בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור בברגהיין בברלין - מועדון הלילה מספר אחת בעולם

ברגהיין בברלין הוא עולם סגור, שמסתובב מכוחם של תשוקה חסרת מעצורים, סקס, סמים ומוסיקת טכנו. 5,000 אנשים שעומדים בלילה (ובבוקר, ובצהריים) בתור להיכנס אליו מוכיחים, ש"ניו יורק טיימס" ידע מה הוא אומר: זה המועדון מספר אחת בעולם

7תגובות

השעה שש בבוקר, וכולנו - זוג חברים, חבר נוסף ואני - כבר מתודלקים מאלכוהול כשאנחנו יוצאים ממועדון הלילה "פיקניק" ומבקשים מהנהג דבר שאף בן אדם במצב הזה לא אמור לבקש כל כך מוקדם בבוקר יום ראשון. אנחנו נדחסים למונית, מבינים לאט-לאט שברברה סטרייסנד נשפכת מהרמקולים לחלל המרצדס, "אני אשה מאוהבת". "קח אותנו לברגהיין", אנחנו מבקשים.

ברגהיין הוא מועדון הלילה מספר אחת בעולם, ככה קבעו גם "ניו יורק טיימס" וגם מגזין "די-ג'יי מאג", התנ"ך של המוסיקה האלקטרונית. מועדון דקדנטי, הדוניסטי, שנפתח רק בארבע בבוקר, מועדון שמותר לעשות בו הכל, חוץ מלצלם. הוא יושב סנטימטר מקטע מחומת ברלין שנותר על תלו, בין שכונת קרויצברג לפרידריכסהיין (שם המועדון הוא חיבור בין שמות שתי השכונות), בין סופרמרקט סיטונאי ענק לתחנת הרכבת המרכזית של מזרח ברלין לשעבר, האוסטבאנהוף. כתבי מוסיקה מכובדים הגדירו אותו במלים "מקדש", "מכה של הרייברים". מבחוץ הוא נראה כמו קתדרלה מודרנית ענקית.

מהמונית אנחנו יוצאים אל סופו של תור באורך שלושים מטר, שנע בעצלתיים על קרקע חולית, מסביבנו גדר של אתר בנייה. אני מטייל לאורך התור, מגדל בבל של בליינים: צרפתיות בתסרוקות לא סימטריות, איטלקים במשקפי שמש צבעוניים, חבורה קולנית של בחורות אמריקאיות, שני הולנדים בחולצות עם הדפס מגניב, ספרדים שותים רום מבקבוק מים. רק הגרמנים שקטים, נזהרים לא להתערבב בתיירים, מתכננים אלטרנטיבות למקרה ששומר הסף יסכל את הניסיון שלהם להיכנס למועדון. אין דבר גרוע מלהיות מתודלק בשש בבוקר ולהתחיל לשאול את עצמך מה אתה עושה. כולם זזים לפי הקצב שמגיע מהמועדון, בניין ניאו-קלאסי ענק שהשלטון הקומוניסטי בנה ב-54' כתחנת כוח.

שתי אמריקאיות בשלהי שנות העשרים שלהן מטופפות מחוץ למועדון על עקבים גבוהים. אחת מהן גוררת בידה צעיר גרמני. אחרי עשרה מטרים הוא מצליח להתנתק ומתחיל לחזור למועדון. האמריקאית חוזרת, מניחה את אצבעותיה התקיפות מסביב לזרועו וסוחבת אותו בחזרה לכיוון המוניות. הוא מנסה להסביר שהוא חייב לחזור, שאיזה די-ג'יי עם שם פרטי בלבד הולך לנגן עוד מעט את הסט שלו. "אתה יכול לשמוע את הסט הזה עוד מיליון פעם, אבל זו תהיה ההזדמנות האחרונה שלך לעשות סקס עם שתי נשים יפות כמונו", היא משכנעת אותי. הוא מתנתק וחוזר למועדון בדיוק בשנייה שבה נזרק ממנו איטלקי צעיר. "מה זה?" הוא צועק לאף אחד בהפגנתיות, "אי אפשר להיכנס למועדון עם קוקאין? פאק יו גרמנים. פשיסטים. אני מבולוניה".

אם זה מה שקורה בחוץ, אני מסדר לעצמי את הראש, חייבים להיכנס פנימה.

הסלקציה כאמנות

הכל בברגהיין מתחיל בתור. טוביאס ראפ, עיתונאי מוסיקה מהשבועון "דר שפיגל", שכתב בשנה שעברה את הספר "Lost and Sound. ברלין, טכנו וחוג האיזי ג'ט", העוסק בתרבות המועדונים העכשווית של ברלין, מייחד חצי פרק לתיאור מפורט של התור. עוד פרק וחצי מוקדשים לשאר המועדון.

"בכל המועדונים, אורך התור הוא עניין של מדיניות, כי זה מעיד על כמה המועדון אקסקלוסיבי", מסביר ראפ בראיון טלפוני. אבל הוא מבדיל בין ברגהיין למועדונים אחרים שמתהדרים בתורים. "בדרך כלל, כמו במקרה של סטודיו 54 בניו יורק, אולי המועדון הכי מפורסם של המאה העשרים, התור מורכב מאנשים שרוצים להתחכך בעושר, התהילה והזוהר, אבל אלו דברים שלא קיימים בברלין. מועדונים שניסו לשווק את עצמם כמקום לאנשים זוהרים ועשירים התרסקו כלכלית. אנשים שעומדים בתור לכניסה לברגהיין מבקשים כניסה לפלנטה אחרת".

התור בברגהיין הוא שוויוני. לכולם יש סיכוי זהה להיתקל בהינד הראש משומר הסף שמודיע להם, כמו קיסר רומאי, שהלילה שלהם מת. כולם מופלים לרעה. גם מי שנמצא ברשימת המוזמנים חייב לעמוד בתור ולשלם. אם אתה בחבורה של גברים סטרייטים, אם אתה שיכור או בריטי, אין לך סיכוי להיכנס. כבר קרוב לשבע בבוקר. אנחנו מתקרבים לגדר הברזל המפותלת שנמצאת ממש בכניסה, נדחקים כמו בכניסה לאצטדיון כדורגל, מאחורינו יש תור נחשי של לפחות 300 אנשים. תהליך הסינון נמשך. כמעט 40% מ-5,000 האנשים שמחכים היום בתור לא זוכים להיכנס לעולם החלום. אם ברגהיין נראה כמו קתדרלה, העמידה בתור היא חלק מהמיסה.

"אני עדיין עומד בתור ועדיין מפחד בכל פעם שיגידו לי שאני לא נכנס", אומר ראפ. "אתה צריך להעריך את זה שהם נותנים לך להיכנס, להתרגש מזה. הרגע שבו אתה לוקח את הכניסה כמובן מאליו הוא הרגע שבו הם יפסיקו להכניס אותך. מדובר במדיניות כניסה שהיא אמנות, מפני שהם יודעים לעשות את התמהיל הנכון, יודעים מי מוכן ללילה, מי יכול להכיל את המראות מבפנים, מי יודע לשמור סוד, מי יכבד את החופש של האחרים לעשות מה שהם רוצים. בכל לילה, הם מקימים פה משפחה".

לאבא של משפחת ברגהיין הארעית קוראים סוון מרקווארדט, שומר הסף הראשי. הוא בן 47, צלם במקצועו, עם מבנה גוף של שחקן פוטבול וגובה של מתעמל יפני. את הכינוי "איש הברזל" הוא קיבל בזכות הפירסינג בלשון, בפה, בסנטר, בשפתיים, בעפעפיים, עשרות הטבעות שהוא עונד ושאר תכשיטי הברזל שמקשטים את גופו. הוא מקועקע בכל מקום שאפשר לראות. אנחנו בראש התור, הוא בוחן אותנו מלמטה ולמעלה, ממותן למותן, מוודא שאנחנו רק ארבעה ומורה לנו להיכנס. כל הפרפרים התעופפו לי מהבטן, אומר לי אחד החברים שהגעתי איתם. רחבת הבדיקה הביטחונית היא המקום הראשון שהמבקרים מרשים לעצמם לשחרר לחץ, להרגיש שהם מנויים במועדון עילית לא מוגדר.

המאבטח מפשפש בי קצת, אומר שהוא יודע שיש עלי סמים, אפילו שלא היו, אבל לא אכפת לו כל עוד אני לא מוכר אותם. אני משלם 12 יורו לכניסה ועוד יורו וחצי לשמירת המעילים. הכניסה היא חלל ענק עם בר, שירותי יוניסקס וספות שפרושות על פני האולם הענקי. על הקיר תלויה עבודת ענק של האמן הפולני פיוטר נתן. לעבודה קוראים "ריטואל של היעלמות". אנחנו עולים במדרגות הברזל לקומה השנייה.

בגדי עור במחסן הבננות

"כדי להבין איך ברגהיין הפך למועדון מספר אחת בעולם, צריך להבין את ההיסטוריה של המוסיקה וחיי המועדונים בגרמניה", אומר טילו שניידר, עורך במגזין המוסיקה האלקטרונית "גרוב". "תמיד היתה בברלין סצנה של מוסיקה. איגי פופ ודיוויד בואי עשו פה מוסיקה, ובשנות השמונים היו בחלק המערבי של העיר המון מועדונים של פאנק וגל חדש. היה פה סוג מיוחד של אוכלוסייה: אנשים שברחו מהבית, אנשים שסירבו לשרת בצבא או לעשות שירות לאומי ועברו לברלין כי פה לא היתה חובת שירות, המון אמנים וקהילה הומוסקסואלית מאוד גדולה".

ואז, בנובמבר 89', נפלה החומה. "היו המון צעירים מהמזרח שרק רצו להתנסות ולהתפרק. אנשים רצו לצאת כל לילה ולהישאר בחוץ כל הלילה", ממשיך שניידר, "ומוסיקת הטכנו וההאוס הגיעה מדטרויט ושיקגו, והיו מיליון בניינים נטושים, וכל לילה היה נפתח בהם מועדון שנסגר כשהמסיבה הסתיימה. אני זוכר שהיו שירותים ציבוריים מתחת לאדמה ובכל יום שני עשו שם מסיבת טכנו. ואז הגיע האקסטזי שחיבר הכל ביחד והעיף את הכל לשמים".

אחרי שמצעד האהבה התקבע כמסורת בעיר, ברלין הפכה לבירת הטכנו העולמית, למרות שמוסיקת הריקודים האלקטרונית הזו נולדה בכלל בדטרויט. התושבים המקומיים אמנם רצו לבלות רק עם עצמם ולהכיר זה את זה, אבל כמות המסיבות בכל ערב, הפתיחות והסגירות הלא מתוכננות, והמיתולוגיה של עיר מחוספסת ומלוכלכת עם פסקול תואם, משכו אליה אלפי רייברים, שרוקדים שעות ארוכות, עד עילפון חושים, במסיבות של מוסיקה אלקטרונית. "היו עוד שני גורמים חשובים בהפיכה של ברלין למכה של המועדונים", אומר שניידר, "בניגוד למקומות אחרים, אין פה שעת סגירה. אתה לא חייב להשתגע כי צריך להספיק לעשות חיים לפני שהדלת נסגרת. בברלין אתה נכנס לטריפ של עשרים שעות. יש לך זמן ללכת לאיבוד, למצוא את עצמך וללכת לאיבוד עוד פעם".

שניידר מדגיש גם את העבר של העיר. "ברלין היא מקום שחווה משטרים פשיסטיים וקומוניסטיים, משטרים של אח גדול שמתערב בהכל, וכשהגיע החופש, הרשויות והמשטרה לא העזו להתערב, להגיד לאנשים מה לעשות ומה לא לעשות בתוך המועדונים. ככה נוצרה סביבה טבעית לשימוש מסיבי בסמים וחופש ביטוי סקסואלי חסר מעצורים בתוך המועדונים".

ב-94' פתחו שני אמנים מקומיים מסצנת הרייבים בסדרת מסיבות בשם "סנאקס", מסיבות פטיש של סקס, סמים ובגדי עור. המסיבה נערכה כל שלושה חודשים בבונקר מימי מלחמת העולם השנייה (שהוסב תחת השלטון הקומוניסטי למחסן לבננות), ומשכה אליה אלפי פטישיסטים מכל רחבי אירופה. ב-99' פתחו שני היזמים - שכחלק מתפיסת השיווק שלהם מסרבים לגלות את שמם המלא או להיחשף בתקשורת - את "אוסטגוט", מועדון להומואים.

"אבל אוסטגוט היה נפילה גדולה", נזכר שניידר, "המועדון נפתח בדיוק לפני המילניום כשסצנת הדאנס העולמית התחילה לדעוך, קלאברים עברו מאקסטזי לקוקאין ואלכוהול ולאף אחד לא היה כוח למסיבות טכנו, למוסיקה של אקסטזה". שני היזמים החליטו לקחת סיכון ופתחו מועדון נוסף, קטן יותר, בתוך האוסטגוט. "ופתאום זה תפס", אומר שניידר. "אנשים התחילו לבוא כי במועדון החדש, פנורמה בר, ניגנו מוסיקה רכה יותר, והיו חלונות גדולים שדרכם יכולת לראות את הזריחה מעל מזרח ברלין ונהיה פה ערבוב מקסים של אינטלקטואלים, אמנים, טרנסווסטיטים ואנשי עסקים שבאו לדבר, לעשות סקס וסמים, להיות עם לובשי עור אחרים, עם גלוחי ראש מהשמאל הקיצוני".

ב-2003 נסגר המועדון במסיבה בת שלושים שעות, שאחריה הוכרז על אבל בקהילת הבליינים של ברלין. אבל שנה לאחר מכן פתחו היזמים את ברגהיין. הפתיחה של המועדון קרתה במרכזה של מהפכת הטיסות באירופה. השמים נפתחו לתחרות ועשרות חברות תעופה זולות הובילו אלפי צעירים כמעט בחינם מעיר לעיר ביבשת. זו המהפכה שהפכה את ברגהיין למועדון מספר אחת בעולם.

שפתיים, עור, שרירים

המראות והקולות בקומה השנייה שוטפים אותך. כמעט 2,000 איש בשלל גילאים, צבעים, לאומים ותלבושות רוקדים מיוזעים ברחבה הגדולה שפעם היתה חדר טורבינות. התאורה גורמת לתקרה, 18 מטר גובהה, להיראות אפילו גבוהה יותר. העיצוב פשוט ומינימליסטי: בטון ופלדה. יש רוב מוחלט של הומואים בקומה הזאת, רובם בפלג גוף עליון חשוף, כזה שמטופח שעות בחדר כושר. על הבר, על הספות ועל רחבת הריקודים המון זוגות, מכל הסוגים, עסוקים בסקס. מסביב יש חדרי חושך מלאים בזוגות. אני ממשיך להסתובב ושם לב שאין כאן שעונים או מראות, אפילו לא בשירותים (שלא מופרדים לגברים ולנשים). אין כאן זמן, ואין כאן שום מקום לראות כמה דפקת את עצמך הלילה.

ברגהיין הוא מבחן סיבולת. הרבה אנשים יילכו הביתה אם יראו איך הם נראים. אני יורד להירגע קצת ומגלה קומת מרתף שנקראת "המע.בדה" (עם נקודה באמצע המלה, רק בגרמנית), מקום שמיועד לסקס, מיטות, כורסאות והרבה אנשים, בעיקר גברים. פעם בחודש מתרחשת כאן מסיבת אופנוענים בשם "שפריץ טור". הכל משפריץ כאן מהדוניזם ודקדנטיות.

אני עולה לקומה השנייה ומטפס במדרגות לקומה העליונה, לפנורמה בר. מאחורי הרמקולים הענקיים שתלויים בשלשלאות מהתקרה יש עוד חדרי חושך עם תפוסה של מלונות באילת בחגים. המוסיקה אינטנסיבית, חודרת לגוף, מטרפת, אבל האקוסטיקה מאפשרת לנהל שיחה נורמלית עם חברים. כולם רוקדים עם כולם, כולם בתוך כולם. אני מזמין ג'ין וטוניק, מאחורי הבר תלויות תמונות של הצלם הגרמני וולפגנג טילמנס. התמונה הדומיננטית היא קלוז אפ של איבר מין נשי פעור.

האינטנסיביות מתגברת, אתה רוקד ונכנס לטריפ. אתה בעולם אחר, בחללית, בצוללת גרעינית שמונעת מדלק של תשוקה חסרת מעצורים, סקס, סמים וטכנו. אין גבולות. אין גבולות. אין זכר לאלימות, והכל מציף אותך עד לרגע שבו אתה מאבד את עצמך, שוכח לחלוטין מהעולם החיצוני, רואה רק חלקי גוף: שפתיים, כתפיים, עור, שרירים. כולם נוגעים בך ואתה נוגע בכולם. שפתיים על הצוואר שלי מטפסות לכיוון האוזניים ושואלות אותי בלי סימן שאלה: "פוקינג". הכל פה ישיר, קולני, מלוכלך, אין יחידות זמן, אין מראות שאומרות לך מי אתה ומה אתה רוצה.

בספר של טוביאס ראפ יש תיאורים על אשה שתקפה גבר שסירב לשכב איתה, ועל אשה שנשכבה במרכז רחבת הריקודים כשהיא משתמשת בטלפון הסלולרי שלה למטרה שלא לשמה הוא נועד, כשהיא צועקת באקסטזה "דיאלוג הוואגינה, דיאלוג הוואגינה".

מישהו מרים את התריסים ובבת אחת שוטף את הרחבה אור גדול, שפולש מהעולם האמיתי. כולם נעמדים כמו ערפדים מפוחדים. אני לא פוקינג. ועוד פעם המוסיקה: באם, בום, באם. כולם רוקדים כאילו שאין מחר. אין פה מחר. כולם רוקדים כדי להתרחק מהדלת שמובילה לעולם האמיתי, שם אנשים אוכלים עכשיו אומלט משתי ביצים לבראנץ'.

בברכת ראש העיר

בתחילת שנות האלפיים פרצה לשוק האירופי חברת "איזי ג'ט" שהציעה טיסות זולות ונטולות שירות בין ערים באירופה. עוד חברות קמו על בסיס המודל העסקי של החברה: למלא את המטוסים בכל מחיר, לקחת תעריף על כל שירות שהוא מעבר למינימום. חברות תעופה כמו "גרמניה" צבעו את מטוסיהן בשחור-צהוב, בדומה לצבע המוניות בניו יורק. עידן הטקסי האווירי נפתח. רייברים מכל אירופה הגיעו לסופי שבוע בברלין. ב-2003 עברו בנמל התעופה שונפלד בברלין, אחד המרכזים הגדולים לטיסות המוזלות, 1.7 מיליון נוסעים. בשנה שעברה צמח המספר ל-6.3 מיליון. 80% מהגידול במספר הנוסעים הגיע מהטיסות המוזלות.

בכל סוף שבוע, אומר ראפ, נוחתים בברלין עשרות מטוסים מלאים ברייברים. "לפחות 10,000 איש בסוף שבוע", הוא מעריך, "בלעדיהם, הרבה מועדונים היו נסגרים". הסצנה, לדברי ראפ, התחזקה מאוד כיוון שהרבה די-ג'ייז עברו לעיר הזולה שממנה הם גם יכולים לטוס בזול להופעות, וגם ממאות אמריקאים שהיגרו לעיר בשמונה שנות השמרנות התרבותית של משטר בוש.

הרשויות המקומיות הבינו שסצנת המועדונים היא מקור הכנסה עצום לעיר הענייה. העירייה פתחה בקמפיין שקרא לברלין "ענייה אבל סקסית", ודאג להבליט, בין היתר בחוברות המחולקות בטיסות המוזלות, את חיי הלילה של ברלין. ראש העיר של ברלין, קלאוס ווברייט, הומוסקסואל מוצהר, אף הגיע לביקור בברגהיין לפני שנתיים ועזב את המועדון בשבע בבוקר. המשטרה אדישה לשימוש בסמים במועדונים. "זה דווקא טוב למשטרה שאנשים אגרסיביים יוציאו אגרסיות במועדון ולא ברחובות", מסביר ראפ. ובכל זאת, בפנים אין אלימות.

בתור לברגהיין דיברתי עם זוג שהגיע לעיר לסוף שבוע מקופנהאגן. "זה עלה לשנינו 100 יורו ביחד להגיע לכאן והשהות בברלין מאוד זולה", אומרת אנה, בת 28. "שמענו המון מחברים על חיי הלילה פה ועל ברגהיין. מה שמעניין בברלין הוא הקיצוניות בין היום ללילה. כתייר, אתה מבלה את שעות היום במקומות שמזכירים לך את הזוועות של המין האנושי, ובלילה אתה ממש מרגיש צורך לפרוק את הכל, ליהנות, להיות עם אנשים שבאים לקדש את החיים".

ההגעה המסיבית של תיירים וההשתתפות שלהם בחיי הלילה של ברלין, לא התקבלה בסבר פנים יפות מצד המקומיים, שממילא פניהם זועפות. הם התלוננו שיש יותר מדי תיירים, שאין מספיק הומואים במועדון, שברגהיין התמסחר, שהוא קורץ למיינסטרים, מאבד מהמחתרתיות שלו, כדי למלא אותו כל לילה.

"התושבים של ברלין הם מפונקים ובכיינים", אומר לי תדיאוס הרמן, בן 37, אחד העורכים של "דיבאג", מגזין שמגדיר את עצמו כמגזין לאלקטרוניקה ופילוסופיה. "לתושבים של ברלין לא אכפת ממקום, הם רגילים למקומות שנסגרים ונפתחים באותו היום, הם עוקבים אחרי קונספט. לאנשים שמנהלים את ברגהיין יש קונספט שמחזיק כמעט 20 שנה, מאז נפילת החומה. לא אכפת להם מטרנדים או מה אנשים רוצים. הם נותנים חופש לדי-ג'יי לתת סטים באיזה אורך ובאיזו שעה שהם רוצים. יש להם טעם מוסיקלי ויכולת לתת להומואים בית של חופש. יש להם מיקום מושלם, מוסיקה מושלמת ותחושה איך לילה צריך להיראות. הם הביאו את מערכת הסאונד הכי מתקדמת בעולם ושינו את סצנת המועדונים של ברלין. עכשיו בכל המועדונים אתה לא שומע מוסיקה חזקה, אבל מאוד אינטנסיבית.

"אז אולי זה נכון שיש יותר מדי תיירים, אבל הבעלים של המקום צריכים לשלם 10,000 אירו בכל ערב שהם פותחים את הדלתות, ולכן הם משתמשים בהילה של ברגהיין, במסתוריות של חדרי החושך, אבל הם לא התמסחרו. אין חדרים סגורים לעשירים, אין מממנים ואין פרסומות. הם לא אנשי עסקים, הם מנהלים לייבל מוסיקלי שמעודכן תמיד, מביאים את הדי-ג'ייז הכי טובים בעולם ומטפחים כישרונות מקומיים. הם גם עושים חיבורים מעניינים, כמו למשל בין בלט לטכנו ומתכוונים להקים בבניין אולם קונצרטים. מה שהם עושים זו גאונות צרופה, הם הצליחו לחבר בין המיינסטרים לאנדרגראונד. בשבילנו, הברלינאים, ברגהיין הוא הזרם המרכזי של המחתרתיות".

שתי ביצים וקפה

אני יוצא החוצה. שוב יש עולם. במונית אני רואה שהשעה כבר שתיים בצהריים. בכניסה עדיין יש תור. מהרמקולים של הסקודה פורצת מוסיקה גרמנית. כשאני יוצא ממנה מתחת לבית, זוגות יאפים יושבים על הספסלים בבית הקפה ואוכלים אומלט משתי ביצים או טוסט עם מיץ תפוזים לבראנץ'. חבר מתקשר אלי מהחללית. "אתה לא מאמין", הוא אומר לי, "השעה שלוש בצהריים ולפני שתי דקות קרל קרייג התחיל את הסט שלו". *



צילומים: מאיה היטי


מבנה תחנת הכוח שבו שוכן המועדון. מהפכת הטיסות המוזלות באירופה סידרה למועדונים בברלין אספקה קבועה של יותר מ-10,000 בליינים בכל סוף שבוע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו