בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עלילות כתב "ניו יורק טיימס" דייוויד רוד בשבי הטליבאן | להביט מבפנים על עולמם של לוחמי הג'יהאד

חודשי השבי בלב ממלכת הטליבאן איפשרו לי להביט מבפנים על עולמם של לוחמי הג'יהאד: צעירים לא משכילים, שגדלו על ברכי מצוקה, לחימה ודעות קדומות על המערב. אבל היו גם רגעים של אנושיות * כתבה שלישית בסדרה

תגובות

חייל פקיסטאני שנראה עצבני, כיוון מטול רימונים לעבר הטנדר שלנו בסוף ינואר 2009. לוחם הטליבאן שלידי טען את רובהו והורה לי לכסות את פני בצעיף. אזרחים פקיסטאנים שעמדו בסמוך וציפו שיתפתחו חילופי אש, התרחקו מהמקום.

ברכב שלנו נהג בדר אל-דין חקאני, מפקד בכיר בארגון חקאני, אחד הפלגים הקיצוניים של הטליבאן. זה הארגון שהחזיק אותי בשבי, עם שני עמיתי האפגנים, באזורים השבטיים של צפון-מערב פקיסטאן.

צייתתי ללוחם הטליבאן וכיסיתי את פני. החייל הפקיסטאני נהג במשאית המובילה של שיירת אספקה צבאית, במחוז צפון וזיריסטאן. לאחר שבחן את הכביש, חזר החייל למשאית שלו והשיירה המשיכה בדרכה.

קיוויתי שהפקיסטאנים יצילו אותי בדרך כלשהי. במקום זאת, צפיתי באימה בבדר אל-דין יוצא מהמשאית ונעמד בשלווה בצד הדרך. הוא חייך ונופף לשלום בעת שמשאיות עמוסות חיילים חמושים של ממשלת פקיסטאן חלפו על פניו.

אחרי שהשיירה נעלמה מהעין, בדר אל-דין נראה משועשע. "אתה יודע מי אלה היו?" שאל אותי. "לא", אמרתי בניסיון להעמיד פני טיפש. "זה היה צבא פקיסטאן", השיב.

הוא הסביר שלפי הסכם הפסקת אש בין הטליבאן לצבא, אזרחים נדרשים לצאת ממכוניותיהם כששיירת צבא מתקרבת. אבל כשמדובר בכלי רכב של הטליבאן, רק הנהג נדרש לצאת ממנו. הנוהג הזה איפשר לטליבאן להסתיר מהצבא חטופים ולוחמים זרים.

באותו בוקר, בדר אל-דין בא לבית בעיר מיראם שאה, שבו הוחזקתי בשבי עם טאהר לודין, עיתונאי אפגני, ואסד מנגל, הנהג שלנו. בנובמבר 2008 נחטפנו כשנסענו לערוך ראיון מדרום לקאבול שבאפגניסטאן, והועברנו לאזורים השבטיים בפקיסטאן.

בדר אל-דין הודיע שהוא מוציא אותנו מהעיר לגבעות המושלגות, כדי לצלם סצינת סיום של סרטון וידיאו שיישלח לכל ערוצי החדשות. הוא היה נחוש לביים את הסרט כך שייראה כאילו אנחנו מוחזקים בהרים קפואים ונידחים באפגניסטאן, ולא בעיר הומה בפקיסטאן.

במסענו עברנו דרך שישה מחסומי דרכים שננטשו על ידי משמר הגבול - מיליציה שעד 2001 שימשה ככוח הביטחוני העיקרי של ממשלת פקיסטאן באזורים השבטיים. בדר אל-דין אמר שלפי הסכם הפסקת האש, רק לוחמי מיליציות לא חמושים יכולים לעמוד במחסומים. תוך כדי נסיעה, ראיתי מדי פעם לוחמי מיליציה עומדים בצד הדרך ללא רובים. חלקם שוחחו בניחותא עם מקומיים.

הנסיעה ביססה חשדות שפיתחתי בשנים בהן סיקרתי כעיתונאי את האזור: החקאנים שלטו במדינת טליבאן בזעיר אנפין, שהתקיימה באזורים השבטיים, בהסכמה שבשתיקה מצד צבא פקיסטאן. החקאנים היו כה בטוחים בשליטתם באזור, שלאור יום הם לקחו אותי - אדם הנחשב בן ערובה רב ערך - לנסיעה בת שלוש שעות, כדי לצלם סרטון תחת כיפת השמים.

ברחבי צפון וזיריסטאן סיירו שוטרי טליבאן ברחובות; צוותים של הארגון עסקו בבניית פרויקטים לאורך הדרכים. המפקדים והלוחמים הזרים של ארגון חקאני הסתובבו בחופשיות בבזארים של מיראם שאה וערים אחרות. לוחמי טליבאן צעירים, אפגנים ופקיסטאנים, העריצו את הלוחמים הזרים, שלימדו אותם איך להכין פצצות.

בחודשי החורף התוודעתי למציאות שיצרו החקאנים. מפקדיהם ולוחמיהם ביקרו לפעמים בלילות בבתים שבהם הוחזקנו. בשיחות עמם בלטה אמונתם העיקשת שארה"ב מנהלת מלחמה נגד האיסלאם.

זה היה עולם מלא סתירות. שובי תקפו את המערב על הרג אזרחים, אבל שמחו על פיגועי התאבדות שביצע הטליבאן, שבהם נהרגו עשרות עוברי אורח מוסלמים. הם הוקיעו בנחרצות מיסיונרים, ובד בבד לחצו עלי להתאסלם. הם התלוננו על שמוסלמים חפים מפשע כלואים בידי ארה"ב, ובה בעת החזיקו אותנו בשבי.

עם זאת, בשגרה, כשמפקדיהם לא נכחו במקום, חלק משומרינו גילו ניצוצות של אנושיות. ברגעים אלה צצה בנו תקווה שאולי בדרך כלשהי נצליח לפנות להיגיון שובינו ולשכנע אותם לשחרר אותנו.

בתחילת פברואר אמרו לנו השומרים שבדר אל-דין שלח את סרטון הווידיאו לכלי תקשורת אפגניים וזרים, אבל שרק רשת "אל ג'זירה" שידרה אותו. הדבר גרם תסכול לטאהר ולאסד, שקיוו שהסרטון יזכה לפרסום נרחב ויאיץ את המשא ומתן לשחרורנו.

אותי זה לא הפתיע. שמעתי לפני חטיפתנו שערוצי חדשות אפגניים וזרים התחייבו בהסכם לא-רשמי שלא לפרסם ידיעות על חטיפת עיתונאים באפגניסטאן, אם כלי התקשורת של החטוף ביקש זאת.

חטיפת העיתונאית הקנדית מליסה פונג, באוקטובר 2008 בקאבול, לא פורסמה. התקווה היתה שהימנעות מפרסום תפחית את ציפיות החוטפים לתשלום כופר גבוה או להשגת פרסום נרחב למעשיהם.

אחרי שכלי תקשורת נמנעו משידור הסרט, ביקשנו מהשומרים שלנו להתקשר לאבו טייב, מנהיג טליבאן שחטף אותנו סמוך לקאבול כשהוא מסווה את זהותו האמיתית. הוא הסכים לחזור למיראם שאה ואמר שינסה לשאת ולתת עם בני משפחתי על תשלום כופר תמורת שחרורי.

טאהר, אסד ואני קיבלנו מכתבים מעודדים ממשפחותינו דרך ארגון הצלב האדום הבינלאומי. אבל מזה שלושה חודשים לא דיברתי עם אשתי, קריסטן.

בסופו של דבר, ב-16 בפברואר 2009, אבו טייב הסיע אותי למקום מרוחק ואיפשר לי להתקשר אליה. אנשי הטליבאן אמרו לי לתת לה את מספר הטלפון שלהם ולבקש ממנה להתקשר חזרה. הם דרשו כופר של שבעה מיליון דולר, אבל היו קמצנים מכדי לשלם על שיחת הטלפון.

"זאת השיחה האחרונה שלנו", אמרתי לה כפי שהורו לי לומר. "זאת ההזדמנות האחרונה שלנו".

אבו טייב הבטיח שיגיע להסכם עם משפחתי. ואז, כפי שעשה פעמים רבות בעבר, עזב בלי לקיים את הבטחתו. אחרי השיחות שלי אתו בביקורו הקצר, נותרתי מלא ספק לגבי האפשרות שיסכים להתפשר במקרה שבו מעורב אזרח אמריקאי.

בוקר אחד הוא בכה לשמע דיווח על הרג נשים וילדים בתקיפה אווירית של נאט"ו בדרום אפגניסטאן. אחד השומרים הסביר לי שאבו טייב שונא את ארה"ב בגלל הרג האזרחים. ערב אחד הוא הכריז שהטליבאן מתייחס לנשים טוב יותר מהאמריקאים. הוא אמר שנשים בארה"ב נאלצות ללבוש בגדים חושפניים ולהגדיר עצמן אך ורק כאובייקטים מיניים. לדבריו, הטליבאן מגן על כבודן של נשים בכך שאינו מאפשר להן להופיע בציבור כשפניהן גלויות.

שובי ראו בי - וכנראה בכל תושבי המערב - אנשים מושחתים מבחינה מוסרית שמעסיקים עצמם בחיפוש אחרי תענוגות. לטענתם, האמריקאים פלשו לאפגניסטאן כדי להתעשר ממנה, לא כדי לעזור לאפגנים. הם התעלמו מהעובדה שארה"ב סייעה לסלול מאות קילומטרים של כבישים ולבנות יותר מאלף בתי ספר ומרפאות. החוטפים שלי הכחישו דיווחי חדשות, לפיהם הטליבאן שרף עשרות בתי ספר כדי למנוע מילדות לרכוש השכלה.

טענתי שארה"ב אינה מאיימת וגזלנית כפי שהם סבורים. הבעתי גם התנגדות לאמונתם שכל האמריקאים עשירים מאוד. אבל שום דבר ממה שאמרתי לא שינה את דעתם.

יום אחד קיבלתי עותק של Dawn, עיתון פקיסטאני באנגלית, שהיתה בו כתבה על המצב הכלכלי הקשה של "ניו יורק טיימס". שמרתי את העיתון עד שהמפקדים באו לבקר. הראיתי להם את כותרת הכתבה, "ניו יורק טיימס נאבק כדי לשרוד" והסברתי שהעיתונות האמריקאית - כמו גם הכלכלה - נמצאת במשבר. הם הקשיבו לדברי והנהנו. אחר כך התעלמו ממני.

רוב החורף הוחזקנו בבניין שממשלת פקיסטאן בנתה כמרפאה. זה היה חלק ממאמץ, שנתמך על ידי ארה"ב, לקנות את לב האוכלוסייה המקומית.

שומרינו העבירו את הזמן בהאזנה לרדיו, תוך שהם קוראים "אללה אכבר!" לשמע דיווחים על הרג חיילים אפגנים ואמריקאים.

רוב השומרים היו גברים אפגנים בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 לחייהם. חלקם גדלו כפליטים בפקיסטאן. כולם רכשו השכלה מועטה בלבד, בבתי ספר ממשלתיים או דתיים, המכונים "מדרסות". חלקם לא סיימו תשע שנות לימוד. איש מהם לא יצא את גבולות אפגניסטאן ופקיסטאן. לכולם היו קרובים או חברים שנהרגו בידי הצבא הסובייטי או האמריקאי. הם גדלו בתרבות שבה נערים נהפכים לגברים וקוצרים תהילה על ידי ביצוע מעשי גבורה.

ניסיתי להתיידד עם אחד השומרים, שתיכנן להיות מחבל-מתאבד. הצעיר, בשנות ה-20 לחייו, היה צנום ועיניו חומות. הוא אמר שלמד הנדסה בתיכון. הוא מעולם לא למד באוניברסיטה, אבל היה משכיל יחסית לשאר הלוחמים.

כששאלתי אותו מדוע הוא רוצה למות, השיב שהחיים בעולם הזה הם מעמסה לכל מוסלמי אמיתי. גן עדן הוא המטרה שלו, אמר. היחסים הארציים עם הוריו ואחיו היו חסרי חשיבות בהקשר זה.

הוא דיבר אנגלית מוגבלת ונראה שדעותי עיניינו והדהימו אותו. בששת השבועות ששהינו יחד, הוא שאל אותי הרבה שאלות. האם זה נכון, שאל, שעניבה היא סמל סודי של הנצרות? האם נכון שנוצרים רוצים לחיות אלף שנים?

ככל שחלפו השבועות, השבי שלנו נעשה הזוי יותר ויותר. השומרים שלנו, לוחמי טליבאן, ישנו תחת שמיכות שיוצרו בפקיסטאן, שעליהן התנוססו דמויות מסדרת הטלוויזיה האמריקאית "האנה מונטנה" ומהסרט "ספיידרמן". לי היתה שמיכת ברבי ורודה.

שובי לא חדלו לגנות את חוליי החברה החילונית. במארס בוצע פיגוע התאבדות במסגד בעיר הפקיסטאנית ג'מרוד ונהרגו בו 50 מתפללים. החוטפים שמחו. אלה שחיים תחת שלטון הממשלה הכופרת של פקיסטאן ראויים לכך, הם אמרו.

אחד המפקדים הכריז שמוסלמי אמיתי לא יכול לחיות במדינה שבה איסלאם אינו הדת הרשמית. הוא דחה בתוקף את הצעת הפשרה שלי, שהחוק האיסלאמי הנוקשה יוחל בדרום הכפרי והשמרני של אפגניסטאן, ואילו בצפון, הליברלי יחסית, תשרור גרסה מתונה יותר שלו.

אחרי שהוחזקנו חודשים בשבי, דרשו חוטפי שאפסיק להדיח את הכלים של הקבוצה, כדי שלא יידבקו מהמחלות שלי, לדבריהם. הם האמינו שסבלתי מבעיות בקיבה לא בגלל המים המזוהמים, אלא מפני שאני כופר מלוכלך. נוקשותם סתרה את הסובלנות שאיפיינה את רוב המוסלמים שפגשתי באפגניסטאן ובפקיסטאן.

אחד המפקדים, שרצה לשכנע אותי להתאסלם, פקד עלי לקרוא כל יום קטע מהקוראן ולשוחח אתו בלילה על מה שקראתי. הוא דחה את הטיעונים שלי שהמרת דת כפויה אינה לגיטימית. הוא והשומרים אמרו באדיבות שהם מרחמים עלי, כי אם לא אתאסלם, אצלה באש הגיהנום ואסבול כאבים נוראים.

בשלב מסוים רצה אחד מהלוחמים שבאו לבקר, לדעת מדוע אני לא מציית. הוא אמר שאילו הדבר היה תלוי בו, היה לוקח אותי החוצה ומציע לי להתאסלם - או שיירה בי. הבנתי שהוא והלוחמים האחרים אולי מגזימים, כדי להפחיד אותי.

אבל השנאה שראיתי בקרב החיילים החקאנים לא היתה אחידה. אחד הלוחמים הצעירים הראה לי פן שונה. הוא סירב לבצע פקודה של מפקדו לחטוף זר שעבד באפגניסטאן. פעם הציע לי לקרוא את הקטע הבא מהקוראן בשפה האנגלית ואמר שזה ינחם אותי: "אל תטיל עלינו נטל כפי שהטלת על אשר היו לפנינו. ריבוננו, אל תטיל עלינו לשאת את אשר נבצר מכוחנו. מחל לנו, סלח לנו ורחם עלינו. מגיננו אתה, על כן עזור לנו לגבור על הכופרים".

בחודשים שבהם הוחזקנו במיראם שאה, נוצרו הרגלים שונים. כשמפקדים מסוימים ביקרו, האווירה היתה מתוחה והשיחות התרכזו במה שנראה בעיניהם כפשעי המערב נגד המוסלמים. כשהיינו לבדנו עם השומרים שחיו אתנו, היו גם רגעים של קלות ראש.

הם חיפשו דרכים לשבור את השגרה. בלילות חורף רבים, אחרי ארוחת הערב, שומרי נהגו לשיר שעות שירים בשפת פשטו. קולי והצורה שבה ביטאתי מלים בפשטו היו איומים, אבל השומרים דחקו בי לשיר אתם. הבלדות היו שונות. לעתים מצאתי עצמי שר באי-רצון שירי טליבאן שהכריזו: "לכם יש פצצות אטום, אבל לנו יש מתאבדים".

בלילות אחרים, לבקשת השומרים, שרתי שירים אמריקאיים. בקול צרוד ומזייף שרתי את "ניו יורק, ניו יורק" לפי הגרסה של פרנק סינטרה, ותיארתי להם את השיר כסיפורו של איכר שמנסה להצליח בעיר כדי לפרנס את משפחתו. שרתי את Born to Run של ברוס ספרינגסטין וסיפרתי שזה ביטוי למאבקם של אמריקאים ממוצעים.

הבנתי שגם השומרים זקוקים לחריגה מהשגרה, אבל הרגשתי כמו קוף בקרקס כשהורו לי לשיר לכבוד מפקדים שבאו לבקר. ידעתי שהם צחקו עלי.

בכוונה נמנעתי מלשיר שירי אהבה, בניסיון לערער את אמונתם שכל האמריקאים נהנתנים. אך למרות מאמצי, שירים רומנטיים - בכל שפה שהיא - היו האהובים ביותר על השומרים. שירם של הביטלס She Loves You, שזימזם בראשי אחרי שקיבלתי מהצלב האדום את מכתבה של אשתי, היה הפופולרי ביותר.

מסיבות שהתמיהו אותי, השומרים נהנו מאוד לשיר את השיר הזה אתי. התחלתי בבית הראשון. שלושת שומרי הטליבאנים, טאהר ואסד הצטרפו אלי בפזמון החוזר. She loves you - Yeah, yeah, yeah שרנו יחד, כשהקלצ'ניקובים מוטלים סביבנו על הרצפה.



מסמכים של לוחמי טליבאן מוצגים ע'י צבא פקיסטאן בדרום וזיריסטאן, באוקטובר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו