בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבקר ספרות לימד תנ"ך בחטיבת הביניים וחזר עם מסקנות עגומות

דורון קורן, מורה ומבקר ספרות, הלך ללמד תנ"ך בחטיבת הביניים בבת ים, וחזר עם דו"ח מטלטל על מערכת החינוך: על בעיות המשמעת שנולדו מהתקנות הבלתי-אפשריות של משרד החינוך, על תוכניות הלימוד מוכות האקדמיזציה שהצמיחו תלמידים בורים ולקויי למידה, על עבודת הפקידות הסיזיפית המוטלת על המורים, וגם על התלמידים שלמדו לאהוב תנ"ך ולקרוא בלי שגיאות. התיקון, אדוני שר החינוך, נמצא בכיוון ההפוך מזה שמתווה משרדך כבר עשרות שנים

תגובות

כשהתחלתי ללמד תנ"ך בחטיבת ביניים בבת ים, ידעתי עד כמה גרועות הן תוכניות הלימוד במערכת החינוך, בתנ"ך ובתחומים נוספים, בבית הספר היסודי ובלימודי הבגרות, ועד כמה אחראיות התוכניות האלו לכישלון הלימודי המצטבר. במובן מסוים, הגעתי כדי ללמד אחרת. מה שלא ידעתי הוא, כי מאז שלימדתי לאחרונה, לפני כעשור, התעצמה מאוד בעיית המשמעת והפכה לעניין הבוער ביותר, למין שומר סף אלים המונע מראש כל כניסה של מידע אל מוחות התלמידים.

טוב שחוזרים לדבר עכשיו על התפוררות המשמעת בבתי הספר. בסיבוב הקודם היה הנושא בכותרות בשנת 99', כשוועדה בראשות ח"כ מתן וילנאי הגישה את המלצותיה לטיפול באלימות בבתי הספר - המלצות שהיו מימיות וסיסמתיות מדי ("כל בית ספר חייב להפעיל תוכניות למניעת אלימות", "על משרד החינוך לקבוע נהלים" וכו'). שנתיים לאחר מכן התקבל "חוק זכויות התלמיד", שהחריף את המצב: במקום לחזק את סמכויות המשמעת והענישה של הצוות הבית-ספרי הוא החליש אותן וחיזק את סמכויות הערעור והתביעה של התלמידים והוריהם.

ובניגוד לאמירה הנדושה, גם "רמת המורים" אינה הבעיה העיקרית. ממש לא. פגשתי בבית הספר מורות מסורות במיוחד ונבונות מאוד, שנאלצות לשאת על כתפיהן באופן יומיומי וסיזיפי את כובד המחדלים של משרד החינוך. כי האחראי האמיתי לתוכניות הלימוד התפלות, מוכות האקדמיזציה, האחראי המרכזי לתקנות השלומיאליות בענייני משמעת, האחראי המרכזי להחלטות הכושלות בארגון בתי הספר (כגון סגירת המסלולים המקצועיים, הלא-בגרותיים - וטוב עשה ארגון המורים שהקדיש לנושא הזה את ועידת החינוך שלו בשבוע שעבר) הוא אכן משרד החינוך.

מדובר באחריות רבת שנים של כמה שרי חינוך (גם רובינשטיין, גם לימור לבנת, וכן, גם יוסי שריד) וכמה מנכ"לי משרד ולא מעט מפקחים. חלק מהמנכ"לים המעורבים במחדל המתמשך, אגב, אפילו חזרו לכהונה שנייה (שלומית עמיחי) ושלישית (ד"ר שמשון שושני - המינוי החדש של סער). משרד החינוך הוא האחראי העיקרי לרשלנות בניהול המערכת - כי איך אפשר להגדיר אחרת את הניוון הלימודי ואת האיום היומיומי על שלום התלמידים והמורים? - והוא גם הכתובת היחידה למרבה הצער לתיקון הלא-מסובך של המערכת.

פרק א': כך התפוררה המשמעת

הגעתי ללמד מתוך אהבה גדולה לתנ"ך ומתוך ודאות פנימית שבלי ספר הספרים, ובלי קניית ידיעה אמיתית בו ואהבה אמיתית אליו, אין תקנה רוחנית לילדי ישראל. רציתי לתקן כמה דברים, למשל, ללמד את התלמידים להקריא בקול, בלי שגיאות, פסוקים מהתנ"ך (רובכם אולי לא יודעים, אבל אין כמעט תלמיד אחד בכל מערכת החינוך היום שמסוגל לעשות את זה). היו לי בסופו של דבר הצלחות לא מבוטלות, גם בשיפור רמת הקריאה של התלמידים וגם בהיפתחותם לקסמי התנ"ך ("פעם ראשונה ראינו שהתנ"ך מעניין", אמר לי תלמיד אינטליגנטי ואחד מגדולי המפריעים). יצרתי קשר משמעותי מאוד עם לא מעט תלמידים (המכתבים שמורים אצלי). אני לא מספר את זה כדי להשוויץ אלא כדי להגיד שהדבר אפשרי. ויחד עם זאת, זו היתה במובן מסוים העבודה הכי קשה שעשיתי בחיי, ועם חלק מהכיתות מצב הדברים נותר בעייתי לגמרי גם בסוף התקופה. הגעתי כממלא מקום בשש כיתות ח' וט', כולל חינוך כיתה. אחרי ארבעה חודשים לא נשאר בי כמעט כוח להמשיך במלחמה היומיומית הזאת על הקשבת התלמידים.

שגרה של התפרעות

נשמע הצלצול, אתה פוסע במסדרון לעבר הכיתה. מתוך מהומת הצעקות, טריקת הדלתות, הכאפות והריצה הפראית - תמיד נדמה שמישהו תיכף יתנגש בך, ולפעמים הוא אכן מתנגש - אתה נכנס לשיעור.

כאן, בכיתה, ההפרעות הן רב-שכבתיות: שכבת הבסיס היא פטפוט בלתי פוסק, אוטומטי. פטפוט הוא מצב הקשב הקבוע של הכיתה. אם לרגע הצלחת בדי עמל להשיג הקשבה, ייבלעו מלותיך בחזרה אל תוך הפטפוט. אם רק תתעכב קצת בדיבור או אם תבקש מתלמיד לענות על שאלה או אם תבקש ממישהו להקריא משהו, או אם ייכנס אחד המאחרים לכיתה (הם כל הזמן מאחרים) וכרגיל יתיישב לאט וברעש, או אם ידפוק מישהו בדלת כדי להודיע הודעה או כדי להוציא כמה תלמידים לצורך פרויקט כלשהו (יש המון פרויקטים במערכת החינוך) - ברקע ירחש תמיד ויגאה מחדש הפטפוט.

אבל המלמול האינסופי הזה הוא החלק הרגוע יחסית. ברוב הכיתות - וזה בולט במיוחד בשכבות ז' וח' - מדובר גם בקריאות ובצרחות ובזמרה באמצע השיעור, בטריקה של דלתות הכיתה (דלתות נטרקות הן אחד הצלילים הנפוצים בבתי הספר), בקימה והסתובבות בזמן שאתה מדבר, בהשלכת כדורי נייר על אחד התלמידים או לעבר הפח, בהתעסקות מרוכזת בטלפון הנייד, באכילה או שתייה, בהתעלמות חצופה מקריאות המורה לשקט או במענה תוקפני. וכמעט כרגיל, בשקרנות אוטומטית. "נשבע לך שלא זרקתי כלום", אומר לך בעצבים התלמיד שכרגע השליך לנגד עיניך כדור נייר, והתלמידה שעליה הוא זרק מחזקת את דבריו.

"אני בהלם קרב", אמר לי סמינריסט אידיאולוגי אחרי כמה שיעורי היסטוריה שניסה להעביר מול חצי כיתה, כחלק מהתמחותו בהוראה. מורה מנוסה ואסרטיווית יותר דיברה על "קרבות נינג'ה" מתמידים עד שמושג השקט. מורה שלישית קראה לזה "כאוס". הבעתה היתה מבוהלת. בתקופתי בחטיבה ראיתי בין השאר תלמיד שראשו הוטח אל סורגי החלון והוא נזקק לטיפול רפואי באפו, ותלמידה שפניה כמעט נתקלו בדלת שנבעטה בעוצמה מן העבר השני, בידי תלמיד אלים. יצאתי אליו בצעקות, הוא לא ממש התרגש.

התקנות שמקלקלות

חלק מההפרעות בכמה מהכיתות שבהן לימדתי נרגעו ברובן עם הזמן, אבל כמעט בכל כיתה נותרה מידה של הפרעה כרונית ונותרו כמה תלמידים פרועים במיוחד שאצלם שום דבר לא נרגע. די בשלושה-ארבעה כאלה כדי לדרדר שוב ושוב את הכיתה למופרעות כוללת: לדרדר את התלמידים הבינוניים והחלשים שיכלו ללמוד אבל מצטרפים לבלגן, לדרדר את קבוצת העולים מרוסיה (היו כאלה בכל כיתה, חלקם בכלל לא הבינו עברית) ואת יוצאי אתיופיה השקטים והנבונים, שהגיעו מתרבות לימוד אחרת אבל הסתגלו גם הם לבלגן הכללי. כולם הופכים לשבויים בידי המפריע. גם הוא עצמו.

וכאן אנו מגיעים לאחת התקנות המטופשות שאיפשרו את המצב הזה: אסור להוציא תלמיד מפריע מהכיתה. בהוראת משרד החינוך. "אתה רוצה שאראה לך חוזר מנכ"ל?" אמרה המנהלת כשהלכתי לברר אצלה את ההוראה הזאת, ושלחה את ידה לערימת המסמכים. משרד החינוך, שמתקצב כל מיני בעיות מלאכותיות (כגון המערך המסועף של הקלות וסיוע ל"לקויי הלמידה", כשלמעשה מדובר כאן בלקויי הוראה, ותיכף נגיע לזה), אינו מתקצב כיתה ומורה שאליהם יופנו התלמידים המפריעים כדי ששאר הכיתה תוכל ללמוד, או רכז משמעת שייקח אליו את המפריעים ויטפל בעניינם או ידאג לכך שמי שהוצא מהכיתה יישאר ליד הדלת בשקט.

אבל לא רק מהכיתה אי-אפשר להוציא. גם מבית הספר אי-אפשר. תלמיד מפריע הוא סוג של מסמר בלי ראש - לא תוציאו אותו. בשם עיקרון מופרך ומקולקל הקרוי בפי משרד החינוך "התמדה", מחזיקים בבתי הספר שלנו גם מפריעים קשים וגם מופרעים ממש, כאלה שכל מורה בכיתה עמוסה מדי בת 35-40 תלמידים אינו יכול שלא להתייחס אליהם כאל מטרד בלתי נסבל, ובכך לנעול אותם במצבם. תלמיד מציק ומשתולל ויורק באחת הכיתות שלימדתי, ועוד תלמיד אחר, פראי ואלים - אשר הפכו פחות או יותר לסיוט של כל המורים - אינם יכולים לעבור למסגרת חלופית שתתאים להם יותר, שאולי אפילו יצליחו בה. הם משוטטים בין הכיתה למסדרון, מטילים טרור וסופגים עלבונות ומפתחים התנהגות עבריינית. רע מאוד למורה, רע מאוד מאוד לכיתה, רע ביותר גם להם. טוב לסטטיסטיקת ה"התמדה" שמנפק משרד החינוך.

עכשיו הכל עיוני, עיוני

בעצם, האיסור להוציא תלמיד מהכיתה אינו קשור רק לעקרון "ההתמדה", כי אם לבעיה מעשית הרבה יותר: אין לאן להוציא אותם. אין היום כמעט מסגרות חלופיות. בתי הספר המקצועיים שהיו פעם צומצמו בצורה חדה בעקבות הרפורמה (עוד אחת) שערך משרד החינוך בתחום, אשר החלה עם המלצות ועדת הררי בראשית שנות ה-90 ונחתמה עם ועדת דוברת ב-2004 - שהמליצה גם היא לבטל את החינוך המקצועי במתכונתו הישנה. "כל התלמידים חייבים לקבל חינוך עיוני", קבע חבר הוועדה, פרופ' ויקטור לביא. וכשהוא אמר "עיוני", הוא התכוון, אתם יודעים, לחומרי הלימוד הבלתי-נסבלים שעליהם נבחנים אצלנו בבגרות.

ואכן, כולם תמכו בכך: הפרופסורים מצדדי ה"עיוניות", שעל הדרך קיוו מן הסתם להגדיל את אספקת התלמידים למוסדותיהם; ההורים, שקלטו כי היום הכל הולך עם בגרות עיונית; משרד החינוך, שחסך הוצאה תקציבית ניכרת (החינוך המקצועי היה יקר בכ-65% מהעיוני) ובהזדמנות זו אפילו הניף את דגל השוויון (בגרות לכולם!); ותמכו גם רשתות החינוך המקצועיות עצמן - עמל, אורט ואחרות - שרצו להיות אקדמיות כמו כולם ואף עתרו לבג"ץ בעניין.

אז מה אם תלמידים רבים אינם מתאימים בכלל למסלול העיוני הזה, והניסיון לכפות אותו עליהם הוא עוול ואווילות. אז מה אם התעשיינים, ובראשם סטף ורטהיימר, זעקו שוב ושוב על מחסור מצטבר בטכנאים בענפי התעשייה השונים בעקבות הרפורמה הזאת. העיקר שעכשיו כולנו עיוניים, עיוני.

וכך נכלאו כולם במסלול העיוני המפוקפק. בדרך איבדו המקצוע, המלאכה, את חשיבותם וכבודם. כדאי להזכיר בהקשר זה את אמרת חז"ל, המיוחסת לחלופין לרבי יוסי ולרמב"ם: "מעולם לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת". כלומר, כל עיסוק שמושגת בו מומחיות הוא חוכמה גדולה לעצמה. ולעומת זאת, לרוב בוגרי המסלול הבגרותי העיוני שלנו אין שום מושג על תחומי החוזק והעניין האמיתיים שלהם ועל מה שהם רוצים בעצם לעשות עם עצמם אחרי התיכון. גם השכלה הם לא רכשו. אבל - יש בגרות.

זה מה שנשאר

מלבד שני כלי המשמעת העיקריים האלה שנלקחו מהמורים - הוצאה מהכיתה והרחקה מבית הספר במקרים קיצוניים - נאסר עליהם בפועל גם "להשאיר כיתה" (כלומר, למנוע בסוף השנה מעבר תלמיד לכיתה הבאה), אף על פי שהכלי המשמעתי הזה מעולם לא בוטל רשמית, והוא קיים עדיין באחד מחוזרי מנכ"ל הוותיקים. ולא שמומלץ להשאיר כיתה - ברוב המקרים עדיף לעבור לבית ספר אחר, מתאים יותר, ומבחינה זו אפשר להצדיק את משרד החינוך שמונע את השימוש באמצעי המתסכל הזה. ובכל זאת, זה היה אמצעי יעיל מאוד בחלק מהמקרים.

במקביל לסדרת ההיחלשות הזאת של הצוות החינוכי, התקבל כאמור "חוק זכויות התלמיד" - חלק מאידיאולוגיית "הילד במרכז" שהגיעה כאן עד קיצוניות עיוורת - אשר החליש עוד יותר את המורים ואת גיבוי המערכת כלפיהם. כך, למשל, ערכאות משרד החינוך שבפניהן מערערים התלמיד והוריו סגורות בפני נציג בית הספר המעורה באירוע. במקרים רבים אכן בוטלו החלטות הענישה של בית הספר (זכור המקרה של תלמיד שקטע אצבע של מורה בטריקת דלת השנה, הושעה מבית הספר והוחזר די מהר בעקבות ערעור שהגישו הוריו). אני, שראיתי מקרוב עד כמה המורות סבלניות ואימהיות ונזהרות בנקיטת אמצעים חריפים, מבין מאוד את הרגשת המורים שהם הופקרו בשטח.

אז אילו אמצעי משמעת כן נותרו בידי המורים? שיחות אישיות עם התלמיד (יעיל לזמן קצר), פנייה למחנכת (יעילות מוגבלת), מכתבים להורים (מוגבל), השארה לשעה בסוף היום לתרגול נוסף (עונש גם למורה), הורדת ציון במרכיב המשמעת (רחוק מדי), ובמקרים החריפים - השעיה ליום (יעילות מוגבלת, מותר בשימוש מוגבל). זהו פחות או יותר. וכן, התלמידים גם מחויבים בתלבושת אחידה ובעמידה כשהמורה נכנס לכיתה (מחווה אידיוטית וחסרת תועלת). את האפקטיוויות של אמצעי המשמעת הנותרים האלה אפשר למדוד פשוט על פי עוצמת ההתפרעות של התלמידים כיום - והיא עצומה.

רוב הגורמים האמיתיים להידרדרות המשמעת, אגב, ידועים בתוך מערכת ההוראה: אם תקראו למשל את מאמרו של רמי אמיתי, מנהל תיכון בכפר סבא וסגן ראש ארגון המנהלים, בחוברת האחרונה של ארגון המורים ("קשר עין", מאי 2009), תגלו שהוא מונה רבים מן הדברים שצוינו כאן, ועוד כמה. כדאי מאוד ששר החינוך החדש יקשיב בעניין הזה למורים.

אבודים בחטיבת הביניים

כשזה מצב המשמעת, מתעצמת גם הבעייתיות המובנית של חטיבות הביניים. הרפורמה שיצרה את החטיבות בשנת 68' התכוונה להגביר את השילוב העדתי-חברתי (אינטגרציה), וכן להכשיר את התלמידים לסגנון הלימוד התיכוני, האקדמי יותר. בשנים שעברו מאז, התברר העניין ככישלון לימודי ומשמעתי. אחת ממסקנות ועדת דוברת (שלעבודתה המוחמצת השתרבבו גם תובנות נכונות) היתה שצריך לבטל את חטיבות הביניים.

בבת ים, שבאופן יוצא דופן הצטרפה למסלול החיטוב רק בשנת 2000, מצטערים על כך היום, כפי שהעיד בפני רכז אחת השכבות בבית הספר. לדבריו, בעיות המשמעת היו פחותות בהרבה כשלמדו בבתי הספר היסודיים בעיר עד כיתה ח', ומשם עברו ישר לתיכון.

כי מה עשו? לקחו את תלמידי ז' וח' שהיו השכבה הבוגרת בבית הספר היסודי והפכו אותם לטירונים בחטיבת הביניים. הפרו את הסדר הקודם והביאו אותם למקום מבולגן - בגיל ההתבגרות התוסס והמבולבל ממילא - שאין בו אמצעי משמעת ואפילו לא מטרה לימודית ממשמעת (כגון תעודת הבגרות, על כל תפלותה הטעונה תיקון, כאמור). החומר הלימודי שפגשו כאן היה יבש יותר ממה שהכירו קודם: תנ"ך אקדמי מיובש במקום סיפורי התנ"ך הגאוניים עצמם - שאותם זוכרים רבים מהם משנות היסודי - ספרות אקדמית יותר, מתמטיקה מעיקה במקום חשבון, הרבה לימודי ערבית ועוד.

לא במקרה אמרה לי בייאוש אחת האמהות, כשטילפנתי אליה בקשר להתנהגות בתה שיצאה מכלל שליטה, כי היא לא יודעת מה קרה לה, לבת, וכי בבית הספר היסודי היא היתה תלמידה מצוינת וילדה טובה. אני מאמין לה. ולא במקרה מהומת החטיבה נרגעת מעט בכיתה ט', שעליה מרחף איום אי-ההתקבלות לחטיבה העליונה.

פרק ב': לקויי הוראה

יחד עם זאת צריך להזכיר, כי גם חומר לימוד תפל הוא סיבה להפרעה. גם תלמיד משועמם עלול להפוך לתלמיד מפריע. היום נוטים למקד את הבעיה אצל התלמיד ולקרוא לזה "הפרעת קשב" - כי ההנחה היא שיש למה להקשיב, ומי שלא מסוגל סובל מהפרעה. אבל במקרים רבים פשוט מאוד לא כיף להקשיב, והתלמידים הפחות-סבלניים, אינטליגנטיים לעתים, מתנתקים מהר יותר. כי אותם זה משעמם יותר. ובצדק.

ככל שנוצרו הפרעות קשב וליקויי למידה במערכת - הם התרחשו בעיקר בקרב כלל התלמידים. שורשי ההפרעה והליקוי הם בלימוד השפה הרשלני בבית הספר היסודי. נזכיר: עשרות שנים לימדו אצלנו קרוא וכתוב בשיטת "השפה כמכלול", עוד יבוא גרוע מארצות הברית, שיטה שהתעלמה מן הניקוד (המקביל לאותיות התנועה, הוואולס, באנגלית) ושלימדה באופן לא מסודר את האותיות. מאחורי השיטה הזאת עמדה איזו אידיאולוגיה טיפשית, שדיברה על "למידה טבעית", על "ניחוש" וכיו"ב.

השיטה הזאת, שנכפתה למעשה על ידי משרד החינוך, הצמיחה כאן דורות של תלמידים לקויי קריאה וכתיבה, אשר אינם יודעים להגות כהלכתו טקסט מנוקד ולכן גם אינם יורדים לשורשי העברית, ואינם מסוגלים להתמודד בין השאר עם פסוקי התנ"ך והשירה העברית, הכתובים בניקוד. מדובר כאן אפוא בליקוי הוראה ולא בתלמידים לקויי למידה. בשנים האחרונות הפסיקו רשמית עם "השפה כמכלול", אבל הוראת האלף-בית בכיתות אל"ף היא עדיין בעייתית מאוד. עדיין לא חזרו לשיטה הישנה והטובה של אלף בקמץ - אה.

ולא רק זה: גם לא עושים אצלנו כמעט הכתבות לחיזוק הכתיבה בלי שגיאות (בלימוד אנגלית דווקא עושים), ולא כותבים חיבורים לשיפור ההבעה ולא מתרגלים הקראה בקול ולא לומדים בעל פה. למעשה, בבתי הספר שלנו בכלל לא מתקנים שגיאות בכתיבה ובדיבור ובקריאה - עוד הנחיה ותיקה ושוטה של משרד החינוך, משהו שקשור לאותה השתדלות שלא לפגוע בביטחונם העצמי של התלמידים, השתדלות שהביאה לפיחות הולך ונמשך בדרישות המחשבתיות מהם. לקויי הוראה, אמרנו?

כל תרבות ההעתקות הענפה שהתפתחה אצל התלמידים - מעתיקים זה מזה, מעתיקים מהאינטרנט, מעתיקים במבחן - היא חלק מטיפוח הבטלנות המחשבתית הזאת. מכאן גם כל תרבות ההקלות שהתפתחה במערכת החינוך - כל מיני דרגות של הקלה והתחשבות בתלמידים הנבחנים, הקלות שלא אחת נקנות בכסף שמשקיעים הורי התלמיד אצל פסיכולוג מאבחן, הקלות שלא אחת ניתנות לתלמידים מוכשרים ומסוגלים לגמרי, אשר לפעמים באמת יתחילו להתייחס אל עצמם כמוגבלים. אחת התלמידות המוכשרות שהיו לי בכיתה ח' טענה בפני בתוקף, לאחר שביקשתי מהכיתה ללמוד שני פסוקים בעל פה, שהיא לא יכולה כי יש לה ליקוי בלימוד בעל פה. זה קרה בסוף התקופה שלי ולא הספקתי להוכיח לה שהיא טועה. חבל.

ועוד לא דיברנו על תרבות הריטלין, שמנסה להשיג בכפיית סם את מה שלא הושג באמצעות חומר לימוד משמעותי ובאמצעות תקנות משמעת יעילות - כלומר, הקשבה.

מוח חשבוני עצל

הבורות הנלמדת הזאת בתחום הדעת המרכזי והחשוב מכל, השפה, תימשך עד סוף התיכון. ישנן דוגמאות רבות מתחומים אחרים, למשל שיטת הבדידים מעכבת המחשבה שהיתה נהוגה עשרות שנים בהוראת חשבון ביסודי (גם איתה הפסיקו רשמית רק בתקופת לימור לבנת), ושאליה התלוו חוברות עבודה מסורבלות ומנדנדות מבית "הטכנולוגיה החינוכית" של מט"ח (הן עדיין בשטח), שבין השאר טיפחו "עבודה פרטנית" תוך ויתור על כוחו הייחודי של הלימוד הכלל-כיתתי. וכן, גם להוראת החשבון הזאת התלוו הנחיות אופייניות בנוסח: אין צורך שהתלמידים יידעו בעל פה את לוח הכפל, הרי יש לנו היום מחשבון. במקום זה נלמד אותם "חשיבה חשבונית מופשטת" ופתרון בעיות. ההצלחה המסחררת של הגישה הזאת ניכרת כידוע עד היום בדירוג המידרדר שלנו במבדקים הבינלאומיים "פיזה" ו"תימס".

עם זאת, כל החשבת היתר של המתמטיקה בשלבי החטיבה והתיכון והעמסתה על כלל התלמידים היא שגיאה חמורה בפני עצמה. רוב התלמידים הרי לא מתעניינים בזה ושום מדען לא יצמח ממעוני המתמטיקה האלה. בניגוד להשערה הנפוצה, אין בלימוד הזה שום חידוד מחשבתי ממשי, כי רק מה שמעניין אותנו מחדד ומפרה את מחשבתנו. המתמטיקה, בקיצור, צריכה להפוך למקצוע בחירה.

למעשה, כשחושבים על מערכת הלימודים התיכונית המקובלת, על מה שכבר התקלקל בה ועל מה שעוד לא, נדמה שרק לימודי התיאטרון והמוסיקה והאמנויות, החדשים יחסית, הם עדיין תחום יצירתי באמת ומפתח באמת, ובין התלמידים שבחרו במסלולים האלה ניתן למצוא רבים שהנם נלהבים באמת.

אבל כל אלה הם עניינים שדורשים דיון מורחב יותר, ובשלב זה אדגים את העיקרון כולו דרך המקצוע שלימדתי: תנ"ך.

פרק ג': כך לימדתי תנ"ך

הנה כמה מהמושגים והעניינים שהייתי אמור ללמד בכיתות ט', למשל, על פי תוכנית הלימודים הנתונה (נסו לדמיין את התלמידים מקשיבים): "אקספוזיציה; סצנה; מוטיב; מילוי פערים; קיצור ואריכות במקרא; חוק המלך כמבטא מלוכה מסופוטמית; מלה מנחה; בעיות בעריכת ספר שמואל; העיצוב הספרותי-אמנותי של שאול; חוק קזואיסטי ואפודיקטי". יש עוד.

עם המושגים הקרים, המיובשים והאיומים האלה, הייתי אמור לעניין את התלמידים קצרי הקשב, לקויי העברית ומנוכרי התנ"ך שלנו. עם זה הייתי אמור להאהיב עליהם את המופלא בספרים.

אני מבטיח לכם, לא נגעתי אפילו במלה אחת מהסדרה הזאת, הלקוחה כולה מן הז'רגון האקדמיסטי הנפוח והמגוחך להוראת התנ"ך, מין גבבה יומרנית החוצצת בין התלמידים לבין הספר האלוהי היחיד בעולם (ייתכן בהחלט, אגב, שמטרתם הסמויה של המילון הזה ושל הגישה הזאת היא אכן למנוע היקשרות של התלמידים אל התנ"ך, מתוך חשש אתיאיסטי אופייני ש"הם עוד יאמינו למה שמסופר שם"). לא במקרה ריקים חוגי המקרא באוניברסיטאות שלנו מסטודנטים - הם יכולים לבחור מה ילמדו. אבל על מאות-אלפי תלמידי בית הספר, שאינם רשאים לבחור, עדיין מנסים מלומדי "חקר המקרא" שלנו לכפות את השיממון הזה, ברשות ובסמכות משרד החינוך.

להרוס סיפור טוב

בהתאם, גם רשימת הפרקים שהייתי אמור ללמד משמואל א', מאותו רצף סיפורי מרתק על שמואל ושאול ודוד ויהונתן, היתה מורכבת מטלאי פרקים - לפעמים בדילוג של חמישה פרקים בין סיפור לסיפור, לפעמים שניים. ולפעמים הפרקים הנותרים אפילו לא מוצעים לפי הסדר - כי כאן נלמדים הדברים לפי "נושאים" ולא לפי הסיפור עצמו. ולא רק זה: חלק מן הפרקים שכן נכללו ברשימה הוגדרו כ"קריאה מודרכת", כלומר, משהו שלא נלמד בכיתה אלא בבית, בעבודה עצמית ובקריאה עצמית (כן, בטח) של התלמידים על פי חוברת כלשהי שהם קנו בלא מעט כסף. ומדובר כזכור במי שלא למדו לקרוא כהלכה פסוק אחד בתנ"ך.

ושוב, לא פתחתי אפילו דף אחד מחוברת ההדרכה הזאת. הודעתי מראש לתלמידים להגיע לשיעור רק עם תנ"ך מלא, ובמשך ארבעת החודשים שלמדנו יחד, למדנו כולנו בכיתה, ברצף אחד, מפרק י"ג ועד כ"ה. כי ברצף הסיפורי הזה דבר קשור לגמרי למה שקדם לו, ואסור לקטוע.

מה קורה? אני קורא!

עוד דבר מרכזי שעשיתי בשיעורי תנ"ך היה לימוד הניקוד ותרגול של הקראה בקול. למעשה, התחלנו את שיעורי התנ"ך בהכרת סימני הניקוד ושמותיהם (לא למדנו, כמובן, לנקד - עניין מסובך הרבה יותר - אלא רק להגות נכון את סימני הניקוד ולהכיר כל סימן בשמו), ואף הודעתי מראש לתלמידים שזה יהיה מרכיב מרכזי מאוד בציון בתעודה. כמעט מדי שיעור תירגלנו במשך כמה דקות הקראה של כמה תלמידים בפני הכיתה, עם ציון שניתן במקום. עשינו גם בוחן בכתב על שמות סימני הניקוד - כי זיהוי השם הוא חלק מזיהוי הניקוד. בחלק מהכיתות הספקנו להגיע גם ללימוד פסוקים בעל פה. התלמידים הנבחנים בהקראה, אגב, היו תמיד נרגשים ורציניים מאוד.

ההתכוננות להקראה היתה למעשה שיעורי הבית היחידים שנתתי. זה, וחיבור שהתבקש כל תלמיד להגיש על אחת הדמויות שנלמדו. כל שאר הלימוד קרה רק בכיתה - בהקראת התנ"ך, בהסברת הנקרא ובשיחה, ככל שאיפשרה רמת ההפרעות הבסיסית. היו לנו לא מעט שיעורים יפים ואפילו יפים ממש. במיוחד בכיתה ט', אבל גם בחלק מכיתות ח'. והיו, כאמור, גם שיעורים מתסכלים עם הפרעות קשות מאוד, שבחלק מהכיתות לא נרגעו גם בסוף התקופה.

לא הגענו להצלחה מלאה בהקראה על אף שהדבר לגמרי בהישג יד - ההפרעות הפריעו - אבל רוב התלמידים שיפרו במידה כלשהי את רמתם, חלק מהתלמידים הגיעו לשליטה סבירה בהקראה, והיו כמה שהגיעו לשליטה מצוינת, כלומר, הקראה שוטפת ורהוטה בתנ"ך, בלי שגיאות. עכשיו אפשר היה לשמוע את המוסיקה של התנ"ך בלי זיופים. עכשיו אפשר היה להבין טוב יותר את הטקסט. "המורה, מה כתוב כאן, 'וישקו' או 'וישקו', שאלה אותי תלמידה באחד המבחנים, בסעיף שעסק בפרידת דוד ויהונתן. אמרתי לה שתקרא שוב לפי מה שלמדנו, היא קראה שוב, "וישקו", והבינה. לא מדובר בהשקיה אלא בנשיקה, בפרידה המפורסמת ההיא.

באחת הכיתות יכולתי לבדוק את חשיבות תרגול ההקראה עם זוג תאומות זהות, שאחת מהן עברה לכיתתי אחרי כמה שלבים בלימוד הניקוד. במבחן ההקראה שעשו שתיהן, זו שהיתה נוכחת מתחילת הלימוד קיבלה ציון טוב יותר מאחותה - משהו כמו 95 לעומת 80.

פרק ד': טובעים בטופסולוגיה

אם לסכם את נקודת החיבור בין שני התיקונים העיקריים הנחוצים במערכת החינוך - תיקון המשמעת ותיקון תוכניות הלימוד, אפשר לומר זאת כך: צריך שהמערכת תהיה מספיק שקטה כדי שהטקסט עצמו יהיה המורה. כי זו התכונה של חומר לימוד משובח (טקסט או סרט או מוסיקה או טיול): המורה כבר בפנים, בתוך החומר, והמורה הפיזי הוא בעיקר מתווך. אבל כדי שזה יקרה צריך להשביח את תוכניות הלימוד, להשאיר את המעניין ולסלק את הטפל הרב. כשנגיע לשם, גם מורה סביר יוכל להיות מורה טוב מאוד.

ואי-אפשר לסכם את הדברים בלי להזכיר עוד צד מכביד במיוחד בחיי המורה: היקף העבודה הנלווית והטופסולוגיה האינסופית. כמורה לתנ"ך, למשל, במשרה כמעט מלאה (22 שעות שבועיות, שכללו כאמור גם חינוך), הייתי אמור לקיים בשנה כעשרה מבחנים בכתב (ארבעה בכיתות ח', שישה בט'), וכשמדובר בשש כיתות, זה אומר כ-220 מבחנים לבדיקה מדי כחודשיים. לזה נוספים שיעורי הבית - שאני לא נתתי אבל רוב המורים נותנים - והבחנים.

אבל זו רק ההתחלה: את הציונים צריך לרשום, ולא רק אותם. רושמים גם הערות על התלמידים לפי סעיפים שונים: הפרעות, איחורים, הברזות משיעור, אי הבאת ספר תנ"ך, הופעה בלי תלבושת ועוד. ככל שהמשמעת ירודה יותר, טופסולוגיית המשמעת הולכת ותופחת.

כל הציונים וכל ההערות האלה אמורים להירשם קודם כל אצלי במחברת, ואחר כך אני אמור להזין אותם ולשקלל אותם במחשב, בתוכנת הדיווח "משוב" - שמחוברים אליה המורים והמחנכים וכן רבים מהורי התלמידים. עבודת פקידות סיזיפית.

על הדרך נולדות עוד מיני מטלות: כתיבת מכתבים להורים (אחד מאמצעי המשמעת) בשני העתקים; עדכון טלפוני של ההורים על הפרעות חריגות או העדרויות מצטברות; שכפול מבחנים; מילוי תעודות שליש עם הערות נלוות, טיפול בתעודות "החינוך האישי" (תעודות התחייבות אישיות וקהילתיות בעלות אופי טקסי מעיקרו) ועוד.

חוץ מזה, צריך להכין את שיעורי התנ"ך עצמם, ואת שיעורי החינוך - ארבעה בשבוע, במקרה שלנו: בבת ים מופעל פרויקט "החינוך האישי" הכולל שני מחנכים לכיתה, אבל מטפל למעשה רק בשוליים של הבעיות הגדולות.

פרק ה': כמה הצעות לסיכום

אז זו בערך תמונת המצב. בלתי אפשרית עד בלתי נסבלת. והנה כמה הצעות תיקון מהפכניות לסיום: ראשית, להכניס נוהלי משמעת חדשים. בין השאר: תלמיד מפריע יוצא מהכיתה. תלמיד מפריע במיוחד יוצא מבית הספר. חד וחלק. וצריך לארגן את המערכת בהתאם. שנית, צריך לבטל את רוב הטופסולוגיה ואת רוב הבחינות. המורה עצמו צריך להחליט איך להעריך ועל פי מה להעריך את התלמידים. הדיווח היחיד צריך להיות הציון בסוף השליש או בסוף השנה. ואפשר להסתפק בבחינה אחת בכל שליש. בנוסף לבחינות קצרות של הקראה בעל פה, שצריכות להיעשות באופן שוטף. שלישית, כשמדובר בהוראת תנ"ך, צריך לשים דגש מיוחד על הקראת הפסוקים ולתת ציונים על פי רמת הרהיטות בהקראה. רביעית, צריך לבטל את כל השימוש במונחים לועזיים או אקדמיים למיניהם בהוראת התנ"ך. מטרת הלימוד צריכה להיות מוגדרת ופשוטה: התלמידים צריכים לדעת לקרוא ולהקריא ולהבין את פסוקי התנ"ך. זה הכל. אין יותר מזה. ואין יותר נפלא מזה.*


*הכותב לימד שנתיים תנ"ך וספרות, לאחר שסיים לימודים במכון מנדל למנהיגות חינוכית. הוא מבקר ספרים ב-ynet ובמוסף הרדיו לספרות של רשת א', ופירסם מאמרים על מערכת החינוך במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"



דורון קורן. אחרי ארבעה חודשים לא נשאר בי כמעט כוח להמשיך במלחמה היומיומית על הקשבת התלמידים


שר החינוך גדעון סער. צריך לבטל את רוב הטופסולוגיה ואת רוב הבחינות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו