בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמיליו סילווה חיפש את הקבר של סבא שלו, והקים לתחייה את מלחמת האזרחים בספרד

לפני תשע שנים יצא אמיליו סילווה לחפש את הקבר של סבא שלו שנהרג במלחמת האזרחים. מה שהוא גילה שיחרר מכלאם שדים בני 60 שנה, שלח את השופט מספר אחת במדינה אל ספסל הנאשמים, גרם לגל של חפירות המוניות בקברי אחים, הסעיר את המערכת הפוליטית ואת החברה הספרדית כולה. אבל יותר מכל, הזכיר לכל מי שהספיק לשכוח עד כמה ממשיך הפצע של הגנרל פרנקו לדמם בלב הספרדי

תגובות

על המסך של המחשב הנייד מתחלפות בזו אחר זו תמונות של קשישים עומדים לצד בורות פתוחים שבתוכם שלדים חשופים למחצה. אמיליו סילווה מכיר כל אחד מהם ואת הסיפור שלו. "האיש הזה הגיע עם תמונה של אבא שלו. המכתב האחרון שהתקבל מהאב היה מהאזור הזה, אז הוא חשב שאולי הוא קבור שם"; "וזה צרפתי שנלחם עם הבריגדות הבינלאומיות. הוא מת לפני כמה חודשים. בגיל תשעים הוא הצטרף אלינו לחפירות למשך עשרים יום"; "אה, והאיש הזה הרשים אותי מאוד. הוא היה בן אחת-עשרה כשהפלנגות הפשיסטיות של פרנקו חיפשו נשק אצלם בבית ולקחו את אבא שלו. הוא רץ אחרי המשאית שלהם עד שנגמר לו הכוח, וכשחזר ראה את הבית שלו בוער. כל השנים הוא לא סיפר לילדים שלו שסבא שלהם קבור לצד הכביש שעליו הם הלכו כל יום לעבודה. רק שלושה ימים לפני שפתחנו את הקבר, ב-2002, הוא סיפר להם".

כבר תשע שנים שארגונים אזרחיים בספרד מחפשים, מאתרים וחופרים קברי אחים מימי מלחמת האזרחים, שפרצה ב-17 ביולי 1936. עשרות קברים כבר נמצאו ונחפרו. באחרונה מתבצעת חפירה בקבר האחים שבו, כך משערים, קבור גם פדריקו גרסיה לורקה, המשורר והמחזאי הנודע, שככל הנראה הוצא להורג על ידי המורדים הפשיסטים בתחילת מלחמת האזרחים ומאז הוא בגדר "נעדר". מספר הנעדרים מהמלחמה ומשנות הדיקטטורה שבאו בעקבותיה נאמד ב-120 אלף. רבים מהם נהרגו בקרב, אך רבבות היו אזרחים - פעילים פוליטיים, אנשי איגודים מקצועיים, תומכי הרפובליקה - שהוצאו להורג או מתו כתוצאה מתנאי המאסר, עבודות פרך, רעב ועינויים.

עם חשיפת הקברים נחשפים גם היסודות העדינים שעליהם כוננה הדמוקרטיה הספרדית בשנות ה-70 המאוחרות - הדחקת העבר, שלילת הזיכרון ופחד מחיטוט בפצעים ישנים. את נעיצת האת הראשונה במלחמת החפירות המחודשת הזאת נעץ סילווה לפני תשע שנים, אז חשף את קבר האחים הראשון - זה שבו היה קבור סבו, והביא לזיהוי הגופה בבדיקת די-אן-איי. סילווה, בן 44, אירגן והשתתף מאז ביותר מ-60 חפירות קברים, והוא ממוביליה של תנועה שמטלטלת את החברה הספרדית ומציבה אתגר לפני המוסדות החזקים ביותר במדינה: הכנסייה, האקדמיה, התקשורת והמערכות הפוליטיות והמשפטיות. את הגוף שהקים, "הארגון לשיקום הזיכרון ההיסטורי", מנהל סילווה מדירתו הצנועה בפרבר צפוני של מדריד.

איך כל זה התחיל?

"אני עיתונאי. לפני עשר שנים עזבתי את מקום עבודתי כדי לכתוב רומן. עוד לא גמרתי אותו, אבל מאז החיים שלי הם כמו רומן. נסעתי צפונה לאזור הכפר של סבי, אל ביירסו במחוז לאון, כדי לשאול אנשים על החיים בתקופת מלחמת האזרחים ובשנים שאחריה. אחד האנשים שפגשתי אמר לי 'אני יודע איפה סבא שלך קבור'. נסענו לכפר קטן באזור ומצאנו את המקום, ליד הצטלבות של שני כבישים. התקשרתי משם לאבי - הוא היה בן עשר כשסבא נהרג - ואמרתי לו: אני עומד ליד קבר האחים שבו קבור אבא שלך. הוא היה בהלם".

מי היה סבא שלך?

"הוא היה אדם רגיל. היתה לו חנות 'קולוניאלית', כמו שקראו לזה אז, שבה מכר כל מיני מוצרים מיובאים מכל העולם. הוא היה פעיל במפלגת 'השמאל הרפובליקאי', שהיום היתה נחשבת מתונה יחסית, אבל אז נחשבה די רדיקלית. למשל, הוא נאבק כדי שיקום בית ספר חילוני בכפר שלו, כי היו שם רק בתי ספר קתוליים. מיד עם פרוץ המלחמה, הפלנגות שנלחמו לצד פרנקו השתלטו על הכפר. הם התחילו לדרוש מסבא שלי שייתן להם בחינם מוצרים מהחנות שלו, וגם גבו מס גבוה תמורת ה'שירותים' שלהם. אלה האנשים שיותר מאוחר גם הוציאו אותו להורג אך ורק בשל השתייכותו הפוליטית, והשליכו אותו לבור עם עוד 13 גופות".

מצאת את מקום הקבר שלו. מה עשית אז?

"פירסמתי מאמר בעיתון מקומי, ובסופו הוספתי את מספר הטלפון שלי. מבין אלה שהיו קבורים עם סבא שלי, ידעתי את השמות של שלושה אנשים נוספים בלבד, קיוויתי שעוד קרובים ייצרו איתי קשר. למחרת התקשר אלי ארכיאולוג ואמר לי, 'אני יכול לעזור לך לפתוח את הקבר, ואשתי היא אנתרופולוגית-משפטית'. בשבילי זה היה כמו נס".

וזהו סוף הזיכרון

זו לא היתה ההתארגנות הראשונה לפתיחת קברי אחים מתקופת מלחמת האזרחים. "היו ניסיונות כאלה בעבר", אומר סילווה. "אחרי הבחירות המקומיות הדמוקרטיות הראשונות ב-79', כשמפלגות שמאל ניצחו בערים, כמו למשל במדריד, או בכפרים, היו אנשים שאמרו לעצמם: זה הזמן, זו ההזדמנות לחפש את הנעדרים. ואז, בלי ארכיאולוגים מקצועיים או ציוד טכני, הם פתחו קברי אחים באתים וטוריות והעבירו גופות לקבורה מכובדת. זו היתה תחילתה של התארגנות אזרחית גדולה, בעיקר בצפון, אבל כל זה נעצר עם ניסיון ההפיכה של 81', ארבע שנים אחרי המעבר לדמוקרטיה, כשהפרנקיסטים המיליטנטים נכנסו לקונגרס עם רובים. הם השתיקו לא רק את חברי הפרלמנט אלא גם את הציבור. כולם בספרד הבינו את המסר, והחפירות הופסקו. היה צריך להגיע דור חדש, דור הנכדים, כדי להמשיך במלאכה. אנחנו דור שמעולם לא לימדו אותו על מלחמת האזרחים. סקר מ-2006 הראה שיותר משליש מהאוכלוסייה הבוגרת בספרד לא למד מעולם על הרפובליקה השנייה, על מלחמת האזרחים ועל הדיקטטורה".

אם לא למדת על זה אף פעם, מה משך אותך לחקור את הסיפור של סבא שלך?

"תמיד התעניינתי בזה. הייתי בן עשר כשפרנקו מת, ואבא שלי התחיל לספר לי סיפורים על סבא שלי. כשהיינו נוסעים לכפר שלו בקיץ הייתי מחפש שם ניירות, וגם מצאתי לא מעט. מצאתי גם את החותמת של החנות שלו. החנות כמובן הוחרמה על ידי הפלנגות, כפי שנעשה לרכוש של רפובליקאים רבים.

"התחלתי בחפירה מתוך עניין פרטי. רציתי למצוא את העצמות של סבא שלי, לקבור אותן לצד העצמות של סבתא שלי, ולהמשיך בחיים שלי. אבל מה שקרה הוא, שבמשך שני סופי-השבוע של החפירה באו עוד קרובים של נעדרים מהסביבה, והחלטנו להקים ארגון שיעזור להם למצוא את גופות יקיריהם. חשבנו אז שזו בעיה מקומית. אני לא שמעתי עד אז דיבורים על נעדרים בספרד.

"בהתחלה פתחנו את הקברים שבאזור אל ביירסו. פניתי לכל אמצעי התקשורת בספרד - עיתונים, תחנות רדיו וטלוויזיה - וכולם התעלמו מהעניין. היחידים שגילו עניין בחפירות היו ערוצים זרים. ב-2002 הצלחתי לשכנע עיתונאי מהעיתון 'אל פאיס' שיפרסם כתבה על מחנה קיץ בינלאומי שאירגנו לפתיחת כמה קברי אחים, ומאז הכל השתנה. בקיץ ההוא לא היה ערוץ טלוויזיה ספרדי שלא דיווח עלינו, ואז גם שברנו, פחות או יותר, את קשר השתיקה סביב הנעדרים".

אחר כך, מספר סילווה, החליטו לפנות אל האו"ם, כדי שידרוש מממשלת ספרד לפעול לפי החלטה 47/133 מ-92', הקוראת לכל המדינות החברות בארגון לעשות כל שביכולתן כדי לאתר אנשים שהועלמו בכוח. "ממשלת הימין של חוסה-מריה אסנאר אמרה לנו אז בתגובה: 'החברה הספרדית רוצה להסתכל אל העתיד'. אבל בעודו אומר לנו את זה, הפעיל אסנאר במשרד ההגנה מחלקה מיוחדת לאיתור חיילים נעדרים שנלחמו לצד היטלר בחזית המזרחית".

מדבריך משתמע שמורשת פרנקו עדיין חיה וקיימת בחוגי הימין.

"כן, אבל גם במפלגות השמאל. יש לנו הרבה 'פרנקיסמו'. ב-77' התקיימו הבחירות הפחות-או-יותר דמוקרטיות הראשונות אחרי הדיקטטורה. אני אומר פחות-או-יותר כי מפלגות רפובליקאיות לא הורשו להשתתף בהן. גם מפלגות השמאל - הקומוניסטים והסוציאליסטים - לא רצו לראות מפלגות רפובליקאיות. למשל, המפלגה שסבא שלי היה חבר בה, 'השמאל הרפובליקאי', לא הורשתה להשתתף אף על פי שראש הממשלה האחרון של הרפובליקה השנייה, מנואל אסניה, השתייך אליה.

"החוק הראשון שהפרלמנט שנבחר אז העביר היה חוק החנינה, שאושר באוקטובר 77' וחל על כל הפשעים שנעשו בזמן הדיקטטורה של פרנקו. הסוציאליסטים והקומוניסטים תמכו בחוק והציגו אותו כניצחון גדול של השמאל, כי בזכותו שוחררו מהכלא 89 אסירים פוליטיים מהשמאל. אבל למעשה הוא נתן הגנה לאלפים על גבי אלפים של רוצחים, מענים ואנשי עסקים שהרוויחו הון מהדיקטטורה. מתוך 45 החברות הכי חשובות בבולסה (הבורסה לניירות ערך במדריד), חמש העבידו אסירים פוליטיים עד 67'. חלק גדול מ-180 הקילומטרים של מוביל המים גואדלקיביר באנדלוסיה נבנה על ידי אסירים פוליטיים, כמו גם שדה התעופה של סנטיאגו דה קומפוסטלה ועוד הרבה מאוד בניינים פרטיים וציבוריים. אף אחד לא אמר 'סליחה', ואף חברה לא נתנה יורו אחד כפיצוי. כל זה בגלל חוק החנינה, שאיפשר גם את המצב שבו הגופה של סבא שלי היתה זרוקה באיזה בור במשך שלושים שנה של דמוקרטיה.

"כך שלמפלגות השמאל יש עדיין פרנקיסמו בראש. אחרת איני מבין איך במשך 18 שנה ראש ממשלה סוציאליסט עובר כל יום ליד אנדרטת הניצחון של הפשיסטים, שנמצאת ליד המשכן שלו ומהללת הרג של מאות-אלפי אנשים ומייצגת את הרס ההזדמנות הפוליטית והתרבותית הכי גדולה שהיתה למדינה הזאת, ושאולי לא תחזור. המדינה הזאת מלאה בינוניות פוליטית ותרבותית כי פרנקו השמיד את הדור הכי מבריק שקם כאן.

"כל המפלגות כאן עדיין משותקות על ידי התרבות הפוליטית של עידן פרנקו. כשהפעילות שלנו התחילה לתפוס תאוצה, הקומוניסטים והסוציאליסטים הקימו ארגונים דומים, אבל במטרה להחליש אותנו. הם מתנגדים לפתיחת הקברים ואומרים שצריך לחכות לחקירה ממשלתית. קראו לנו גם 'הניאו-ליברלים של הזיכרון'. אבל כל מה שאני אומר להם הוא שאני לא יכול לתת לכל האנשים האלה, שכל החיים מחכים לדעת מה עלה בגורל ההורים או הסבים שלהם, לחכות עד שהממשלה תזוז".

מה ביחס לממשלה הנוכחית של חוסה-לואיס ספטרו ו"חוק הזיכרון ההיסטורי" שהיא חוקקה לפני שנתיים, שמגנה במפורש את הדיקטטורה של פרנקו ומביע את מחויבות המדינה למציאת הקברים וזיהוי הקורבנות?

"בחוק הזה הם מתחייבים 'להקל' על מלאכת שיקום ושימור הזיכרון. מה זאת אומרת להקל? אני לא יודע, אולי זה רק לעמוד בצד ולמחוא כפיים לנו, הקורבנות שמשקמים את עצמם. כתוב גם בהקדמה לחוק, שהזיכרון הזה הוא פרטי ומשפחתי, לא ציבורי. אני יכול לזכור את סבא שלי בבית, עם הבת שלי ואבא שלי, אבל לא לצאת לרחוב ולהזכיר אותו שם. זו רוח החוק. להשוואה, תאר לך מנהיג ספרדי, מכל מפלגה שהיא, אומר לקורבנות של ETA (המחתרת הבאסקית) או של ה-11 במארס (ב-2004, הפיגוע של אל-קאעידה בתחנת הרכבת במדריד): 'אתם יכולים לזכור את הבנים, האחים, והאבות שלכם רק בבית'. זה הרי לא יעלה על הדעת. אבל אנחנו, הרפובליקאים, אנחנו צריכים להחביא את הזיכרון שלנו מהציבור".

120 אלף נעדרים

זו הסיבה לכך שארגונו של סילווה אינו מסתפק במציאת הקברים וזיהוי הגופות. ב-2004, הוא מספר, כינסו 25 אלף בני אדם לאירוע זיכרון מיוחד. "היו שם 7,040 רפובליקאים מעל גיל 80, וכולנו אמרנו להם 'תודה רבה על כך שבניתם את הדמוקרטיה הראשונה בספרד'. אם תצא היום לרחוב ותשאל אנשים מתי היתה הדמוקרטיה הראשונה בספרד, הם יענו לך שאחרי מותו של פרנקו. אף אחד לא לימד אותם שבשנות השלושים כבר היתה כאן דמוקרטיה מתקדמת ביותר. הבורות הזאת היא תוצאה של מדיניות מוכוונת מלמעלה. הנה תראה כאן (סילווה מביא ספר לימוד של בתו שבו יש תמונה של פרנקו עם היטלר), זה שמראים את הקשר הפשיסטי זו התקדמות, אבל לא תמצא כאן אף מלה על כך שבספרד יש 120 אלף נעדרים.

"ויש עוד בעיה. מכרו לנו סיפור יפה של המעבר לדמוקרטיה, שבו המנצחים והמפסידים במלחמת האזרחים מתכנסים ומחליטים לשכוח ולסלוח למען הדורות הבאים. אבל אלה לא היו המנצחים והמפסידים, אלא המנצחים וצאצאיהם שתפסו את עמדות המפתח במפלגות של המפסידים. למשל, פליפה גונסלס (ראש הממשלה הסוציאליסטי בשנים 82'-96') היה בן של חייל של פרנקו. אפילו בממשלה הנוכחית, סגנית ראש הממשלה היא בת של פרנקיסט, שר הפנים הוא בן של פרנקיסט, יו"ר הפרלמנט הוא בן של פרנקיסט, השר למנהל ציבורי הוא בן של ראש עיר פלנגיסט, ויש עוד הרבה. אז יחסי הכוחות כאן ברורים מאוד. בעצם, הסכמת הצד המפסיד לשכוח ולסלוח נכפתה עליו על ידי הצד המנצח וממשיכיו".

לפני כשנה פתח השופט בלתסאר גארסון בחקירה של פשעי משטרו של פרנקו. גארסון הוא השופט הידוע ביותר בספרד, בעיקר בזכות השימוש הנרחב שעשה בסמכויות השיפוט הבינלאומיות שמקנה החוק הספרדי. הוא התפרסם בעולם ב-98' כשהוציא צו מעצר נגד הרודן הצ'יליאני הגולה אוגוסטו פינושה. מאז הוא האשים קצינים ארגנטיניים בפשעים נגד האנושות, תבע פעילי אל-קאעידה ספרדים שהיו עצורים בגוואנטנמו, ושקל לפתוח בהליכים, בין השאר, גם נגד סילביו ברלוסקוני, הנרי קיסינג'ר ובכירים בממשל בוש.

גארסון עורר התנגדויות וביקורת. ביקורת נפוצה נגדו היתה על כך שבעודו רודף אחרי מפרי זכויות אדם בעולם כולו, הוא אינו מעז לגעת ברקורד המפוקפק של מדינתו שלו. פתיחת החקירה בשנה שעברה יכלה להיות המענה שלו למבקרים, אולם בעקבות לחץ ציבורי ופוליטי שהופעל עליו הוא נסוג מכוונתו והודיע שהוא משאיר את העניין לטיפולם של בתי המשפט המחוזיים. כיום עומד גארסון עצמו בסכנת אישום בשל חריגה מסמכות, בעקבות תלונה של שני ארגוני ימין שמרניים: "ידיים נקיות" ו"חירות וזהות". בספטמבר הוא התייצב בבית משפט לחקירה אצל שופט, שתקבע אם יוגש נגדו כתב אישום. תהיה אשר תהיה הפסיקה, הניסיון והכישלון של גארסון מחזקים את הדעה שספרד עוד לא מוכנה להתמודד עם העבר הלא כל כך רחוק שלה.

מתנגדי החקירה טוענים שהיא מחיה את השסעים הישנים, שספרד נזקקה לזמן רב כל כך כדי להתגבר עליהם, ואף עלולה להחזיר את החברה לימים הסוערים שלפני מרידת פרנקו - תקופה שבעיני אמיליו סילווה היא גן עדן האבוד של הרפובליקה הספרדית קצרת-השנים, אך בעיני רבים אחרים בספרד מסמלת את הסכנה הטמונה במאבקים אידיאולוגיים, בפלגנות פוליטית ובניסיון רדיקלי מדי לערער את מוקדי הכוח השמרניים.

ההמנון "חירות ללא שנאה", שליווה את תקופת המעבר מהדיקטטורה לדמוקרטיה, שיקף את הפחד ממלחמת אזרחים נוספת, מהצתת המחלוקות הישנות. אתה יכול בכל זאת להבין את הפחד מהעיסוק בעבר?

"לא, אני לא יכול. השיח הזה הוא מלכודת. אני לא רוצה עוד מלחמה, אני רוצה צדק. זה הכל".

ממה בעצם אנשים פוחדים כל כך?

"הסיבה שיש הרבה פחד היא שהאנשים אף פעם לא הרגישו שהשלטון פועל לצדם. בוודאי שלא בתקופת הדיקטטורה, אבל גם לא מאז שיש דמוקרטיה. תמונה אחת של ראש הממשלה עם קורבנות פרנקו תביא לשינוי אדיר, הוא הבטיח לעשות את זה אבל עוד לא קיים. זו אחת ההשפעות החיוביות של פרשת השופט גארסון. אנשים רבים הרגישו בפעם הראשונה שמישהו בעל כוח, שופט, עומד לצדם. תראה את הקלסרים האלה. יש לנו כאן עשרת-אלפים דו"חות על נעדרים, שאותם מילאו קרובי משפחה שלהם מאז שהקמנו את הארגון. 2,500 מהם הגיעו אלינו במשך אותם שלושה חודשים שגארסון עבד על הנושא. הקורבנות הרגישו שגארסון מסמן להם שאפשר לפעול. כל מייל שקיבלנו אז התחיל במלים: 'אני מרגיש שהגיע הזמן'".

מה לדעתך יקרה עכשיו לשופט גארסון?

"שום דבר. רק יצבטו לו קצת באוזן ויגידו לו שהוא הלך רחוק מדי, אבל לא יותר מזה. יש יותר מדי ארגונים בינלאומיים שיקומו להגנתו אם יפתחו בהליכים נגדו. אבל הוא לא יהפוך את העניין למסע צלב אישי שלו. זה בסך הכל עזר לו לחזק את הדימוי של הקדוש המעונה והנרדף".

מה דעתך על השימוש הנרחב בסמכויות שיפוט בינלאומיות בספרד? בישראל כמובן עסקו הרבה בדרישה להאשים את המעורבים בחיסול סלאח שחאדה ב-2004, אבל היו גם תביעות בקשר למקרים בארצות אחרות.

"כן, בטיבט, רואנדה, גואטמלה. זו דרך של העמדת פנים: אם אני ארדוף צדק כלפי חוץ זה ייראה כאילו שזה קורה גם בפנים. אתן לך דוגמה. חודשיים אחרי שספטרו נבחר לראשות הממשלה ב-2005 הוא נסע להשתתף בטקס לציון 60 שנה לשחרור מחנה הריכוז מאוטהאוזן. 14 אלף אסירים רפובליקאים נשלחו לשם מצרפת אחרי הכיבוש הנאצי, בגלל שפרנקו הכריז עליהם 'חסרי מדינה'. הרכבות הראשונות ממערב אירופה למאוטהאוזן היו מלאות ספרדים, אבל אין אף מוזיאון שואה בעולם שמזכיר אותן. על כל פנים, ספטרו נסע לשם לטקס עם כל מנהיגי העולם, אבל מה עם 174 מחנות הריכוז של פרנקו, שהיו על אדמת ספרד? הם אמנם לא היו מחנות השמדה אלא מחנות 'חינוך מחדש', אבל בשניים מתוכם נרצחו המון המון אנשים. למה אף מנהיג ספרדי לא הצטלם פעם אחת עם הקורבנות מכאן?"

מה בדבר האקדמיה, שם התחולל שינוי בגישה?

"לא כל כך. אני בקשר עם הרבה מאוד דוקטורנטים מכל העולם, אבל אפילו לא אחד מספרד. אולי יש כאלה, אבל הם לא בקשר איתי. השיקול שעדיף לך לחקור נושאים פחות רגישים אם אתה לא רוצה שייסגרו בפניך הזדמנויות עדיין חזק כאן. יש לנו פרויקט משותף של איסוף עדויות מוקלטות עם אוניברסיטת סן דייגו, כי לא יכולנו לעשות את זה עם אף אוניברסיטה כאן.

"אבל בזה שהתחלנו לחפש את קברי האחים פתחנו דיון ציבורי על העבר. בחמש השנים האחרונות מתחולל כאן שינוי חברתי. לפני שש שנים, ביום השנה למותו של פרנקו, לא היתה תוכנית אחת עליו בטלוויזיה. היום כבר יש הרבה מאוד".

אתה נשמע אופטימי.

"כן, כן. יש עכשיו הרבה סרטים דוקומנטריים, ספרים וגם סרטי קולנוע. דוגמה ידועה היא 'המבוך של פאן'. גיירמו דל טורו, הבמאי של הסרט, גדל במקסיקו ולמד בבית ספר שלימדו בו הרבה גולים רפובליקאים מספרד. הוא עשה כבר שני סרטים על מלחמת האזרחים, והסרט הבא שלו על הנושא יתחיל בסיפור של קבר אחים".

רוצים צדק אמיתי

הדרישה להכרה ב"אמת היסטורית" באה, כמו במקרים אחרים, כשבעקבותיה ציפייה ל"צדק היסטורי". מהפכה בזיכרון ההיסטורי לא תיעצר בבתי הספר בספרד אלא תימשך אל תוך בתי המשפט, והיא עשויה להציף אותם בכתבי אישום ותביעות פיצויים. ההיסטוריון האמריקאי טוני ג'אדט הזהיר מפני הסכנה שהלקחים החשובים מהטרגדיות של המאה ה-20 יפוספסו אם חקר ההיסטוריה ימשיך להיות מגויס בעיקר למפעלי זיכרון והנצחה של קורבנות מקבוצה זו או אחרת. סילווה, כך נראה, אינו חושש מכך.

המטרה שלכם היא רק לשקם את הזיכרון ההיסטורי, או שאתם רוצים גם צדק משפטי?

"אנחנו רוצים צדק אמיתי. אני חושב ששבעים שנה אחרי מלחמת האזרחים אנחנו זכאים לסוג כלשהו של עשיית צדק. זה הכרחי כדי שהדמוקרטיה שלנו תתבגר ותתחזק. הכי חשוב זה להפיץ את הידע בציבור. אני מעדיף שהבת שלי תלמד בבית הספר על הרפובליקה השנייה ועל מלחמת האזרחים על פני כל אנדרטת אבן. הזיכרון הקולקטיבי הוא האנדרטה הכי חשובה".

מה בדבר פיצויים לקורבנות?

"אם אלך לבית המשפט לזכויות אדם של האיחוד האירופי בשטרסבורג, ממשלת ספרד תצטרך לשלם הרבה כסף. אני והמשפחה שלי לא רוצים כסף. אבל יש קורבנות השרויים במצב כלכלי קשה מאוד בגלל משטר האפרטהייד של פרנקו. הם לא יכלו ללמוד, לא יכלו לקבל עבודה, וחיו בפחד וללא זכויות. האפליה היתה רצחנית. למשל, בשנות ה-50 הדיקטטורה לא חיסנה כראוי ילדים ממשפחות רפובליקאיות מפני נגיף הפוליו. היה גם פסיכיאטר מפורסם מאוד, אנטוניו ואייחו נחרה, אבי הפסיכיאטריה בספרד, והוא פיתח תיאוריה על 'גן מרקסיסטי', שבעקבותיה נחטפו 30 אלף ילדים מאסירות רפובליקאיות ונמסרו לאימוץ למשפחות קתוליות. במקרים כאלה אני חושב שחייבים לתת פיצוי כספי. גם במקרים של חברות פרטיות שהעבידו אסירים פוליטיים בפרך".

יכול להיות שהמחסום העיקרי להכרה בעבר הוא לא הפחד והפרנקיסמו שיש לאנשים בראש, אלא ההשלכות המשפטיות והכלכליות שעלולות להיות להכרה כזאת?

"לא, וגם לא חישבנו אף פעם מה עשויות להיות ההשלכות הכלכליות של תביעות פיצויים. יש לי דאגות אחרות".

אילו ידעת שהאמת כולה תצא לאור, שכל הנעדרים יזוהו ויובאו לקבורה מסודרת, שספרי הלימוד ייכתבו מחדש ושזיכרון הרפובליקה השנייה וקורבנות הפשיזם יונצח, אולם בתמורה תישאר על כנה החנינה לאלה שנטלו חלק בפשעים או שהרוויחו מהם - היית מסכים לכך?

"דיברתי קודם על עשיית צדק, אבל היא לא חייבת להיעשות באמצעות ענישה. עם זאת, ברור שחייב להיעשות צדק. לא יכול להיות שאנשים שביצעו פשעים כאלה לא ישאו בתוצאות שלהם. אבל יש שני דברים שאני אישית אובססיבי ביחס אליהם: מציאת הנעדרים והכנסת הנושא הזה לתוכניות הלימודים. זה מה שאמרתי גם בפגישות עם נציגי הממשלה.

"השיח שמופנה כאן נגדנו תמיד משרת אינטרס של מישהו. כך היה גם בארגנטינה ובצ'ילה. הם אומרים: 'בואו נתחיל מחדש'. אנחנו עונים, אוקיי, אבל ביצעתם המון פשעים, והם אומרים: 'אנחנו יודעים, אבל יותר טוב שנשכח מזה ונפתח דף חלק'. ברור, כי אתם אלה שביצעו את הפשעים. וככה בדיוק האפרטהייד נמשך. יש כאן 120 אלף משפחות שיקיריהן נעדרים כבר עשרות שנים, והן לא מקבלות שום סיוע מהמדינה. היום, כשמישהו נרצח כאן המשטרה הופכת את העולם כדי למצוא את הגופה שלו. זה מצוין, אבל זה צריך להיות שווה לכולם".

ומה היחס להרוגים של הצד השני?

"ההרוגים מהצד של פרנקו זכו לאנדרטאות והמשפחות שלהם קיבלו הכרה והטבות מהמשטר, בעוד שאנחנו נאלצנו לשתוק ופחדנו לפתוח את הפה. יש מלה אחת שמבטאת לדעתי את הכל: expreso. יש לה משמעות כפולה: היא גם 'אני מבטא' וגם 'אסיר-לשעבר' - preso-ex. אם אתה מבטא, אתה משתחרר. אם לא, אתה נשאר כלוא. אני חושב שאי אפשר בכלל לבנות שלום על בסיס של השתקת העבר".*

 


 

הרפובליקה השנייה שמונה שנים סוערות, חצי מיליון הרוגים

ב-1931, לאחר התחזקות כוחות השמאל, ויתר המלך אלפונסו ה-8 על כיסאו ויצא לגלות. בעקבות זאת הוקמה בספרד הרפובליקה השנייה (הראשונה החזיקה מעמד שנתיים ב-1873-1874), עם חוקה שקבעה הפרדה בין דת למדינה, זכות בחירה מלאה לכל, חופש ביטוי והתאגדות ומתן אוטונומיה למחוזות הבדלניים. בבחירות של 1934 ניצחו מפלגות הימין השמרני, אבל בינואר 1936 התחולל מהפך נוסף: מחנה השמאל, שהתלכד הפעם ב"חזית עממית", זכה בבחירות ברוב זעום.

ב-17 ביולי פתחה קבוצת קצינים בכירים, בראשות הגנרל פרנסיסקו פרנקו, במרד נגד הממשלה הנבחרת. המורדים קיבלו סיוע צבאי מגרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, כולל רבבות חיילים, ונהנו גם מסיוע עקיף של בריטניה וצרפת, שאכפו באדיקות אמברגו על אספקת נשק וכסף לממשלה הרפובליקאית. הצבא הרפובליקאי, שהתארגן בקושי רב תוך כדי המלחמה, נאלץ להסתפק בסיוע מברית המועצות וברבבות מתנדבים שהתגייסו לבריגדות הבינלאומיות כדי להשתתף במאבק נגד הפשיזם.

ב-1939 הוכנעו כוחות הרפובליקה. מספר הקורבנות של המלחמה מוערך בחצי מיליון, שרבים מהם היו אזרחים שנהרגו בהפצצות אוויריות או הוצאו להורג רק בגלל שתמכו, או נחשדו בתמיכה בצד הלא נכון. אחרי הניצחון הקים פרנקו משטר דיקטטורי חד-מפלגתי, שהחזיק מעמד עד מותו ב-1975. לאחר מכן הוכתר למלך חואן קרלוס, נכדו של המלך אלפונסו ה-8, שהחל בהעברת המדינה למשטר דמוקרטי.



אמיליו סילווה. סבו אמיליו בתמונה הקטנה נאבק להקמת בית ספר חילוני בכפר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו