בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עלילות כתב "ניו יורק טיימס" דייוויד רוד בשבי הטליבאן. כתבה שנייה בסדרה

בין איומים בהוצאה להורג לשיחת טלפון קצרה עם אשתו, מנסה כתב "ניו יורק טיימס" שנחטף אשתקד להבין מי הם חוטפיו ואם יוכל למצוא מושיע במקום הגרוע בעולם להיות בו בן-ערובה אמריקאי * כתבה שנייה בסדרה

תגובות

נהג צעיר מאנשי הטליבאן, ששערותיו הגיעו עד כתפיו, התיישב מאחורי הגה המכונית. הוא הביט עלי בחשדנות דרך המראה האחורית, התניע והחל לנסוע בצד השמאלי של הכביש. קיוויתי שזה מעין תעלול, גרסה ג'יהאדית של משחק אומץ, שבו שני נהגים דוהרים זה אל זה באותו נתיב, עד שאחד מהם נבהל ועובר לנתיב אחר.

הנתיב שבו נסע הראה לי באיזו מדינה היינו. הנסיעה בצד שמאל היתה סימן שחצינו את הגבול לפקיסטאן. אילו נסע בצד ימין, זה היה סימן שאנחנו עדיין באפגניסטאן.

כקילומטר וחצי בהמשך הדרך הופיעו תמרורים בשפת אורדו. אנחנו בפקיסטאן, אמרתי לעצמי. אנחנו אבודים.

שמונה ימים לפני כן נחטפתי עם העיתונאי האפגני טאהר לודין ועם הנהג שלנו, אסד מנגל, על ידי אחד מפלגי הטליבאן. נסענו מקאבול כדי לערוך ראיון. מפקד הפלג, גבר שכינה עצמו "עתיקוללה", שיקר לנו. הוא אמר לנו שיעבירו אותנו לדרום אפגניסטאן וישחררו אותנו.

במקום זאת, הגענו ב-18 בנובמבר, לאזורים השבטיים של פקיסטאן, שטחים נידחים בגבול אפגניסטאן שבהם שולט הטליבאן. כעת היינו ב"אמירות האיסלאמית", המדינה הפונדמנטליסטית שהיתה קיימת באפגניסטאן לפני הפלישה של האמריקאית ב-2001. לחימה שבה מתו אלפי אפגנים, פקיסטאנים ואמריקאים, ומיליארדי דולרים של סיוע אמריקאי לממשלת קאבול, גרמו להעברת המדינה הזאת קילומטרים אחדים מזרחה, אך לא לחיסולה.

אף שהתחלתי לדווח מהאזור לפני שבע שנים, ריחמתי לפני כן, על אלה שנפלו בידי הטליבאן. אין ספק שזה היה המקום הגרוע ביותר בעולם להיות בו בן-ערובה אמריקאי. לממשלת ארצות הברית לא היתה כאן שום השפעה והיחס כלפיה היה של בוז מוחלט.

מאז 2004, נהרגו באזור הזה מאות מורדים ואזרחים, מעשרות טילים שירו מטוסים אמריקאיים ללא-טייס. הטליבאן החזיקו שם במשך שנים בני ערובה אפגנים, פקיסטאנים וזרים, וסחרו בחייהם תמורת כופר והוצאות להורג למטרות פרסום.

"אנחנו בפקיסטאן", אמרתי בקול במכונית, ונתתי בכך ביטוי לכעסי. עתיקוללה צחק והנהג נראה מופתע. "איך הוא יודע שזאת פקיסטאן?" שאל. "כי אתה נוסע בצד השמאלי של הכביש", עניתי. "איך אתה יודע? מתי היית בפקיסטאן?", שאל.

עתיקוללה חייך ונראה משועשע מהשיחה. הוא ידע שהייתי בפקיסטאן פעמים רבות על מנת לערוך ראיונות. הייתי אחד מעשרות עיתונאים שכתבו מאמרים, בהם סופר בפרוטרוט איך אל-קאעדה והטליבאן הפכו את האזורים השבטיים למעוזם החדש, לאחר שסולקו מאפגניסטאן ב-2001. ראיתי כיצד ממשלת פקיסטאן, שבראשה היה אז הנשיא פרבז מושארף, עמדה בדרך כלל מהצד כשהטליבאן רצחו את זקני השבטים והשתלטו על האזור.

אבל כעת, עניין בינלאומי מופשט נהפך לדבר אישי. כשלאשתי ולמשפחתי ייוודע שאני מוחזק באזורים השבטיים, מצוקתם תגדל פי כמה. הם יהיו בטוחים שלא אחזור לעולם.

הגענו לעיר גדולה וראיתי שלט שבו נכתב באנגלית "וואנה". וואנה היא בירת דרום וזיריסטאן, הקיצוני מבין שבעת האזורים השבטיים בפקיסטאן. עצרנו בשוק המרכזי ואני נשארתי לבדי במכונית עם הנהג הצעיר. רעיונות נואשים עברו בראשי: השובים שלנו רוצים כסף ואסירים. אם הם יהרגו אותנו, הם לא ירוויחו מזה דבר. שלושתנו נישאר בחיים.

כל אלה היו אשליות, כמובן. העובדה שהעבירו אותנו מרחק רב כל כך, היתה ניצחון אדיר בשבילם. אנחנו נישאר כאן חודשים רבים - או שהם ירצחו אותנו.

מחוץ למכונית התגודדו עשרות בני שבטים פקיסטאניים ומורדים אפגנים וזרים. לכל אחד מהם היה זקן ארוך וכולם נשאו על כתפיהם רובי קלצ'ניקוב. גבר שחבש על ראשו טורבן גדול נעמד, ראה אותי במושב האחורי ושאל את הנהג משהו בשפת פשטו. הנהג הביט בי ואמר משפט שכלל, לדעתי, את המלה "קדוש מעונה". אמרתי לעצמי שהנהג אמר שאני בדרך לגן עדן.

עתיקוללה חזר למכונית ואני חשתי הקלה. הוא אמנם חטף אותנו, אבל יותר ויותר ראיתי בו את האיש שיגן עלי, שימשיך להתייחס אלינו היטב בעוד שמורדים אחרים קראו להרוג אותנו.

הבית הראשון שלנו בפקיסטאן היה במיראם שאה, בירת המחוז השבטי השכן, צפון וזיריסטאן: שני חדרי שינה גדולים שצפו על חצר קטנה. לאחד מהם היתה אפילו אמבטיה קטנה צמודה, בנפרד מהשירותים, ואפשר היה להתקלח בה.

ביום הראשון שלנו שם הלכתי להתרחץ וכשחזרתי, ראיתי שלטאהר יש חתך חדש על השוק. החתך נראה כאילו מישהו צייר קו על הרגל בדיו אדומה. מסתבר שמורד וזירי לקח את הסכין שלו וניסה לחתוך חלק מהרגל. הוא אמר שהוא רוצה לאכול מבשרו של אפגני שעובד עם אנשי המערב. אחד משומריו של עתיקוללה מנע ממנו להמשיך.

במשך כל היום עבר ליד הבית "מצעד" של מורדים פקיסטאנים, שבאו להביט בנו. הרגשתי כמו בעל חיים בגן חיות. ביניהם היה מפקד טליבאן מקומי, שהציג עצמו בשם באדר אל-דין. הוא היה אחיו של סראג' אל-דין חקאני, מנהיג החקאנים, אחד מפלגי הטליבאן החזקים ביותר באזור. מיראם שאה היתה המעוז שלו.

אביהם היה ג'לאל אל-דין חקאני, מפקד מוג'אהידין אפגני שארה"ב ופקיסטאן תמכו בו בשנות ה-80, כשנלחם בסובייטים. בשנות ה-90 ארה"ב ניערה עצמה מהחקאנים ומלוחמים אפגנים קיצוניים אחרים, ואז הוקם ארגון הטליבאן, בעזרת פקיסטאן - והחקאנים הצטרפו אליו.

באדר אל-דין, גבר דברן גבה-קומה, בתחילת שנות ה-30 לחייו, אמר שהוא מתכונן לצלם אותנו בסרטון וידיאו ולשלוח אותו לאמצעי התקשורת. הוא חייך כשהראה לי במצלמתו סרטון שבו נראה דני אגרטו, צרפתי שעובד בארגון סיוע הומניטרי, שנחטף שבוע לפנינו כשהיה בדרכו למשרדו בקאבול. הוא היה כבול בשלשלאות ועל פניו נראו סימני הכאה. הוא התחנן בפני משפחתו וידידיו להציל אותו. "זה סיוט", אמר, "אני מתחנן בפניכם שתשלמו".

שאלתי אם טאהר ואני נוכל לדבר ביחידות עם עתיקוללה. אמרתי לו שלא כדאי שנופיע בסרט, כי סביר יותר שממשלות ארה"ב ואפגניסטאן יסכימו לחילופי שבויים, אם אלה ייערכו בחשאי ולא בפומבי. בניסיון להקטין את ציפיותיו, אמרתי שיהיה הרבה יותר קל להוציא אסירים מהכלא האפגני המרכזי, פול אי-צ'רחי, שליד קאבול. אם הטליבאן ידרשו שחרור אסירים הכלואים בגואנטנמו שבקובה ובבאגראם שבאפגניסטאן, הדבר לא יעלה בידם.

הערך שלי לא רב, אמרתי לו, ולכן עליו להתפשר. לא אמרתי לו שרציתי לחסוך ממשפחתי את הכאב שירגישו אם יראו אותי בסרטון וידיאו. להפתעתי, עתיקוללה הסכים. "אני אדם כזה", אמר בשלב מסוים, "אני אחד מאלה שמוכנים להתפשר".

טאהר, אסד ואני נורשה להתקשר באותו לילה למשפחותינו כדי להוכיח שאנחנו חיים, אמר עתיקוללה, והורה לי להדגיש בשיחה הטלפונית, שהוא רוצה להגיע להסכם במהירות. הוא המשיך לכסות את פניו בצעיף. חשבתי שהוא לא רוצה שאזהה אותו, משום שהוא מתכוון לשחרר אותנו.

את שארית היום העברתי בכתיבה עצבנית של הדברים שרציתי לומר לאשתי, קריסטן, שאתה התחתנתי חודשיים בלבד לפני כן. הוספתי לרשימה כמה דברים ואחר כך מחקתי אותם. רציתי לשכך את חששות משפחתי שמא מענים אותי, אבל גם רציתי לעשות כל דבר אפשרי שיביא לשחרור שלושתנו. לא הייתי בטוח שתהיה לי הזדמנות נוספת לשוחח אתה.

מאוחר באותו לילה, הסיעו אותנו עתיקוללה ובאדר אל-דין אל מחוץ לעיר. עתיקוללה עצר את המכונית בערוץ נחל יבש וכיבה את המנוע. הוא השאיר את אורות הרכב דולקים ונעזרנו בהם כדי לראות את לוח המספרים בטלפון לווייני קטן. עתיקוללה ובאדר אל-דין הורו לי לספר לקריסטן שאנחנו מוחזקים בתנאים נוראיים בהרי אפגניסטאן. חייגתי את המספר של אשתי.

"קריסטן?" אמרתי, "קריסטן?"

"דייוויד", היא אמרה, "זו קריסטן. אני אוהבת אותך". היא נשמעה רגועה.

"קריסטן?" שאלתי.

"כן?" היא אמרה.

"גם אני אוהב אותך", אמרתי, "תכתבי את הדברים הבאים, בסדר?"

"בסדר", ענתה. היא נשמעה שלווה באופן חריג.

"אני... מטפלים בנו יפה", אמרתי.

"מטפלים יפה", חזרה אחרי קריסטן.

"זה מספר 1", אמרתי.

"מספר 1", אמרה קריסטן.

"מספר 2", אמרתי, "העסקה חייבת לכלול את שלושתנו. את כל השלושה, לא רק אותי, גם הנהג והמתורגמן. העסקה חייבת לכלול את שלושתנו".

"העסקה על כל השלושה", היא חזרה, "גם הנהג והמתורגמן, בסדר".

"לא לנסות להשתמש בכוח כדי לחלץ אותנו", אמרתי.

"לא להשתמש בכוח", אמרה קריסטן.

"ארבע", אמרתי.

"כן", אמרה קריסטן.

"לעשות עסקה עכשיו, אחרת הם יפרסמו את זה. הם רוצים להכין סרטון וידיאו ולמסור אותו לתקשורת", אמרתי.

קריסטן חזרה באוזניי על מה שאמרתי.

"זה יגרום לבעיה פוליטית גדולה", אמרתי.

עתיקוללה אמר לי לומר לה שזאת השיחה האחרונה שלי. "הם אומרים שלא אוכל להתקשר אליך פעם נוספת", אמרתי, "הם רוצים עסקה עכשיו ואני לא אוכל להתקשר אליך פעם נוספת".

"לא תוכל להתקשר אלי פעם נוספת", חזרה אחרי, "אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך, מותק".

"גם אני אוהב אותך", עניתי, "הגידי למשפחה שלי שאני מצטער".

"המשפחה שלך כאן, לי נמצא כאן אתי", היא אמרה, והתכוונה לאחי הבכור.

"אני מצטער", אמרתי, "אני מצטער".

"הכל יסתדר", אמרה קריסטן בשלווה, "אני אוהבת אותך. אני מתפללת למענך כל יום".

קריסטן אמרה שהיא רוצה לוודא שהיא מבינה את מה שהטליבאן רוצים. "מה היא העסקה?" שאלה.

עתיקוללה הורה לי לומר לה שהוא יתקשר למשרד של "ניו יורק טיימס" בקאבול וימסור להם את דרישותיו. "אנחנו חוששים לך מאוד", אמרה קריסטן, "ואנחנו אוהבים אותך ומתפללים למענך".

הטלפון הלווייני ציפצף פתאום וכבה. קריסטן נעלמה.

עמדתי באפילה המרוחקת של וזיריסטאן, נתון לחסדי מורדים מהטליבאן, אך חשתי שלווה. דיברתי עם אשתי בפעם הראשונה מזה תשעה ימים. ציפיתי להיסטריה או לדמעות, אך היא נשמעה רגועה ומלאת ביטחון עצמי. המלים שאמרה, "הכל יסתדר", נותרו בראשי חודשים ארוכים. קור הרוח שלה חיזק אותי.

עתיקוללה ובאדר אל-דין אמרו לי להתקשר למשרדי "טיימס" בקאבול. אבל במקום להורות לי להציג דרישות מפורטות, הם אמרו לשלושתנו להפריז בתיאור הסבל שלנו. "אנחנו מוחזקים בתנאים נוראיים. טאהר חולה מאוד", אמרתי לכריס צ'יוורס, ידיד טוב וכתב העיתון שענה לטלפון. הצטוויתי לומר לכריס שעתיקוללה לא אתנו, אף שעמד לידי.

טאהר דיבר אחר כך עם כריס וביקש ממנו לומר למשפחתו שהוא חי ושמצב בריאותו טוב. הם אומרים לי שאם משהו ישתבש, הם יחזרו על הסיפור שהיה בהלמנד", אמר טאהר, "לכן, אני מפחד שהם יהרגו אותי". טאהר התכוון לחטיפת עיתונאי איטלקי ב-2007, במחוז הדרומי הלמנד, שהסתיימה בעריפת ראשיהם של עיתונאי ונהג האפגנים שנחטפו איתו.

אחר כך דיבר אסד עם עיתונאי אפגני מהמשרד. "אני בסדר גמור, המצב שלי טוב", אמר. "מסור למשפחה שלי שאנחנו בהרים, אבל אנחנו בסדר גמור".

השיחה נמשכה ועתיקוללה המשיך להורות לי מה לומר. כשפקד עלי לומר לכריס שהם יהרגו בתחילה את הנהג והמתורגמן, סירבתי. "הרוג אותי ראשון", אמרתי לו, "הרוג אותי ראשון".

כריס שמע אותי והתערב. "זה לא יקרה לאף אחד, דייוויד", אמר, "אף אחד לא צריך למות". "הם מאיימים להרוג את הנהג והמתורגמן", הסברתי לכריס, "אני נאלץ לומר לך. אני נאלץ לומר לך. אני לא רוצה לומר לך". "אנחנו מבינים שהם מאיימים", אמר כריס, "אבל זה לא יקל עלינו לבצע את המשימה שלנו".

כריס הוסיף שאם הטליבאן יהרגו מישהו, זה יכעיס את הממשלה ויקשה עוד יותר על השגת עסקה. "בבקשה, אל תתנו להם להרוג את הנהג והמתורגמן", אמרתי. "אני מצטער על כל זה", הוספתי, "אני מתנצל בפני כולם". "דייוויד, זו לא אשמתך", אמר כריס. הוא לחץ עלי לומר לעתיקוללה להתקשר שוב ושוב. "בסדר. שלושתנו, כריס", אמרתי לאחר שבאדר אל-דין ועתיקוללה פקדו עלי לסיים את השיחה. "מוכרחים לשחרר את שלושתנו. אני חייב לנתק".

עתיקוללה הסיע אותנו בחזרה למיראם שאה ואני חשתי הקלה. קריסטן נשמעה רגועה. כריס אמר שה"טיימס" עושה כמיטב יכולתו. הרגשתי שנאבקתי למען טאהר ואסד.

דייוויד רוד במחוז האפגני הלמנד, כשנה לפני שנחטף
תצלום: תומאס מוניטה / ניו יורק טיימס
הגענו לבית חדש ושוב הופתעתי מהתנאים הטובים ששררו בו. היתה בו אספקת חשמל סדירה ויכולנו להתרחץ בעזרת דליי מים חמים. קיבלתי בגדים חדשים, מברשת שיניים, משחת שיניים ושמפו. השומרים הרשו לנו להסתובב בחצר ומזג האוויר היה חמים להפליא. קיבלנו רימונים, מזון טרי ובקבוקי מים מינרליים "נסטלה פיור לייף", שמולאו בפקיסטאן.

האזורים השבטיים היו מפותחים יותר והטליבאן מתקדמים יותר משציפיתי. הם גלשו באינטרנט והקשיבו כל שעה לחדשות ששודרו ברדיו אזאדי, תחנה בבעלות ממשלת ארה"ב. עם זאת, הם ביטלו בבוז כל מידע שלא תאם את ציפיותיהם ואת דעותיהם.

עתיקוללה אמר שעליו לחזור לאפגניסטאן, אך שניים מאנשיו יישארו לשמור עלינו. "אני אחזור בעוד שבעה-עשרה ימים", הבטיח ונעלם.

כדי לעזור לנו להעביר את הזמן באותו שבוע, קיבלנו רדיו ומשחק לוח בשם "צ'קה", גרסה פקיסטאנית של משחק הדומה לשש-בש. להפתעתי, השומרים אפילו הביאו לי עיתונים פקיסטאניים באנגלית. העיתונים, שהובאו מחנות במיראם שאה, היו בני יום או יומיים. במקום להכות אותנו, כפי שציפיתי, שובינו ניסו לספק לפחות חלק מצורכינו.

אך כמו בחלק גדול משבעת חודשי השבי שלנו, הסיבות לאופטימיות נעלמו עד מהרה. בלילות הבאים ביקרו אצלנו אין-ספור מפקדים חקאנים, ששפעו שנאה לארה"ב ולישראל, והטיחו ביקורות זועפות. ביקורות כאלה שמענו לאורך השבי שלנו.

אחדות מההערותיהם היו עובדתיות. הם אמרו שאזרחים רבים נהרגו באפגניסטאן, בעיראק ובשטחים הפלסטיניים, מהפצצות מהאוויר; שאסירים מוסלמים עונו וסבלו התעללות והשפלה מינית בעיראק; ושעשרות גברים מוחזקים ללא משפט בקובה ובאפגניסטאן, לעתים אפילו עד שבע שנים.

בעבור אמריקאים, עניינים אלה הם היוצא מהכלל. לשובי הם היו הוכחה שארה"ב היא מעצמה רמאית וצבועה, שמזלזלת בחוק הבינלאומי.

כשאמרתי להם שאני אזרח ושיש לשחרר אותי, הם ענו שארה"ב עצרה ועינתה מוסלמים במתקני מעצר חשאיים במשך שנים. המפקדים אמרו שהם עצמם היו במעצר ושמשפחותיהם לא ידעו מה עלה בגורלם. למה, הם שאלו, עליהם להתייחס אלי באופן שונה?

האשמות אחרות היו פרנואידיות והזויות. שבע שנים אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001, הם עדיין התעקשו שאלה תוכננו על ידי שירותי המודיעין האמריקאיים והישראליים, כדי ליצור לארה"ב אמתלה לשעבד את העולם המוסלמי. הם אמרו שארה"ב מכריחה מוסלמים להתנצר ושחיילי ארה"ב ונאט"ו מכריחים נשים אפגניות לעבוד כזונות בבסיסים צבאיים.

נראה היה שאין גבול לשנאתם לארה"ב.

עשרה ימים חלפו, אך עתיקוללה לא חזר כפי שהבטיח. כעת נראה שהפיקוד בידי באדר אל-דין. הוא העביר אותנו לבית הרבה יותר קטן ומלוכלך. המקום שבו הורשינו להתהלך היה ברוחב מדרכה עירונית ומשני צדדיו היו קירות גבוהים. המזון היה מטונף וגרם לי לחלות.

בלילה הראשון שלנו בבית הזה הבטיח בעליו, שהיה מפקד בטליבאן, לספר לנו כל שלושה ימים על ההתקדמות במשא ומתן לשחרורנו. אך אחר כך הוא נעלם ולא ראינו אותו חודשים רבים. השומרים חדלו לקחת את טאהר לרופא המקומי לטיפול בבעיות העור והעיכול שמהן סבל.

התברר לנו יותר ויותר שטאהר ואסד לא יחגגו עם משפחותיהם את עיד-אל-אדחא, החג המוסלמי החשוב המציין את נכונותו של אברהם להקריב את בנו כדי להוכיח את מסירותו לאלוהים.

מאחר שנחרדנו מההרעה ביחס, טאהר ואני פתחנו בשביתת רעב בתחילת דצמבר. בתחילה השומרים נבהלו וביקשו שנאכל. סירבנו. לאחר יומיים השומרים אמרו שעתיקוללה התקשר ואמר להם שהעסקה לשחרורנו כמעט הושלמה. הוא אמר שהם ממתינים לאישור הנשיא האפגני חמיד קרזאי, שהיה בביקור בחו"ל. הצרפתי, עובד הארגון ההומניטרי, שנראה בסרטון הווידיאו שהראו לי, כבר שוחרר ואנחנו הבאים בתור, נאמר לי.

מחשש שאם נעמוד בסירובנו הדבר יכעיס את שובינו ויביא לביטול העסקה, התחלנו שוב לאכול. במקום לשחרר אותנו, באדר אל-דין העביר אותנו לבית אחר. בית זה היה גדול יותר מהקודם, אך דמה יותר לכלא. קירות בטון בגובה שישה מטרים הקיפו חצר קטנה שבה העברתי את הזמן בהליכה במעגלים. לראשונה בחיי התחלתי להתפלל כמה פעמים ביום, וגיליתי שזה שיפר את הריכוז שלי.

התחלנו להכין את ארוחותינו. המזון היה נקי וטרי יותר, אך הבישול העצמי יצר תחושה מטרידה של קביעות לשבי שלנו.

באדר אל-דין ביקר אותנו כמה ימים אחר כך, והבטיח שהמשא ומתן נמשך. אבל הוא נראה יותר ויותר שאנן. נראה היה שתחושת הדחיפות אודות שחרורנו התפוגגו. לפני לכתו, אמר לי שהטליבאן לא יהרגו אותי. "אתה האווזה שמטילה ביצי זהב", אמר וככל הנראה ציפה שאטיל ביצת זהב.

ביקשתי ממנו לא להרוג את טאהר ואסד. הוא פנה אלי ישירות ובאנגלית רצוצה אמר שהטליבאן החליטו להרוג את אסד, אם דרישותיהם לא ייענו בתוך שבוע. לאחר שהלך, טאהר ואני החלטנו לא לספר לאסד.

ביומיים הבאים הייתי שרוי בהיסטריה וניסיתי כאחוז טירוף לחשוב על דרכים להציל את הנהג הצעיר שלנו. מאז ששלושתנו הגענו לפקיסטאן ב-18 בנובמבר, ביליתי שעות רבות בכל יום בשיחות על פוליטיקה, דת והישרדות עם טאהר, אך כמעט לא היה לי קשר עם אסד.

אני דיברתי מעט מאוד פשטו, הוא דיבר מעט מאוד אנגלית. פיתחתי שגרה. כשהגיע עיתון, הראיתי לאסד תמונות וניסיתי להסביר לו במה מדובר. הוא צחק, אבל אני הרגשתי כמו מפלצת. אסד היה אב לשניים, הוא היה עני אך חרוץ ועבד קשה. ואני עמדתי להיות הסיבה לרציחתו.

ביום השלישי לאחר ביקור באדר אל-דין, אמרתי לאחד השומרים שלנו שאני מוכן להצטלם לסרטון וידיאו, או לעשות כל מה שירצו, כדי להציל את אסד. השומר אמר שיברר עם באדר אל-דין. ביום המחרת הכריז השומר שהכל היה אי-הבנה - לא נקבע תאריך יעד להוצאתו להורג של אסד. לא ידעתי מה האמת, אך חשתי הקלה עצומה.

ימים אחדים לאחר מכן, בא באדר אל-דין לצלם את הסרטון. הוא הבטיח לנו שהסרטון יימסר אך ורק למשפחותינו, אך הדברים שהורה לנו לומר גרמו לי לחשוב שזה מיועד לפרסום בתקשורת. השומרים כיוונו את רובי הסער שלהם אל ראשינו, ואני ביקשתי מהנשיא בוש ומהנשיא הנבחר אובמה להיענות לדרישות הטליבאן. "אם לא תיענו לדרישות שלהם", אמרתי, "הם יהרגו את כולנו".

טאהר ואסד צולמו אחרי והשמיעו הצהרות דומות. באדר אל-דין יצא לדרכו, ואני אמרתי לעצמי שהמשפחות שלנו יידעו לפחות שאנחנו חיים.

דצמבר נמשך ונמשך, והמתח בבית גבר. קארי, השומר שכמעט ירה בטאהר, שבר את לוח הצ'קה לאחר שהובס שוב ושוב. אחר כך, טאהר ואסד שברו שני לוחות צ'קה נוספים, גם הם מתוך תסכול. קארי החל לבלות שעות רבות לבדו. הוא קרא פסוקים מהקוראן ונראה יותר ויותר מרוחק ומעורער בנפשו. חששתי שהמצב מידרדר ויוצא לאט לאט מכלל שליטה.

כמה ימים לפני חג המולד, שב עתיקוללה סוף סוף והכריז שיש לו בשורה נפלאה. "אנחנו כאן כדי לשחרר אותך", אמר. זו היתה הפעם הראשונה שפניו לא היו מכוסים רעלה, "באנו הנה לשחרר אותך".

תחילה חשתי אופוריה: צדקתי כשנתתי אמון בעתיקוללה. זה מנהיג מתון והגיוני שיקיים את הבטחתו וישחרר אותנו.

אך באותו הלילה הפכה השיחה מאיימת. הצבא האמריקאי ערך מבצע לתפיסת אבו-טייב בבוקר שבו היינו אמורים לראיינו, אמר עתיקוללה, והתכוון בדבריו למנהיג הטליבאן שהיינו בדרכנו אליו כשנחטפנו. הייתי המום. אמרתי לעתיקוללה שלא ידוע לי דבר על מבצע צבאי כלשהו.

לפני הראיון, טען עתיקוללה, שלחתי כמה מסרונים מהטלפון הנייד שלי לערב הסעודית, ודיווחתי בהם לצבא האמריקאי על מקומו של אבו-טייב. אמרתי לו שוב שאין לי מושג על מה הוא מדבר.

לבסוף הוא הכריז שאני מרגל, כמו כל שאר עובדי "ניו יורק טיימס" באפגניסטאן. הוא אמר שאנשיו מתכננים פיגוע התאבדות במשרד העיתון, שיופעל בשיחת טלפון יחידה. אנשיו כמעט חטפו את קרלוטה גול, ראש שלוחת העיתון בקאבול, אך היא יצאה ממנו לראיון זמן קצר לפני שהם הגיעו. "סביר להניח שהיא קיבלה מידע", אמר, משוכנע שכל העיתונאים הם סוכני ביון. המעצר שלנו הגיע לנקודת שפל, חשבתי. עמיתי בקאבול היו כעת בסכנה ודבריו של עתיקוללה על שחרורנו הקרב נראו מגוחכים.

בבוקר המחרת המשיך עתיקוללה להתעקש שאכן יש עסקה. בשלב כלשהו אמר שיחליפו אותנו "בתוך ימים ספורים". הוא השתעשע בי ושאל באיזה טיסות אחזור לארה"ב וכמה מצלמות טלוויזיה יהיו בנמל התעופה. הוא שאל אותי מה אגיד לאשתי כשאראה אותה. בשלב הזה התחלתי להטיל ספק בכל מה שאמר. אחר כך התברר לי שהוא שיקר לנו מההתחלה.

לאחר שהשומרים שלנו יצאו מהחדר, לחשו לי טאהר ואסד, כל אחד בנפרד, שעתיקוללה הוא אבו-טייב. הם ידעו זאת מיום חטיפתנו אך לא העזו לומר לי. הם ביקשו שגם אני אשמור על שתיקה. אבו-טייב איים לערוף את ראשם אם הם יחשפו את זהותו האמיתית. אבו-טייב הזמין אותנו לראיון, בגד בנו והעמיד פנים שהוא מפקד בשם עתיקוללה.

הייתי מדוכא ומדוכדך. דבר אחד היה בטוח: לא יהיה לנו מושיע בקרב אנשי הטליבאן.

כתבה ראשונה בסדרה



לוחמי טליבאן באפגניסטאן, לפני כשבוע


לוחמי טליבאן באפגניסטאן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו