בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עלילות כתב "ניו יורק טיימס" דייוויד רוד בשבי הטליבאן | ההתקפה מהאוויר שהעמידה אותי בסכנת חיים

מטוס אמריקאי ללא טייס, שהפציץ את המתחם שבו הוחזקנו, העמיד אותי בסכנת חיים: אם נהרגו נשים וילדים, לוחמי הטליבאן ידרשו את ראשי * פרק רביעי בסדרה

תגובות

שני פיצוצים מחרישי אוזניים החרידו את המתחם שבו הוחזקנו כבני ערובה בידי הטליבאן. שומרי ואני השתטחנו ארצה, כשמבעד לחלון עפו עלינו רגבי אדמה.

"דאוד?", קרא אחד השומרים את שמי בערבית, "דאוד?"

"אני בסדר", עניתי, "אני בסדר".

מיריעת הפלסטיק שכיסתה את החלון נותרו רק קרעים. הרצפה כוסתה שברים ורסיסים. מבחוץ נשמעו צווחות אשה. תהיתי אם גם טאהר לודין ואסד מנגל, שני האפגנים שנחטפו אתי, נותרו בחיים. אחד השומרים אחז בנשקו ופקד עלי לצאת החוצה.

אשר יגורנו בא לנו. טילים שירה מטוס אמריקאי ללא טייס החטיאו את מטרתם והתפוצצו כמה מאות מטרים מהבית שלנו, בכפר נידח באזורים השבטיים של פקיסטאן. נראה היה שבהתקפה נהרגו עשרות. כעת, הלוחמים ידרשו לרצוח אותנו כנקמה. טאהר ואסד נראו מודאגים. איש מאתנו לא נפגע בהתקפה, אבל ידעתי ששלושתנו לא נישאר בחיים עוד זמן רב.

זה היה ב-25 במארס 2009. חודשים זרעו המטוסים ללא טייס (מל"טים) חרדה באזור. קולם נשמע היטב כשחגו מעלינו. לעין בלתי מזוינת הם נראו כנקודות קטנות בשמים, אבל טווח טיליהם היה כמה קילומטרים. ידענו שאנו עלולים להיכתש בכל רגע.

השומרים היו משוכנעים שהמל"טים מכוונים את טיליהם אלי. ארצות הברית רוצה להרוג אותי, אמרו, כי מותי ישים קץ להשפעה העצומה ששבוי אמריקאי אחד הקנה, לדעתם, לחקאני, פלג הטליבאן שהחזיק בנו. כל פעם שהופיע מל"ט בשמים, פקדו עלי להיכנס מיד פנימה. השומרים היו משוכנעים שהמצלמות שלו יכולות לזהות את פני גם מגובה אלפי רגל.

בחצר, אחרי התקפת המל"ט, השומרים הסתכלו בחרדה לשמים. מחשש לעוד התקפה, הורו לי לכסות את פני בצעיף וללכת אחריהם אל מחוץ למתחם. ידעתי שלוחמי מיליציה ערבים, או בני שבטים מקומיים זועמים, לא יתקשו לזהות אותי בחוץ, אבל לא היתה לי ברירה.

הם הורו לי להיכנס למכונית שחנתה במורד גבעה ולשכב מאחור, כדי שעוברי אורח לא יזהו אותי. נשכבתי כמצוותם והתחלתי לשנן תפילה. ממרחק שמעתי צעקות של גברים שאספו את מתיהם. אם רבים נהרגו בהתקפה, ובעיקר אם היו נשים וילדים, קרוב לוודאי שדיננו כבר נגזר. חודשים נשבעתי לעצמי שאם הטליבאן יצלמו את הוצאתי להורג, אשמור על שלווה למען בני משפחתי ואכריז על חפותי עד הרגע האחרון.

כעבור רבע שעה, חזרו השומרים למכונית והובילו אותי בחזרה לבית. הטילים פגעו בשתי מכוניות והרגו שבעה לוחמי טליבאן מקומיים ולוחמים ערבים. הוקל לי מעט כי לא נפגעו אזרחים, אבל היה ברור לי שאנחנו עדיין בסכנה חמורה.

שבועיים קודם לכן, העבירו אותנו שובינו ממיראם שאה, בירת צפון וזיריסטאן (אזור שבטי במערב פקיסטאן), לעיירה נידחת במחוז דרום וזיריסטאן. מדף החשבון של חנות מקומית שנפל במקרה לידי, למדתי שאנחנו במאקין, מעוזו של מפקד הטליבאן בפקיסטאן, באיתוללה מהסוד. האזור שרץ מורדים אוזבקים, ערבים, אפגנים ופקיסטאנים.

בשעות שאחרי ההתקפה, התאמצתי לא להתגרות בשומרים. לא צעדתי בחצר. דיברתי רק אם פנו אלי. הודיתי לאלוהים על שהציל אותנו. מאוחר יותר נודע לי שאחד השומרים ביקש לקחת אותי למקום ההתקפה ושם לערוף את ראשי מול מצלמת וידיאו. מפקד השומרים פסל את הרעיון.

שובי דיברו על הנשיא ברק אובמה בשנאה עמוקה יותר מאשר על קודמו, ג'ורג' בוש. הם מתחו ביקורת נוקבת על ממשל אובמה, שהגביר את השימוש במל"טים באזורים השבטיים והגדיל את מספר החיילים האמריקאים באפגניסטאן השכנה.

מפקדי טליבאן רבים נהרגו בהתקפות המל"טים והדבר שיבש את פעולות המורדים. למרות זאת, הצליח הטליבאן לגייס מתנדבים חדשים, לאחר שהפיץ מספרים כוזבים על אזרחים שנהרגו בהתקפות. התקיפות גם יצרו פראנויה בקרב אנשי הטליבאן. הם היו משוכנעים שרשת מרגלים מקומית מסייעת למל"טים לאתר את המטרות. אזרחים נעצרו, הואשמו בריגול לטובת האמריקאים והוצאו להורג.

כמה ימים אחרי התקפת המל"ט במאקין, נודע לנו שלוחמים זרים עצרו תושב מקומי. הוא הודה שריגל - אחרי שכרתו איברים מגופו. אחר כך ערפו את ראשו ותלו את גופתו בשוק, למען יראו וייראו.

תנאי החיים בבית במאקין היו הקשים ביותר שידענו בימי השבי בפקיסטאן. המבנה שכן על גבעה, לא היו בו מים זורמים, הוא שרץ פשפשים והחצר היתה מטונפת. הגשמים התכופים ומזג האוויר המקפיא הגבירו את המצוקה.

השומרים, שגילם היה חצי מגילי, ציוו עלי לבצע מטלות יומיות. המלאכות נחשבו משפילות במיוחד, בין היתר כי החברה הפשטונית נוהגת במבוגריה בהדרת כבוד. אבל לי לא היה אכפת. המטלות עזרו לי להעביר את הזמן ועוררו אצל השומרים הרגשה שאני נאמן.

היה עלי למלא פעמיים ביום את מכלי המים ששימשו לשטיפת האסלה ולטאטא בלי הפסקה את רצפת העפר. זו היתה מלאכה סיזיפית, אבל החובה לנקות יצרה אצלי אשליה שאני נמצא בשליטה כלשהי. עולמי הלך והצטמצם לכמה עשרות מטרים רבועים. עצם ההישרדות נהפכה למשימה היומית.

גם טאהר נאבק לשרוד. לפעמים אמר לי שכבר אינו זוכר את פני שבעת ילדיו. "אלה אינם חיים", אמר, "אני רוצה למות".

עם כל חודש שחלף, חשנו נשכחים יותר ומופקרים בידי השומרים. מפקד השומרים היה אחיו הצעיר של אבו טייב, מפקד הטליבאן שחטף אותנו בנובמבר 2008, אחרי שהזמין אותנו לראיינו ליד קאבול שבאפגניסטאן.

הוא שילשל לכיסו חלק מהכסף שקיבל כדי לקנות לנו מזון וציוד. הוא התגרה בנו ודחק בנו לברוח כדי שיוכל לשים קץ לשבי שלנו ב"כדור אחד". הוא קבל על שמוג'הידין רבים נהרגים בהתקפות המל"טים, אבל שנוצרת מהומה רבתי רק בגלל שבוי אמריקאי אחד.

כשהראיתי לו את עקיצות הפשפשים על בטני וזרועותי, הוא קנה תכשיר נגד חרקים והציע להכניסו לשק השינה שלי. מחשש שזה יזיק לי, סירבתי. כשהעקיצות לא נפסקו, הראיתי אותן לשומר אחר. בתגובה הוא חשף את בטנו, שעליה לא היו עקיצות. "כשאני בג'יהאד, לעולם איני חולה", אמר.

כשהשיחות הארוכות ביני לבין טאהר עוררו אצל השומרים חשד שאנו מתכננים לברוח, הקפדנו למעט בדיבור. היו ימים שבהם החלפנו רק כמה מלים. שקעתי עמוק יותר במחשבותי והזיכרונות שהיו לי מהעולם החיצון החלו להתפוגג.

בניסיון להישאר מחובר, הקשבתי לשידורי הרדיו של הבי-בי-סי. דיווחי החדשות עודדו אותי מעט, אבל גם עוררו הרגשה שאני שרוי בתרדמת. ראיתי איך העולם מתקדם, בעוד אני לא יכול לתקשר עם אף אחד ממנו.

תצלומי הווידיאו היו מטושטשים, אבל מיד זיהיתי את פניו של בן הערובה. "היי, פיטר", נשמע קול ברקע, "מה שלומך"?

"בסדר", ענה בשקט פיוטר סטנצ'ק, גיאולוג פולני בן 42, אותו חטף הטליבאן בספטמבר 2008. שני חמושים ישבו לצדו.

במארס הביא אחד השומרים מכשיר די-וי-די. מאז, נהפכה הצפייה בסרטוני וידיאו על ג'יהאד, לבילוי החביב על השומרים. סטנצ'ק, שנראה בווידיאו לצד שוביו, קרא לממשלת פולין להפסיק לשלוח חיילים לארצות מוסלמיות ולנתק את יחסיה עם ממשלת פקיסטאן. כשהבנתי שהסרטון עומד להסתיים בעריפת ראשו, קמתי והסתלקתי משם. לא רציתי לצפות בזה - או לתת לשומרים את העונג לראות אותי צופה בכך.

אבל בלילות, כשהייתי כלוא באותו חדר עם השומרים, לא יכולתי להתחמק מצפייה בסרטי "סנאף". נראו בהם לוחמי טליבאן מוציאים להורג תושבים שהוכרזו מרגלים, או מניחים מטעני צד שפוצצו כלי רכב אפגניים ואמריקאיים. סרטוני הווידיאו הפופולריים ביותר תיעדו את ימיהם האחרונים של מחבלים-מתאבדים.

בעודי צופה בהם בדממה, חזרו השומרים ושאלו אותי מה אני חושב כשאני רואה חיילים אמריקאים נהרגים. "כל מעשי ההרג פסולים", אמרתי.

הסרטונים לא הוגבלו לעימותים באפגניסטאן ובפקיסטאן. מראות של קורבנות פלסטינים, קשמירים ועיראקים העבירו מסר שבעולם טובחים אזרחים מוסלמים רבים. נראה שמראות המוות הבלתי פוסקים היו חלק מניסיון ציני של מפקדי הטליבאן להרגיל את חייליהם הצעירים לרעיון של הקרבת חיים. המוות, נאמר כך, הוא ידיד ורע, יעד שיש לחתור אליו.

השומרים ידעו אך מעט על העולם הרחב והשכלתם היתה מוגבלת. הם העבירו ביניהם ספר שהילל את השהידים והבטיח להם מזון מלכים בגן עדן ושבעים בתולות. אחד השומרים קרא כל מלה בקול.

בשלב מסוים חששתי שסרטוני הווידיאו מתחילים לשטוף את מוחו של הנהג שלנו, אסד. אחרי שהעבירו אותנו למאקין, הוא נראה כמתיידד עם השומרים ואף החל לשאת רובה קלצ'ניקוב שהם נתנו לו. אמרתי לעצמי שהוא עושה את מה שהוא צריך לעשות כדי להישאר בחיים.

בסוף אפריל ביקר אותנו במפתיע אבו טייב, מפקד הטליבאן שחטף אותנו, והצית בנו תקווה שיש משא ומתן לשחרורנו. הוא נכנס למתחם בערב, לבוש גלימה לבנה מבד משובח.

"דאוד", שאל, "מה תגיד אם אומר לך שאתה יכול לחזור לניו יורק מחר?"

"זה יגרום לי אושר עצום", עניתי.

הוא אמר לי לקחת פנקס ועט והורה לכל הנוכחים לצאת מהחדר, למעט סגנו, טאהר ואני. "זו הוכחה מוקלטת שאני עדיין חי", הכתיב לי, "ייתכן שאחריה יתפרסם סרטון אחר, עגום ביותר. אם המסר הזה לא יעזור, אני לא יכול להעריך מה יקרה לי".

הבנתי שהוא לא בא כדי לסגור עסקה. ביקורו היה ניסיון נוסף לסחוט כסף ממשפחתי. בחמשת חודשי השבי, הוא סירב להקטין את סכום הכופר מתחת לחמשת מיליון הדולר שדרש, לצד התביעה לשחרור שבויים.

הוא הכתיב לי בשלווה את השורות הבאות: "אם לא תעזרו לי, אמות. עכשיו המפתח נמצא בידיכם. בבקשה, הצילו אותי. אני רוצה לחזור הביתה. אתם לא רוצים שאמשיך לחיות אתכם? מהרו, מהרו".

אחר כך אמר לי שאני צריך לבכות בסרטון הווידיאו. התבוננתי בטאהר. אם אסרב, הטליבאן עלולים להרוג אותו או את אסד כדי ללחוץ על משפחתי לשלם יותר כסף. סלדתי מהרעיון שאשתי, קריסטן, ובני משפחתי יצפו בסרטון כזה, אבל טאהר היה אב לשבעה ואסד לשניים. הסכמתי.

סגן המפקד, כבן 50, כיוון מקלע לראשי. אחד השומרים התחיל לצלם. במשך הצילום, הרביתי להשפיל עיניים לנייר שלפני כדי לנסות לרמוז שאני קורא הודעה מוכתבת. מדי פעם פלטתי קולות התייפחות, אבל שום דמעה לא זלגה מעיני.

אבו טייב הכריז שלא בכיתי מספיק והורה לי לקרוא את ההודעה פעם נוספת. הוא עמד מאחורי השומר שהחזיק במצלמה והניף את ידיו באוויר, כאילו היה במאי קולנוע, וסימן לי להשמיע קולות התייפחות רמים יותר. השתדלתי לבכות בהגזמה, כדי שמשפחתי תבין שמדובר בהעמדת פנים.

מאוחר יותר באותו ערב הודיע אבו טייב שממשלת אפגניסטאן הסכימה לשחרר 20 אסירים תמורתנו. הבעיה, אמר, היא שמשפחתי מסרבת לשלם חמישה מיליון דולר. "למשפחה שלי אין חמישה מיליון דולר", אמרתי לו בכעס, "למה אתה חושב שאנחנו נמצאים פה כל כך הרבה זמן? לו היה להם כסף, הם היו משלמים אותו".

אבו טייב המשיך. הוא חייך ואמר שאני "דג שמן" ושאחי הוא נשיא חברה שמייצרת מטוסי ג'מבו. נראה שבירר פרטים על משפחתי באינטרנט. אחי אמנם נשיא של חברת ייעוץ בתחום התעופה, אבל היא מונה רק שישה עובדים ואינה מייצרת דבר.

הוא הוסיף, שראש האף-בי-איי בניו יורק נסע לאפגניסטאן כדי לארגן את שחרורי, וטען שיכריח את ממשלת ארה"ב לשלם את חמשת המיליונים. "אתה יודע מנין יבוא הכסף", אמר, "וגם אני". עניתי לו שהוא הוזה ושמוטב שפשוט יהרוג אותי. טאהר סירב לתרגם זאת. "אל תתגרה בו", סינן.

אמרתי לאבו טייב שאם לא ימתן את דרישותיו, "נישאר פה לנצח". "אתה מרגל", הוא קרא. אמרתי לו שהוא טועה, שאני עיתונאי. אחר כך ניסיתי להביך אותו לעיני אנשיו. "אלוהים יודע את האמת", אמרתי, "ואלוהים ישפוט את כולנו".

למחרת בבוקר, נעלם אבו טייב. ששת השבועות הבאים עברו עלינו בבית אחר, בכפר נידח בצפון וזיריסטאן. מדי פעם קיבלנו פיסות מידע על התקדמות המשא ומתן. תחילה, שובינו סיפרו שהושג הסכם על שחרור 20 שבויי טליבאן תמורתנו. אחר כך אמרו שסכום הכסף שהוצע לצד שחרור האסירים היה נמוך מדי. לבסוף אמרו שהושגה הסכמה רק לגבי שחרור 16 מ-20 אנשי הטליבאן.

בסוף מאי העבירו אותנו בחזרה למיראם שאה, שם הודיעו לנו שהעסקה הושלמה, ושעל שני הצדדים רק להסכים היכן יתבצעו חילופי השבויים. אבל למחרת הודיעו לנו שבעצם אין שום הסכם.

בתחילת יוני, אבו טייב הופיע שוב והכריז שממשלת ארה"ב מציעה להחליף תמורתנו את שבעת האסירים האפגנים שנותרו במחנה גואנטנמו בקובה. אמרתי לו שזה פשוט מגוחך.

חודשים לא הפסיק אבו טייב להפריז בערכי כקלף מיקוח. הוא העלה טענות חסרות שחר שלפיהן ארה"ב שיחררה ב-1995 אסירים סרבים תמורת שחרורי ממעצר בבוסניה, שם נעצרתי כשדיווחתי על פשעי מלחמה נגד מוסלמים.

אם אסכים להצטלם שוב בסרטון וידיאו, אמר, ישחררו אותנו. מאחר שעדיין הרגשתי בושה על צילום הסרטון הקודם, והייתי משוכנע שאבו-טייב שוב משקר, סירבתי. "בעצם, כל העניין פה זה רק אתה", אמרתי והרמתי את קולי, "אתה דורש מיליוני דולרים רק כדי להרשים את המפקדים האחרים. אתה הוא הבעיה". הוא הכריז שהוא עושה הכל רק "למען הג'יהאד". בכעס מופגן קרא לי שוב להצטלם לסרטון ויצא מהחדר.

כעבור חצי שעה בערך, חזר ואמר שעניין הסרטון אינו נתון לבחירתנו והוא בגדר פקודה. אבו-טייב חזר על פקודתו ואני אמרתי "לא". ידעתי שלא תהיה בכך שום תועלת, אבל אחרי חודשים כה רבים של כניעות, ההתרסה הזאת נגדו עוררה בי תחושה נפלאה של חופש.

טאהר ואסד, שהבינו שאבו-טייב ואנשיו עומדים להכות אותי, לחצו עלי להצטלם. "תעשה את זה וזהו", אמר טאהר. לבסוף נכנעתי, אבל הייתי נחוש להפוך את המעמד להזדמנות לעודד את משפחותינו, במקום להדאיגן. אף רובה לא כוון לראשי. סירבתי לבכות. דיברתי בשלווה למצלמה ואמרתי ששלושתנו חשים בטוב.

לקראת סוף ההקלטה, הוספתי מסר שרציתי להעביר עוד מהיום הראשון שבו נחטפנו: "איך שלא תסתיים הפרשה, כולכם - קריסטן, בני משפחתי וחברי - חייבים להמשיך לחיות עם עצמכם בשלום. אני יודע שעשיתם כל מה שיכולתם כדי לעזור לנו".



הלוויית אזרחים פקיסטאנים שנהרגו בתקיפת מטוסים אמריקאיים ללא טייס, בצפון וזיריסטאן, בפברואר השנה. ממשל אובמה הגביר את ההתקפות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו