טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם התמכרות לאינטרנט הופכת אותנו לחולי נפש?

האם יש דבר כזה, התמכרות לאינטרנט? בקהילה הפסיכיאטרית עוד מתווכחים על הניסוח, אבל במציאות זה נראה אותו הדבר

תגובות

המסע של המין האנושי אל העולם החדש החל לפני כמעט חמישים שנה, בשנות השישים של המאה הקודמת. אנשי הצבא היו הראשונים לצעוד על הקרקע הלא מוכרת. ואחרי שניצלו אותה במשך שנים לצורכיהם, תחת מעטה סודיות מוחלט, הם איפשרו כניסה לאנשי אקדמיה מעטים ונבחרים, על מנת שיסייעו להם בפיתוח העולם החדש ובהעמקת השימוש בו. בעקבות זאת, בתחילת שנות התשעים, אחרי שלושים שנה של סגר מוחלט, החלו השערים להיפתח. כשהחלו ההמונים להגיע, הם הסתובבו בין החדרים בפה פעור, נסערים לנוכח האפשרויות, שנדמו להם אינסופיות: תקשורת, מידע, ריגושים, מין. שטף אינסופי של מלל ודימויים חזותיים.

איור: אלכס זיטומירסקי

עם הזמן החלו ההמונים להתרווח. הם היו עדיין מנומסים למדי, אבל הסימנים כבר נראו: אנשים החלו להתמכר לשירותי העולם החדש הזה. הם בילו בו יותר ויותר זמן, והזניחו את חייהם. הם השתנו. בני משפחתם התלוננו, התגעגעו, הציבו אולטימטום, אבל בדרך כלל התוצאה היתה זהה: הם עצמם נכנעו לעולם החדש, לקסמיו המתעתעים, לאיכות המסממת, המיידית והנצחית שהציע. הם החלו לרתום את העולם הישן, המוכר, לצרכיו של העולם החדש. עשו שימוש נצלני במשאבים הוותיקים, נטשו את עולם המושגים והמוסר שלהם, בטענה שאלה גם אלה אינם רלוונטיים בעולם החדש. היו שאמרו שהכל השתנה. אחרים קראו לזה אבולוציה. בינם לבינם, כולם תהו אם יתכן שהמין האנושי פשוט יוצא מדעתו.

יתכן שהתרחיש הזה, המתאר את המפגש של המין האנושי עם האינטרנט, נראה מוגזם. אבל יכול להיות גם שמדובר בתסריט אופטימי למדי, יחסית למציאות ההולכת ומקצינה במהירות. קחו למשל את יוני, מתרגם בן 40 משהם. מדי בוקר הוא מנתק את כבל הרשת האלחוטית בביתו ומניח אותו בתיק של אשתו, העובדת מחוץ לבית. רגע לפני כן הוא בודק במהירות, בפעם האחרונה לאותו בוקר, את תיבות הדואר האלקטרוני שלו, את חשבונות הפייסבוק והטוויטר, ואת מצב התגובות והמבקרים בבלוג שלו.

כבר שנים שהוא משתמש כבד ברשת. כשהפך לעצמאי גילה ששעות הגלישה פוגעות אנושות בהכנסות המשפחה, והחליט לבחור בדרך הקיצונית של ניתוק ללא פשרות לאורך רוב היום. "למרות שאני מנותק, לפעמים אני פותח את הדפדפן במשך היום ומנסה להתחבר", הוא אומר. "זה כמו כאבי פנטום אצל קטועי גפיים. משהו מפרפר ומרגיש עדיין את החיבור האבוד". ליוני ולאשתו יש הסכם שלפיו היא בודקת את שלושת חשבונות הדוא"ל שלו כמה פעמים ביום ומעדכנת אותו אם יש הודעות דחופות, "ומהרגע שהיא מגיעה הביתה, אני מחובר נונסטופ". מחמש אחר הצהריים עד עשר הוא מבלה עם החברים מהרשתות החברתיות וקורא באתרים שונים, ומעשר בלילה הוא משחק חמש שעות לפחות במשחק הרשת רב המשתתפים "World of Warcraft".

"אנחנו קבוצה של שחקנים מכל העולם שפועלים במשחק יחד. המצב שלי יחסית טוב, יש בקבוצה שלי אנשים שנמצאים שם 16 שעות ויותר מדי יום. יש לנו מטרה, לנצח דרקון, ויחד אנחנו קובעים את האסטרטגיה ויוצאים למשימה. זה מרתק, מעורר אינטלקטואלית. אני יושב עם האוזניות ועובר לעולם אחר. אשתי מתפוצצת מזה. אם הילד בוכה במיטה, אני פשוט לא שומע. בבוקר אני בקושי מתעורר, כל המטלות נופלות עליה", הוא מודה. "זה כמו לחיות עם ילד", אומרת אשתו, מירית.

יוני ואשתו הכירו ברשת לפני 12 שנה. "היינו סטודנטים ובילינו כל הלילה בצ'אטים. לא העליתי על דעתי שכל כך הרבה שנים אחר כך הוא עדיין יהיה שם כל ערב. אנחנו חיים יחד בבית, אבל כל אחד בלפטופ שלו, בעולם שלו. כשאני הולכת לישון אני מודיעה לו בסקייפ. בדרך כלל הוא אומר לי לילה טוב, אבל לא בא לתת לי נשיקה. יש בזה משהו עצוב נורא".

גבולות מטושטשים

פרופ' עזי ברק בן ה-62, חוקר ומרצה מהחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, היה חלק מקבוצת המחקר הראשונה בעולם שעסקה בפסיכולוגיה של המשתמשים באינטרנט, והוא מכיר סיפורים רבים כמו זה של יוני. "אנחנו יודעים שיש גורמים ממכרים באינטרנט", הוא אומר. "השירותים שהרשת מציעה עונים על הצורך שלנו באינטראקציה, בתשומת לב, הם מזרימים לנו שטף של מידע וחדשנות. לאנשים מסוימים, כל אלה הם חיזוקים להתמכרות". ברק אומר שהפסיכולוגיה האנושית עצמה עוברת שינוי. "לא נכון להגיד שהמין האנושי משתגע, אבל הרשת כן לוקחת אותנו לקצוות שלנו. הפרסונה הרשתית של בני האדם אינה מעוותת, כמו שמקובל לחשוב, אלא להפך. דווקא ברשת אנחנו נחשפים הרבה יותר כפי שאנחנו. האישיות עצמה לא משתנה, אבל הרשת חושפת את הקצוות הנסתרים שלה. בעצם, דווקא בסביבה הפיזית אנחנו לא אמיתיים עד הסוף.

"בסביבה הפיזית אנחנו נתונים כל הזמן תחת עכבות ומעצורים שנובעים מהתפקידים שלנו, ממצבים שבהם אנחנו מצויים, מהחינוך שקיבלנו ומהנורמות המקובלות. אנחנו מציבים לעצמנו גבולות. ברשת הגבולות האלה מיטשטשים, או נעלמים לגמרי". לטענתו, דווקא המצב שבו מצוי הגולש: אנונימי, נטול זהות ומאפיינים חיצוניים, מביא להסרת העכבות. "ההתנהגות שלנו הופכת משוחררת, חופשית, אמיתית. היא משקפת את מי שאנחנו באמת. היא עשויה להיות בוטה, פוגענית, נצלנית או שקרנית, אפילו אם ביום-יום אנחנו לא כאלה.

"מהבחינה הזאת האינטרנט הוא דיספונקציונלי חברתית. הוא מציף מתחים, אלימות, ניצול. התקשורת חוגגת על כל אלה, ומציגה את האינטרנט כהתגלמות השטן. אבל היא מתעלמת מהעובדה שגם הקצוות בעבר השני נחשפים. אנחנו רואים גילויים של טוב לב, אכפתיות, תמיכה. אנשים שישבו בעבר בבית בערב וראו טלוויזיה, נכנסים לפורומים ותומכים באחרים, וסביר להניח שבלי הרשת זה לא היה קורה". לדבריו, העוצמה והפתאומיות של הופעת הרשת הן שגורמות לקיצוניות הגדולה בתגובה האנושית. "החברה האנושית ומוסדותיה עדיין לא למדו איך להתמודד עם הרשת, ואנחנו עדיין לא מספיק מחנכים לשימוש נכון, פחות פוגעני ופחות אלים".

גל מור, בן 37, מקים הבלוג "חורים ברשת" ועורכו הראשי, חווה בעברו התמכרויות לרשת מכלי ראשון. תחילת דרכו ברשת היתה בשנות השמונים, ב-BBS, רשתות סגורות שקדמו לאינטרנט. "לפני הרבה שנים הייתי משתמש כבד בצ'אטים. בעובדה שאפשר לתקשר עם הרבה אנשים באופן אנונימי היה סוג של מסתורין, זה היה חדש ומסעיר. היינו צריכים לחוות את זה בצורה מאוד מסיבית עד שהבנו במה מדובר ועברנו הלאה. זה קרה לי גם בהמשך, עם יישומים אחרים, ובכל פעם הלכתי עם זה עד הסוף, חוויתי טוטלית, ואז פשוט מיציתי".

מור, שהיה בעבר עיתונאי, עובד כיום כיועץ עצמאי לאסטרטגיית רשת. הוא כבר לא תופס את עצמו כמכור, אפילו לא כשהוא מודה שגם כשהוא מבלה עם בתו אחר הצהריים, הוא בודק מה המצב ברשת. "אני נמצא ברשת רוב הזמן כי זו גם העבודה שלי. ההבדל בין התמכרות לעבודה תלוי בשאלה מה המטרה שלך. כל מה שיש בו סממן של בריחה ממשהו אחר, הוא התמכרות. אבל אם מה שאתה עושה ברשת משתלב במה שאתה צריך לעשות בעבודה, זו לא התמכרות".

התפיסה של מור את הרשתות החברתיות חיובית להפתיע. "המון פעמים מתייחסים לשימושים ברשתות האלה כסוג של הסחת דעת, בעוד שזה בעצם הדבר העיקרי, האמיתי: ניהול מוניטין ברשת. יש לזה ערך עצום. אולי מחר, בזכות הקשר וההפריה הדדית עם משתמשים אחרים, מישהו יציע לך הצעה עסקית, אולי תרוויח חברות. זה לא בזבוז זמן. אני הכרתי בזכות טוויטר 50 עד 80 אנשים חדשים שפגשתי באופן אישי, ויצאו לי משם הזדמנויות. זה מקביל למפגשי נטוורקינג, רק שהם מועצמים פי כמה, כי אפשר לפגוש הרבה יותר אנשים בו זמנית".

יישומי הרשת המכונים "רשתות חברתיות" מעודדים דפוסי שימוש ממכרים. למעשה, יוצריהן מכוונים לכך שהמשתמשים ישהו בהם כמה שיותר זמן לאורך היממה. בעבר שלטה בכיפה מייספייס, ואילו בחודשים האחרונים התחרות המרכזית היא בין פייסבוק הוותיקה, רשת חברתית שבה יש לאשר את החברים מראש, לבין טוויטר הממזרית, שמאפשרת לכל אחד לעקוב אחרי כולם, בלי התחייבות הדדית. הסיפוק שמעניקים היישומים הללו הוא מיידי וקל לשחזור כל כך עד שקשה לסרב להן.

כדי להאריך את זמן השימוש היומי כוללים היישומים מרכיבים מתגמלים כמו סטטיסטיקה של מבקרים, דירוגים ותגובות. המשתמשים כותבים מתוך צורך להתבטא, ומקבלים גמול מיידי שאותו ניתן לכמת: כמה קראו את דבריהם, כמה הגיבו להם. המדדים הכמותיים האלה מחליפים את המדד האיכותי שקדם להם. במקום לשאול אם ועד כמה הצליח הכותב לבטא באופן מדויק את מה שרצה לומר, הוא בודק כמה אנשים קראו את דבריו. והגישה המיידית למידע הכמותי ממכרת להפליא. "סוד הקסם הוא לא בהכרח כמה אנשים הגיבו", אומר מור. "אלא הקשר עם אנשים. קל מאוד לפרסם הודעת סטטוס בת שורה, ואחרי רגע מישהו מגיב, ואתה עונה, ואדם שלישי מצטרף, אלה נגיעות קטנות, נעימות".

החיים הטובים

אינדיגו וגנר, אמנית בת 39 מתל אביב, ידעה עוד לפני שהתחברה לרשת שהיא אבודה. "הייתי בת 27, נשואה, מנותקת מעצמי לגמרי", היא מספרת. "כשבעלי התחבר לרשת הוא ניסה לפתות אותי לבוא לראות, אבל שמרתי מרחק. ערב אחד הוא הראה לי את הצ'אט של וואלה, ומשהו באינטראקציה הזאת, שורות-שורות שמאחורי כל אחת מהן מסתתר אדם שנמצא בביתו אי שם, התחיל את הבעירה.

"לקח לי שלוש שניות לבחור לעצמי את הכינוי הראשון שלי, אינדיגו. באותו ערב התפתחה שם שיחה רבת משתתפים ומעניינת מאוד. השותפים לשיחה היו אנשים מסקרנים, אינטליגנטים, רובם מהאקדמיה. מהרגע שהתיישבתי מול הצ'אט, לא קמתי מהכיסא. התחלתי לבלות כל לילה ברשת. פיתחתי הפרעת שינה וולונטרית, הכרתי, התאהבתי, התיידדתי. לבסוף התגרשתי. הרשת ללא ספק החישה את סופם של הנישואים שלי. משהו בה העיר אותי. פתאום הבנתי שבמשך שמונה השנים שבהן הייתי בזוגיות לא כתבתי מלה, לא יצרתי דבר. תיפקדתי, אולי, אבל לא הרבה יותר מזה. הרשת העניקה לי מחדש את החיים. התמכרתי".

אחרי שלוש שנים נחשפה בשמה בכתבה במוסף "הארץ", ומאז היא מופיעה בשמה ברשת. כיום היא משתמשת כבדה: 12 שעות מול המחשב בעבודה, ולאחריהן עוד שבע או שמונה שעות בבית. מה היא עושה שם? מה לא. קוראת, מנהלת בלוג, מתחזקת זהות בכמה רשתות חברתיות וכמובן, מה שכולם עושים: שימוש במייל, תוכנות מסרים מיידיים. בזמן האחרון, עם זאת, היא פיתחה התמכרות-משנה חדשה: היא החלה לרכוש צעצועי מין באינטרנט בתדירות גבוהה. בערב היא מעדכנת לפעמים את החברים בטוויטר על השימוש שהיא עושה בהם, וגם בקשריה עם ארבעת הגברים שאיתם היא מנהלת יחסים במקביל. את כולם היא מצאה, איך לא, ברשת.

שימוש כבד כמו זה של וגנר אינו נדיר כיום, אבל יש, כאמור, מי שמוטרדים מכך. "אני חושב שאנשים מבוגרים מוטרדים יותר", אומר גל מור. "הם לא מבינים מה זה עושה להם. הם מרגישים שהם נמשכים לרשת, וזה נראה להם לא סביר. אצל אנשים צעירים זה אחרת. עבורם זו עוד שכבה באישיות. המצב של קישוריות טבעי להם. היום להיות מחוברים זה חלק מברירת המחדל שלנו. זו לא התמכרות. נכון שאנחנו לא מרגישים נוח לא להיות מחוברים, אבל זה מפני שאחרים כן מחוברים, וקורים שם דברים, ואנחנו לא חלק מהחגיגה הזאת, מהמארג החברתי שנוצר שם. אנחנו לא רוצים להיות ברשת כדי לשלוח לעצמנו מייל, אלא כדי לראות אם כתבו לנו, הגיבו, התעניינו בנו. יש לנו צורך בקשר אנושי פשוט. רק לדור שלא גדל בעולם מרושת יש בעיה עם זה".

גם אינדיגו, כמובן, לא מודאגת. למעשה, היא כופרת בהגדרתה כמכורה מכל וכל. "עצם השימוש במלה התמכרות הוא החלה של טרמינולוגיה ישנה על עולם חדש. אני חיה ברשת, חיה את הרשת. זה לא פוגע בחיים שלי, אלה הם החיים שלי. אוקיי, אני מוכנה להודות שאני משלמת גם מחיר. אני הולכת לישון מאוחר וקמה עייפה. אבל אני מתפקדת. החיים שלי לא רעים בכלל כרגע. הם היו גרועים בהרבה בלי אינטרנט, בזה אין לי שמץ של ספק".

קריז או לא

ממשלת סין אינה שותפה לשלוותה של אינדיגו. לאחר שבמסגרת מחקר שערכו גורמים ממשלתיים נתגלה כי 14 אחוז מבני הנוער בסין מצויים בסכנת התמכרות לאינטרנט, הכירה ממשלת סין בשנה שעברה באופן רשמי בהתמכרות לאינטרנט כהפרעה נפשית, והודיעה כי תתחיל לספק לאזרחיה טיפולי גמילה. בעבר זכתה סין להצלחה רבה בטיפול בהתמכרות לאלכוהול ולסמים. עם זאת, במקביל נשמעה ביקורת קשה על הטכניקות האכזריות שהופעלו לשם כך.

הרף העליון לשימוש סביר ברשת שקבעה ממשלת סין הוא שש שעות ביממה. בעזרת הפיקוח ההדוק שמקיימת המדינה על הגלישה, איבחנו צוותי המחקר כארבעה מיליון משתמשים כמכורים. חלקם נדרשים להגיע לגמילה במרפאות פתוחות, ואחרים נדרשים לבלות חודשים ארוכים ביחידות מיוחדות שהוקמו לשם טיפול בהתמכרות לאינטרנט. היחידות האלה מצויות בבתי חולים, במרפאות ובבסיסים צבאיים. טכניקות העבודה שלהן הוגדרו על ידי "וושינגטון פוסט" כ"אהבה נוקשה": ייעוץ, משמעת צבאית, תרופות, היפנוזה וטיפול בנזעי חשמל.

בארצות המערב, הדיון בשאלת ההתמכרות לאינטרנט עדיין בעיצומו. השאלה המרכזית שעליה אין הסכמה בקהילה הטיפולית היא אם יש בכלל דבר כזה, התמכרות לאינטרנט. פרופ' עזי ברק דוחה את ההגדרה על הסף. "התמכרות לאינטרנט, כביטוי, היא מונח לא נכון", הוא אומר. "למרות שהוא משמש את התקשורת, מבחינה מדעית זו שטות. אנחנו כן רואים התמכרויות לשימושים מסוימים בצ'אט, ברשתות חברתיות, בפורומים, בקהילות, באתרים מסוימים, במשחקים וכדומה. כשאנחנו בוחנים את האפשרות שאדם מכור למשהו, אנחנו בודקים עד כמה הוא נתון לכוחות כפייתיים ששולטים בו, ושהוא לא יכול להתגבר עליהם. אם יש משהו שמכריח אותו להמשיך לפעול באותו אופן, אם יש צריכה הולכת וגוברת של אותו דבר. אם הוא מנסה להיגמל וסובל נורא. רבים, כמוני, משתמשים המון ברשת לצורכי עבודה והנאה כאחד, אבל אין לנו שום בעיה לא להיות מחוברים. לפעמים אני סקרן לדעת מי כתב לי, אבל לא יותר. לעומת זאת, כשמונעים ממכור שימוש בדבר שאליו הוא מכור, הוא עובר חוויות הרבה יותר קשות של קריז".

גם אחוזי ההתמכרות לאינטרנט בכלל אוכלוסיית המשתמשים שמתפרסמים מעת לעת במדיה מופרכים, לטענת ברק. "זו לא אינדיקציה אמיתית למצב בשטח. על פי המחקרים שמצויים בידינו היום, יש אחוזי התמכרות שונים במקומות שונים בעולם, כתוצאה מהבדלים תרבותיים. במזרח הרחוק, לדוגמה, אנחנו רואים שיעור גבוה בהרבה של התמכרות אמיתית, כפייתית, לשימושים מסוימים באינטרנט. בעולם המערבי, לעומת זאת, ההתמכרות לשימושים חריגים ברשת היא בסדרי גודל של חצי אחוז עד אחוז וחצי מכלל המשתמשים, ואלה שיעורים דומים לכל התמכרות אחרת, שברי אחוזים עד אחוזים בודדים".

לא מעטים בקהילה הפסיכיאטרית חולקים על דעתו של פרופ' ברק בשאלה הראשונית הזאת, אם אנחנו מתמכרים לאינטרנט כפלטפורמה או לשימושים מסוימים ברשת. בשנת 2012 עתידה לצאת לאור המהדורה החמישית של ה-DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי המתאר הפרעות נפש ומסווג אותן על פי תסמינים) והוויכוח על הכללת ההתמכרות לאינטרנט כערך נפרד מצוי בעיצומו.

אבל לא רק בסין - מכוני גמילה מאינטרנט נפתחים בזה אחר זה ברחבי העולם, ומציעים גרסאות שונות לגמילה. אחת הקיצוניות מביניהן היא של מכון גמילה חדש בוושינגטון שנקרא restart, המציע לנגמלים שהות בת 45 ימים תמורת 14.5 אלף דולר. אבל האם קיומו של מכון גמילה מעיד על קיומה של ההתמכרות? גל מור דוחה את האפשרות הזאת על הסף. "זה כמו שאנשים מסוימים מבלים את רוב יומם בבית, ואנחנו לא מכנים את זה 'התמכרות מרחבית'. הרשת היא חלק ממרקם החיים, ואי אפשר להגיד שהתמכרנו לחיים".

את אינדיגו זה כבר לא מעסיק. "ניהלתי כבר כמה זהויות ברשת", היא אומרת. "אלה שהאריכו ימים יותר היו אלה שבהן היה פן גדול יותר ממני, ודווקא פן שלא בא לידי ביטוי ביומיום. רותי שרמוטי, אחת הוותיקות שבהן, היתה שונה ממני מאוד, לכאורה: מוחצנת, בטוחה בעצמה, שנונה, לא שמה זין על אף אחד, אומרת מה שעולה לה בראש. היא היתה יכולה להיות מאוד פוגענית, ואלה תכונות אופי שלא ממש שייכות לי. היה מרחק ברור ביני לבינה". עם הזמן המרחקים הצטמצמו, היא אומרת. תכונות של אישיות-הרשת חילחלו אל החיים והפכו חלק ממנה. "היום כבר מתקיימים בי בגלוי מרכיבים של רותי. אני מקווה שבעיקר החיוביים. יש לי יותר ביטחון עצמי, אני אומרת מה שאני רוצה, מה שאני חושבת. זה שינוי לטובה". היא גם בחרה להפוך את כינוי הרשת שלה לשמה הרשמי, אינדיגו.

האם כולנו מופרעים

יפתח, דוקטורנט בן 36 לפילוסופיה, מתנגד עמוקות לשינויים שכופה האינטרנט על הקיום האנושי, ובחר בהתנגדות שקטה, פסיבית. "אני לא עונה אף פעם למיילים או להודעות בטלפון מיד", הוא אומר, "אלא מתי שמתחשק לי. אני מסרב להיענות לתחושת הבהילות המתמדת שהופכת את החיים למהירים ומונוטוניים. גזלו מאיתנו את החירות, את זכות הבחירה, למי לענות ומתי". ההתנגדות הזאת כמעט עלתה לו במשרתו, כשהגיעה לידיעתו של ראש החוג. "העובדה שלא עניתי לו מיד החשידה אותי בחוצפה, בחוסר מקצועיות, בעצלות ובחוסר כישורים חברתיים. נמצאתי אשם".

יפתח הצליח להציל את מקום העבודה שלו, אבל הוא מסרב להיחשף. "אורוול טעה", הוא אומר. "האח הגדול אינו השלטון, כי אם הטכנולוגיה. זו אמת המידה שמייצרת, מקבעת ומנהלת את היחסים החברתיים. ואי אפשר לסרב לזה". יחד עם זאת, הוא אינו מתכחש לקסמו של המרחב המקוון. הבעיה מבחינתו נעוצה באופן שבו נעשה בו שימוש ובעובדה שכתוצאה מכך הוא מקטין את מרחב העצמאות האנושי.

"זה בא לידי ביטוי חריף בזמן, שהופך להיות זמן של הווה מתמשך, קצוב, דחוק. העולם תובע ממך זמינות מקסימלית כל הזמן. החירות הבסיסית של הזמן נשללה מאיתנו. אנחנו הולכים ומצטמצמים לנקודה הכי זעירה, בן אדם שיושב מול מחשב. החיבור לרשת מחייב אותנו לנוע במרחב בצורה מסוימת, מנקודת חיבור אחת לבאה אחריה. כל מה שחשוב זה שנהיה מול מחשב, לא משנה איפה, באיזו מדינה. ואם אתה לא שם כועסים עליך. התלונה הזאת, 'אתה לא זמין', היא על שאתה, ולא אחרים, שולט בזמן שלך". גזילת הזמן, אומר יפתח, מתבטאת גם בביטול היכולת להותיר את העבר מאחור. "אפשר לגלות עליך הכל בקלות רבה, אנשים מהעבר מוצאים אותך".

למה זה בעייתי?

"האנשים האלה, שיוצרים קשר אחרי עשרים שנה, מצפים שתהיה ממש כמו שהיית כשהם הכירו אותך, הרחק בעבר, ואתה צריך לשחק את המשחק. זה יוצר סוג של הווה מתמשך. מרחב הסודות שלך מצטמצם, כלומר, האנושיות שלך מצטמצמת. זה מאוד מפחיד".

יפתח טוען שהרשת תגרום לשינוי מהותי ועמוק ביחסים בין בני האדם. "אנחנו נענים לפיתוי ומתמסרים לרשת משום שהיא מעניקה לנו תגמולים זוהרים, אבל ריקים מתוכן", הוא אומר. "גנב הזמן והמרחב מתגמל את אלה שנכנעים לו באופן מתוחכם, ערמומי ומרושע. הוא עונה לשאלות חדשות: כמה אנשים עוקבים אחרי? כמה חברים יש לי? אבל למספרים האלה אין שום משמעות. אתה מאשר אותם רק כדי שיהיו לך המון חברים שלא תפגוש אף פעם.

"ברשימת החברים מופיעים גם בני זוג, קרובי משפחה. התמונות של כולם מופיעות זו לצד זו, באותו הגודל, זה יוצר יחסים שטוחים. זה הופך את העולם והתודעה לשטוחים. המדיום הזה יוצר רעב זללני להכיר אנשים חדשים ללא הפסקה, שזה דבר קצת משונה. לאורך ההיסטוריה האנושית המעגל החברתי של הפרט גדל והתרחב באופן מתמיד כתוצאה מטכנולוגיה. השאלה היא עד כמה הוא יכול להתרחב, ואיזה השפעה יש לזה".

מה רע בלהכיר חברים חדשים?

"אם יש לך 200 חברים או שני חברים, זה לא אותו סוג של חברות, של קשר, של אינטימיות, של היכרות. כל הדברים האלה דורשים עומק. כדי שיחסים יעמיקו צריך קצת זמן, צריך מרחב, והמרחב מצטמצם בצורה כזו שהרבה יותר קשה להכות שורשים. נוצר גם מצב שאנשים דוחים היום את אפשרות הפגישה האמיתית, פנים מול פנים, כי זה נראה להם כמו בזבוז זמן. למה להיפגש, אם באותו זמן אפשר לשלוח עוד מייל או אס-אם-אס, להיות בקשר עם עוד שבעה אנשים במקביל? כבר אין את המרחב של המנוחה בנוכחות הזולת, או אפילו בנוכחות עצמך. לא לעשות כלום, לבד וביחד. התקשורת באמצעות אס-אם-אס היא הקצנה של זה. אני שונא אס-אם-אסים. הם משחיתים את השפה ואת יכולת הביטוי. ברור אם כך שהצורך האנושי בקשרים ישנה את פניו, הוא יהיה שטוח. הרגש יחקה את הטכנולוגיה, כמו שהוא עושה תמיד".

את החתירה להשיג עוד חברים, עוד כוכבים, עוד תגובות, מדמה יפתח לרכיבה על אופני כושר - אתה לא באמת מתקדם לשום מקום מלבד התנועה עצמה. "החברה הקפיטליסטית מודדת אותך לפי מה שאתה שואף להשיג. אתה צריך לרצות יותר, חייב לקנות, חייב לרצות להצליח, חייב להיות מאושר. אתה חייב לרצות כל הזמן. אתה חייב להספיק. ושום דבר אף פעם לא מספיק, לא משנה כמה יש לך. רואים את זה היטב בתוכניות המציאות שמתבססות על הדחת מתמודדים. הטקסט הקבוע של המתמודדים, לפני שהם עוזבים את התוכנית, הוא 'אני אמשיך לרדוף אחרי החלום שלי, אני לא אוותר'. כך אני אספק גם את קהל הצופים, אני מאשר כבר את מה שהם יודעים על מה זה האושר בחיים. במירוץ הזה אחר האושר וההצלחה אין זמן בטל. זמן בטל זה הזמן של היצירתיות ושל השכל ושל ההשראה ושל הנשמה, של החברות ושל האהבה. זה זמן חשוב מאוד".

"מתי בפעם האחרונה לא עשיתם כלום?" שואל יפתח. סתם לבהות, לשכב במיטה, להסתכל על התקרה? "מפחיד אותי שבני אדם יאבדו את היכולת והאפשרות להיות לבד. היכולת הזאת היא עניין חשוב שאפשר לשלוט עליו. זמן לבד הוא זמן חשוב ואיכותי והוא הולך ונעלם". לדבריו, הטיעון הזה מוכיח שההתמכרות היא למדיום ולא לתכנים שלו. "אנחנו מתמכרים למקצב ולסיפוק המיידי החולף והרגעי שהוא מאפשר. וזה לחלוטין לא חשוב באיזה אתר אתה גולש או איזה תוכן אתה צורך. רוב הזמן אנחנו לא באמת צורכים תוכן באינטרנט. תמיד הרבה יותר מעניין לקרוא את הטוקבקים מאשר את התוכן. אנחנו מחליפים את התוכן באי תוכן.

"והמלה הזאת, תוכן, היא בעיני השטן. מה זה תוכן? זה בליל של מלים. זה תוכן שכל הזמן צריך למלא בעוד תוכן, ולהחליף את התוכן כדי שלא נשתעמם. אנחנו מאבדים את היכולת למיין בין עיקר וטפל. בלי כלים למיון, אין תוכן. יש כותרת ותמונה. אומרים שאצל משתמשי אינטרנט מתפתחת יכולת מיון, אבל זה מיון ריק. אתה ניגש למה שנראה נוצץ. הצורה התודעתית הזאת היא צורה שמייצרת צייתנות גדולה, כי שום דבר לא חשוב. זה מדיום שמדכא את המרד, בדיוק כי הוא מייצר את העולם השטוח הזה. וכשמישהו כן מנסה לצקת משמעות, לערוך מאבק פוליטי, אנחנו מתייחסים אליו כאל נודניק שהורס את המסיבה.

"יש משהו שהולך לאיבוד ומשהו שבא במקומו בכל הרבדים של הקיום האנושי בעולם המערבי. עצוב לי על מה שהולך לאיבוד, על מה שעשוי ללכת לאיבוד. התודעה האנושית תשתנה, ואני לא חושב שלטובה. קהל המשתמשים הופך למין גוף מוצק, מונוליתי וצייתן, שצורך את התכנים בלי ליצור תכנים, שמרגיש שיש לו זכות בחירה על אף שאין לו זכות בחירה, שתופס, גם במובן הפוליטי הקונקרטי, עוול או התראה על עוול כנדנוד".

וההתנגדות? יש בה טעם בכלל?

"ההתנגדות שלי דון קישוטית. היא פאסה, חסרת משמעות. גילויי ההתנגדות הם עלובים, והם לא שכיחים". הוא מביט אל העתיד בפסימיות עמוקה. "המושגים של מוסר ואחריות ישתנו עם הטכנולוגיה. משהו מאוד פונדמנטלי ישתנה, כי זה מייצר קהות חושים, וזה דבר מאוד נעים. מאוד מתגמל. נוח לחיות בקהות חושים. אנחנו לא נשתפר. לא נלמד לסנן יותר. אין שום סיבה שנלמד לעשות את זה. ההצפה הזאת נעימה לנו, כי היא מכניסה אותנו למודוס המנומנם, האנונימי. הטכנולוגיה הזאת היא טכנולוגיה של הסחת דעת. כמו סמים".

הוא סבור שלא מדובר בהתמכרות, אבל המסקנה הסופית שלו אינה מעודדת. "בהתמכרות יש משהו פתולוגי. זו לא התמכרות, זה פשוט מה שאנחנו עכשיו. ההגדרה של פתולוגיה לא מעניינת כבר. אם כולנו פתולוגיה, אז אין פתולוגיה. אם כולנו מופרעים, אז אף אחד לא מופרע".*



טיפול במסגרת מרכז לגמילה מאינטרנט בסין. שימוש בטכניקות אכזריות


פרופ' עזי ברק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות