בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור אצל חקלאי הערבה, בשדות שמשוועים לידיים עובדות, ובחממות שהופכות עובדים זרים למשפחה

בשבוע שעבר מנעו מאות חקלאי הערבה מיחידת עוז לאסור שניים מעובדיו התאילנדים של בני בן-שמחון. בנו קובי, כתב מוסף "הארץ", עזב לשבוע את תל אביב, חזר לעבוד במשק של הוריו ותיעד מונולוגים מרירים של חקלאים המשוועים לידיים עובדות ורואים איך מפעל חייהם מידרדר אל פי התהום

תגובות

" דצמבר 65'", אבא אומר בשעת ערב מאוחרת, כשהוא לבוש עדיין בבגדי עבודה ומאחר להשקיה לילית בשדה הבצל. תמונות בשחור-לבן המפוזרות על השולחן במרפסת משאירות אותו לעוד רגע. "באותו חורף, מיד אחרי הטירונות עברנו כגרעין להיאחזות הנח"ל בחצבה", הוא נזכר ומתיישב, "היינו קבוצה של יוצאי בתי ספר חקלאיים ובני מושבים שחלמו להקים ישוב במדבר. מלבד מושב עין יהב הסמוך אלינו, מסביב הכל היה ריק. שממה. חצבה ועין יהב היו בעצם שתי נקודות ישוב בודדות מסדום ועד יטבתה. היינו ילדים בני 18, אופטימיים מטבענו, עם רצון להצליח, עם כוח עמידה חזק. אז, באמצע שנות ה-60, לא היה לנו למשל דואר והחשמל סופק מגנרטור".

במלחמת ששת הימים הם השתתפו כחיילים סדירים. "אחרי שסיימנו את השירות הצבאי, התחלנו לפעול כיחידה כלכלית משותפת, תלויים באדמה שרק התחלנו לעבד. היה לנו גן ירק גדול שפירנס אותנו, אני ריכזתי אותו באותה תקופה. גידלנו כמו עכשיו ירקות, אבל זה היה בהחלט זמן אחר, עולם אחר".

אבא שלי, בני בן-שמחון, בן 61, עמד בשבוע שעבר במרכזו של מפגש רווי יצרים בין חקלאי הערבה לבין צוותים של יחידת עוז שרצו לעצור לחקירה שניים מעובדיו התאילנדים. הוא אינו ממהר לחזור אל ענייני ההווה. שלל התמונות מזכיר לו נשכחות, וזה עושה לו טוב. "זו היתה תקופה אחרת לגמרי, שבה אנחנו היינו בני הטיפוחים של הממסד", הוא מדגיש וממלא לעצמו כוס קטנה של תה מקנקן חרס כחול. "היינו חלוצים, יצאנו להקים ישוב חדש בערבה ולכן סייעו ופירגנו לנו. אני זוכר את הרוח הגבית שבאה מהסוכנות היהודית, דרך תנועת המושבים ועד שרים וחברי כנסת. אני זוכר ביקורים של דוד בן גוריון וגולדה מאיר, את הרצון הטוב שלהם. הרגשנו שהיה על מי לסמוך. האנרגיה הזאת שבאה מבחוץ היתה חלק מהווי שלנו, ברור שהיה לה חלק בנחישות, בהתלהבות, באמביציה ובאמונה הגדולה שהניעה אותנו".

לפני שבוע התעוררה אותה התלהבות נעורים מחדש, כאשר מאות חקלאי הערבה, ותיקים וצעירים, מנעו מפקחי יחידת עוז שהיו מלווים בפקידים של משרד הפנים, לאסור שניים מהעובדים התאילנדים במשק הורי. "כתבו על זה כבר בעיתונות וראיינו אותנו על זה ברדיו, למה צריך להיכנס לזה שוב?" שואל אבא בחוסר נוחות, ומתרצה בכל זאת. "הם הגיעו הביתה בשש בבוקר, הציגו עצמם ואמרו לי ולאמא שבאו לראות כמה פועלים תאילנדים יש לי וכמה חסרים לי. ברוב תמימותי הרגשתי שהם אנשים נחמדים וכיוון שאין לי שום דבר להסתיר, לקחתי אותם לשדה. באותו הזמן העובדים נמצאו בחממת העגבניות, נכנסתי איתם לשם, כדי שיראו מה המשמעות של העובדה שבפועל יש לי רק חמישה עובדים, למרות שמכסת העובדים שנקבעה לי על ידי משרד החקלאות ומשרד הפנים, היא כפולה".

בשדה קרה משהו מוזר, אומר אבא. "פתאום הפקחים שינו את עורם ודרשו לקחת לחקירה שני עובדים תאילנדים. אמרתי שאין שום בעיה, אבל שיבטיחו לי שיחזירו אותם, כיוון שהמשק שלי נמצא בבעיה חמורה מאוד. הפקחים לא הסכימו לזה. הצעתי שהחקירה תיערך בשדה וזו היתה גם הזדמנות טובה לאותם פקחים לראות עד כמה מצב השדה נמצא בכי רע. יש לי 15 דונם עגבניות שנמצאות על הרצפה במקום להיות מודלות על חוטים. דבר כזה לא קרה לי בחיים. זה מצב גרוע מאוד, נזק כלכלי אדיר".

בסוף השבוע שעבר, עוד לפני שהגיעה אליך יחידת עוז, כשבאתי לעזור לך במשך יומיים, לא הסכמת להיכנס איתי לחממת העגבניות. אתה יודע שמעולם לא שמעתי יאוש כזה בקול שלך?

"יש הרבה ימים שאין לי יכולת להיכנס ולפתוח את הדלת של החממה. אני לא יכול לראות את המצב של השדה שלי. תשמע קובי, מראה כזה יכול להביא חקלאי לייאוש שלא קל לצאת ממנו. לחקלאי שורשי יש רגש לשדה ולצמחים שלו. מראה כזה של שדה מביא לך רק כאב חד בלב, לא שום דבר אחר".

בתוך המצב הזה, כשהעובדים עמלים לתקן את הנזק ולצמצם את הפיגור, נדרשת לוותר על שני עובדים. מה הרגשת?

"מהסיבה הזאת בדיוק נדהמתי מהתגובה של השוטרים. חשבתי שאנשים עם קצת רגש יצליחו לראות משהו מבעד לפקודות שהם מקבלים - את המצב האמיתי בשטח. חשבתי שאם המנהלים הבכירים של המשרדים מנותקים מהצורך הקיומי של האנשים לעבד את האדמה ולא באים לפה לראות את הנזק העצום שהם מביאים עלינו בלי טיפת חרטה - אולי מחזה האבסורד הזה ידבר ללב השליחים".

זה לא קרה, ואחרי כמה דקות הם הכניסו את שני העובדים לניידת. מה עשית אז?

"ההתייחסות של משטרת ההגירה לעובדים התאילנדים שלי היתה מחפירה וגסה. הם לא הבינו, ואולי גם לא יבינו, שעבורי העובדים האלה הם חלק מהמשפחה. אמנם אני המעסיק שלהם, אבל הם גרים לצד הבית שלנו ואנחנו והם מעבירים את החיים שלנו ביחד. אני חייב לשמור עליהם. שני הפועלים שיחידת עוז רצתה לקחת עובדים אצלי מספר שנים ובעוד חודשיים מסתיימת להם האשרה והם עוזבים. הם אנשים שבאו לעזור לנו. נכון שהם גם נעזרים בנו, אנחנו משלמים להם שכר, אבל הם אנשים שאנחנו חייבים לתת להם יחס הוגן, לא יכול להיות ששוטרים יעשו באנשים האלה ככל העולה רוחם. כשהפועלים נלקחו הבנתי שקורה משהו אחר לגמרי, שלא התכוונתי שיקרה. העובדים לא הבינו מה קורה ומאוד הצטערתי עליהם. במצב הזה הזעקתי את כל מי שיכולתי וניסיתי לעכב את השוטרים. עמדתי מול הרכב שלהם עד שתבוא עזרה. חברים הגיעו תוך דקות".

הגיעו חקלאים מכל ישובי הערבה, כמעט מאתיים. העלית בדעתך מפגן כזה של סולידריות?

"לא, אבל ברור שהמצוקה האנושית של חקלאי הערבה הביאה אותם לחממה שלי. חקלאים מנעו בגופם ממשטרת ההגירה לקחת את העובדים. במצב הזה, כשהממשלה מראה חוסר רגישות לקטסטרופה שמתרחשת פה, אין הבדל אם הצרה נופלת עליך או על השכן שלך, אתה מרגיש את זה בעצמות שלך. אנחנו קשורים למקום הזה באופן מאוד טבעי. זה לא החלקה שלי או האדמה שלי; זה פשוט הבית שלנו, החיים שלנו. לתוך המרקם הזה שוטרים פולשים בצורה כל כך גסה, בלי הבנה בסיסית למצב. ברור מאוד שהם לא מבינים מה קורה פה, שיש פה חיים שתלויים בעבודת האדמה".

למה עד עכשיו לא שמעו אתכם?

"עד עכשיו אנשים התאפקו, שמרו את הכעס. עד עכשיו. הפעם התרחש משהו אחר, לאנשים נפל האסימון שהממשלה, בחוסר הרגישות שלה, הולכת להוביל את האזור הזה לאבדון. זה מצב מסוכן של להיות או לחדול. למרות שאנחנו אנשים אופטימיים אנחנו ערים לשיגעונות של הממשלה. אמנם זה קיצוני להגיד את זה, אבל המצב הוא קיצוני. אם התהליך הזה יימשך אנשים לא יוכלו לחיות ולהתקיים פה, המבנה של כל האזור מתערער מיום ליום. האטימות של הדרג הפוליטי כלפי מה שמתחולל פה מפחידה ומדאיגה אותי. אנחנו מרגישים שהחלום שטיפחנו מגיל 18, שחי כמעט 50 שנה, עומד על סף תהום".

טבעת חנק

חקלאי הערבה חיים זה שנים בצלו של דיון ממשלתי מתמשך על המדיניות ביחס להעסקת עובדים מחו"ל. ב-2008 הוכן מסמך של מרכז המחקר והמידע בכנסת, שכותרתו "מדיניות התעסוקה בחקלאות והשלכותיה על העובדים בענף", ובו הוצע לצמצם את מספר העובדים הזרים בחקלאות במטרה לעודד ישראלים להיכנס לעבודה במקומם. "מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי שיעור העובדים הישראלים בחקלאות ירד בשנים האחרונות ב-12%, שהם כ-14,500 עובדים", נכתב במסמך. "מן הראוי להחזיר על כנה את חובת המעסיקים בענף החקלאות לפנות אל לשכות התעסוקה ולבקש עובד ישראלי לפני הקצאת עובד זר".

ועוד נכתב בדו"ח: "שמירת מכסת העובדים הזרים בחקלאות, או הגדלתה, פוגעת בסיכוי להגדיל את מספר העובדים הישראלים בענף ולשפר את תנאי העבודה שלהם. מאז 1990 בוחנים את סוגיית העובדים הזרים בישראל צוותי עבודה ממשלתיים, ועדות בין משרדיות וועדות מקצועיות. כל הוועדות הצביעו על ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים וכל הוועדות המליצו על צמצום מספר העובדים הזרים ועל החלפתם בעובדים ישראלים".

במאי השנה, בלחץ משרד האוצר, חתמה התאחדות חקלאי ישראל עם הממשלה על הסכם המסדיר מחדש את העסקת העובדים הזרים בחקלאות, ועל פיו יופחת מספרם במשך חמש השנים הבאות מ-28,500 אלף ל-19,500. להמתקת הגלולה הבטיח האוצר להקצות יותר מ-325 מיליון שקל לפיתוח טכנולוגיות חקלאיות שיצמצמו את הצורך בידיים עובדות. לדברי האוצר, "כחלק מההסכם הוחלט על 'פתיחת שמים' לכניסת עובדים זרים בכפוף למכסה שנקבעה. הליך האישורים להגעת העובדים בהתאם למכסות מתבצע על ידי משרד הפנים".

לפי ההסכם, במשך השנה הנוכחית (2009) יועסקו בחקלאות 28 אלף עובדים תאילנדים, אך בפועל מספרם 23 אלף בלבד. בערבה עובדים היום בחקלאות 2,900 עובדים תאילנדים, בעוד שעל פי נתוני המועצה האזורית חסרים כ-700 עובדים נוספים. נסיעה בכביש הערבה חושפת רק במעט את המהומה הקהילתית שחוללה שרשרת ההחלטות הללו. סימנים לה אפשר למצוא בעשרות שלטים ענקיים המעטרים את כל הצמתים בשטח המועצה האזורית המאגדת חמישה מושבים ו-2,700 תושבים המתפרנסים מחקלאות בלבד. "המזיק הראשי בחקלאות: ממשלת ישראל", "יופי של ירקות, חרא של מדינה" - נכתב על עגלות טרקטור ושלטים בצומת מושב חצבה. "דרושים שרים לעבודה בחקלאות" ו"בלי עובדים תאילנדים אין חקלאות בערבה", נכתב באותיות לבנות על רצועות ניילון שחורות בצומת מושב עין יהב, שחגג רק לפני שלושה שבועות יובל להיווסדו.

"על חגיגות ה-50 העיב בלבול", אומרת ציפי גדיש, חברת עין יהב ודוברת יחידות החילוץ בארץ. היא רואה שחורות וחשה כי תושבי הערבה נגררים בעל כורחם לעימות עם הרשויות. "חוסר ההתייחסות למצוקה הקריטית שלנו בעובדים הוא רק חלק ממגמה של חוסר התייחסות לענפים נוספים, כמו חינוך או מתן שירותים רפואיים בערבה, המשוועים במשך שנים לסיוע", היא אומרת בביתה. "כיוון שאנחנו לא נמצאים על גבול של מלחמה, לאורך השנים לא קיבלנו שום עדיפות והמשאבים שקיבלנו מצומצמים יחסית. ההתייחסות הזאת נובעת לצערי מזה שאין לנו שום יתרון אלקטורלי. אנחנו בסך הכל רחוב אחד בדימונה או שדרת בניינים בתל אביב. זה הכל".

היא עצמה באה לעין יהב מכפר ויתקין ב-66' והיתה לגננת הראשונה במושב. "אני זוכרת את התחושה שלי כשראיתי בפעם הראשונה את האנשים פה. הם ריתקו והדהימו אותי. אני זוכרת אותם באים מתוך המדבר, רכובים על קומנדקרים מאובקים. זה נראה לי כמו חלום של סבא שלי מהעלייה השלישית. נסחפתי איתם ורציתי כמותם לעשות משהו משמעותי".

עברו הרבה ימים מאז, היא אומרת ונאנחת. "כשהתחלנו לעבוד לכל אחד היו 20 דונם, הבעל והאשה עבדו בשדה כשהילד שכב בלול בתוך השדה. מ-20 דונם היינו מסוגלים לחיות. אחר כך קמו מושבי פתחת רפיח, קמו מתחרים והעגבנייה שלנו הכניסה פחות כסף. התהליך הזה רק החריף ואנחנו, כדי לשרוד, פיתחנו את החקלאות שלנו לאפיקים משוכללים ומקצועיים יותר ויותר שתלויים בעובדים התאילנדים. היום, כשהקיום שלי תלוי בעובדים ולא מאפשרים לי להעסיק אותם, נוצרת לי סביב הצוואר טבעת חנק שאני לא רוצה לחשוב לאן היא תוביל. עוזי בעלי, בן 68, כל יום נכנס הביתה מיום עבודה בשעה עשר בערב. אנחנו עובדים בטירוף כי חסרים לנו שליש מהעובדים. ממאי עד היום עוזי לא נח יום אחד. בשבוע הבא מתקיימת אזכרה של חבר שלו, ישראל פוליאקוב מהגששים, אבל עוזי אומר שהוא לא יכול להרשות לעצמו לנסוע. הוא לא יכול להפסיד יום אחד בשדה".

מדינה בלי חקלאות

"אני פשוט מפחדת לחשוב מה יהיה מחר", אומרת גדיש. "אני חושבת למשל על הבן שלי דרור, שחזר לעין יהב. הוא ניהל כבר פרויקטים מחוץ למושב כשעבד בהנהלת שופרסל, אבל הוא ילך מפה מחר אם לא תהיה לו פרנסה. המחסור בעובדים לא יחזיר את הערבה 30 שנה אחורה, הוא פשוט ירסק אותה. בלי עובדים, שאין להם תחליף, לא יגדלו כאן ירקות, נקודה. כשציפי גדיש והחברים שלה יתמוטטו, עין יהב תיעזב ויחזור להיות כאן מדבר. זו המשמעות הכואבת של כל העניין".

אולי יש משמעות אחרת דווקא, כפי שטוענת הממשלה, שהפחתת מספרם של העובדים התאילנדים תביא לשילוב מובטלים ישראלים בשדות הערבה?

"במבחן התוצאה, לא משנה כמה תשלם, אנשים לא באים", אומרת גדיש וצוחקת על הרעיון. "יש לי פה בחורה ישראלית שמקבלת 7,500 שקל נטו בחודש ומנהלת בית אריזה. אבל היא חריגה בנוף. לנהל בית אריזה היא מוכנה, אבל היא אמרה לי: 'איך אפשר לעבוד בהדליית עגבניות? זה דופק את המוח'. פועלים ישראלים לא מגיעים. יש לנו בית אריזה גדול, העבודה שם קלה, בסך הכל לעמוד מול סרט נע ששוטף את הפלפל ושוקל אותו. לעובד נשאר רק להכניס את הפלפלים לארגז. ישראלים באים פה ליום אחד, חצי יום מסתובבים ובסוף היום מבקשים ממני לחתום להם שהם לא מתאימים. ככה זה. וזה בבית אריזה ממוזג על טמפרטורה של 16 מעלות כל השנה, לא עבודה קשה בחממות. שנים, ניסיונות על גבי ניסיונות ועדיין כל עונה נשמעת הצעקה הזאת שאם רק היינו נותנים לישראלים שכר הוגן הם היו מגיעים לעבוד. זה מגוחך, זה פשוט לא עובד".

ד"ר רובי נתנזון, מנכ"ל מרכז "מקו" לכלכלה מדינית, תומך בדבריה של גדיש. "התאילנדים לא החליפו את הישראלים בחקלאות, הם החליפו את העובדים הפלסטינים", הוא מסביר. "המקרה של הערבה הוא מיוחד עוד יותר, כי שם גם פלסטינים מעולם לא עבדו. בסיכומו של דבר, 25 אלף העובדים התאילנדים מקיימים את החקלאות. ללא עובדים תאילנדים אין חקלאות בישראל".

לדעת נתנזון, התאילנדים אינם תופסים מקומות עבודה של ישראלים מהעשירונים הנמוכים. "העובדים הישראלים שבאים לעבוד בחקלאות הם בדרך כלל חיילים משוחררים שבאים לתקופות קצרות. היום אין ישראלים, ואולי בצדק, שמעוניינים לבנות את עתידם כפועלי חקלאות. אנחנו גם צריכים להפנות את הצעירים שלנו לאפיקים אחרים. לקטוף עגבניות, עם כל הכבוד, זו לא בשורה גדולה".

נתזון אומר שעובדים זרים הם תופעה מוכרת בכל מדינה מפותחת. "בגרמניה, למשל, הם מתרכזים בתעשיית הרכב. אצלנו הם מתרכזים בענפי החקלאות והבנייה, וצריך להכיר בכך. בסופו של דבר זו החלטה אסטרטגית: אם המדינה אומרת שאין מקום לפועלים זרים בחקלאות או שצריך לצמצם את מספרם, יש לכך השלכה ברורה על הענף החקלאי שתלוי בעובדים הללו. לכן, אולי צריך לקבל החלטה שבנגב ייפתחו פארקים ותיירות מקומית ושיש לרדת מעניין החקלאות. זה אולי כואב להגיד את זה, אבל כמו בהונג קונג ובסינגפור, אולי גם בישראל לא תהיה חקלאות. זו לפחות ההשלכה של מהלך מהסוג שמתרחש היום".

מכונת פלא

האפשרות הזאת מוציאה מחקלאי הערבה מונולוגים החושפים שבר עמוק. "האנשים פה התייאשו מהמדינה", חורץ גלעד לבני, חקלאי ממושב צופר (מ-1984), יו"ר החברה הכלכלית של המועצה האזורית הערבה ואחד ממנהיגי פורום המאבק. "אף פעם לא קרה פה דבר כזה. יש פה שבר במישור האזרחי, סוג של שאט נפש מההנהגה. אנשים פשוט מיואשים, בעיקר החקלאים המבוגרים. אין להם כוח, הם עומדים להרים ידיים. התסכול הוא שאתה מדבר אל קיר. אין עם מי לדבר. חקלאי שעזב אותו עובד ב-2008, אחרי שתם חוזה ההעסקה, לא יכול להכניס עובד ב-2009, אפילו שהוא זכאי להחלפה הזאת. זו החלטה הזויה שעד היום אנחנו לא מצליחים להבין מאיפה היא באה. זה משהו נורא, אני מדבר עם כל המשרדים ופקיד מעביר אותי לפקיד".

כשהוא יושב מול שולחן פלסטיק ירוק במבנה המגורים של העובדים התאילנדים שלו, העסוקים בהכנת ארוחת הצהריים, מתאר לבני סימפוניה משוגעת של לחצים המופעלים על חקלאי ישראל ממשרדים שונים. "ההחלטה האחרונה בענייננו, של הפחתת 9,000 עובדים תאילנדים בתוך חמש שנים כנגד השקעה של מאות מיליוני שקלים במיכון מתקדם, היא מצחיקה ומבזה", הוא אומר. "מה לעשות, אבל עד היום וכנראה גם בחמש השנים הבאות, לא ימצאו מכונת פלא שיודעת להדלות עגבניות ולקטוף פלפל. אבל מפה הבעיה רק מסתבכת. להחלטה הזאת מצטרפת החלטה מסוף 2008 של משרד הפנים על סגירת השמים בפני עובדים. זה אומר במלים פשוטות שעובדים חדשים לא נכנסים, וכמובן שלא יגיעו לערבה. בכל יום שעובר יש עובדים שמסיימים את פרק העבודה שלהם, שנמשך חמש שנים, וכך, עד ינואר - שהוא שיא הקטיף והעבודה במשקים החקלאיים אצלנו - עתידים לעזוב את הערבה 300 עובדים נוספים. המשק שלי נמצא עכשיו בחוסר של 30 אחוז מהעובדים. כשהמצב יגיע ל-50 אחוז משקים ייסגרו, ויש כאלה שעומדים על הסף".

שר הפנים אלי ישי חושש מהשתקעותם על העובדים בישראל.

"הוא לא מבין שכאן מדובר בסיפור אחר לגמרי. כשאנשים שומעים במדינה הזאת את המלים 'עובד זר' הם חושבים מיד על דרום תל אביב, על משפחות מתרחבות וילדים פיליפינים וסודנים שהולכים לבתי ספר. פה המצב שונה לגמרי. בערבה העובדים התאילנדים לא מתחתנים, לא מולידים ילדים. תאילנדים לא רוצים להישאר בישראל, אנחנו בסך הכל מקפצה עבורם, הם מרוויחים פה כסף ומעוניינים להמשיך את חייהם בארצם".

אם הם לא רוצים להישאר, אם יש לכם בעיית כוח אדם שעלולה להחריב את המפעל החקלאי שלכם ואתם גם לא מבקשים מהאוצר שום סיוע תקציבי - איך זה שאתם לא מוצאים אוזן קשבת?

"נוצר מצב שמשאב העובדים הזרים יצר בחברה הישראלית אנטי, כאילו אנחנו גונבים מקומות עבודה ממישהו. כשאני יושב מול פקידה במשרד הפנים באילת, שאמורה לטפל בענייני ולסייע לי, היא לא אוהבת אותי, אני נראה בעיניה כאחרון הנצלנים, מאכער מהתחנה המרכזית בתל אביב. הגישה מחלחלת מלמעלה עד למטה, ולכן אף אחד לא רוצה להושיע. שר החקלאות, שאמור לדאוג לחקלאים, הוביל החלטה שעתידה לחסל משקים שלמים. הוא יכול להגיד עד מחר שהאוצר לחץ אותו, אבל כששר המשפטים עמד בפני האפשרות שפיצול משרת היועץ המשפטי לא יתממש, הוא הודיע שיתפטר. אם הנושא שלנו היה בדמו של שר החקלאות גם הוא היה נוקט אותה דרך. אבל כנראה שזה לא בדמו. במבחן התוצאה ברור שזה לא בדמו. הוא לא עמד בראש החקלאים וצעק: 'רבותי, עד כאן'".

לא לבד

ביום ראשון האחרון, כשמשדרי האקטואליה עוסקים בכמות המשקעים ובפיטוריו של יו"ר בנק דיסקונט - בצומת מושב פארן המחאה נמשכת. בשעת צהריים מעוננת, 400 חקלאים, ילדים והוריהם, משליכים במבוכה פלפלים אדומים על כביש הערבה וצובעים אותו בעיסה אדומה. פקק תנועה של חמישה קילומטרים משתרך דרומה לעיניהם של עשרות שוטרים מאופקים, כשברקע מתערבבות צפירות של נהגי משאיות חסרי סבלנות בהלמות תופים מלווה בשירה של מפגינים בסנדלי שורש ונעלי עבודה כבדות.

פנינה רגולסקי ממושב נתיב העשרה שבמועצה האזורית חוף אשקלון, יוצאת מאוטובוס צהוב יחד עם 30 חקלאים נוספים. "חקלאי הערבה לא לבד", היא אומרת. "המשק של המשפחה שלי, שמתבסס על משתלת פרח גרניום לייצוא, גידול זרעים בשיתוף חברה אמריקאית וגידול פרחים, נמצא גם הוא בבעיה דומה. הבעיה של חקלאי הערבה אמנם חריפה יותר, כיוון שבגלל המרחק שלהם מכל נקודת ישוב גדולה אין להם נגישות לכוח אדם, אבל חוסר בידיים עובדות מאפיין את כל החקלאים בישראל. בעלי אמר לי רק השבוע שאם לא נקבל בחודשיים הקרובים סיוע בעניין הזה, לא נוכל לייצא את הגרניום וייגרמו לנו נזקים של מיליוני שקלים. לכן באנו לכאן, לתמוך. בסירה הטובעת שבה יושבים אנשי הערבה נמצאות אלפי משפחות של חקלאים בישראל".

אחר כך מתפוצץ רימון עשן על הכביש. שוטרי יס"מ משתלטים על זורק הרימון, בעוד שעשרות חקלאים מנסים בבהלה לחלץ את חברם. "הצליחו לקחת אנשים שקטים ולהטריף אותם, לשגע אותם, קשה לראות את זה", אומר ראש המועצה עזרא רבינס, שמביט במתח על המתרחש. "מרגישים פה את העוצמה, שהכל בא לאנשים מבפנים. האנשים מאסו בכל הפארסה הזאת, נמאס להם להיות חקלאים. אני רואה את זה בעיניים שלהם. פשוט הורגים אותנו. משרד הפנים ומשרד האוצר עושים פה חיסול ממוקד לאור היום.

"אנחנו נמצאים בהתלבטות קשה אם להוציא את העובדים שאמורים לסיים את תקופה ההעסקה שלהם, או להשאיר אותם ולעבור על החוק", הוא מוסיף. "אני, למשל, נמצא בחוסר של 30 אחוז בכוח העבודה ויש חקלאים שהמצב שלהם הרבה יותר קשה, במחסור חמור עד כדי קריסה. אדם ששם מיליון שקל באדמה שואל את עצמו אם הוא פסיכי להוציא עובדים במצב כזה. ההחלטה שלי היא לא להוציא ולהיות עבריין. אין לי ברירה אחרת, הופכים אותי לעבריין בעל כורחי".

ומה יקרה בשלב הבא?

"השלב הבא הוא נקמה. אם אתה מוציא באיחור את העובדים, משרד הפנים דואג להתנקם בך באופן אישי. מעניש אותך. זה מעגל מטורף שאני לא רואה את הסוף שלו ולכן המאבק יימשך. אף אחד לא ישבור אותנו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישבר. צריך לזכור שהמצוקה היא לא רק שלנו. על גבנו מתקיימת שרשרת ארוכה של בעלי שירותים: סיטונאי ירקות, נהגים, משווקי זרעים, חברות פלסטיק, מדריכים חקלאיים, מפעלים וספקים של חומרי הדברה - כל אלה ייפגעו בשנייה שאנחנו ניפגע. החקלאות בערבה מייצרת כלכלה חיצונית בשווי 270 מיליון שקל בשנה. על פי דו"ח של פרופ' עזרא סדן, שהיה בעבר מנכ"ל במשרדי האוצר והחקלאות, על כל עובד זר בחקלאות מתקיימים בין שלושה עד חמישה עובדים ישראלים. את זה כנראה קל משום מה לשכוח באוצר".

יונה מזור, ממייסדי עין יהב ב-64', מגדל תבלינים ליצוא. "קורים פה דברים משונים", הוא אומר בכעס. "הלחץ שמופעל עלינו הוא לא ייאמן. לי היו למשל שני עובדים תאילנדים שעזבו את המשק. הודעתי על כך למשרדים הרלוונטיים, אני לא יודע איפה הם נמצאים היום בארץ ולמרות זאת אני נדרש לשלם את כל האגרות עליהם כאילו הם עדיין מועסקים אצלי. מילא זה, אבל עד שאותם שני עובדים לא יעזבו את הארץ, מרצונם שלהם או אחרי שמשטרת ההגירה תעצור אותם, לא מגיע לי עובדים חלופיים. במשק שלי זה קריטי. מתוך מכסה של 20 פועלים חסרים לי שישה; ארבעה מהם עזבו כחוק, אחרי שתמה האשרה שלהם".

כשהוא לבוש בחולצה עבודת כחולה שכיסה עמוס פתקאות ועטים, טוען מזור שזו עשויה להיות הזעקה האחרונה. "הממשלה החליטה לאחרונה שעל כל עובד, החקלאי ישלם 500 שקל בחודש שיופרשו לקרן פנסיה שאני לא יודע אם הוא באמת עתיד לקבל אותה. התקנה הזאת תיכנס לתוקף בינואר. אני מעסיק 20 עובדים ובכל חודש אני צריך פתאום לשלם עשרת אלפים שקל, שזה 120 אלף שקל בשנה. ועל מה? במה פשעתי? במה אני לא בסדר? נראה כאילו החקלאים מפריעים למדינה הזאת. בירדן הכריזו השנה על שנת החקלאות, מעודדים שם סטודנטים ללמוד את המקצוע, מסייעים בפיתוח, נחמד שם. כאן הפוך - הכריזו על שנת חיסול החקלאות".

יש סיכוי למאבק שלכם?

"לנו נגמר הסוס. נלחמנו נגד סופות האבק, השווקים, המזיקים, השיטפונות - על הכל התגברנו. רק על הממשלה הזאת אנחנו לא מצליחים להתגבר. כל פעם מפילים עלינו עוד חוק אכזרי, עוד מס שאמור להקשות על חיינו. אני מודיע שאם בגלל חוסר עובדים המשק שפיתחתי במשך ארבעים שנה יירד לטמיון, אני אשתולל. לחבר שלי יש עכשיו 40 דונם חצילים וארבעה עובדים. לפי דעתי הוא על סף התפרעות. רימון עשן זה כלום. אם אני הייתי במצב שלו הייתי יורה".*


התנהגות אלימה וגסה שר החקלאות מטיל את האחריות על משרד הפנים, המאשים בתורו את החקלאים

ח"כ שי חרמש (קדימה), יו"ר הלובי החקלאי בכנסת: "ראוי שממשלה הדורשת מאזרחיה לכבד את החוק תהיה הראשונה לקיים אותו. הממשלה לא יכולה שלא לעמוד בהתחייבותה: לא לאפשר כניסה של עובדים חדשים מצד אחד, ולקחת את הקיימים מצד שני. זו בושה. אם הממשלה היתה אדם פרטי כבר מזמן היתה נתבעת לדין. עצוב לראות שבמקום למלא את חלקה בהסכם, הממשלה מוסיפה פשע על פשע ושולחת את משטרת ההגירה ושוטרי היס"מ".

תגובת משרד הפנים: "מציאת הפתרון למצוקת החקלאים ולמחסור בהיתרים לעובדים זרים מטופלת על ידי הממשלה ואין זה מסמכותו של משרד הפנים לקבוע הקצאות לעובדים זרים. כל חקלאי המעסיק עובד זר יודע עובדה זו. בשבוע שעבר, כחלק מעבודה שוטפת של המשרד לאיתור שוהים בלתי חוקיים, הגיעו צוותי יחידת עוז למושב חצבה. חקלאי הערבה פעלו באלימות חסרת תקדים כלפי אנשי חוק ומנעו מהם לעכב שוהים בלתי חוקיים העובדים במקום. העובדה שישנה מצוקה אמיתית בקרב החקלאים, ועם כל ההבנה שלנו לנושא, אינה מצדיקה התנהגות אלימה, בוטה וגסה כלפי מי שאוכף את החוק".

מלשכת שר החקלאות שלום שמחון נמסר בתגובה: "הדאגה לחקלאים בכלל ולחקלאי הערבה בפרט עומדת בראש מעייניו של השר - יום-יום, שעה-שעה. שמחון רואה בחקלאי הערבה כמי שעשו את המעשה הציוני הגדול ביותר ומאמין בהם ובדרכם. אין עוד אזור בארץ שזכה לסיוע מתמשך ומסיבי מהמשרד ומהשר, כפי שזכה אזור הערבה.

"שמחון ער למצוקה של חקלאי הערבה בשל המחסור החמור בעובדים זרים, ופועל לכך שיקבלו במהרה את העובדים שלהם הם זכאים. יש לזכור כי ההחלטה על היקף ההעסקה של עובדים זרים בישראל מתקבלת בממשלה על פי צורכי המשק והיצע דורשי העבודה הישראלים, ותוך מגמה, לכל אורך השנים, לצמצום היקפי ההעסקה של עובדים זרים ומתן עדיפות להעסקה של תושבי ישראל. משרד החקלאות מהווה אך ורק גורם ממליץ ובנושא זה מילא את חלקו במאה אחוז.

"'פתיחת השמים' לכניסה של עובדים זרים לישראל הנה בסמכות בלעדית של משרד הפנים ורשות ההגירה. משרד החקלאות נוקט פעולות לזרז המסלול ולהסיר חסמים בכל שלב ושלב. אנו עובדים מול משרד הפנים באופן מואץ. 160 תיקים ראשונים להבאת עובדים כבר יצאו לשגרירות בתאילנד. עד סוף החודש יושלמו האישורים להבאת מרבית העובדים הנחוצים".



חקלאי הערבה מפגינים, יום ראשון השבוע. האנשים מאסו בכל הפארסה הזאת, אומר ראש המועצה האזורית, נמאס להם להיות חקלאים


בני בן-שמחון, חצבה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו