בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שבעה רגעי מפתח בתולדות ארגון זכויות האדם "בצלם" לרגל ציון שני עשורים להיווסדו

ארגון זכויות האדם "בצלם" מציין שני עשורים להיווסדו. האם הצליח לחרוג מעבר לשוליים של הדיון הפוליטי בישראל, האם השפיע באמת על פניה של הדמוקרטיה כאן והאם הועיל בכלל לפלסטינים? עיון מפוכח בשבעה רגעי מפתח בתולדות הארגון שישראלים מתקשים לעכל

תגובות

יום ההולדת ה-20 של ארגון זכויות האדם "בצלם" הוא חגיגה די עצובה. אחרי שני עשורים די מדכאים, הארגון שקם ב-1989, בזמן האינתיפאדה הראשונה, מתוך תחושה שנחצו קווים אדומים ושיש צורך לתעד ולחשוף את הפרות זכויות האדם בשטחים, היה ונשאר אות קין על מצחה של החברה הישראלית.

"הארגון הזה נראה בעיני אי של ניקיון במקום שאנחנו חיים בו", אומרת הסופרת רונית מטלון, חברת הנהלת "בצלם". "בעשרים השנים האחרונות, ללא לאות, בעיקשות, כנגד כמעט כל הסיכויים, כנגד האווירה הציבורית, הממשלות לדורותיהן והגנרלים, הארגון דבק בלהביא עובדות לציבור, שכנראה אין לו צורך לשמוע אותן. זה משהו שמעורר אצלי פליאה גדולה. אתה מאבד את שרידי הציניות מול הדבקות הזאת. החשיבות של ארגון זכויות אדם ישראלי, לא אמריקאי ולא אירופי, שחי את הקונפליקט המוסרי, היא שעושה לדעתי את ?בצלם' למה שהוא. אני רואה בעבודת ?בצלם' עבודה קדושה וזו לא מלה מוגזמת. זו עבודת קודש".

סיפורו של "בצלם" הוא גם סיפורם של הישראלים שעמדה הומנית בסיסית מעוררת אצלם הסתייגות, ואף התנגדות. גם בחורף הזה, אחרי עשרים שנה, על נקודת המוצא של דור המייסדים - שאין גבולות לזכויות האדם - אין קופצים רבים. שעה שרוב הישראלים בעצם חיים נהדר עם הכיבוש, "בצלם" נתקל בחשדנות ומואשם בבוגדנות. למרות זאת, בשנים שבהן סיכולים ממוקדים, פצצות חכמות, סגרים, מחסומים, השלכת אנשים לבתי כלא ללא משפט, מחסור במים זורמים, עוני וגדר הפרדה חמש דקות מכפר סבא נהפכו לתמונת חיים שגרתית ושלווה - "בצלם" ממשיך לחתור תחת תאוות ההדחקה, מגן על זכויות הפלסטינים ובתוך כך גם על דמותה של החברה הישראלית.

הנה שבע מהחשיפות הבולטות שלו:

1. אוקטובר 1990: ועדת חקירה לבדיקת אירועי הר הבית

באוקטובר 1990 ניסו "נאמני הר הבית" בראשות גרשון סלומון להניח אבן פינה לבית המקדש השלישי. המוני פלסטינים ניסו למנוע זאת, התבצרו במתחם הר הבית ויידו אבנים בשוטרים ובמתפללים יהודים שהיו ברחבת הכותל המערבי. כוח משטרה פרץ להר הבית כדי לפזר את הפלסטינים, בין השאר ביריות, ו-17 מהם נהרגו. האירועים הולידו את אחד מדו"חות "בצלם" הראשונים.

בדו"ח, שזכה לסיקור תקשורתי נרחב, טען "בצלם" ששוטרים ירו במפגינים ללא הבחנה, בניגוד להנחיות ובמטרה להרוג. בעקבות הדו"ח נפתחו כמה חקירות. האו"ם שיגר לירושלים משלחת חוקרת וראש הממשלה אז, יצחק שמיר, נאלץ למנות ועדת חקירה בראשות ראש המוסד לשעבר, צבי זמיר. ועדת זמיר מתחה ביקורת חריפה על הפיקוד הבכיר של המשטרה, אך הטילה את האחריות לאירועים על הציבור הערבי ומנהיגיו. מסקנת הוועדה היתה כי "תוך כדי הפריצה להר היה שימוש בלתי מבוקר באש חיה".

שבוע לאחר אירועי הדמים ביקשה המשטרה מעזרא קמא, שופט שלום בירושלים, לחקור את השתלשלות העניינים, במסגרת הליך של חקירת סיבת מוות. קמא החליט ביולי 1991 לא להעמיד לדין איש מהשוטרים שהיו מעורבים בירי.

2. מארס 1991: דו"ח על עינויים

הדו"ח על עינויים שעברו פלסטינים בחקירות שב"כ, שנחשף במסיבת עיתונאים שנערכה בירושלים, פתח את מהדורות החדשות בישראל וזכה לתהודה עולמית אדירה. הדו"ח הציג ממצאים חדשים, המבוססים על ראיונות עם 41 פלסטינים שנחקרו על ידי השב"כ בעשרה מתקני כליאה בישראל. מהעדויות התברר, שהשב"כ נוקט שיטות חקירה האסורות על פי החוק הבינלאומי והחוק הישראלי, ובכלל זה קשירה למשך שעות בתנוחות כמו "שבאח" ו"בננה", מניעת שינה, כיסוי ראש הנחקר בשק למשך שעות ואלימות קשה.

הדו"ח נתפס כאנטיתיזה למסקנות ועדת לנדוי, ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה ב-1987, שביקשו ליצור סייגים לשיטות החקירה. דו"ח "בצלם" חשף את העובדה שעינויים בחקירות שב"כ נמשכים כעניין שבשגרה.

בספטמבר 1999 דן בג"ץ בשיטות החקירה בשב"כ, בעתירה של "הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל", ופסק שהחקירות כוללות שימוש בכוח אסור ומהוות עבירה פלילית לפי חוק העונשין. פסק הדין, שכתב השופט אהרן ברק, שינה את המצב המשפטי ששרר עד אז בישראל ביחס לסמכויות כוחות הביטחון בחקירת חשודים בפעולות טרור. ברק פסק שאין לשב"כ סמכות חוקית להשתמש באמצעי חקירה פיסיים החורגים מכללי חקירה "סבירה והוגנת, שאינה מתירה לחוקר לענות אדם, או להתייחס אליו ביחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל".

3. ספטמבר 2002: שימוש בפלסטינים כמגינים אנושיים

מתחילת אינתיפאדת אל-אקצה, ובמיוחד כשכוחות צה"ל נכנסו לתוך ריכוזי אוכלוסייה פלסטינית כמו במבצע "חומת מגן", השתמשו חיילים באזרחים פלסטינים כבמגינים אנושיים. שיטת הפעולה היתה אחידה: אזרח שנבחר באקראי הוכרח להגן בגופו על החיילים ולבצע בשירותם משימות מסוכנות. בין השאר, הורו חיילי צה"ל לאזרחים פלסטינים להיכנס לתוך מבנים כדי לבדוק אם הם ממולכדים או כדי להוציא מתוכם את הדיירים, לפנות חפצים חשודים מכבישים, לעמוד בתוך בתים שחיילים הפכו לעמדות צבאיות כדי למנוע מפלסטינים לירות עליהם, לצעוד לפני החיילים כדי להגן עליהם מירי, בעוד החיילים מכוונים נשק אל גבם של "המגינים", ובכמה מקרים אף יורים מעבר לכתפיהם.

בספטמבר 2002, כחלק מדו"ח על "חומת מגן", חשף "בצלם" שהשימוש באזרחים כבמגינים אנושיים לא היה יוזמה פרטית של חיילים בשטח. ההוראה להשתמש באזרחים כאמצעי הגנה התקבלה בדרגים צבאיים בכירים. חיילים שמסרו עדויות ל"בצלם" אישרו את קיומה של מדיניות זו.

חשיפת "בצלם" הביאה להגשת עתירה לבג"ץ ב-2002, בשם ארגוני זכויות אדם, נגד השימוש בפלסטינים כמגינים אנושיים. דו"חות נוספים ופניות לבג"ץ בעניין, הובילו לפסיקה היסטורית בנובמבר 2005, לפיה השימוש באזרחים פלסטינים במסגרת פעילות צבאית אינו חוקי. בג"ץ אף פסל את נוהל "אזהרה מוקדמת", שהחליף את "נוהל שכן".

4. דצמבר 2002: מסע הרג בחברון ופירוק פלוגת מג"ב

בסביבות שבע בערב, בסוף דצמבר 2002, הועלה עמראן אבו חמדייה, נער בן 17 מחברון, לג'יפ של משמר הגבול בפתח ביתו, כמה מאות מטרים ממערת המכפלה. לקראת עשר בערב נמצאה גופתו באזור התעשייה של חברון.

אנשי "בצלם" ערכו תחקיר ואחרי גביית העדויות הגישו למחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) במשרד המשפטים בקשה לפתוח בחקירה נגד שוטרי מג"ב שזרקו פלסטינים מתוך ג'יפ נוסע, בהם אבו חמדייה. בתחילה הכחישו במשטרה קשר למקרה, אך "בצלם" סייע באיתור עדים ואף השיג את הסכמת בני משפחת ההרוג להוצאת הגופה מקברה, כדי לברר את נסיבות מותו של אבו חמדייה.

בעקבות נתיחת הגופה במכון לרפואה משפטית באבו כביר, נקבע שמותו של הנער נגרם ממכה ישירה בחלק האחורי של הראש בגלל נפילה לאחור. קביעה זו ביססה את החשד כי אבו חמדייה הושלך חי מג'יפ נוסע, נחבט בראשו ונהרג. ארבעה משוטרי פלוגה כ"ה של מג"ב נעצרו ולבסןף הודו שיצאו באותו ערב למסע נקמה על מות ארבעה מחבריהם לפלוגה, שנהרגו מאש פלסטינים, וכי זרקו את אבו חמדייה מהג'יפ.

השוטרים שהיו מעורבים באירוע הורשעו בבית המשפט המחוזי בירושלים בהריגה ובחטיפה. בעקבות חשיפת הפרשה פורקה פלוגת מג"ב בחברון.

5. אוגוסט 2004: "כבישי האפרטהייד"

בדו"ח שפירסם, חשף "בצלם" שחיילים אוסרים על פלסטינים לנסוע בכמה מאות קילומטרים של כבישים בגדה המערבית. "בחלק מהכבישים היה מדובר באיסור גורף על כל רכב עם לוחית זיהוי פלסטינית, ובחלק מהכבישים הוטלה מניעה חלקית", מספרת דוברת "בצלם", שרית מיכאלי. "פלסטינים ידעו כמובן על כך שחיילים אוסרים עליהם לנסוע בכבישים מסוימים, אבל משטר הכבישים האסורים היה, עד פרסום הדו"ח, תופעה חמקמקה".

היום עדיין סגורים כליל בפני פלסטינים כמה עשרות קילומטרים של כבישים. הכביש העיקרי שבו עדיין נמנעת נסיעתם של פלסטינים הוא כביש 443, שזכה לכינוי המפוקפק "כביש האפרטהייד". לאחרונה פסל בג"ץ את סגירת כביש בית עווא-נגוהות בפני פלסטינים.

6. ינואר 2007: המתנחלת המקללת

אל הבית של משפחת אבו-עיישה בתל רומיידה שבחברון התקרבה בשעת צהריים השכנה יפעת אלקובי. אל החלון הפתוח, המוקף רשת ברזל צפופה, היא הצמידה את אפה והחלה לקלל בגסות: "שרמוטה, שרמוטה, את וכל הבנות שלך, שרמוטה, תסגרי את הדלת, לשבת פה בכלוב. שרמוטה".

את המתנחלת צילמה בווידיאו רג'אא אבו-עיישה, בת 16. זו היתה ההצלחה הראשונה של פרויקט "חמושים במצלמות", שבו סיפק "בצלם" יותר ממאה מצלמות וידיאו לפלסטינים באזורים מועדים לעימותים.

המצלמה תיעדה גם חייל ישראלי שעומד מן הצד בחוסר מעש, והממשלה החליטה להקים צוות שרים לטפל באכיפת החוק בחברון. בראש הצוות, שעמו נמנו שרת החוץ ציפי לבני, השר לביטחון פנים אבי דיכטר ושר האוצר רוני בר-און, עמד שר הביטחון אז, עמיר פרץ. "בעולם כולו זה משתקף כאירוע בחסות השלטון ואני לא מתכוון לאפשר לתופעות האלה להמשיך", אמר פרץ.

7. יולי 2009: הדחת מפקד גדוד בשריון

ב-7 ביולי השנה, בעת הפגנה בכפר נעלין נגד גדר ההפרדה, עיכבו חיילים את אחד המפגינים, אשרף אבו רחמה, בן 27. החיילים החזיקו בו למשך כחצי שעה כשהוא כפות ועיניו מכוסות. תושבת הכפר, מצוידת במצלמת וידיאו שקיבלה מ"בצלם", תיעדה חייל יורה כדור גומי ברגלו של אבו רחמה מטווח קרוב, בנוכחות סגן-אלוף עמרי בורברג, מפקדו של החייל היורה, שאחז בידו של אבו רחמה.

פרסום קלטת הווידיאו אילץ כבר באותו ערב את הפרקליט הצבאי הראשי, אביחי מנדלבליט, להורות למצ"ח לפתוח בחקירה ואף לעצור את החייל היורה. התברר שהמג"ד שאל את החייל בנוכחות אבו רחמה, "מה אתה אומר, נלך לצד ונירה בו גומי?" החייל הבין שלכך התכוון מפקדו, ואילו המג"ד טען שמטרתו היתה רק להפחיד את העצור. הפצ"ר החליט כי מפקד הגדוד והחייל יועמדו לדין משמעתי על התנהגות בלתי הולמת.

אבו רחמה עתר לבג"ץ נגד הפצ"ר בעזרת ארבעה ארגוני זכויות אדם ישראליים, בהם "בצלם". העותרים דרשו לשנות את כתבי האישום נגד בורברג והחייל, כדי שישקפו את "חומרת המעשים". שופטי בג"ץ קיבלו פה אחד את העתירה והורו לפצ"ר להחמיר את כתבי האישום.

באוגוסט אישר הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, את התפטרות בורברג מפיקוד על גדוד 71 של חיל השריון. שלב הראיות במשפטם של השניים ייפתח בקרוב.


עם בג"ץ ועם "בצלם" גדעון לוי מפנטז על ימים שבהם יזכה "בצלם" בפרס ישראל על פועלו, וייסגר מחוסר תעסוקה

מדינת ישראל היתה נראית אחרת אלמלא "בצלם". אולי היה הכיבוש אכזרי עוד יותר, אולי היה נותר באכזריותו, אבל ודאי היינו נראים אחרת. ב-20 שנות קיומו לא הצליח הארגון החשוב הזה לשנות את פני הדברים, אבל הוא איפשר לנו לפחות לדעת אותם. בלי "בצלם" היינו יכולים לטעון ביתר קלות: לא ידענו. לא ידענו שכאלה אנחנו, לא ידענו שבשמנו עשו את החרפה הזאת. במבחן התוצאות הוא נחל כישלון חרוץ: שיירת הכיבוש וההתנחלויות דוהרת, כלבי "בצלם" נובחים והישראלים מתעניינים פחות מאי-פעם. במבחן ההיסטורי, ייזכר "בצלם" כמי שטבע חותם: הוא לפחות הציב מראה לפני חברה שלא רצתה להתבונן בה. לא הרבה, אבל גם לא מעט, במציאות חיינו המדכדכת.

מאז אמרתו של יצחק רבין, "בלי בג"ץ ובלי בצלם", נותרנו כמעט בלי שניהם. בית המשפט העליון חבול, מוכה ופחדני, "בצלם" נעשה פחות רלוונטי. אבל שניהם, בג"ץ ו"בצלם", עדיין כאן. בלעדיהם לא יישאר הרבה מהדמוקרטיה הישראלית.

"בצלם" הביא אותי אל השטחים. ילד טוב תל אביב, חניך מערכת החינוך הישראלית וצרכן התקשורת המתגייסת והתועמלנית שלה, התחלתי לנסוע לגדה המערבית ולרצועת עזה, הרבה בזכות תחקירני השטח המצוינים של הארגון. מאז באסם עיד האגדי, שהיה לי לפה, לעיניים וללב במשך שנים ארוכות ועד למוסא אבו-השהש ושאר התחקירנים. מאז הנסיעה הראשונה והתמימה ההיא, אי אז בשלהי שנות ה-80, יחד עם דדי צוקר ועיד, לראות כמה עצי זית עקורים, ועד הנסיעה האחרונה, לפי שעה, עם אבו-השהש, לתעד מעשה התעללות מחריד בפועלים פלסטינים בידי חיילי צה"ל לפני כמה שבועות, הם היו לי למקור מידע אמין ומקצועי מאין כמותו.

הרבה שינויים עבר "בצלם" מאז ימיו הראשונים. הוא נעשה פחות פוליטי, נשכני וחתרני, חותר לשווא אל התקינות הפוליטית ואל מרכז המפה, מאופק וזהיר לעתים יתר על המידה; הוא התמהמה בדיווחיו על שתי המלחמות האחרונות ויחד עם הכיבוש הוא הלך ונמוג מסדר היום הישראלי. מותר לבקרו על כך, אבל אי אפשר להתעלם מתרומתו הכוללת: רוצים לדעת מה עושים בשמכם במרחק חצי שעה נסיעה מבתיכם? תשאלו את "בצלם". רוצים לדעת כמה הרגנו, את מי ועל מה? היכנסו לאתר של הארגון.

תלי תלים של דו"חות חריפים העלו אבק, אינספור תלונות לצה"ל, לשב"כ, למשטרה ולשאר מנגנוני הכיבוש שאיש לא טיפל בהם - ובכל זאת צריך להסיר את הכובע לפני החבורה הנחושה הזאת, שאולי לא זועקת כראוי, אולי לא רדיקלית כמתבקש, אבל עושה את עבודתה נאמנה. את "בצלם" לא תפסתם בשקר, ואולי לכן מנסה הממסד הביטחוני בחודשים האחרונים להתגולל על הארגון יותר מאי פעם. ארגון פטריוטי לעילא, שהוציא לישראל שם טוב בעמים: הנה, יש להם לפחות את "בצלם". לא כולם שם שאול מופז, אביגדור ליברמן או משה יעלון.

מי יודע, אולי יבואו גם ימים אחרים, שבהם יזכה "בצלם" בפרס ישראל על פועלו, כראוי לו. אולי גם יבואו ימים שבהם "בצלם" ייסגר מחוסר תעסוקה. בינתיים הבה נדליק 20 נרות בעוגת יום ההולדת של "בצלם" וגם אחד לשנה הבאה, שתהיה ודאי אכזרית ואלימה בשטחים כמו קודמתה, כמו 20 קודמותיה. "בצלם" יספר לנו על כך.



איור: ערן רובינפלד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו