בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רויטל עמית, השדרנית המיתולוגית של רשת ג' , חוזרת לשלוח ד"ש עם שיר מהעבר

כמו סוכריית דבש שלא איבדה דבר ממתיקותה, רויטל עמית שבה לרדיו. בגיל 58, השדרנית המיתולוגית של רשת ג' התיישבה מול המיקרופון, למסור ד"שים, לחרוז חרוזים ולהזכיר כמה יופי עדיין נותר בעברית. את הגלויות של פעם החליפו אס-אם-אסים ומיילים, אבל חדוות השיר והברכה עדיין כאן, לי ולך, וההומור מחודד ותקני מתמיד. ירון פריד, מעריץ ותיק, התיישב באולפן של עמית וקיבל ממנה אות ועוד... שלוש נקודות

תגובות

המונית נסעה קילומטר וחצי בקושי, אבל זה היה מסע במנהרת הזמן. מסע לעולם אחר, טוב יותר, טהור ותמים ויפה ואופטימי יותר, עם טעם חזק של פעם, כלומר של טרופית ותותית ורינגו (חיקוי של במבה) ובמבה אדומה וקינלי. עולם של ד"שים לחייל הכי חתיך בצה"ל, וברכות לעלייתו בסולם הדרגות מאמא שאוהבת אותו הכי בעולם ובאותה הזדמנות מאחלת גם לאחות הצעירה הצלחה עם שלוש נקודות. אח, שלוש הנקודות הנצחיות והבלתי מנוצחות, שכל פעם אומרות משהו אחר, ויופיין הוא בעיני המתבונן ובאוזני המאזין. עולם שבו לא יורים בהומואים, לא דוקרים אנשים בגלל מקום חניה או פחות מזה ולא מכירים בקיומו של משהו נורא כמו "הכולסטרול הרע".

קול מתוק וחם הציף את המונית הממוזגת ונמרח על מושבי העור כמו דבש מלכות, או ממרח שוקולד השחר העולה. לא היה אפשר לטעות בקול הזה, שלא השתנה כהוא זה ואם כבר, רק נעשה צעיר (עמית תהיה בת 58 בינואר הקרוב), גמיש ורענן יותר. קולה של "רויטל עמית בין להיט ללהיט, סוגרת עוד יופי של תוכנית, שלום ולהת'".

קולה של הילדות שלי בכבודה ובעצמה. הקול הזה מסר "שלמי תודה" למפיקה ולטכנאי, ואני ידעתי שיש רק שלוש אפשרויות: או שעכשיו 1979, או שזה שידור חוזר, או שחלפתי מן העולם והגעתי במונית לגן עדן (או לגיהנום, הבה נודה, אם כל מה שישדרו בו זה רק ד"שים עם שלוש נקודות ושירים של להקת "דיבור מודרני", כמו שקראו אז למודרן טוקינג). ברור שהאפשרות הנכונה, הרביעית, כלל לא עלתה בדעתי.

"לי ולך שיר וברכה" חזרה מן המתים ושבה לסיבוב נוסף על סף העשור השני של האלף השלישי, "עם המגישה המקורית רויטל עמית", כדברי ג'ינגל הפתיחה (בקולו של גבי ינון). רשת ג', כל יום בין אחת לשתיים בצהריים. בעולם אידיאלי היתה נשארת גם השעה המקורית, שתיים עד שלוש, ומיד אחריה היו עולים שוש עטרי וטוני פיין עם "חדש, חדיש ומחודש" ועם טיסת הקסמים לארצות רחוקות וההסנפה ממצעדי פזמונים זרים. אחר כך עושים שיעורי בית (נגיד), זורמים אל "שוקו חם" עם אבי אתגר, נחים קצת ואז נסחפים עם פרק חדש של "דאלאס", או עם מריל סטריפ הצעירה ב"שואה" או עם הצריף של תמרי הנגר, ומה נאמר, מריץ' ורץ' יוצא ריץ' רץ'.

אבל זה לא עולם אידיאלי, לא הכל דבש, שוש עטרי סגרה מיקרופון, המשטרה לוכדת מרטשים חדשים ו"קפד ראשו" זה כבר לא רק שעשועון של שמוליק רוזן - שאגב, הוא עוד איתנו! באמת! לגמרי! מקפד במלוא גרון, ובשבת האחרונה עוד ישבה רויטל עמית מעבר לזכוכית של אולפנו והעבירה את תוכניתו ברשת א', כאילו פארק היורה לא נסגר מעולם.

היום כבר לא מתים מאהבה, כל השירים ב"לי ולך שיר וברכה" הם בעברית, ואפילו על שלוש נקודות מתקמצנים, כדי להרוויח עוד מקום - לא בגן עדן, טיפשונים - באס-אם-אס.

"השמש מחייכת וכך גם הברכות, ונעבור לשלב ההוכחות", חורזת עמית ומיד מתעופפת אצלי ציפור קטנה בלב. ברור שהכי קל להסתלבט על הפורמט ועל החרוזים. מה זה פה, בדיחמין לשבת של דידי מנוסי? המקאמה לשבת של חיים חפר? מה זו העברית-של-שבת הזאת? ימין ושמאל רק חול וחול, אז הלו, להרגיע עם השלמי תודה לפני שלמישהו פה תבוא הג'ננה. אבל עמית תיהרג על זכותה לחרוז בכיף. זה אצלה בדם, אחרי הכל. אביה המנוח, אבינועם סלוצקי, שהיה קבלן לגיזום עצים, אלוף ההתיישבות העובדת בשחמט, ממקימי פלוגות הלילה של וינגייט, זורק הרימון הטוב בארץ ("עד היום לא קם לו יורש") ובן כיתה של משה דיין בנהלל, היה מסוג האבות שמצמידים פתקים מחורזים לסירים במקרר. טוב, אז במקרה הבת השאירה ראשונה פתק כמו: "פת קיבר לאבא היקר" (תעשו גוגל). תגובתו הכתובה: "צר לי צר על סיר הבשר המכונה פת קיבר. ממקום מושבו הקר לבית הורים נעקר, ובכל זאת בתודה ובשם האב והאם, ממני הטועם".

"אתה מבין איזה אבא היה לי?" היא שואלת. אני מתחיל להבין. בכל אזכרה לזכר אביה, היא מסכמת למענו את השנה החולפת, בחרוזים כמובן. גם התא הקולי שלה מוגש בחרוזים, וכך מגיעים רבים מזיכרונותיה. העובדה שהיא זוכרת כל פתק מדהימה לפחות כמו העובדה שגם פתקים של אחרים אליה היו מחורזים. עודד בן עמי, למשל, שהתקבל יחד איתה לגלי צה"ל לפני ארבעים שנה, חרז לה משהו אפרופו המלפפונים החמוצים שאביו כבש לכבודה - עם הסבר על כך שנערה מתוקה שכמותה ראויה לקצת חמיצות - ועמית מדקלמת כל מלה, כאילו המשלוח התקבל בזה הרגע.

להתלהב עם כל הלב

בקיצור, את הציניות והלגלוג שבאים לנו בטבעיות ויותר מדי בקלות, ימח שמם, יש להשאיר אצל הש"ג של אולפני קול ישראל בדרום הקריה בתל אביב (המזגן בבוטקה לא עובד), שגם הם נראים כמו שריד דמיוני לעולם שנעלם; כמו בסיס צבאי צעצוע, שרק מחכה שיפצ'וק ומיקי מהסרט "הלהקה" יתחילו לשיר "על המחנה נדלק ירח" ותיכף ירוצו פה צ'יזבטים, נזרוק עוד קיסם וקרטושקס למדורה ויהיה שמח. רק לפני כחודשיים התמוטט העיתונאי דני בלוך בחצר הזאת ממש, בדרך להקלטת תוכנית, ומת.

אבל אצל עמית הכל "קינוח קל עם רויטל", בהשאלה משם תוכנית נשכחת שהגישה עם מני פאר בגל"צ, במסגרת שירות מילואים אינסופי בצל מלחמת יום כיפור. את העליצות הטבעית שלה צריך לבקבק ולהכניס לסל הבריאות. כולה חיוניות ועזוז כשל מרקידת ריקודי עם מדופלמת, צחקוקים מידבקים, אור בעיניים ושמחת חיים בלתי ניתנת לעצירה שעשויה להיחשב פלילית במתחמים מסוימים. היא מסבירה שזו הגישה שלאורה התחנכה, אי אז בנתניה של פעם. שאם האלטרנטיבה היא לבכות, אצלה במשפחה תמיד מעדיפים לצחוק.

אבל גם אצלה במשפחה חושבים, באהבה כמובן, שלפעמים היא טיפה מגזימה. "אמא שלי אמרה לי יום אחד: קראת את הברכה להוא עם היום-הולדת בכזאת התלהבות, שאפשר לחשוב מי יודע מה. הוא לא זכה בפרס נובל, זה רק יום-הולדת לא חשוב במיוחד. ואני אומרת: כל ברכה חשובה. כל ד"ש הוא עולם ומלואו למישהו. אני כאן בשביל לשמח אנשים. זה לא עולה לי גרוש. אז למה לא? לא נפסיק להתלהב, על זה אני יכולה להתחייב".

אורי לוטן לימד אותה בגל"צ טריק של "לבוא אל המאזין במלואך", משהו שקשור למפתח הפה. בגל"צ של לוטן היה כנראה סקס, היו סמים וגם רוקנרול לא חסר, אבל רויטל סלוצקי, הקריינית הלא רשמית של העיר נתניה וכל טקסיה ועצרותיה, כלת מלגת הקריינות בתחרות הכישרונות הצעירים של "מעריב לנוער" ("עודד קוטלר החתיך העניק לי את המלגה בהיכל התרבות ונשק לי על היד. נשמתי פרחה מהתרגשות") עם פואמה על פנס רחוב שחיברה במו ידיה ("כי רציתי לקרוא משהו שאף אחד אחר לא יוכל לקרוא"), נשבעת, ולא בגאווה גדולה, שהיתה ילדה טובה וידה לא היתה בהילולות המתבגרים. מזכיר קצת את סיפוריה של הזמרת לולו, ילדה טובה גלזגו, שמצאה עצמה בטעות בלב האורגיות של הביטלס וחבריהם בשנות השישים העליזות ושאלה מי רוצה כוס תה.

אחרי ששיחקה בתיאטרון נוער מקומי לצד שלמה בראבא, התקבלה עמית סימולטנית לגל"צ וללהקה צבאית. חיידק הקריינות דיגדג יותר, במיוחד אחרי ניצול המלגה לקריאה מקצועית בתנ"ך. גם אחותה הצעירה ("כאחות היא לי") השחקנית והקומיקאית יעל עמית ("מבלבלים בינינו הרבה, ולא מזמן שאלה אותי מישהי ברחוב: זו את או שאת אחותך? עניתי לה שאני חושבת שאני אחותי"), התקבלה לגל"צ וללהקה צבאית והתלבטה ביניהם. היא באה לבקר את רויטל באולפן ושאלה אותה "למה את מחייכת אל המיקרופון?" תשובתה של עמית הקריינית: "לכי ללהקה צבאית, אחותי".

על הדלת של חדר הקריינים מודבק ציור חמוד ומחויך, מעשה ידיה להתפאר. הכיתוב: "כאן גרים בכיף הקריינים". החדר הוא לא בדיוק לשכה ואפילו לא ממש חדר. יותר ארון מטאטאים שהוסב לחלל עם שני כיסאות, תאים אישיים סטייל תיכון בוורלי הילס (מצד ילדי המשרתים), לוח שעם עם תמונות דחקאיות של קרייניות מאיזו השתלמות באילת, משהו עם עגלה וסוסה ובדיחה על קריירה באלטע-זאכן בצל משבר התעסוקה.

החדר מוקדש לזכרה של שוש עטרי ונקרא על שמה. תמונה גדולה שלה, עם חיוך ענק ומסנוור, תלויה על הקיר. "תאמין לי שלעומת מה שהיה פה קודם זה פאר והדר", היא אומרת, ואני מאמין לה ובאותה הזדמנות גם מבקש כוס מים, אם לא קשה. אוי לשחיתות. "שלא תגיד שלא מפנקים אותך ברשות השידור", שבה עמית עם מים בגביע קוטג'. נגמרו הכוסות. "מביאים אותך אל השוקת ואז - אופס", היא מגחכת לאות התנצלות. לחיים!

היא עולה לאולפן הקטן עם שקית מצ'וקמקת, ערימת דיסקים וניירות, מחליפה כמה מלים עם לירון המפיקה ויונתן הטכנאי, מעבירה את הטלפון הנייד למצב שקט ויאללה, בלגן (אבל לא בלגן בסגנון הווארד סטרן, חלילה). היא מעקמת את חוטמה לנוכח הנחתת ההוראה לשבץ פרסומת לרשת מגדלי דיור מוגן, בקריונו של דניאל פאר, מיד אחרי הפתיח. "יש רשת מגדלים ויש רשת ג', שם אנחנו נמצאים", היא מבצעת מעבר אלגנטי ככל האפשר.

עמית מרגישה כל כך בבית באולפן, שגם לי כבר נדמה שכאן נולדתי וכאן נולדו לי ילדי. "היינו ילדים וזה היה מזמן", מלווה שורה את תמונתו של יוסי בנאי בפוסטר מיוחד של השירות הבולאי התלוי על קיר האולפן, לצד עוד תמונה גדולה של שוש עטרי. "תן לנו אור ושמחת נעורים", אומרת השורה של עפרה חזה. וליד הבול של זהר ארגוב כתוב: "את הניחוח המתוק, הפרח בגני". עמית וניחוח קולה המתוק הגישו פעמיים את פסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח, כשעוד היה דבר כזה. הזדמנות חגיגית לאוורר את ה-ח' וה-ע', להיות ממלכתית וזוהרת. תמיד מנחה.

עוד על הקירות: שעון אנלוגי ושעון דיגיטלי (להזכירנו שלא 1979 עכשיו?), שלט "אסור לעשן" ותמונות געגועים ממוסגרות של זמרים לאהוד מנור. מעל החלון תלוי סדין עם לוגו של התחנה. המיקרופונים מכוסים בספוגים צהובים עם הסמל של קול ישראל. ברקע מתרוצץ טוני פיין עם מטפחת ראש צבעונית, וירדנה ארזי מגיעה להתראיין בתוכנית אחרת. אולי זו בכל זאת 1979?

אז מה השתנה? "בין להיט ללהיט" החליף את "בין תקליט לתקליט", כי אין יותר תקליטים. ובמקום גלויות יש טלמסר, מסרונים ומיילים. וזה הכל, בערך. כאילו כוכב האינטרנט מעולם לא הרג את כוכב הווידיאו שהרג את כוכב הרדיו.

יש דברים שלא אומרים

עמית היא הדבורה הכי פעלתנית בכוורת שלה. מכניסה ומוציאה דיסקים ("הכל ממוחשב, אבל אני אוהבת להיות בשליטה"), משוחחת עם מאזינים, מזמזמת ומפזמת את כל השירים, שולפת ומעתיקה ברכות מהמחשב, רושמת, מסדרת, מכבסת, תולה. על רקע פרסומת להופעות של פול אנקה - אם רטרו, אז עד הסוף - היא מספרת שקנתה כרטיסים לה ולאמה, מורה נערצת בגמלאות. "היינו גם בטום ג'ונס. ולא מזמן נסענו ביחד לרומא והתנהגנו כרומאיות, ואפילו ראינו את 'פנטום האופרה' בבודפשט, בהונגרית, והיה מדהים! היא הפרטנרית המושלמת לבילויים. ועם אחותי אנחנו שלוש הגרציות, לא מפסיקות לצחוק". והד"שים, הו, הד"שים. שלום וברכה למאזיני "לי ולך".

את הכלה הכי יפה. כמו מלאך נראית אתמול.

מזל טוב ליוסי חן להולדת הבן.

את אלופה, אומרת זו שמעריכה אותך.

בהצלחה בקורס מדריכי הירי.

לדינה המהממת, ברכות לקבלת ה... הגיע הזמן! (זה מה שאני חושב שזה?)

שמור לי על המשאית כמו שאני שומר לך.

לסימה מקרית שמונה, חולים עלייך.

שיהיה לך סוף שבוע מקסים. עבודה זה לא הכל בחיים. את חזקה ויודעת להחמיא ולנגן בקסילופון! מאחלת פרידה כמובן, שהיא הכי הכי משהו ("תחי הצניעות", מעירה עמית)

למחסנאי הכי הכי, תמשיך להיות גבר כמו שאתה.

טיפה של ניקיון בים של זוהמה - גם כך אפשר לראות את התוכנית, אם רק רוצים. עמית מלטפת, מתלבטת ("זה אושר לנצח או השמות אושר ונצח? אנחנו עם סימן שאלה, אתם עם סימן קריאה"), נוזפת ("אם לא תכתבו ממי הברכה איך נדע?") ומפייסת ("טוב, העיקר הכוונה") ומפלרטטת עם המתקשרים בשידור חי. "לא היית כמה ימים, מה קרה?" תובע מאזין מודאג. "גם לי מגיע לפוש קמעה", היא לא מהססת, ואחרי שהד"ש שלו מתארך יתר על המידה היא מתעניינת בחן, "נשארו אנשים ברמת גן שעוד לא נקבת בשמותיהם?" אנכרוניסטי? מי אנכרוניסטי?

"מה דחוף לאנשים לשלוח ד"שים ברדיו?" אני מכה את המומחית.

"זה נחמד ונעים, אתה גם עושה למישהו טוב על הנשמה וגם אומרים את השם שלך ברדיו, משמע אתה קיים. מה רע? מי שמחפש שישפילו אותו ויעלבו בו ויירדו עליו ויעשו ממנו חוכא ואיטלולא - לא בבית ספרי. יש מספיק תוכניות אחרות שישמחו לעשות את זה. לי זה לא מתאים, מצטערת".

אפרופו בית ספרך, יש משהו קצת מורתי בטון הכללי שלך, לא?

"מה, באמת? קולגה אחת טובת לב קראה לי לא מזמן רויטל המורתית או המורה רויטל ודי הופתעתי, אני מודה. זה נכון שקיים אצלי העניין הזה של קדושת המיקרופון, וקדושת השפה, וזה בכל זאת רדיו ממלכתי והכל, אבל בתוך עמי אני חיה. אפילו ויתרתי על ה-ר' המתגלגלת, זה היה המעוז האחרון ובכל זאת התפשרתי".

נשארה לך ל' מתגלגלת.

"אתה רציני? לא שמתי לב. גאוותי היא דווקא על ה-ח' הרכה שלי. אבל אני לא מורה קשוחה או מגעילה, נכון? אני המורה המדליקה. המורה המחליפה (מצחקקת). לא, באמת, אני זורמת וסופגת והולכת עם הזמן עד כמה שאפשר. אני לא באמת דינוזאור. אני יודעת מה זה 'האח הגדול' ואני שומעת את הקולות והצלילים שבוקעים משם. אין כמעט מלה שאני לא מוכנה לומר בשידור. רק מלה אחת, אולי".

מה המלה?

"אני לא יכולה להגיד אותה, אז אני אאיית לך. כ"ף, ו"ו, סמ"ך, יו"ד, ת"ו".

די! להגיד כוסית זה כבר סופר לגיטימי בימינו, זו לא מלת גנאי.

"בעיני זו מלה איומה, מעליבה ודוחה. אלי לשידור היא לא תיכנס ועל דל שפתי היא לא תעלה כל עוד זה תלוי בי. בהתחלה היו גם ברכות עם נגזרות של המלה - כוסון וכאלה. אני בחיים לא מצנזרת ברכות וד"שים, אבל יש כל כך הרבה מלים נרדפות ומצוינות בעברית לאותו דבר, שהרשיתי לעצמי לגעת בעדינות רק כשהמלה הזאת הופיעה. ורוצה לשמוע משהו מעניין? המלה הזאת הולכת ונעלמת מעצמה, מהתוכנית לפחות. המאזינים לא שומעים אותה, וכך היא חדלה להתקיים והם מפסיקים להשתמש בה בהתאם. זה ניצחון קטן בעיני. תרומתי הדלה לחינוך העם או איך שתקרא לזה".

היית ילדה כזאת שמתקנת לילדים האחרים את העברית שלהם?

"חס וחלילה! הייתי מאוד מקובלת, מה שנקרא, ובהחלט לא חנונית. טוב, אולי רק קצת חנונית. המורה להיסטוריה הכי סבל ממני. לא הפסקתי לדבר בשיעורים שלו. אז כשהתקבלתי לגלי צה"ל אמרתי לו: עכשיו תוכל להשתיק אותי בקלות, פשוט תסובב את הכפתור של הרדיו". העברית שלה זכתה לשבחים אפילו מפי אברהם אבן-שושן, המילון והאגדה.

בשנים האחרונות מצאה עצמה עמית מבוזבזת וקצת מתוסכלת, משוטטת בין מגזיני בוקר על דיני עבודה ברשת א', קריינות בקול המוסיקה, הגשת משדרים כמו "צומת המזרח התיכון" ותוכניות שימושיות על "הדום לרגליים ואדום ברגליים", כלשונה.

"אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר להיות ברדיו", היא אומרת, "ולקבל שכר על הזכות לקרוא קטעים מספרים ולשחק דמויות בתוכניות ספרות, למשל, נראה לי לפעמים טוב מכדי להיות אמיתי, אבל הרגשתי שרשת ג' נעלמה לי פתאום. באחד מחילופי השלטון אמרו לי שרוצים 'להצעיר' את התחנה. הביאו כל מיני צעירים שאינם קריינים ואינם אנשי רדיו, אלא רק צעירים, ופתאום כל זב חוטם פותח פה ומצפצף. אני לא מדברת על הקול, אפשר להתפשר גם עליו, אבל לא לכל אחד יש מה להגיד ולא כל אחד יודע איך להגיד את זה, עם כל הכבוד. מניסיונות ההצערה האלה נשאר לצערי רק השורש צ.ע.ר.

"ומה איתי? שאלתי, מה קרה, התחלתי לדבר ביידיש פתאום? לקול שלי נוספו קמטים? ואז בא נועם גילאור, המנהל החדש. הוא אמר לי, כמוך, שגם הוא גדל על ברכי או משהו מעודד הסמקה שכזה, והבטיח להחזיר את 'לי ולך' לאוויר. והוא עמד במלתו, וזה לא מובן מאליו ואני אסירת תודה לו על כך. התוכנית הזאת שומרת אותי צעירה. היא מעיין הנעורים שלי. באמת".

עמית כיכבה בילדותי המתרחקת גם בפניה ולא רק בקולה. היא הנחתה את "אות ועוד", שעשועון המספרים והאותיות הפופולרי בטלוויזיה החינוכית. חרף הזיכרונות הטובים ("אתה לא מאמין כמה תמונות קיבלתי של ילדות שנקראו רויטל על שמי"), עמית סובלת ממחלה כרונית הידועה בשמה הרפואי "חוסר מרפקים ואמביציה חלושה עד נטולת דופק". הצעות טלוויזיוניות נוספות לא הגיעו, והיא לא רדפה אחריהן. לפעמים נדמה שבכלל אין לה אגו. כשהש"ג ברשות השידור לא מזהה אותה ומבקש ממנה תעודת זהות בכניסה היא מאושרת, "כי ככה אני יודעת ששומרים עלי כמו שצריך ומרגישה בטוחה ומוגנת".

בינתיים, מי שלא האזין לרדיו כל השנים, לא יידע לעולם שעמית היא גם קומיקאית מחוננת ובדרנית בעלת שיעור קומה. באמתחתה לימודי משחק אצל נולה צ'לטון באוניברסיטת תל אביב, הופעה במחזה של טומי לפיד שנקרא "תפוס את הגנב" (נגנז בעקבות מלחמת יום כיפור, "וטוב שכך, כי התחלתי להשתעמם מוקדם מדי"), כיכוב בתוכנית ההומור המיתולוגית של דודו דותן, "לצון נופל על לצון" (שהניבה סיבוב הופעות של שנים ברחבי הארץ) וביצוע שלאגרים היתוליים היסטריים כמו "חיים יבין, האם תבין שהחיים אינם חיים ללא חיים יבין?" ו"נתפס לי הגב" (לפי הלחן של "staying alive" של הבי-ג'יז) ואפילו דואט רומנטי עם מאיר שטרית. כן, עמית היא גם זמרת מוכשרת, ומשוש עיניה בגלגול החדש של "לי ולך שיר וברכה" הוא הפרויקט המיוחד של הלחנת ד"שים נבחרים בחרוזים בידי איש התחנה יוג'י גבאי, המאפשר לה לזמר את התוצאות בעצמה.

בשידור שבו נכחתי שרה עמית: "שיראל, את נפלאה/ שיראל, את אהובה... מעריכים אותך על כל ההתמדה/ והלב פשוט אומר תודה... קשרים, גשרים אל הלבבות פתחת". היה מרגש, ואז עלה הג'ינגל "כסף קטן, רעש גדול" לקידום הפרסום ברדיו, שהזכיר את "פרסום על מסך הכסף עולה כסף אך שווה זהב" של אותם ימי התום שהיו ואינם.

עמית מציירת להנאתה, בעיקר נשים שמנות, מגדלת שני ילדים, נמרוד, כמעט בן 21 (עכשיו בתאילנד) ויובל (בינדר), 23, קריקטוריסט ואמן מולטימדיה שכמה מיצירותיו המופרעות והמבריקות ניתנות לדגימה ביוטיוב (בסרטון החדש, עם העקיצה הפוליטית, שיתף גם את אמו ודודתו). היא פרודה מבעלה, איש משרד הביטחון לשעבר, גרה בדירה שכורה ליד כיכר המדינה, נוסעת באוטובוסים ומביאה כריכים לעבודה. מרוב טקסים צבאיים שהנחתה אמר לה מוטה גור בזמנו שהוא "מכיר את הרגליים שלה בעל פה", אבל ראוותנות אהוד ברקית זה לא היא. איפה ישנם עוד קריינים כמו הקריינית ההיא?

כוכבת הרדיו האחרונה מתגעגעת לחברתה שוש עטרי ("ככה פתאום עזבה אותנו", אמרה בתוכנית לזכרה), שבמסגרת אחת מתוכניותיה גילמה דמויות כמו סבתא ממוצא הונגרי שמשיבה למכתבים פיקטיביים של מאזינים. "איכשהו מצאנו את עצמנו כל פעם מתחת לשולחן מרוב צחוק", היא משחזרת. "עם שוש היו המון צחוקים. גם בימים הקשים בעיקר צחקנו".

תפקיד כמו זה של עטרי ב"הכל דבש" היה יכול לעניין מאוד את עמית, שמורת טבע ייחודית שפתוחה תמיד להצעות אבל לא יודעת לזרוק כפפות. אז הנה אנחנו זורקים בשבילה. הבטחה: מי שירים יזכה. אם לא בשיר, לפחות בברכה.*



רויטל עמית היום


ימי 'לצון נופל על לצון'. עמית במרכז וסביבה, משמאל למעלה, בכיוון השעון: מאיר עוזיאל, אבשלום קור, יואל ריפל, דודו דותן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו