בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | זיכרונות נעורים בעקבות כנס שהוקדש לייקים בפרדס חנה

על ייקיות ועל גילוי חדוות הכניסה בזמן

תגובות

בחודש האחרון התקיים בפרדס חנה כנס שהוקדש לייקים - ליהודי גרמניה שבאו לארץ-ישראל בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. רובם באו לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933, אבל היו בפרדס חנה ובכרכור משפחות שעלו עוד קודם לכן ממניעים ציוניים נרגשים. רוב המשתתפים בכנס היו צאצאיהם של הייקים לדורותיהם, ועיקרו הוקדש לסיפור תולדות עלייתן של משפחות הייקים מגרמניה ותלאות ההיקלטות שלהן בארץ.

הכנס עצמו היה טבול כולו בקלישאות הידועות על אודות הייקים, על ה"דייקנות" ועל ה"תרבותיות" ועל אי-יכולתם ללמוד עברית. סיפורי המשפחות חרגו אמנם מן הקלישאות האלה וחלקם גוללו סיפורי תלאות, גבורה ותושייה מופלאים שאין להם דבר עם הסטריאוטיפים האלה, אבל איש לא הזכיר ולו ברמז את דבר קיומם של ייקים לא נחמדים, לא חרוצים, לא תרבותיים, או עניים ואומללים, ואיש לא העלה בדעתו שאי-יכולתם של רבים מן הייקים ללמוד עברית נבע מאי-רצון ברור לעשות זאת. הרי כשניסו ללמוד דבר אחר או לשון אחרת - הצליחו בכך ככל האחרים.

והיתה בכנס ייקית אחת השייכת עדיין לדור ההוא של עולי גרמניה - היא הגב' ארנה לוקר. היא בת למעלה מ-97, מתגוררת עדיין בביתה שברחוב הדקלים, מוקפת בילדיה, נכדיה וניניה המתגוררים סביבה, והיא ערנית ופיקחית כתמיד. וכרגיל - היא עדיין לא קלטה את עניין הזכר והנקבה בעברית. לגבי היתה הפגישה איתה מרגשת במיוחד, כי כמה מזיכרונות נעורי היקרים ביותר קשורים בה.

ארנה לוקר היתה מורה לנגינה. היא לימדה נגינה בכינור ובאקורדיון. היא היתה כנרת מחוננת, בוגרת הקונסרבטוריון של מינכן, ומאז בואה לפרדס חנה עם בעלה אלפרד ב-1940 (הם הכירו זה את זה בירושלים), היא לימדה דורות של ילדים. בביתה הכרתי את מורתי לנגינה בצ'לו - הגב' עליזה גרוסר. גם בנה ירון וגם אני למדנו בתחילה בביתה וכך נוצרה ההיכרות בינינו. כשהתקדמתי בלימודי הנגינה הזמינה אותי ארנה לנגן איתה ועם ידידתה הפסנתרנית, הגב' הדל אייזנברג (אחותו של מורנו להתעמלות בבית הספר, מקס הרבורגר). כלומר: היא הזמינה אותי לנגן מוסיקה קאמרית.

הייתי נרגש ודרוך ביותר לקראת הערב הראשון. הייתי בן 14. נסעתי על אופני מביתי בצפון המושבה אל ביתה הנמצא בצדה הדרומי - לאורך רחוב הדקלים הארוך, הצ'לו עלי. ראיתי בזה מבחן רציני ביותר. מוסיקה קאמרית! פסגתה של הרוח, התוך המקודש ביותר של המוסיקה. ידעתי שאין דומה נגינה לבד (ואפילו הן סוויטות של באך) לנגינה יחד. הייתי נרגש עד חרדה. לאו דווקא מן המבחן הטכני שבזה אלא מן המבחן העקרוני: האם אוכל להיות מתאים ונכון ליחד הזה שנקרא מוסיקה קאמרית?

ארנה פתחה לי במאור פנים חם וצוחק, כרגיל, הנישא מעל חזה שופע, והציגה בפני את הגב' אייזנברג, הפסנתרנית, שהעברית שלה היתה עוד יותר מצחיקה ונבוכה מזו של ארנה, והיא העדיפה לעבור כליל לגרמנית.

הן בחרו למעני, לצורך הפתיחה, ביצירה קלה יחסית: השלישייה בסול מז'ור של היידן (הטריו "הצועני"). ובתחילה קבעו לה טמפו אטי במיוחד כדי שאמצא את מקומי בתוכה בלי פחד המהירות. רק בפעם השנייה והשלישית התחלנו להאיץ את הקצב. ארנה היתה, בנוסף לתפקידה ככנרת, המנצחת. הבעיה היתה כמובן - אני. עדיין לא ידעתי את חומרת ה"כניסה", וכמה פעמים החמצתי את כניסותי, וחוללתי, כמובן, כאוס גמור. כי מי שלא נמצא במקומו בעולמה של ההרמוניה הקלאסית, יוצר זיוף צורמני ודוחה. ארנה, לפני בוא כניסותי, הישירה אלי מבט וקראה "ו" וכמו אספה אותי אל מרוצת המוסיקה, וכשכשלתי לרגע היא שרה את תפקידי (בגובה הנמוך, הנכון!) בנימה מצחיקה כמחקה צ'לו גמלוני. אחרי כמה ניסיונות התחלתי לחוש את מהות השייכות הזאת ולמדתי לא להחמיץ את הרגע. הנגינה המלאה של הפרק הראשון בטמפו הנכון היתה לגבי הישג עצום.

ארנה והדל מחאו לי כפיים כאילו ניצחתי מישהו. ארנה קמה ואמרה: "ועכשיו עוגה". וכך היה מכאן ואילך תמיד, כל שבוע, במשך ארבע שנים: אחרי הפרק הראשון, הפסקה לתה ועוגה מעשה ידיה של ארנה. ישבנו אל שולחן האוכל ומולי על הקיר דיוקן מצויר של ארנה ושתי אחיותיה כילדות על רקע ירוק. אחת מאחיותיה נספתה יחד עם אמה בשואה. היה מפתיע לגלות כמה מארנה הילדה היה עדיין בארנה המבוגרת היושבת מולי. כשראיתיה בת מאה כמעט, אני יכול להעיד שפני הילדה ההם לא נמחקו גם עכשיו.

בפרק השני, האטי, נרגעתי וכבר העזתי לנגן את הסולו שנועד לצ'לו במה שכינו הייקים "טון פורח" (כלומר, בקול מלא ועשיר, עם ויבראטו גדול), ובסופו, תוך כדי הנגינה, העירה ארנה "ממש קזאלס" ("ממש" במלעיל) והדל אישרה בהנהון ושתיהן מילאו אותי גאווה גדולה.

הפרק האחרון של השלישייה הזאת הוא פרק מהיר וסוחף בסגנון של ריקוד הונגרי-צועני. עיקר העבודה הוא אמנם בידי הכינור והפסנתר, אבל לצ'לו ניתן ליווי בסינקופות העושה את ה"דחיפה" הצוענית ומקנה לפרק את איכותו הסוחפת. בתחילתו ארנה הובילה אותי עדיין בקריאות "ו... עכשיו!" אבל מן החזרה הראשונה התחלתי לחיות את תפקידי כמתופף הצועני של הכינור והפסנתר.

המוסיקה מילאה את החדר בצלצול אדיר. שתי הנשים גם הן השתחררו מכל רסן. נגינתה של ארנה היתה צוענית וקולחת ביופי בלתי רגיל, ואצבעותיה של הדל רצו בתרוצות המהירות של הפסנתר כפעמונים רבים. ואני, למרות שתפקידי ברוב הפרק הזה היה בגדר ליווי בלבד, הרגשתי כמה נחוץ הוא הליווי הזה, כמה אי אפשר בלעדיו. לראשונה בחיי הרגשתי באורח מודע וחיוני את היותי חלק משלם כלשהו; חלק שבלעדיו אי אפשר, ושאיתו יחד - אפשר ואפשר הרבה מאוד. עיניה הבורקות של ארנה אישרו זאת. נדמה לי שרק אשה יכולה לאשר דבר כזה.

"הה..." אמרה ארנה כשוך המוסיקה (בגרמנית): "זו היתה עשיית מוסיקה!"

במשך השבועות והשנים שבאו אחר כך ניגנו יצירות גדולות ומורכבות יותר מן השלישייה ההיא של היידן, ובמשך הזמן הזה השתפרה נגינתי ונעשתה בטוחה ומיומנת גם בדקויות דקות הרבה יותר מאשר "להיכנס" בזמן. וגם הדקויות ההן - הבנת המחוות של המלודיות, דקויות של דינמיקה וארטיקולציה - באו מהסבריה של ארנה, הטובעים בשגיאות בעברית ובחום אנושי שלא היתה בו שגיאה אחת. אבל הערב ההוא של היידן וקריאות ה"ו" ההן, שאספו אותי אל תוך הזרם, נישא מעל כולם; הקריאות ההן - הן שהראו לי את המקום ואת הרגע.



ארנה לוקר בצעירותה, עם הכינור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו