בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כתב "ניו יורק טיימס" שנחטף באפגניסטאן מספר על 5 חודשים בשבי הטליבאן

מה עובר על אמריקאי שנחטף בידי הטליבאן בלב המדבר האפגני? כיצד שרד חודשים ארוכים של שבי, תחת איומים מתמידים שיוצא להורג? דייוויד רוד, כתב "ניו יורק טיימס" שנחטף עם שני עמיתיו המקומיים וברח משוביו לאחר יותר משבעה חודשים, מספר על הפגישה פנים אל פנים עם לב הפונדמנטליזם ועם לוחמי הג'יהאד, באזור נטול החוק שבגבול אפגניסטאן-פקיסטאן • כתבה ראשונה בסדרה

תגובות

אחד החמושים לחץ בחוזקה על דוושת הדלק ומנוע המכונית נהם. שעטנו אל מרחבי המדבר האפגני. ישבתי במושב האחורי בין שני עמיתי האפגנים, שהצטרפו אלי לנסיעה לעריכת ראיון עיתונאי, שנקטעה כשחמושים הקיפו את מכוניתנו וחטפו אותנו.

חמוש נוסף, שישב ליד הנהג והחזיק רובה קלצ'ניקוב, פנה לאחור ונעץ בנו מבט. איש לא דיבר. הסתכלתי בנוף הקודר שסביבנו - קרקע אדמדמה וסלעים שחורים עד קו האופק - וחששתי שאנחנו עומדים למות בתוך דקות.

באותו יום, 10 בנובמבר 2008, הייתי בדרכי לפגישה עם מפקד של מורדי הטליבאן, לצורך כתיבת ספר על אפגניסטאן ופקיסטאן. המפקד הזמין אותי לראיין אותו מחוץ לקאבול הבירה, ואלי התלוו העיתונאי האפגני טאהר לודין והנהג שלנו, אסד מנגל.

ככל שהוספתי להביט בגבר החמוש שישב ליד הנהג, נהייתי מתוח יותר. פניו היו נטולות רגש, עיניו אפלות וחסרות חיים. חשבתי על אשתי ועל משפחתי והתמלאתי בושה. ראיון שכמה שעות קודם לכן נדמה היה כבעל חשיבות מכרעת, נראה כעת בעיני מגוחך ונמהר. סיכנתי את חייהם של טאהר ואסד - ואת חיי שלי.

הגענו לערוץ נחל יבש והמכונית נעצרה. "הם הולכים להרוג אותנו", לחש טאהר, "הם הולכים להרוג אותנו".

טאהר ואסד נצטוו לצאת מהמכונית. חמושים ממכונית שנייה החלו להכות אותם בקתות רוביהם ולקחו אותם מהמקום. נאמר לי לצאת מהמכונית ולצעוד כמה פסיעות במעלה גבעת חול סמוכה. בזמן שאחד החמושים כיוון לעברי את הקלצ'ניקוב שלו, חברו נטל את המשקפיים, הפנקס, העט והמצלמה שלי. כיסו את עיני וקשרו את ידי מאחורי גבי. לבי הלם במהירות. זיעה ניגרה מגופי.

"חברנגאר", אמרתי, מלה שפירושה "עיתונאי" בשפת דארי. "סלאם", הוספתי - "שלום" בערבית.

המתנתי לצליל יריות. ידעתי שאני עלול למות, אבל באופן מוזר נותרתי שליו. כעבור כמה רגעים, חשתי יד דוחפת אותי חזרה למכונית ואולצתי לשכב על המושב האחורי. שני חמושים נכנסו למכונית וטרקו את הדלתות. המכונית היטלטלה קדימה. טאהר ואסד נעלמו וחשבתי שבוודאי הרגו אותם.

אחרי מה שנדמה כנסיעה של שעתיים, המכונית נעצרה. שומרים הסירו את הכיסוי מעל עיני והובילו אותי מבעד לדלת הכניסה של בית פשוט עשוי בוץ, שניצב במרכז גיא. הכניסו אותי למעין חדר רחצה שגודלו כארון. אחרי כמה דקות השומרים פתחו את הדלת ודחפו פנימה את טאהר ואסד. הסתכלנו זה על זה בהקלה. כעבור כעשרים דקות, פתח שומר את הדלת וסימן לנו לצאת למסדרון. "לא יורה", אמר, "לא יורה".

לראשונה באותו יום חשבתי שאולי נישאר בחיים. השומר הוביל אותנו לחדר מגורים שהיה מקושט בשטיחים ערמוניים וכריות אדומות. כשישה גברים ישבו לצד קירות החדר, כשלצדם רובי קלצ'ניקוב. התיישבתי ליד גבר חסון שפניו היו עטופות פאטו - צעיף אפגני מסורתי. משקפי שמש כיסו את עיניו והוא חבש כובע צמר שחור וזול. בקדמת הכובע היתה רקומה באנגלית המלה "Rock" (סלע).

"אני מפקד בטליבאן", הכריז האיש, "שמי מולה עתיקוללה".

בשבעת החודשים ועשרת הימים שאחר כך, עתיקוללה ואנשיו החזיקו את שלושתנו כבני ערובה. הוחזקנו שבוע באפגניסטאן ואז הועברנו למחוזות השבטיים בפקיסטאן, שם, לפי הסברה, מסתתר אוסאמה בן-לאדן. עתיקוללה עבד עם סראג' אל-דין חקאני, מנהיג אחד הפלגים הקיצוניים בטליבאן. אנשיו של חקאני ובעלי בריתם היו עתידים להחזיק אותנו בשטחים שבשליטתם, במחוזות הפקיסטאניים צפון וזיריסטאן ודרום וזיריסטאן.

בתקופת השבי ניסיתי לפנות להיגיון של שובינו. אמרתי להם שאנחנו עיתונאים שבאו לשמוע את הצד של הטליבאן בסיפור. סיפרתי שבאחרונה נישאתי, ושלאסד ולטאהר יש ביחד תשעה ילדים קטנים. בכיתי, בתקווה שזה יעורר אהדה, והתחננתי שישחררו אותנו. כל מאמצי היו חסרי תועלת.

בחודשי השבי הגעתי לתובנה פשוטה: אחרי שבע שנות עבודה עיתונאית באזור, לא הבנתי במלואה את מידת הקיצוניות של רבים מאנשי הטליבאן. עד החטיפה סברתי שהארגון הוא מעין "אל-קאעדה לייט" - תנועה בעלת מניעים דתיים שמתמקדת בהשתלטות על אפגניסטאן.

אבל בשבי, למדתי שלטליבאן שאיפות גדולות בהרבה. נראה שרבים מלוחמי הטליבאן הצעירים הושפעו עמוקות מלוחמים זרים שחדרו לפקיסטאן. יחד עם אל-קאעדה, הם רצו ליצור אמירות איסלאמית פונדמנטליסטית, שתשתרע על פני כל העולם המוסלמי.

בעת שסיקרתי את האזור עבור "ניו יורק טיימס", כתבתי על הקשרים בין שירותי המודיעין הפקיסטאניים לטליבאן. ידעתי שפקיסטאן מעלימה עין מרבות מפעולותיהם. למרות זאת, נדהמתי מהדברים שראיתי במו עיני: מדינת טליבאן בזעיר אנפין, ששיגשגה בגלוי ונהנתה מ"חסינות".

שלטון הטליבאן, שחוסל כביכול עם הפלישה לאפגניסטאן ב-2001, עודו חי ומתפתח. לכל אורך הדרכים הראשיות בצפון וזיריסטאן ובדרומה, יש עמדות נטושות של צבא פקיסטאן, שבמקומן הוקמו מחסומי טליבאן. מאיישים אותם לוחמים צעירים, שעוצרים את מי שאינו חמוש או שלא מכיר את הסיסמה שלהם. שמענו הדי פיצוצים בצפון וזיריסטאן, כשהשומרים שלי ולוחמי טליבאן אחרים למדו איך להכין מטעני צד, שהרגו אחר כך חיילים של ארצות הברית ושל נאט"ו.

גיליתי גם, שבאזורים השבטיים בפקיסטאן - שנתפשים בדרך כלל כנידחים וכמפגרים - יש כבישים, אספקת חשמל ותשתיות, טובים בהרבה מאלה שברוב אזורי אפגניסטאן.

בהתחלה, השומרים שלנו הרשימו אותי. הם הבטיחו לנהוג לפי עקרונות האיסלאם, המחייבים להעניק יחס טוב לשבויים. במקרה שלי, הם אכן עשו זאת - נתנו לי לשתות מים מינרליים מבקבוקים, איפשרו לי להסתובב מדי יום בחצר קטנה ומעולם לא היכו אותי. עם זאת, הם ראו בי - נוצרי לא דתי - אדם טמא, ודרשו שאשתה מכוס נפרדת כדי להגן עליהם מהמחלה שסברו שרוחשת אצל כופרים.

לשובי היו אמונות טפלות רבות לגבי מערביים. אבל גם נוכחתי, שתוצאות המדיניות האמריקאית, של "מלחמה בטרור", דווקא דירבנו את הטליבאן. מפקדיהם היו ממוקדים דרך קבע בהרג של אזרחים אפגנים, עיראקים ופלסטינים בתקיפות אוויריות, ובכך שארה"ב כלאה מוסלמים לשנים, מבלי להגיש נגדם כתבי אישום. לדבריהם, אמריקה, אירופה וישראל הטיפו לעולם המוסלמי על דמוקרטיה, זכויות אדם וצדק, בעוד הן עצמן לא מילאו אחר עקרונות אלה.

בתקופת השבי, עשיתי אין-ספור טעויות. בימים הראשונים, במאמץ להציל את חיינו, תיארתי בהגזמה את גובה הכופר שהטליבאן יוכלו לקבל תמורתנו. בתגובה, שובי העלו דרישות לא הגיוניות ובשלב מסוים אף דרשו 25 מיליון דולר ושחרור של כל העצירים האפגנים המוחזקים בידי ארה"ב בגואנטנמו. כשבני משפחתי והעורכים שלי סירבו להצעה, השובים שלי התלוננו שאני "חסר ערך".

הערכתם כלפי טאהר ואסד היתה פחותה עוד יותר. השומרים היכו את שניהם ללא הרף על כך שעבדו עם עיתונאים זרים, ופעם אחר פעם איימו להרגם. הדינמיקה הזאת אינה חדשה. במקרה חטיפה קודם, של עיתונאי איטלקי ועמיתיו האפגנים, אנשי הטליבאן הרגו את הנהג האפגני כדי ללחוץ על ממשלת איטליה להיענות לדרישותיהם.

על אף הסכנה, טאהר נאבק בגבורה. הוא נשא באוזניהם נאומים שנמשכו שעות, וכדי למנוע מהם לפגוע בנו, איים שהשבט האפגני החזק שלו יתנקם בהם. נהפכנו חברים קרובים ועודדנו זה את זה ברגעים הקשים. מדי פעם גם רבנו. כל הזמן הזה ריחפה מעל שלושתנו אמת מכוערת: אסד וטאהר יהיו הראשונים למות מבין שלושתנו. באפגניסטאן ובפקיסטאן שאחרי פיגועי 11 בספטמבר, חיי בני האדם אינם שווים.

ככל שחלפו החודשים, פיתחתי תיעוב כלפי שובינו. ראיתי באנשי חקאני כנופיית פושעים המתחזה לתנועה דתית צדיקה. הם תיארו את עצמם כמאמיני האיסלאם האמיתיים, אבל הפגינו חמדנות ואי-יושר מדהימים. הבגידה הגדולה ביותר היתה מצד עתיקוללה עצמו, שמשמעות כינויו היא "מתנת האל".

בתקופת השבי לא כתבתי דבר. כל התיאורים כאן מבוססים על זיכרונותי ועל תיעוד של בני משפחתי ושל עמיתי. הציטוטים מדברי שובינו מבוססים על תרגום של טאהר. מסיבות ביטחוניות, השמטתי חלק מהפרטים והשמות.

בשבי היינו מבולבלים ואובדי עצות. שאבתי כוחות משתי שיחות טלפון עם אשתי וממכתב אחד ממנה. שוב ושוב אמרתי לעצמי, וגם לטאהר ולאסד, להתאזר בסבלנות. ביוני 2009, החודש השביעי לשבי שלנו, כבר היה ברור לנו ששובינו לא מנהלים משא ומתן רציני לשחרורנו. הם נהגו ביהירות, בצביעות ובחוסר הגינות. הבנו שניסיון בריחה הוא הסיכוי האחרון שלנו, על אף שסיכויי ההצלחה של מעשה נועז כזה היו קלושים. ולמרות זאת רצינו לעשותו.

לתדהמתנו הגדולה, זה הצליח.

ב-26 באוקטובר 2008, באתי לאפגניסטאן לביקור בן שלושה שבועות, כדי לאסוף חומר לכתיבת ספר על הניסיונות הכושלים להביא יציבות לאזור. מאז 2001, סיקרתי את אפגניסטאן ופקיסטאן והתרשמתי מהאומץ ומהגאווה של אזרחי שתי המדינות, וממה שנראה בעיני כשאיפתם לקיים חברות מודרניות ומתונות.

החלק הראשון של ביקורי היה מדכדך. שהיתי שבועיים במחוז הלמנד בדרום אפגניסטאן, ונדהמתי מהתחזקות התמיכה הציבורית בטליבאן. שבע שנים של קיפאון בפיתוח הכלכלי, נוכחות צבאות זרים וטעויות צבאיות שגרמו להרג אזרחים, יצרו זעם ועוינות עמוקים כלפי כוחות ארה"ב ונאט"ו.

כדי שהספר יהיה מדויק והוגן ככל האפשר, החלטתי שעלי לשמוע את הצד של הטליבאן. ידעתי שהדבר מחייב נטילת סיכון מחושב, החלטה שעיתונאים מקבלים לפעמים כדי לספק דיווח מדויק מהשטח.

הייתי מודע לתוצאות האפשריות. ב-1995 נכלאתי לעשרה ימים, כשסיקרתי את המלחמה בבוסניה. שלטונות סרביה עצרו אותי, לאחר שגיליתי קברי אחים של יותר מ-7,000 גברים מוסלמים, שנרצחו בעיר סרברניצה. המעצר אז גרם סבל רב לבני משפחתי. הבטחתי שלעולם לא אגרום להם ייסורים דומים וב-13 השנים הבאות של עבודתי העיתונאית אכן נזהרתי.

טסתי מהלמנד לקאבול ב-9 בנובמבר כדי להיפגש עם טאהר לודין, שעבד בעבור העיתון הבריטי "טיימס", ושהיה ידוע כמי שיכול לארגן ראיונות עם אנשי טליבאן. לאחר שערך כמה בירורים, טאהר אמר לי שמפקד טליבאן בשם אבו טייב מסכים להתראיין למחרת במחוז לוגאר. נוכל לפגוש אותו במרחק שעת נסיעה בכבישים סלולים, בכפר הסמוך לבסיס של הצבא האמריקאי.

טאהר ראיין בעבר את אבו טייב עם שני עיתונאים זרים אחרים, ואמר שהוא בוטח בו. הוא אמר שאבו טייב מזוהה עם פלג מתון של הטליבאן ושהסכנה טמונה בעצם הנסיעה לשם. "שום דבר לא בטוח אף פעם", אמר לי, "אתה מת רק פעם אחת".

הרגשתי את בטני מתהפכת. אבל, חשבתי, אם אערוך את הראיון, החלק המסוכן ביותר באיסוף החומר לספר שלי יהיה מאחורי. אוכל לחזור הביתה בתחושה שעשיתי כל שביכולתי כדי להבין את המדינה הזאת. "כן", אמרתי לטאהר, "תגיד לו כן".

באותו לילה סעדתי בחברת ידידתי, קרלוטה גול, ראש שלוחת "ניו יורק טיימס" בקאבול, ושאלתי אותה אם לדעתה הראיון הוא רעיון מטורף. קרלוטה ענתה שמעולם לא חשה צורך לראיין אנשי טליבאן פנים אל פנים ושהיא מעדיפה לשוחח אתם בטלפון. היא המליצה שנשכור נהג שיעמוד על המשמר, ושנסיים את הפגישה בתוך שעה לכל היותר.

נפגשתי גם עם עיתונאית צרפתייה שראיינה את אבו טייב פעמיים יחד עם טאהר: בסתיו 2007 היא צילמה במשך יומיים אותו ואת אנשי מתאמנים, ובקיץ 2008 צילמה אותם תוקפים עמדת משטרה. היא אמרה שכאמריקאי אני פגיע יותר, אבל הוסיפה שהיא חושבת שאבו טייב לא יחטוף אותנו. היא סברה שהוא מנסה לנצל את התקשורת כדי להפיץ את עמדות הטליבאן.

בלילה שקדם לראיון התקשיתי לישון. יצאתי מהמיטה מוקדם בבוקר ולבשתי תחתוני בוקסר שאשתי נתנה לי במתנה ביום האהבה, מעוטרים בעשרות הדפסי "I Love You", בתקווה שהם יביאו לי מזל. השארתי מאחור שני מכתבים. באחד מהם מסרתי לקרלוטה את מיקום הפגישה והוריתי לה להתקשר לשגרירות האמריקאית אם לא אשוב עד שעות אחר הצהריים המאוחרות. המכתב השני נועד לאשתי, קריסטן, במקרה שמשהו ישתבש.

יצאתי החוצה ופגשתי את טאהר ואת אסד מנגל, חבר שהוא שכר כנהג וכשומר. בתחילת הנסיעה טאהר הציע שנתפלל לביטחוננו. התפללנו. ישבתי במושב האחורי לבוש בגדים אפגניים, כשפני מכוסות צעיף כדי למנוע מגנבים לזהות שאני זר. רוב החטיפות בקאבול ובסביבותיה בוצעו בידי כנופיות פושעים, לא בידי הטליבאן.

מהמכונית שלחתי לקרלוטה הודעת טקסט עם מספר הטלפון של אבו טייב. כתבתי לה שתתקשר אליו אם לא תשמע ממני. אם משהו ישתבש בדרך, אבו טייב ואנשיו יבואו לחלץ אותנו. על פי המסורת האפגנית, אורחים זוכים לכבוד רב. אם אורח נמצא תחת איום, חובת המארח להגן עליו.

הגענו למקום הפגישה בכפר. בכביש הסתובבו בנחת חקלאים וחמורים, אבל איש מאנשי אבו טייב לא נראה שם. טאהר התקשר לאבו טייב, שהורה לנו להמשיך לנסוע בכביש.

כעבור כמה דקות חשתי את המכונית סוטה ימינה ועוצרת. שני חמושים רצו לעבר המכונית וצעקו פקודות בפשטו, השפה המקומית. החמושים פתחו את שתי הדלתות הקדמיות של המכונית והורו לטאהר ולאסד לעבור למושב האחורי.

טאהר צעק לעבר הגברים בפשטו בשעה שהמכונית האיצה במורד הכביש. זיהיתי רק את המלים "עיתונאים" ו"אבו טייב". הגבר במושב הקדמי צעק משהו בחזרה ונופף ברובהו בצורה מאיימת. הוא היה קטן מידות, בעל שיער כהה וזקן קצר ונראה עצבני ותוקפני.

קיוויתי שהיתה כאן טעות. קיוויתי שהחמושים יתקשרו לאבו טייב, שייצא להגנתנו ויורה לשחרר אותנו. במקום זאת, המכונית המשיכה לנסוע בכביש, בעקבות מכונית סטיישן צהובה שנסעה לפנינו.

החמוש במושב הקדמי צעק פקודות נוספות. טאהר אמר לי שהם רוצים את הטלפונים הניידים שלנו ואת שאר החפצים שברשותנו. "אם הם יגלו שהחזקנו בהיחבא טלפון, הם ירצחו אותנו", אמר טאהר.

"תגיד להם שאנחנו עיתונאים", עניתי, "תגיד להם שבאנו לראיין את אבו טייב". טאהר תירגם את דברי והנהג - גבר מזוקן בעל מראה דובי - התחיל לצחוק. "מי זה אבו טייב? אני לא מכיר אף אחד בשם אבו טייב", אמר, "אני המפקד כאן".

הם גנבים או חברי פלג אחר של הטליבאן, חשבתי. ידעתי שמה שאנחנו מכנים "טליבאן" הוא למעשה ברית רופפת של מנהיגים מקומיים, שלעתים קרובות פועלים בנפרד זה מזה.

התבוננתי בשני החמושים שבמושבים הקדמיים. אם נצליח בדרך כלשהי להשתלט עליהם, הגברים במכונית שלפנינו יירו בנו. לא רציתי שאסד וטאהר ייהרגו. המעצר שלי בבוסניה הסתיים בלא פגע אחרי עשרה ימים. חשבתי שדבר דומה עשוי לקרות כאן.

אחד משני החמושים אמר משהו וטאהר פנה אלי. "הם רוצים לדעת מה הלאום שלך", אמר. היססתי ותהיתי אם מוטב שאומר שאני קנדי. להיות אמריקאי היה הרה אסון, אבל לשקר היה גרוע יותר. אם מאוחר יותר הם יגלו שאני אמריקאי, הם יחשבו מיד שאני מרגל.

"תגיד להם את האמת", אמרתי לטאהר, "תגיד להם שאני אמריקאי". טאהר תירגם את תשובתי ובתגובה הנהג החסון קרן מאושר, הניף למעלה את אגרופו וצעק משהו בפשטו. טאהר תירגם את דבריו: "הם אומרים שהם עומדים לשלוח מסר של דם לאובמה".

גם מאוחר יותר באותו יום, כשפגשנו פנים את פנים את עתיקוללה, האיש שהיה אחראי לחטיפתנו, עדיין לא ידעתי איזה פלג של הטליבאן חטף אותנו. עתיקוללה, גבר גדל מידות ששיער קצר משתרבב מצדי כובעו, נראה בטוח בעצמו ובשליטתו באנשיו. הוא גם גילה חשדנות כלפינו וזה הדאיג אותי. ידעתי שרבים מהטליבאן סבורים שכל העיתונאים הם מרגלים.

טאהר תירגם, והסברנו שהוזמנו למחוז לוגאר לראיין את אבו טייב, מפקד בטליבאן. סיפרתי שסרבים נוצרים עצרו אותי בבוסניה, אחרי שחשפתי טבח במוסלמים. עתיקוללה נותר אדיש. הוא דחה את בקשותינו להתקשר לאבו טייב או לדובר של הטליבאן והכריז שכעת גורלנו בידיו. הוא מסר לי פנקס ועט והורה לי להתחיל לכתוב.

חיילים אמריקאים מביישים מדי יום נשים וגברים אפגנים, אמר. הם מאלצים נשים לעמוד בפניהם ללא בורקה - הבגד שמכסה אותן מכף רגל ושלפי האמונה שומר על כבודן. הם עורכים חיפושים בבתים ללא רשות ומאלצים גברים לשכב על הרצפה, כשהם מניחים את נעליהם על ראשם ודוחפים את פניהם לאדמה. היה ברור שראה בארה"ב כוח כובש מרושע.

עתיקוללה הוציא את אחד מהטלפונים הניידים שלנו והודיע שהוא רוצה להתקשר למשרד "ניו יורק טיימס" בקאבול. נתתי לו את המספר, והוא שוחח בקצרה עם אחד הכתבים האפגנים של העיתון. לבסוף העביר את הטלפון לידי. קרלוטה, ראש שלוחת העיתון בקאבול, היתה על הקו. אמרתי שנחטפנו בידי הטליבאן. "מה אנחנו יכולים לעשות?" היא שאלה, "מה אנחנו יכולים לעשות?"

עתיקוללה דרש לקבל בחזרה את הטלפון לפני שהספקתי להשיב. קרלוטה, העיתונאית האמיצה ביותר שהיכרתי, נשמעה מבוהלת. הוא כיבה את הטלפון, הוציא ממנו את הסוללה והודיע שהלילה ניסע מהמקום מסיבות ביטחוניות.

נבהלתי. עד אז קיוויתי שבדרך כלשהי יאפשרו לנו ליצור קשר עם אבו טייב וישחררו אותנו לפני רדת הלילה. בזמן שחיכינו בבית, חשבתי שבתוך זמן קצר קרלוטה ודאי תתקשר לבני משפחתי ולעורכי כדי ליידע אותם שנחטפתי.

לפני עלות השחר התעוררתי לקול תפילת השומרים ביחד עם טאהר ואסד. לקחו אותנו לבקתת בוץ קטנה ואחר כך העברנו את היום נעולים בחדר קלסטרופובי עם שלושת שומרינו. החדר היה בגודל כשישה מטרים על שישה מטרים, והחפצים היחידים בו היו שטיח ותריסר שמיכות.

אחד השומרים הציג עצמו בשם קרא, כינוי ערבי לאדם ששינן את הקוראן. מאוחר יותר אמר שהוא נמנה עם הפדאיון, מונח ערבי שהטליבאן משתמשים בו לכינוי מחבלים מתאבדים.

קיבלנו ארוחות ואיש מאתנו לא הוכה. למרות זאת, טאהר נעשה יותר ויותר מודאג. "הבחורים האלה דתיים מאוד", לחש לי בשלב מסוים, "הם ממש דתיים. הם מתפללים הרבה".

רוב היום הייתי כלוא בחדר שעורר בי תחושת מחנק גוברת. כעת כבר הייתי בטוח שמשפחתי קיבלה את הבשורה. כמה שעות לאחר השקיעה, הכניסו אותנו למכונית קטנה. "אנחנו צריכים להעביר אתכם מסיבות ביטחוניות", אמר עתיקוללה, שישב במושב הנהג, פניו עדיין מוסתרות בצעיף. לדבריו, לוחמים ערבים וצוות צילום של "אל ג'זירה" בדרך אלינו. "הם עומדים לערוף את ראשיכם", הכריז. "אני חייב להוציא אתכם מהאזור".

תוך כדי נסיעה ביקשתי רשות לדבר. עתיקוללה הסכים, ואמרתי לו שכל עוד אנחנו חיים, יש לנו ערך רב יותר מאשר אם נמות. הוא שאל מה אני חושב שיוכל לקבל תמורתנו. היססתי. לא הייתי בטוח מה לומר. הייתי נואש להציל את חיינו.

ידעתי שבמארס 2007, ממשלת אפגניסטאן שיחררה חמישה אסירי טליבאן תמורת עיתונאי איטלקי, אחרי ששוביו הוציאו להורג את הנהג שלו. מאוחר יותר הם הרגו גם את המתורגמן שלו. לא זכרתי במדויק את פרטי עסקת החליפין, אבל חשבתי שהיא קרוב לוודאי כללה גם תשלום כסף. לפי דיווחים, באוגוסט 2007 שילמה דרום קוריאה 20 מיליון דולר בתמורה לשחרור 21 מיסיונרים דרום קוריאנים, אחרי שהטליבאן רצחו שניים מחברי הקבוצה.

"כסף ואסירים", אמרתי.

"כמה כסף?" שאל עתיקוללה.

שוב היססתי. "מיליונים", אמרתי, ומיד חשבתי שאני עתיד להצטער על שאמרתי זאת. עתיקוללה ואחד מלוחמיו הסתכלו זה על זה. השיחה נמשכה כשעה. עתיקוללה הבטיח לעשות כמיטב יכולתו להגן עלינו. הבטחתי לו כסף ואסירים.

בעודנו נוסעים בדרכים פתלתלות במעברי הרים תלולים, עתיקוללה ביקש לקבל את שמותיהם ועיסוקיהם של אבי ואחי. אמרתי לו את האמת. לנוכח הכתיב החריג של שם משפחתי (Rohde), סברתי שהוא יוכל לאתר בקלות את קרובי דרך האינטרנט. אבי הוא סוכן ביטוח בגמלאות, אמרתי. אחד מאחי עובד בחברת ייעוץ בתחום התעופה. אח חורג שלי עובד בבנק. חשבתי שהישירות שלי תסייע לשכנע אותו שאני עיתונאי, לא מרגל.

בארבעת הימים הבאים שהינו במחיצת קרא, המחבל המתאבד, בבית קטן אחר עשוי לבני בוץ. אחר צהריים אחד הוא איפשר לנו לשבת בחוץ בחצר קטנה מוקפת חומה. הוא גם נתן לטאהר לשחק משחק בטלפון הנייד. אבל כשטאהר ביקש שוב את הטלפון, הוא צעק שאנחנו מתכננים לשלוח הודעת טקסט למשרד של "ניו יורק טיימס".

לפתע, באורח לא רציונלי, הוא התמלא זעם והאשים שאנחנו שקרנים. הוא נטל לידיו את הקלצ'ניקוב, כיוון אותו לחזה של טאהר ואיים לירות בו. טאהר הביט בו בחזרה בפנים חתומות. "פשטונוואלי" - קוד התנהגות מסורתי של כבוד המקובל בקרב פשטונים באפגניסטאן ובפקיסטאן - מנע משניהם להפגין פחד או להתבזות.

אסד ואני התייצבנו לצד טאהר. התחננו לפני קרא שיניח את הרובה שלו. "לוטפן, לוטפן", אמרתי ("בבקשה" בשפה המקומית). קרא הוריד את הרובה אבל סימן לטאהר לצאת לחדר אחר. מבעד לקיר שמעתי את טאהר מתחיל להתפלל בערבית. שמעתי מהלומה ואז את טאהר צועק, "אללה!" עוד מהלומה ושוב "אללה!" כעבור כמה דקות טאהר חזר לחדר, התכרבל מתחת לשמיכה והחל להיאנח. קרא היכה אותו עם הרובה בגבו.

קרא הפחיד אותי. הוא דיקלם בשיא הרצינות תעמולה מסולפת על המערב שקרא באתרי אינטרנט ג'יהאדיסטיים ונראה מנותק לגמרי מהמציאות. שומרים אחרים התלוצצו שהוא סובל מבעיות נפשיות.

קרא ועתיקוללה נראו לי כהתגלמות של שני קטבים בטליבאן. קרא גילם כוח פרנואידי ועיקש. עתיקוללה גילם את הפלג היותר הגיוני: אנשים שיהיו מוכנים להתפשר ולשחרר אותנו, ואולי אף להתפשר למען השגת שלום באפגניסטאן. לא ידעתי מי מהם מייצג את הרוב. רציתי להאמין שעתיקוללה. אבל מיום ליום גבר חששי, שקרא מייצג את הטליבאן האמיתי.

למחרת, עתיקוללה בא כדי להעביר אותנו שוב למקום אחר. בזמן הנסיעה הוא אמר שייקחו אותנו למקום שבו אוכל לקבל בקבוקי מים ונוכל להתקשר למשפחותינו. הוא הבטיח לשמור עלי. "לא אהרוג אותך", אמר. "אתה תישאר בחיים".

התעקשתי שיבטיח לשמור גם על חייהם של טאהר ואסד. "תבטיח לא להרוג את שלושתנו", אמרתי, "זה חייב להיות כל שלושתנו". תחילה סירב עתיקוללה. במשך ימים חזרתי והעליתי את העניין שוב ושוב, שכן זכרתי שעל פי המנהגים הפשטוניים, הבטחה להגנה היא התחייבות שאין להפר. בשלב מסוים הצעתי לו שיכרות לי אצבע במקום לפגוע בטאהר ובאסד.

לבסוף, בהמשך אותו יום, הוא הבטיח להגן על שלושתנו. "אני מבטיח לך", אמר בעודי שרוע בחלק האחורי של המכונית. "לא אהרוג אף אחד משלושתכם". ואז הוסיף, "בואו נהרוג תחילה את אסד" - וצחק.

למחרת אחר הצהריים בא מפקד חדש - גבר כחוש עם זקן ארוך וזרוע אחת. הוא התיישב במושב הנהג והסיע אותנו באזור השומם והסלעי, כשהוא מסובב את ההגה ומעביר הילוכים בתנועות מהירות של ידו האחת.

עם השקיעה הוא עצר את המכונית ועתיקוללה הודיע לנו שכעת נצטרך לצעוד ברגל בהרים. בסיס אמריקאי גדול בדרך חוסם את המשך הנסיעה, אמר. המפקד בעל הזרוע האחת נתן לי זוג נעליים קלות ושומר אחר נתן לי את הז'קט שלו.

בעודנו צועדים, הבנתי מדוע עיתונאים מערביים הוקסמו מהמורדים האנטי-סובייטים באפגניסטאן בשנות ה-80. תחת מראה מרהיב של כוכבים, עשינו את דרכנו במעבר ההרים התלול. לוחמי טליבאן כחושים נשאו מקלעים כבדים בלי להראות כל סימן של עייפות. האומץ וכוח הסבל שלהם נראו אין-סופיים.

חשבתי לנסות לברוח, אבל לא היתה לי הזדמנות לדבר על כך עם טאהר ועם אסד. כמו כן ידעתי שחצי תריסר השומרים ימהרו לירות בנו.

ככל שנמשכה ההליכה, גברה חשדנותי. התברר שמצבו הגופני של עתיקוללה - שהבטיח לסחוב אותי אם יהיה צורך בכך - ירוד ביותר. באחד המקומות התלולים ביותר בטיפוס הוא עצר, התיישב על סלע והתנשף בכבדות.

תשע שעות אחרי שיצאנו לדרך, השמש זרחה וההליכה עדיין נמשכה. אסד התקרב אלי כשהשומרים פיגרו מאחורינו, הצביע על הדרך שלפנינו ולחש, "מיראם שאה". מיראם שאה היא הבירה והעיר הגדולה ביותר בצפון וזיריסטאן - מחוז פקיסטאני באזורים השבטיים נטולי החוק, שהוא מעוזם של הטליבאן ואל-קאעדה. צפון וזיריסטאן היא ביתם של כמה מאנשי הטליבאן הקיצונים ביותר. אם אנחנו עושים את דרכנו לשם, גורלנו נחרץ.

המסע שלנו הסתיים לבסוף אחרי 11 שעות. השומרים הדליקו מדורה, וחיממנו את כפות ידינו בזמן שחיכינו למכונית שתאסוף אותנו. מותש וחרד, אמרתי לעצמי שאסד טועה ועתיקוללה צודק. אמרתי לעצמי שאנחנו נכנסים לדרום אפגניסטאן, לא לפקיסטאן. אמרתי לעצמי שאנחנו נשרוד.

בשבוע הבא: פרק נוסף בסדרה שפירסם רוד ב"ניו יורק טיימס", על חודשי השבי שלו בידי הטליבאן



דייוויד רוד, במרכז, עם אזרחים אפגנים במחוז הדרומי הלמנד בקיץ 2007, כשנה לפני שנחטף. רוד כבר היה כלוא, למשך עשרה ימים, כשסיקר את המלחמה בבוסניה ב-1995



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו