בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | בשיר של ויסלבה שימבורסקה, העיוור דווקא הוא הבא לעזרו של הרואה

דברים שלומד על עצמו האדם הרואה במפגש עם העיוורון

תגובות

על "נקודתיים" מאת ויסלבה שימבורסקה, תירגם: רפי וייכרט. הוצאת קשב 2009

כל קובץ שירה חדש של ויסלבה שימבורסקה מודיע לקורא בו כי הוא מוזמן שוב להתרחב; כי שירתה של שימבורסקה נוגעת בחשיבה עצמה, באופן בו אדם יודע. אין כמעט שיר של שימבורסקה שלא מזמין אותך לראות אחרת את הדברים שהורגלת לתפוס בדרכך זה מכבר. המרתק בקריאת שירתה הוא האמון שהיא יוצרת למן המלים הראשונות ממש; אמון עמוק ומפתיע. אתה מוכן ללכת איתה ולקבל את מסקנותיה החדשות כאילו האזנת לצירוף העז ביותר שיכול להיות בין חוכמה לאמהות. המשוררת החכמה הזאת הפכה אמנם למין דיוטימה* של העולם המערבי בדור האחרון.

קיבלתי את קובץ שיריה בדואר. כשפתחתי את המעטפה, עדיין ברחוב, ידעתי ששוב אני מוזמן להתרחב. התרחבות התודעה שיוצרת שירתה חפה מכוח, אין צורך לומר - אלימות. הדוברת בשיריה היא לעולם זו הלומדת, בכאב, את הדבר החדש. השיר משתף אותך בלימוד שעברה היא בכתיבת השיר. הכאב העובר אליך, מזוג כבר בקולה המגונן, המחייך מתוך צער ותבונה. רפי וייכרט, המתרגם המחונן של שירת שימבורסקה לעברית, נתן לשירתה קול עברי צלול, טבעי לחלוטין, נקי מנטיותיה הגנדרניות של העברית להתקשט בהדהודיה הקדמוניים. ובכל זאת, ללשונה של שימבורסקה בעברית יש הד עמוק וצללים, והם כולם נוצרים דווקא מלשון ההווה.

הנה השיר הנראה לי כעומד במרכז הקובץ החדש:

אדיבותם של העיוורים

המשורר קורא שירים לקהל עורים,

לא צפה שיהיה כל-כך קשה.

קולו רועד,

ידיו רועדות.

חש שכל משפט

עומד כאן למבחן העלטה.

יאלץ להסתדר בכחות עצמו,

בלי אורות וצבעים.

הרפתקה מסכנת

לכוכבים שבשיריו,

לשחר, לקשת, לעננים, לנאונים, לירח,

לדג שעד כה הכסיף מתחת למים

ולנץ השקט, הרחק במרומים.

קורא - כי מאחר מדי להפסיק -

על ילד במעיל צהב באחו ירק,

גגות אדמים בעמק, שאפשר למנותם,

מספרים הנעים על חלצות שחקנים

וזרה עירמה בפתח הדלת.

רוצה היה לעבור בשתיקה - אף שאין זה אפשרי -

על כל הקדושים שבתקרת הקתדרלה,

נפנוף הפרידה מחלון הרכבת,

עדשת המיקרוסקופ ובהק הטבעת

והמסכים והמראות ואלבום התצלומים.

אולם גדולה היא אדיבותם של העורים,

גדולים ארך-רוחם ורחב-לבם.

הם מקשיבים, מחיכים ומוחאים כפים.

אחד מהם אפלו נגש

עם ספר פתוח הפוך

ומבקש חתימה שאינו יכול לראות.

הסיטואציה ששימבורסקה בונה בשיר הזה אינה דווקא סיטואציה האופיינית למשוררים בלבד. כל אדם עמד פעם מול אדם עיוור ועצר פתאום את דיבורו כי נזכר שהדיבור על יפי עצים או על הקפלה הסיסטינית אינו מובן לזולתו באופן שבו הוא משער שדברים מובנים על ידי כולם, והוא נבהל. להרף עין הוא מכיר באפשרות שכל מה שראה בחייו נשלל מן האדם הנכה העומד מולו, ובאותו הרף עין הוא שותף לסבל ההעדר הזה של המראות. הוא מבין פתאום שהוא אינו מבין את זולתו ובעצם את כל דרך הבנתו את העולם. ברגעים כאלה באה המבוכה הגדולה, ובדרך כלל, כמו בשירה של שימבורסקה, העיוור דווקא הוא הבא לעזרו של הרואה וגואל אותו מן המבוכה. "שטויות", הוא יגיד, "אני רגיל לזה". והאדם מגחך רגע ומחפש סיפור אחר, על ריחות. המרתק בשירה של שימבורסקה הוא שהסיטואציה הזאת של הרואה מול העיוור אינה חולפת כהרף עין ואיש אינו מניח לדובר להימלט מיד אל המבוכה. השיר הזה הופך את הסצנה המעיקה מול העיוורים לשיעור נוקב על הרבה יותר מאשר עמידה מול עיוורים; הוא הופך את העמידה הזאת למשל גדול על עמידתנו מול הזולת.

הרגע הזה, בו אדם מבין שדבריו נכנסים אל תודעה שאינה מבינה אותם כמוהו כלל, הוא זעזוע עמוק של המוסכמה היציבה המשרתת אותנו בדרך כלל בדבר מיהו הזולת. הרגע בו הבין "המשורר" שהוא קורא לקהל עיוורים הוא רגע מבהיל של הכרה בכך שהוא אינו יודע כלל מהו העולם המתרחש בתודעתם. זה עמוק משפה. זה לא כאילו הזולת מדבר רק שפה אחרת. אין תרגום לפער הזה. האדם נאלץ להבין שהוא מדבר אל אחר גמור. אל מישהו שאינו הוא ושאין לו למעשה הכלים להיכנס אל עולמו עד שלא יקשיב לדבריו בדיבור מפורט ואינטימי. תחושת האשמה על כך שהוא ניחן במה שאין לזולתו אינה עוזרת לו כלל. זולתו נמצא פתאום בעמדת יתרון מפתיעה: הוא כבר יודע דבר או שניים על פערים של ידיעה.

הוא עומד ב"מבחן העלטה": הוא שם עצמו בתוך הדימוי שלו על אודות העדר האורות והצבעים של העיוורים. כלומר - הוא עצמו בתוך ה"לא הוא", ה"לא אני". הוא מעמיד עצמו במבחן שהוא אינו מבין את חוקיו, כי הוא נותן עצמו להיות בתוך הזולת. ברגע הזה הוא מדמה לעצמו מהו להיות עיוור העומד מולו, הוא מדמה לעצמו מהו להיות זולתו.

הקושי העצום שמגולל השיר הזה הוא בהתמודדות הנמשכת, בהסכמה להמשיך, ביכולת להיות בתוך העימות בינך לבין השונות האדירה של זולתך ולהביא את כל עולמך - הילד, הנוף, שחקני הכדורגל, האשה העירומה, האמנות... אל מול זולתך. כלומר באומץ להיות אתה מול זולתך.

הדבר המופלא בשירה של שימבורסקה הוא יכולתה להביא את המבחן הזה אל מקום אחר: הכל נעטף בסליחת ההומור - הזולת מודה לך על היותך שונה ממנו. לבו "רחב", והוא מוכן להכיל גם את הזר לו, או בעצם - לגשר על פני משהו לא מובן, שנותר לא מובן - גם לך וגם לו. בואו עם הספר הפתוח הפוך אינו רק סצנה שוברת לב על עיוורון. הוא גם מניפסט של "אני" אחר - שלגביו הספר פונה לכיוונים אחרים לגמרי מן הרגיל בעולמך. והוא גם מצחיק מאוד: הוא מבקש את חתימתך, את שמך, את הסמל הטקסי של מה שאתה. אבל הוא לא צריך לראות את זה. אתה הפכת ליש לגביו. אתה יכול להיות גם הפוך.

* דיוטימה - האשה החכמה המסתורית שסוקרטס מביא את דבריה בנאומו ב"המשתה" של אפלטון.



ויסלבה שימבורסקה. מסקנות חדשות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו