לבנות אמון.

אין מה להאריך: הם התגרשו תשעה חודשים אחרי הפרשה ההיא. שנתיים אחר כך נישאה האשה לחברו הטוב. אלוהים יודע שלא היה רבב במעשיהם. החבר, שאיבד את ידידו היקר, מצא באשה נחמה על אובדן הקן החמים. ידידותם הפכה לאהבה, אבל רק כשגילו זה את זה. ואילו הוא חזר וסיפר לכל מי שהקשיב על הבגידה שבגדו בו. נישואיהם הפכו להוכחה לאמיתות החשד. הבגידה היתה לביתו, היחיד שנותר לו.

הוא לא העלה בדעתו שרק הפחד מפני הידיעה הזאת הוא שהפך אותה מדיבה זדונית של קולגה צר עין לעובדה ממשית.



איבן שוואבל, 'זוג בנוף' 1988



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו