בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החבר שנפל, הערוץ שבגד, החלום שנגוז, הווידוי הפוליטי. רינו צרור נפתח

כשהיה בן 21 הוא עבר חוויה ששינתה את חייו: במלחמת יום הכיפורים הוא ירד דרומה עם חברו הצלם רמי הלפרין, שנהרג שם. מאז ובמשך 36 שנים בתקשורת, הוא מנסה להסתיר את הדמעות ולשמור פאסון. הוא לא נשבר כשפיטרו אותו - "פיטורים מכוערים" - מערוץ 10, גם לא כשמקנטרים אותו על המשכורת הגבוהה שלו, ואפילו לא כשהוא מדבר על מקום עבודתו האחרון - "מעריב" המתרסק. הוא נסדק רק כשהוא מדבר על מה היה עושה אם היו מפנים אותו מגוש קטיף ("הייתי שורף הכל"). רינו צרור מציג: דין וחשבון

4תגובות

רינו צרור נושם בימים אלו לרווחה. לצד עונה נוספת, חמישית, של "חוצה ישראל", עונה שנייה של "דוקומנטרי" (שתיהן בטלוויזיה החינוכית) והתפטרותו מ"מעריב" - הוא סיים בימים אלו בוררות משפטית מתמשכת מול ערוץ 10, לשביעות רצונו.

בשנת 2007 הגיש צרור תביעה בסך 1.5 מיליון שקל נגד ערוץ 10, שבו עבד כמעט מיום הקמתו. לתביעה קדמו פיטורים כואבים ומפתיעים. השנים 2003-2005, שבהן הגיש בערוץ את התוכנית "דין וחשבון", היו מתקופות השיא בקריירה העיתונאית שלו. זו היתה תוכנית אישית נוקבת, שבה הושם דגש על הפריפריה ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. המבקרים שיבחו, הרייטינג לא איכזב, ושנתיים ברציפות זכה צרור בפרס האקדמיה לטלוויזיה ולקולנוע לתוכנית האקטואליה הטובה ביותר.

ואז הגיעה ההתנתקות, תרתי משמע. צרור עבר להתגורר בגוש קטיף, חי את השטח הבוער, ותיעד את המתרחש בגוש ואת אנשיו עבור תוכניתו השבועית. בסופה של העונה, הוא פוטר. גל זעזועים פקד באותה שנה את ערוץ 10. במחצית 2005 התפטר רם לנדס, מנכ"ל חברת החדשות, ובמקומו מונה אבי ברזילי. זמן קצר לאחר מכן התמנה מודי פרידמן לתפקיד מנכ"ל הערוץ. לאחר כמה חודשים סוערים שעברו על חברת החדשות, ברזילי פוטר ולתפקיד מונה גלעד עדין. על פי כתב התביעה שהגיש צרור לבית משפט השלום בתל אביב, ראשי הערוץ מאסו בחומרים הקשים שהציג בתוכניתו ושלחו אותו לעשות "כתבות צבע". רעיונות לתחקירים שהגיש נפסלו על ידי עדין. "עדין היה מעוניין שהופעות התובע יהיו בעלות אופי צבעוני", נכתב בכתב התביעה, "ולא תחקירי כפי שהתובע היה מעוניין. דבר אשר מנע את השתתפות התובע בשידורים".

"זה היה פיצוץ גדול ביני לבין מודי פרידמן", אומר השבוע צרור. "מודי מגיע בסוף התקופה, אחרי ההתנתקות. אנחנו מכירים עוד מקודם. הסיטואציה היא של התנגשות בין עיתונאי לבין מנכ"ל ערוץ ועורך אחראי של כל העסק הזה. מודי חשב שצריך את דודו טופז ואת כל הסחורה הזאת, הטלנובלות. אני חשבתי שהוא לא מבין בגרוש בכל מה שקשור בבידור. ברגע שערוץ 10 החליט שהוא עובר לפאזה של חיקוי של ערוץ 2, הוא נפל. אין חיקויים בתקשורת. תראי מה קרה ל'מעריב' כשהוא ניסה לחקות את 'ידיעות'.

הכתבה המלאה, מחר ב"מוסף הארץ"

"הפיטורים שלי היו מהלך יצרי, לא רציונלי, שנעשה מפני שאני הייתי אופוזיציה לשינוי התפיסה. מודי כמובן לא היה שם לבד. אמרתי למודי: 'כדי להיות במקום שבו אבי ניר נמצא אתה צריך עוד שלוש-ארבע שנות ניסיון ומיומנות. ובכלל לא בחנו את היכולת היצירתית שלך פה'. אין משחקים פה. אתה צריך להיות עם יכולת יצירתית מאוד גבוהה כדי להחליט שאתה רוצה את סוג הבידור הזה ולא האחר. אתה צריך לדעת מה אתה עושה, אין פה תחושות בטן. אז עוד היינו ברמה יחסית חברית. אמרתי לו: אתה הולך לדפוק מוניטין של ארבע שנים לחברת החדשות. אתה הולך למזער את חברת החדשות. הוא רצה טלוויזיה אחרת - רק שהוא לא ידע לעשות אותה. כתוצאה מהוויכוח הזה אני נחתכתי".

על פי כתב התביעה, כשצרור הבין שהוא וגלעד עדין אינם רואים עין בעין את תפקידו, הוא פנה אל פרידמן וביקש לעזוב את הערוץ, אבל פרידמן התעקש שצרור יישאר והציע שיהיה כפוף לו ויעבוד איתו. על פי הסיכום ביניהם פיתח צרור במשך מספר חודשים שתי תוכניות, האחת "דין וחשבון" משודרגת, והאחרת תוכנית תחקירים חדשה. במשך חצי שנה הוא עבד על התוכניות החדשות. הצעות שלו נפסלו, תוכניות נדחו, וביוני 2006 קיבל במפתיע הודעת פיטורים, שלא נומקה.

"היה לי קשה לעכל את זה", אמר צרור השבוע. "הפיטורים נעשו בצורה מכוערת ולא הייתי ערוך לזה. אנחנו כל הזמן עבדנו. לא חיכיתי לזה. זה גרם לי סוג של זעזוע. גם חשבתי שאני בכלל לא במקומות האלו. הייתי משוכנע שאני יותר חסין".

נפתחתי אליהם

נפגשנו לראיון בקפה ביאליק בתל אביב. באותו בוקר סיים צרור להקליט עוד תוכנית של "חוצה ישראל", הפעם עם הסופרת אלונה פרנקל. את הימים המאובקים של "דין וחשבון" החליף באולפנים הממוזגים של החינוכית ברחוב קלאוזנר, שם נכנס לנעליו של דב אלבוים.

"כשהוצע לי התפקיד לא לקחתי את זה בקלות", הוא אומר, "גם כי עשיתי טלוויזיה אחרת וגם כי זה 'אחד על אחד', ולא ידעתי עד כמה אדע לעשות את זה. זה שיקולים מקצועיים לחלוטין - אתה טוב או לא טוב בזה. וגם חששתי קצת מ'החינוכית', הארגון הזה שלא ידעתי איך לעבוד איתו".

זה גם לעבור מפריים טיים למשבצת יחסית זניחה.

"אני לא מפחד לרדת מפריים, אני לא משחק במשחק הזה. אני פחות מקשיב למה שקוראים רייטינג. לא נתתי לו להיכנס לי לוורידים, ואין שמינית פעולה שאעשה כדי להעצים אותו".

"חוצה ישראל" בנויה על 23 דקות של ראיון אישי. עם אורחיו של צרור בתוכנית נמנים אמנים, זמרים, אנשי אקדמיה, סופרים וחוקרים. יש לו כבר רזומה של כ-350 ראיונות. בעונה הנוכחית הספיק לראיין את העיתונאי בוקי נאה, הארכיאולוג פרופ' אדם זרטל, הזמרת אהובה עוזרי, ומריומה בן יוסף, מייסדת בית השאנטי. הביקורת הנוקבת על המתרחש בארץ התחלפה בראיונות נינוחים, סקרניים, שבהם צרור מקשיב ליושב מולו. "ב'חוצה ישראל' בא לידי ביטוי צד אחר שלי", הוא מסביר, "ההקשבה, האינפורמציה שאתה מקבל. 'חוצה' זה שיחות עם אנשים מכל סוג ומין. וישנו חלק בי, שלא מוכר, כי זה לא פוליטי ולא אקטואלי ו'זה לא בנפשנו', זה רק פרופ' זרטל שמוכיח שיש בני ישראל, ובני ישראל אכן חצו את הירדן או דברים מהסוג הזה".

אתה מתגעגע לשטח?

"אני לא שיניתי את הדרך. תקשורת זה כבר לא רק עיתון, זה לא כלי אחד. אם אתה מצליח להשתלט על הדבר הבסיסי של לספר סיפור שחשוב לך, אחר כך אתה לומד את כלי הנגינה השונים. אתה לומד רדיו, אתה לומד וידיאו, אתה לומד מצלמה, אתה לומד שיחה נינוחה. זה יפה בעיני היום לדבר אחרת עם אנשים. ובסוף זו אותה חביתה משתי ביצים".

בדצמבר 2008 ראיין את דודו טופז, ימים אחדים לאחר תקיפתו המסתורית של אבי ניר. צרור ידע על המשבר הגדול שבו מצוי טופז, והראיון הוזמן חודש קודם לכן. טופז, כאוב ומיוסר, סיפר בתוכנית על הקושי שבהרחקתו מקדמת הבמה.

אמרת לטופז בראיון: "אני בגיל שאני יודע מה קורה לאנשים כאשר נמנע מהם משהו". הבנת מה עובר עליו?

"אני לא עובד בחלל ריק, ואני מסיק מעולמי שלי הרבה מאוד על עולמות אחרים, כולל במקרה הזה. אני לא הייתי באש הזאת שהוא היה, אבל יכולתי לראות אותה, היא היתה סביבי, נגעה בי. אני יודע על מה מדובר. לשמחתי, אני לא נשביתי".

לאחר ההתנתקות האישית של צרור מערוץ 10, הזכויות על חומרי גלם שצילם עבור "דין וחשבון" נשארו בידי הערוץ וצרור לא יכול לעשות בהם שימוש. הכי כאב לו על "תפילת הנערות".

ביום האחרון של ההתנתקות, בנוה דקלים, הצטרף צרור לכאלף נערות שהתבצרו בבית כנסת בישוב. שלוש-ארבע דקות מהאירוע ההוא שודרו ב"דין וחשבון" - הנערות מתפללות בצעקות, בבכי, באקסטזה, מחכות לנס, ולבסוף יוצאות אל האוטובוס שמפנה אותן מהישוב. חומרי הגלם, 50 דקות צילום, נגנזו בערוץ 10. היום, בעקבות הבוררות, חזרו הזכויות על חומרי הגלם לצרור ואין מאושר ממנו.

בימים אלו הוא עורך את הסרט. "כל מי שרואה את זה מקבל רובד שלם של מה שקרה שם", הוא אומר. "זה מה שקרה לי. מויש הראל, הצלם, עשה שם עבודה של צייר. כשהייתי בערוץ 10 ביקשתי לערוך את זה ל-40 דקות ולשדר. רציתי לתת את הסרט לאנשי הגוש, להגיד להם: אתם אחלה. יש בינינו ויכוח נוקב, אבל אתם סבבה. ואתם אחים. ואני חייב שהעולם יבין מה שאני הבנתי. הראיתי את החומר למודי והוא אמר: 'את מי זה מעניין? בנות בוכות'. כשהוא אמר את זה הבנתי שעבר בינינו נהר. את יודעת, הוא לא היה כזה. זו התפיסה, אלק ביזנס.

"זה היה פיצוץ גדול. זה הכי קשה כשחומר שלך לא מתפרסם ובעיקר כשאתה מייחס לזה חשיבות. הסרט הזה - זה הילד שלי. עכשיו, כשקיבלתי את החומר, אני רוצה לשחרר את הבלוק הזה". צרור, אגב, לא מודאג מהפלטפורמה. יימצא מי שישדר. מודי פרידמן סירב להגיב לדברים.

מה עשתה לך ההתנתקות?

"אל"ף-בי"ת של עיתונות".

בתוכניות מהימים ההם ניכר שאתה מבין את הכאב שלהם, אולי אתה גם כואב בעצמך את הפינוי?

"לא שיניתי את דעתי במילימטר. חשבתי שצריך לפנות את הגוש, נקודה. כל הזמן אמרתי את דעתי, אבל כיכר רבין אמרה ההפך: אמרו שהפכתי לימין, 'נחשף רינו האמיתי' ו'מה קרה לו?' אני עיתונאי והתפקיד שלי היה לדווח הכי טוב על מה שאני רואה ויודע. אני יודע מה זה אומר לדבר באמפתיה למתנחל בקבוצות מאוד גדולות פה. הייתי צריך להחליט אם אני הולך לשמוע מה שיש להם להגיד או שאני הולך כל יום לשדר את המתנחלת שצועקת 'נאצי' על חייל. הרי אני יודע מי זו הגברת הזאת. החלטתי שאני הולך לאלו בגוש שאומרים לאותה הגברת תסתלקי מהחצר של הבית שלי".

והם נגעו בך.

"הפרסונל נגע, האישיות, המצוקה. נפתחתי אליהם לחלוטין. הרווחתי ברמה האישית רווח עצום. גם בהיכרויות. אני לא יודע איך הם עמדו בזה, אני הייתי שורף הכל אם הייתי במצבם. כל החבורה הזאת ידעה כל הזמן את דעותי. היינו מתווכחים שעות, עד הבוקר. הם לא הופתעו ממני. אמרתי להם: אם הייתם יודעים קצת לטפל ברפיח, בעזתים, הייתם נשארים".

התחזיות שלך היו קודרות, מלחמת אחים. בסוף הפינוי עבר יחסית בשקט.

"טעיתי כשחשבתי כמו הצבא, המשטרה והשב"כ, שהתגובה הימנית תהיה הרבה יותר פיזית. חשבתי כך בגלל הדיווחים של המשטרה והשב"כ והאוף-רקורד שהם נתנו לי כל חמש דקות, וגם בגלל שהחברים מהימין עודדו את זה. כשאבא לשלושה ילדים אומר לי בשיחה הכי אישית שהוא הולך להתפוצץ עם הבית, והוא בוכה ואני מזהה את גודל השבר - תיארתי לעצמי שזה גם יקרה.

"בסוף, בתוכנית האחרונה של 'דין וחשבון', אני עוצר ואומר תודה רבה לאנשי גוש קטיף שוויתרו על הבית שלהם מבלי להילחם כדי לאפשר לנו את הבית שלנו. ברגע שהפינוי התרחש, האנשים המדהימים האלו, ישראלים יותר ממני וממך, לא איפשרו לאף ג'וקר להרים אבן. תפסו את הילדים שלהם בכוח ועלו לאוטובוס, כשאני יודע שהאוטובוס הולך לזרוק אותם באיזה שום-מקום. בסיכומו של דבר, היום אני חושב שהעימות הזה רק נדחה".

אני נכנס למלחמה

רינו צרור, יליד 1953, גדל ברחוב ביאליק ברמת גן, בבית הכי בורגני שיש. אביו היה קבלן מצליח, אמו עקרת בית. "זה היה בית שנתן הכל. קיבלתי, פחות או יותר, כל דבר שאני רוצה, וההורים קנו, פחות או יותר, כל ספר מסוחר שעבר בסביבה. הם היו אנשים שמחים שעבדו קשה וחיו חיים יפהפיים. אבא נהרג בתאונת דרכים כמה שנים אחרי המלחמה". המלחמה היא מלחמת יום כיפור, שעיצבה את דרכו של צרור.

בחופשת השחרור משירות קרבי בצנחנים ניגש צרור למערכת "העולם הזה". הוא רצה להיות עיתונאי. ליתר דיוק, התלבט אם להתעסק בכתיבה בכלל או להתמקד בעיתונות. מזכירת המערכת חנה גבאי זרקה לעברו מבט מסנן. אלי תבור, ראש מערכת החדשות, שלח אותו למשימת שטח ראשונה. לאחר מכן צוות לצלם רמי הלפרין.

"אז היה נהוג לבנות צוותים", הוא מספר, "כתב וצלם. זה היה מקום אמיתי. אורי אבנרי ידע לבנות נפלא את האינטראקציות בין האנשים. היינו הצוות הצעיר, הילדים של החבורה. רמי ואני היינו חברים נפלאים, כיסינו את תל אביב, פנינה רוזנבלום ורפי שאולי. אז הכל התחיל".

כשפרצה המלחמה, הצטרפו אל הלוחמים. "המלחמה התחילה ביום שבת, וביום ראשון פשוט ירדנו לתעלה גם כחיילים וגם כעיתונאים. לא חיילו אותנו, אבל הלכנו. רמי היה עם חבר'ה מפלוגת חרמש ששירתו על התעלה. אנחנו עושים את כל הדרך, מגיעים, ונתקלים בתמונה הכי מזעזעת לדעתי של יום כיפור. כשאנחנו מגיעים אל נקודת הקצה, היו שם עשרות ג'יפים וקומנדקרים ועליהם מכשירי קשר, ושם אנחנו שומעים את החברים במעוזים, אלו שנתפסו או שירו עליהם, צועקים: 'הצילו אותי', 'קחו אותי מכאן, הבטחתם'. קשה לי להיכנס לסיפור הזה. אנחנו מנסים להיכנס אליהם ונהדפים.

"במשך כמה ימים זזנו על הגבול של החווה הסינית וניסינו לנקות אותה, רמי היה בזלדה אחת ואני באחרת. היינו באותה כיתה. ביום השמיני, התשיעי, כשאנחנו מגיעים לאותה תחנה סופית שלפני הצליחה, אני יורד מהזלדה ובאים ואומרים לי: 'רינו, רמי נהרג'. הוא קיבל כדור במצח, קילומטר לפני הסוף.

"אני חוזר הרוס מהחיים. מאוד אהבתי את רמי. הוא היה בן גילי, היינו מצטטים ביחד את נתן זך. אין דברים כאלו. הפנים שלו חוזרות אלי עכשיו. ואז אני צריך לחזור לתל אביב. חלק מהדרך חזרתי בג'יפ של המ"פ, ואחר כך הלכתי ברגל ובטרמפים, ובסוף היום אני מגיע לתל אביב, קודם כל למערכת. אורי ואלי נמצאים בישיבה ואני נכנס, חנוק, ואומר: רמי נהרג. אני זוכר את הקפיצה של אורי עם הכיסא לאחור. והוא בוחן אותי, ואלי מחבק אותי ואז אני בוכה בפעם הראשונה. יש לי דמעות אבל אני לא נותן לעצמי. מחכה לי עוד דרך ארוכה, להודיע לקצין העיר שרמי התחייל ונהרג ולהודיע להורים שלו.

"הייתי בן 21 ואת הסיבוב הזה אני זוכר היטב. האוטו של רמי חנה מתחת לבניין שלנו. יצאנו למלחמה מהבית שלי. חזרתי הביתה, והאוטו שלו שם. אבא שלי שאל: איפה רמי? אמרתי: אבא, רמי מת. ואז הוא אמר לי: גם דובל'ה מת. דובל'ה היה חבר אחר. ועוד חבר ועוד חבר.

"זה היה שבר גדול. אבל משם אני יוצא כעיתונאי. זו נקודת ההתחלה. התחושה האיומה שהחבורה למעלה לא מבינה דבר. הרי נמצאנו בסיטואציות שאי אפשר לתאר, מחסניות בלי כדורים. אני נכנס למלחמה נגד שרון, נגד דיין שהדיח את גורודיש. אורי אבנרי נותן לי את היכולות לנתח, לבקר, לשאול שאלות, ולא לקבל דברים כמובן מאליו. הוא מלמד איך להסתכל. עד כמה התמונה שרואים מול העיניים אין לה משמעות ביחס למה שקורה מאחורי הקלעים, וצריך לחדור הרבה מעבר לתמונה כדי לראות לאן המקום הזה הולך".

בדרך הזאת הוא צועד כבר 36 שנה. אחרי "העולם הזה" המשיך ל"מוניטין" ו"לאנשים". הוא ערך את המוסף ב"חדשות", ערך את עיתון "העיר", ולאחר מכן התבקש להקים את רשת המקומונים עבור קבוצת "מירור" של מקסוול, שרכשה את "מעריב". לאחר מותו של מקסוול, חזר צרור ל"העולם הזה" כעורך.

לאחר שנסגר "חדשות" ב-93', בכירים מ"ידיעות" ו"גלובס" נפגשו עם צרור ושיכנעו אותו להפוך את "העולם הזה" לשבועון בשם "שישי". המטרה היתה לקלוט את פליטי "חדשות" ולחסום את הגעתם למתחרה מרחוב קרליבך, "מעריב". צרור השקיע את נשמתו במערכת קטנה וחסרת אמצעים. לאחר תקופה קצרה יצא "ידיעות" מהשותפות וכעבור חודשים אחדים העיתון נסגר. צרור הבין שהוא לא רוצה להיות יותר שכיר של מו"לים.

"יחסית, 'שישי' הצליח", הוא אומר, "התגובה של הרחוב היתה נהדרת, אבל הרגשתי את הניצול של המו"לים. בגלל זה היום אני חושב שצריך לייחס פחות משמעות לבמה ויותר לאינפורמציה, וזו אחת הסיבות שהיום אני גם ברדיו (הוא מגיש מדי חמישי את 'מה בוער' בגלי צה"ל) וגם בבמות אחרות. אסור לנו להיות משועבדים למקום מסוים, להיות פטריוטים. אסור לנו ללכת שבי אחרי הרומנטיות שבמקצוע כי המו"לים לא כאלו, המשחק הוא משחק כלכלי. ועם כל הכבוד שאני רוחש לעצמי, בשבילם אני סוג של פיון או צריח, שאפשר איתו ואפשר בלעדיו".

הולכים במעגלים

על אף שהוא איש טלוויזיה, גלוי ומוכר, צרור לא מרגיש נוח עם החשיפה ועם המצלמה. הוא סירב לקיים את הראיון בביתו וגם סירב תחילה לדבר על משפחתו. "עשיתי החלטה שאני עובר לפרונט", הוא אומר. "הטלוויזיה זה הפרונט. גם המעבר מעריכה של הרבה שנים לכתיבה זה סוג של פרונט. על המסלול שלי אני הולך ונחשף, ואני שואל את עצמי: לאן תגיע בסוף?"

הוא מתגורר ביפו, נשוי ואב לשלושה. הגדול מסיים צבא, השני לפני גיוס, הקטנה בת 14. רעייתו עוסקת ביוגה. "אין לך מושג כמה זה קשה ילד בצבא", הוא אומר, "זה משפיע. הדבר הראשון זה המוכנות המשוגעת של הורה להמשיך את החוויה הצבאית הזאת עד אין סוף. זו חתיכת הקרבה. אין התייחסות אמיתית להורות של החייל. וכשאני חושב על זה שאצלי אחד יוצא מהצבא והשני נכנס - זה נוקאאוט. אתה כל הזמן חושב, דואג, יקרה ככה, יקרה אחרת. העיסוק בלהבריח מחשבות רעות הוא עצום. ואם אתה לא מבריח את המחשבה הרעה בזמן היא משתלטת עליך, אתה נכנס לסצנות. והכי קשה זו השתיקה".

איזו שתיקה?

"פתאום אתה קולט שהעולם סותם את הפה. אנחנו הורים שלא מוציאים מלה מהפה. שותקים ודואגים כל הזמן. אני רואה את זוגתי שזה מעסיק אותה, והיא בדיוק אותו דבר. אתה מתעסק בשאלה איך הם יחזיקו? ואתה רואה את השינוי שעובר עליהם, איך מכשירים אותם להיות חיילים, איך הם נכנסו לצבא, איך הם יצאו, ובעיקר יש שתיקה".

אחרי סגירת "שישי", כשאביב גלעדי הרים אליו טלפון ואמר: קח מצלמה, לך עם שאול אברון - הוא החליט לקחת פסק זמן מהמלה הכתובה. "אמרתי, בוא נראה אם הטלוויזיה היא מדיום. התחלנו לעשות סרטונים קצרים של 25 דקות. לאט-לאט הבנתי. ואז עשיתי את 'בית שאן סרט מלחמה', כי היה ברור שהמצלמה רוצה תנועה".

רצח רבין החזיר את צרור לכתיבה בעיתון "העיר" בעריכתו של רמי רוטהולץ. בליל הרצח היה שם, בכיכר, בבית החולים. הוא יצא מדעתו. הוא חזר עם טור אישי בשם "דין וחשבון". ב-99' הגיע טלפון משלום קיטל, שהזמין את צרור לערוך את "אולפן שישי" של ערוץ 2. לימים, הוא הצטרף לקבוצת "עדן" בראשות מוטי קירשנבאום, שהתמודדה על המכרז לערוץ 10, ומצא את עצמו בערוץ החדש.

"עבר זמן עד שהרגשתי שאני יכול לדבר טלוויזיה כמו שאני רוצה", הוא אומר, "עיקר הבעיה בלימוד השפה זה להיות מסוגל לדבר כמו שאתה רוצה ושיבינו אותך. רם לנדס, שבעיני הוא היום איש הטלוויזיה הכי מוכשר בארץ, ידע לזהות את זה ולתת לי יד חופשית. ואני מתחיל לדבר טלוויזיה כמו שדיברתי טקסטים".

היית מזוהה עם מלחמות החלשים ושכבות המצוקה, והרווחת את אחת המשכורות הגבוהות בערוץ 10.

"האם יש לי בעיה להרוויח הרבה כסף? לא. אני קורע את התחת. בעבודה על 'דין וחשבון', יצרתי 35 דקות וידיאו נטו בשבוע בתנאי עבודה קשים. ואין לי שום חרטה או התלבטות על כל שקל שאני מרוויח. בכל פרויקט שלי אני מנסה להרוויח הכי הרבה שאפשר. יש פעמים שאני מרצה או מדריך בלי תמורה, ויש מקומות שאני מבקש מחיר מלא, ואני לא זול".

לפני כשבועיים התפרסמה תוכנית ההצלה של ערוץ 10 ובבסיסה חזרה לדוקומנטרי, לתחקירים. רצית להגיד להם משהו?

"הם קצת הפחידו אותי כי היה כתוב שהם הולכים על תעודה ולא דרמה, כי תעודה לוקח פחות זמן. והמשמעות היא שהם עדיין מדברים על דוקו שקל, שזה איום ונורא. הם לא ינצחו עם זה. יש את הכתבות האלו של דוקו בשקל, 'מי אתה חיים רביבו', עושים את זה בשקל וזה נחשב סוגה עילית. את הדוקומנטרי האמיתי רוצים להרוג.

"אני בא לדוקומנטרי מהעיתונות, ואם אתה רוצה להציג אקטואליה אמיתית אתה יכול לעשות זאת רק עם סרט דוקומנטרי. אם אורלי וילנאי לא היתה מספרת את סיפור השילומים של ניצולי השואה בסרט דוקומנטרי, לא היינו יודעים על מצבם של ניצולי השואה. היום ערוצי טלוויזיה סוגרים אקטואליה בשלושים שניות בחדשות. ואם לא נילחם, הלך הדוקומנטרי, ועוד אלמנט שמספר סיפור כמו שצריך יורד מהברודקאסט".

בימים אלו הוא עבר לסטודיו חדש ברחוב ביפו, בין מסגרייה אחת לאחרת. העסק עדיין מבולגן. ספרים, תמונות, ערבובייה. לאחר פיטוריו מערוץ 10 החל לבנות את עצמו שוב. "אני אומר לעצמי: אז לא צריך אותם, נסתדר. ואני מרגיש היום שהסתדרתי סבבה. הדרך היא לזהות עם מה אתה יכול לעבוד, איפה לייצר כלים. אז אני לוקח סטודיו בתל אביב, כי באופי שלי אני צריך טריטוריה, מקום שבו אני עובד. ואני יודע שאני נכנס לשלב קצת יותר רגוע. אני מתחיל לכתוב יותר, נוגע בטקסטים. כשאתה בטלוויזיה אתה לא מגיע לזה, וטקסט זה דבר שאני אוהב יותר מכל דבר אחר. אני מתחיל לשדר בגלי צה"ל, אני מתחיל לעשות מערך אחר לחלוטין. אני בלי מערכת וזו אחת הבעיות של עיתונאים ותיקים כמוני, הם צריכים לבנות מערך עצמאי של אינפורמציה, תקשורת, טלפונים, עם מי הם מבררים דברים".

כשדורון גלעזר ורותי יובל מונו לעורכי "מעריב" לפני כשנתיים, הם הציעו לצרור לבוא לכתוב אצלם טור. "הגעתי כי דורון אמר לי: אני הולך ל'מעריב' יחד עם רותי. אני אוהב אותם אהבה גדולה. עם רותי עבדתי ב'יומן שישי'. ואז אמרתי: הולכים ברצינות? אמרו: ברצינות. אמרתי להם: שטח? אמרו לי: בטח. אמרתי: גם פוליטי? אמרו: בטח. ואיך נקרא למדור? דין וחשבון. ברור.

"זה היה כיף גדול. הכתיבה המחודשת לא היתה קלה. אני אוהב לכתוב אבל זה לא קל, אני אוכל את הנייר וזה מייסר. זה יומיים של למות. כל לידה - לידת עכוז, עד שיוצא המשפט המדויק. אהבתי את התוצאה וזה עבד כמו שצריך, אבל משהו במהפכה נעצר. ברגע שהם החליטו ללכת היה לי ברור שאני לא אשקיע את היקף הזמן ואת היקף הקושי בכתיבת טור בבמה שאני לא שלם איתה במאה אחוז".

כתבו שנעלבת כשהקדימו את הטור של בן דרור ימיני לפני הטור שלך.

"הכל בולשיט. הסיטואציה היתה מאוד ברורה. בחרו בעורכים חדשים, ביואב צור ובסגנו, ניהלתי איתם כמה שיחות שבהן ראיתי שיש חוסר התאמה, אז אמרתי שאני לא ממשיך. אני צריך סביבה טבעית שתהיה לי טובה לעבודה ואת הסביבה החדשה לא אהבתי".

אחרי כל כך הרבה תחנות בקריירה אתה עוד יכול להמציא את עצמך מחדש?

"אני ממציא את עצמי כל הזמן. כל רגע. כל נושא. כל תוכנית בגלי צה"ל. כל הזמן, כן".

הגיל עושה לך משהו?

"אני בן 56, פתאום התחלתי להסתכל על הגיל. מה הוא אומר? כעיתונאי יש משמעות לגיל. אני הרבה פחות נחרץ. אלו היסוסים של הכרת המציאות".

פוליטיקה?

"יש סוג של חוסר בעבודה שלנו, יש תחושה של רצון לביצוע, ואני מבין את זה כשחברים טובים עוברים לפוליטיקה. אני לא הייתי רוצה פוליטיקה, אבל אני יכול לשקול היום הצעה לא פוליטית, שיש בה ביצוע של תפיסת עולם. כן, אני יכול לראות דבר כזה".

אחר 36 שנה לא התעייפת? לא נמאס?

"המלה נמאס לא נכונה. אתה רואה שהמעגלים בהרבה מצבים חוזרים על עצמם. עם ניואנסים אחרים, אבל חוזרים על עצמם. אין הרבה הבדל בין המעגל הפוליטי של היום לבין זה מלפני 15 שנה. אין הרבה הבדל בין המחלוקת של חילונים ודתיים לפני רצח רבין, אחרי רצח רבין, והיום. אין שום הבדל מהותי בין סוג הגזענות שהיתה בתחילת שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים לבין הגזענות של היום, מול האתיופים והעולים מרוסיה. אלה אותן מחלות והן רק הולכות ומחריפות".

אז במה אתה מועיל?

"את יודעת, הפעם הראשונה מאז מלחמת יום כיפור שהרגשתי תחושות דומות היתה במלחמת לבנון השנייה. אז עליתי צפונה ואמרתי: זה חוזר לנו עוד פעם. התחושה שהנה התחלתי את דרכי העיתונאית במלחמת יום כיפור, עברו 30 שנה, והנה זה חוזר. אולי לא כיפור, אבל על יד כיפור, ואני לא הועלתי בשום דבר. אחר כך נרגעתי". *



רינו צרור. אני בן 56, פתאום התחלתי להסתכל על הגיל. מה הוא אומר? כעיתונאי יש משמעות לגיל. אני הרבה פחות נחרץ. אלו היסוסים של הכרת המציאות


תפילת הנערות לפני פינוי בית הכנסת בנוה דקלים, 18 באוגוסט 2005. חשבתי כמו הצבא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו