בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ד"ר חיים שפירא, מתמטיקאי, מתייצב בבוקר לאוניברסיטה ובערב להופעות סטנד-אפ

כבר חמש שנים שכל הכרטיסים להרצאות הסטנד-אפ המדעי של ד"ר חיים שפירא אוזלים ביום שהמכירה נפתחת לקהל, בלי פרסום, בלי שיווק. שפירא, מתמטיקאי המתמחה בתורת המשחקים, מזהה את הפרדוקס: ככל שהוא משקיע פחות בפרסום, כך האולמות יותר מלאים. סוד ההצלחה המסחררת שלו? ללא ספק משהו שחורג מתחום המדע. באקדמיה, אגב, יש כמה שחושבים שהבדיחה לא מצחיקה

18תגובות

תל אביב. צוותא. יום ראשון. 20:30. על הבמה ניצב פסנתר כנף שחור. כמו אקדח במערכה הראשונה, הוא עוד יפתיע. בירור מהיר עם הצופים שנכנסים לאולם מעלה שהם טרחו והגיעו מאלפי מנשה, מזכרת בתיה, כפר יונה, רעננה, הרצליה. מחיר סדרת ההרצאות שאליה באו, ארבעה מפגשים שיעסקו ב"פו הדב", וודי אלן, "אליס בארץ הפלאות" ו"הנסיך הקטן", הוא 275 שקל.

במרכז האולם יושבת חבורה של בני שישים פלוס מינוס. הם מכנים את עצמם פליטי אלי רייפמן. "כולנו היינו בהרצאות של רייפמן, עוד כשהיה משוחרר. חבל שנכנס לכלא", הם אומרים. הריק התרבותי שהותיר אחריו רייפמן, מתברר, גדול מהצפוי. את הדקות שלפני תחילת המופע הם מנצלים להסתלבטות על היושבים באגף ימין באולם של צוותא, שמכונה בפיהם "אגף המצורעים". משם, הם מסבירים, לא רואים כלום. שפירא, נטול מניירות וכמו לא מודע למעמדו, מציב כיסאות נוספים על המדרגות שבמעברים. האולם מפוצץ. הוא עולה לבמה בחולצה לבנה ובמכנסי בז', מתיישב על כיסא. אין אביזרים נלווים. אין מצגת.

"היום אנחנו עומדים לדבר על 'אליס בארץ הפלאות'. אני בכוונה מדגיש אליס ולא עליזה", הוא פותח. "לפעמים מתרגמים לעברית עם כל כך הרבה שיבושים. אף אחד לא יודיע לכם שגדול הכדורסלנים אי פעם היה מיכאל ירדן. מי זה בכלל? זה מייקל ג'ורדן. ככה היה וככה נשאיר אותו. אוי ואבוי אם חיים יבין ייסע לארצות הברית ויודיעו שהגיע מיסטר לייף וויל אנדרסטנד". המתח הראשוני מתפוגג, הקהל מבסוט, ומכאן והלאה שפירא ממשיך שעה וחצי בדיבור אינטנסיבי רצוף, בלי כוס מים ובלי נקודה בסוף משפט. ברגש רב הוא פונה לשכל של מאזיניו ודוחס לשם אינפורמציה. כמה פרטי טריוויה מאלפים נלמדים פה: "אליס בארץ הפלאות" הוא הספר השלישי המצוטט ביותר בשפה האנגלית, אחרי התנ"ך ויצירות שייקספיר. לואיס קרול היה נערץ על ג'ון לנון. ואותו לואיס קרול כלל לא היה פדופיל, בניגוד לשמועות הזדוניות. אחד הנימוקים לכך הן התמונות הלא ארוטיות שהיו ברשותו, של 159 בנות צעירות.

כדי להסביר רעיון מסוים או לפתח תובנה על "פו הדב", שפירא רותם מכל הבא ליד - אפיקורוס, תומס מאן, תומס ג'פרסון, אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו. טובי הפילוסופים והסופרים מתייצבים לסייע לו בניתוח השיחה הסהרורית-המורבידית של אליס והמפטי-דמפטי (המפטי-דמפטי שואל את אליס בת כמה היא, היא עונה: "שבע וחצי". הוא אומר לה: "חבל. אני הייתי עוצר בשש"). יש לשמור על דריכות גבוהה כדי להבין לאן הוא חותר, שכן כדי להשלים הסבר פשוט על חלומות, למשל, מזגזג שפירא במהירות שיא בין ציטוטים מדקארט ומפסקל וממשיך ללהטט בווירטואוזיות בין ניטשה ואפלטון. הפוגה של דקות אחדות, שבה שפירא מפתיע בנגינה בפסנתר, מאפשרת לעכל את המפטי-דמפטי. הוא מנגן קטע של פיאצולה, נזכר משום מה במוסיקה של פיליפ גלאס מהסרט "המופע של טרומן" ומנגן גם אותה.

"לודוויג ויטגנשטיין כתב ש'אליס בארץ הפלאות' הוא ספר הפילוסופיה העמוק ביותר שנכתב אי פעם", מנמק שפירא את בחירתו, ולא ברור אם ויטגנשטיין משמש לו תירוץ לדבר על אליס, או להפך. כך או כך, הוא יורה שמות, תובנות ובדיחות, חולש על קשת עצומה של נושאים - זיכרונות, אושר, מתמטיקה וחלומות הם רק חלק מהרפרטואר - והכי חשוב, שפירא מצחיק.

בסיום הוא מבקש לצייד את הקהל במסר הבא: "ספרי אליס הם מטורפים. הם מלמדים אותך לחשוב אחרת. ניטשה אמר שגאון הוא מי שמסוגל לחשוב על משהו שאין לו שם. אז תחשבו פה ושם מחשבה מטורפת אחת". נדלקים האורות. אנשים ניגשים מרוגשים להודות לשפירא. מאוחר יותר הוא אומר, שזו אחת ההרצאות היותר כבדות שלו.

סיום המופע מעלה תהייה: מה לרייפמן ולשפירא, מלבד כמה קווים משותפים? שניהם יוצאי רוסיה, שניהם חובבי שחמט ושניהם התחילו את הקריירה בעיסוק מדעי-רציונלי, האחד בהיי-טק והאחר במתמטיקה. אבל מה מביא אלפים להופעותיהם? נראה שהחוט המקשר מצוי בשילוב של הומור טוב עם ערך מוסף. ההרצאות שלהם אינן סטנד-אפ נטו, אבל הן גם רחוקות מאוד מכובד הראש האקדמי. הצופים יוצאים בהרגשה שגם נהנו וגם הצטיידו בידע ובתובנות להמשך. יש על מה לחשוב.

פעמיים דוקטור

שפירא פילס דרכו בהדרגה עד שהפך לתופעה. בעל שני תוארי דוקטור, במתמטיקה ובהוראת המדעים, הוא מרצה בכיר בחוג לכלכלה במסלול האקדמי במכללה למנהל. הוא מלמד מתמטיקה, סטטיסטיקה, משפטים, תורת המשחקים ופסיכולוגיה. שלוש פעמים זכה בתואר המרצה המצטיין של המכללה ונבחר על ידי "גלובס" ו"דה מרקר" לאחד המרצים העסקיים המבוקשים ביותר בישראל.

הוא הרצה גם באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, ופירסם שני ספרים, "שיחות על תורת המשחקים" ו"על הדברים החשובים באמת", שנמכרים בעשרות-אלפי עותקים. בימים אלה הוא כותב ספר נוסף, מתמטי, שיעסוק באינסוף.

משה טנא, מנכ"ל צוותא, נזכר איך הפך שפירא ללהיט: "הסיפור התחיל כשמישהו אמר לי את שמו. אמרתי, 'חיים who?' הוא הציע שאצור איתו קשר במהירות, לפני שמישהו אחר יעשה את זה. חשבתי, מה כבר יכול להיות? מקסימום זה ייכשל. ברגע שהוצאנו פרסום, נמכרה כל הסדרה והשאר היסטוריה. אנחנו קוראים לו 'השלמה ארצי של ההרצאות'. הוא מביא קהל הטרוגני, יש פריקים שלו. אשתי היתה מגיעה לכל ההרצאות. זה התחיל להיות מוגזם, אז קניתי לה את הספר".

בן שיחו של שפירא לא יכול להישאר אדיש. יש בו שילוב של כנות אנושית, ברק של מתמטיקאי, כישרון קומי של סטנדאפיסט מקצועי, סקרנות של איש רוח, רגישות של פסנתרן והגות של פילוסוף. הוא אוהב לראות את עצמו כאחרון אנשי הרנסנס ומודע למחיר של עיסוק בתחומי עניין רבים: "זה נכון שאני מעביר את הדברים בצורה מצחיקה, אבל הכל מרתק אותי. יש לי תכונה בולטת והיא סקרנות אינסופית. בגלל זה אני גם לא טוב בשום תחום, כי היום זו לא תקופת ליאונרדו דה וינצ'י, שבמשך חודשיים למד את כל הגיאומטריה שידעו אז. היום, להבדיל מתקופת הרנסנס, אם אתה רוצה להיות טוב בתחום מסוים, אתה חייב לעסוק רק בו. הידע האנושי גדל בדרגות עצומות".

איך אתה חי עם המחיר שאתה משלם - העדר העומק - הרי התחלת כחוקר?

"קיבלתי החלטה. תארי לך שאת גרה בארמון עם המון חדרים, כולם יפים. יש לך שתי אופציות: או להסתגר בחדר אחד ולהכיר אותו טוב כפי שאיש לא מכיר, או לטייל בארמון כולו. היתה לי התלבטות, כי הייתי צריך להכין שיעורים במתמטיקה, אבל התחשק לי לנגן באך בפסנתר וללכת למוזיאון. אז החלטתי שלא אהיה מתמטיקאי חשוב ולא פילוסוף חשוב, אבל אני נהנה מהראייה שיש לי על כל הדיסציפלינות האלה. נחמד לי נורא. יש לי קצת מכל מה שאני אוהב. העומק חסר לי בעיקר במתמטיקה. אני קורא ספרים ואומר לעצמי שחבל שאני לא חוקר, זה היה הייעוד שלי. אני מקנא במדענים, כי רק מי שמבין מתמטיקה יודע באיזה עולם מופלא הם חיים, אבל לא המשכתי במתמטיקה כי ידעתי שאצטרך לוותר על 700 התחומים האחרים שלי".

הבנת שאתה לא הולך להיות המדען הכי טוב והחלטת להתחיל עם ההרצאות?

"יום אחד הפילו עלי להעביר הרצאה באוניברסיטה, ובחרתי בלואיס קרול כי הוא מתמטיקאי ואני מתמטיקאי. כל כך נהניתי, שהבנתי שאני רוצה להיות מרצה ולא מתמטיקאי. דיברתי על אליס ושימח אותי שמקשיבים לי אנשים שלא חייבים להקשיב לי. זו אהבה שאינה תלויה בדבר. אנשים באים לשמוע אותי ממקומות רחוקים כמו כרמיאל. לכולנו יש אגו. זה ליטוף לאגו".

אתה אמן רוק עם מעריצים. ליטוף לאגו זה אנדרסטייטמנט.

"אם לעמוד על הבמה מול קהל רב לא עושה לך כלום לאגו - מרצה טוב לא תהיה. לא מדובר בסטנד-אפ עם בדיחות גסות. מי שחושב שכל מה שמעניין את הישראלים הוא לראות תוכניות ריאליטי, טועה. אני מלמד בהרצאות פילוסופיה וספרות. זה כבוד עצום לקהל הישראלי".

בעקבות הכסף

ההופעות לא משאירות לו הרבה זמן למחקר, אבל שפירא אומר: "אין לי עניין לפרסם מאמרים מדעיים לא חשובים שהייתי יכול לכתוב בשפע, ואיש לא היה קורא. כולם מפרסמים מאמרים כדי להתקדם בהיררכיה האקדמית. אני מנצל את הזמן הזה לקריאה. מכיוון שלא גיליתי משהו חשוב ממש, אני אחיה טוב גם בלי לפרסם את תגליותי המינוריות".

מה אומרים הקולגות מהאקדמיה על ההצלחה שלך?

"יש כאלה שמפרגנים ויש רבים שלא. לא במקרה אמר גור וידאל: 'כל פעם שחבר שלי מצליח, משהו קטן בתוכי מת'. הוא הבין משהו בפסיכולוגיה של הקנאה".

ההצלחה של שפירא אכן מתקבלת בלא מעט קנאה. אחד הקולגות שלו קרא לילד בשמו: "הכל קשור בכסף. הוא מרוויח הרבה כסף. כשרואים שהוא מרוויח 7,000 שקל להופעה ואנחנו משתכרים סכומים של אקדמיה - זה לא קל. היינו בהופעה. אשתי נהנתה מאוד, אבל זה לא מדעי".

"חיים שפירא הוא מותג אצלנו", מפרגן לו עמיתו, ראש החוג לכלכלה במסלול האקדמי במכללה למנהל, ד"ר ארז סינובר. "כשמדברים על מרצים מצטיינים, מזכירים את שפירא. לא משנה איזה קורס הוא מלמד, אנשים שומעים את השם ונרשמים לקורס. בקורסים של תורת המשחקים ופילוסופיה אין לו מתחרים. אבל הגדולה של חיים, שהוא לוקח דברים מסובכים ומצליח לפשט אותם. יש מרצים באקדמיה שקשה להם לפרגן לו. הם שומעים אותו ואומרים: 'זה לא הכי מדויק'".

"שפירא הוא מורה מצוין, שחוקר ומתרגם בצורה פופולרית רעיונות ומושגים מדעיים", אומר פרופ' זאב נוימן, נשיא המסלול האקדמי במכללה למנהל. "זה שהוא יוצא מן הכלל, זה צריך להעיד על הכלל. בין אם אתה כלכלן או איש מחקר, אתה צריך לעסוק בהוראה ולהביא לקהל החיצוני את כל החידושים. אני שמח שחיים שפירא ממלא את שני הדברים. אם ייצא משיווי המשקל הזה, אתערב. הלוואי שיהיו עוד כמותו בתחומים אחרים".

כמו שפירא אין הרבה. חיפוש באינטרנט העלה את שמו של טום לרר, קומיקאי יהודי אמריקאי, מתמטיקאי שלמד ולימד בהרווארד, בדרן, משורר סאטירי מצחיק מאוד, שכותב שירים נפלאים ומנגן בפסנתר. שפירא, אגב, לא שמע עליו.

"חיים הוא תופעה מעניינת", אומר המאייר דני קרמן, ידידו של שפירא, שאייר את שני ספריו, "הוא קומבינציה של אמביציוזיות עם נחמדות בלתי רגילה. מפרגן לכולם. הוא פרפורמר אדיר, ידען גדול בספרות הרוסית, שלא מנסה לשחק את הישראלי שיודע הכל. הוא לא נכנס לנרטיב הצברי, אלא אומר: 'אספר לכם על התרבות שלי'. קצת כמו אפרים קישון. הכרנו בכנס בינלאומי על 'אליס בארץ הפלאות'. מהרגע הראשון הוא מצא חן בעיני. ניגשתי ואמרתי לו שהעביר הרצאה נהדרת. הוא ענה לי: 'פעם תשמע אותי במשהו שאני באמת מבין'".

שפירא בולע את מה שיש לעולם להציע לו, אבל בקושי זוכר איפה הוא מרצה מחר. בשביל זה יש לו עוזרת אישית, אנסטסיה. היא מנהלת את היומן, אצלה מזמינים את ההרצאות והיא מתקשרת אליו יום לפני המופע ואומרת היכן יופיע מחר. בהרצאות, גם אם זה לא נראה כך, הוא כמעט לא מאלתר. שפירא רושם לו בראש את ראשי הפרקים ומתקדם בהתאם. אם לא מפריעים - גם אין לו בלקאאוט. את הפופולריות של ההרצאות הוא מסביר בחוש ההומור שלו ובזיכרון שבו ניחן, שמאפשר לו לזכור כל מה שקרא - וזה הרבה - ולדבר על זה באופן שוטף.

"בצוותא עד היום רועדות לי הידיים כשאני מנגן ולפעמים אני אפילו מזייף. בהופעה בחברת היי-טק, למשל, אני מתרגש פחות, כי אני יודע שאלו חבר'ה משלי. קל לי איתם. הזיכרון שלי הוא מסבתא, זיכרון עם פגם. אני זוכר מספרי כרטיסי אשראי. זו לא סיבה לשמחה, כי אני לא רוצה לזכור כל דבר. אין לי הפונקציה delete. אני לא אוהב זיכרון, אני אוהב מחשבה. אם מישהו זוכר את שמות חתני פרס נובל בפיזיקה, אז מה? אבל אם מישהו מבין בפיזיקה, הוא מרשים אותי. זו גם הסיבה שאני לא אוהב ולא הולך להשתתף בכל תוכניות הידע - אני לא מעריך את זה".

הוא גם לא זקוק לפרס הכספי שמוצע בתוכניות האלה. הוא רחוק מלהיות עשיר, אבל אין לו טענות. הוא מסודר. "אני לא מתעניין בכספים, אפילו שאני מרצה לכלכלה", הוא מייצר עוד פרדוקס. "לחשבון הבנק אני נכנס רק כדי לבדוק את העובר ושב ומיד יוצא. יש לזה סיבה פילוסופית עמוקה: היתרה לא עוברת לעולם הבא. גיליתי שלא צריך כל כך הרבה. מה, חסר לי משהו? אני צריך שבמקום הגינה יהיו לי פה שתי בריכות? אני לא מבין אנשים שיש להם שבעה מיליארד והם רוצים להגיע לתשעה מיליארד. הרי 720 המבורגרים לא תאכל בבוקר, ולטוס לא תוכל בשני מטוסים בו זמנית. מה שכן, צריך שלא יחסר לך".

בראשית הדרך היתה לו תקופה של חסר, שבה יכול היה רק "להריח את הפלאפל בלי לאכול אותו". הוא התפרנס מנגינה בפסנתר בבית קפה ליד הבימה ובבתי מלון. כשקיבל כסף על עבודתו, היה מגיע הביתה עם כמה שקיות של ספרים חדשים ואומר: כמה חבל, אבל החודש לא יהיה מה לאכול. "אשתי, דניאלה, היא היחידה שהבינה את הרעב לספר, ואני מעריך אותה על זה", הוא אומר בחיוך.

המסגר המשכיל בעולם

הוא נולד בליטא ב-1962 ועלה לארץ ב-1977. "אני אומר ליטא על פי בקשת אמא שלי, כי יש רוסיה ויש ליטא. אני חי יותר מ-30 שנה בארץ, ושומר על המבטא בכוונה, להטעות את הסטודנטים. זה מרגיע אותם לחשוב שאני עולה חדש. גם כשאני קונה רכב, זה עוזר". כשעלה לארץ ברח מהאולפן ("יש גבול למידת הסבל") והשתלט על העברית בעזרת המילון. שפירא ישב ושינן 12 אלף מלים: "דיברתי בצורה מצחיקה. במקום 'רוצה' הייתי אומר 'חפץ', כי לא ידעתי באיזו מלה הישראלים משתמשים". הוריו ניצולי שואה. אביו מסגר ואמו מורה לספרות רוסית ואנגלית.

"אבי הוא כנראה המסגר המשכיל בעולם. לא פגשתי באוניברסיטה שום פרופסור שקרא את הדברים שאבא שלי קרא. הוא קרא את כתביו של וולטר סקוט. מי קורא את זה בכלל? כנראה ממנו ירשתי את האהבה לספרות. ברוסיה יש כבוד עצום לספר טוב, והיה קשה להשיג ספרים טובים. ההורים שלי היו מגיעים בערב לחנות הספרים ועומדים בתור עד הבוקר". מרתף ביתו של שפירא הוא ספריית עץ מפוארת עם דלתות זכוכית, ובה ממיטב הספרות העולמית. הוא פותח ספר עתיק ומראה כיצד מתייחסים ברוסיה לספרים, עם הרבה כבוד בכריכה ובאיורים. בשמחה גלויה הוא מספר שאשתו, יוצאת מרוקו, היתה חובבת ספרות רוסית עוד לפני שהכירו. יש להם שתי בנות, בת 21 ובת 15.

חוש ההומור, שמשרת אותו בכל מצב, לא מונע ממנו להידרש לעניינים רציניים. "אני מאוכזב ממצב החינוך בישראל. תמיד מחפשים אשמים", הוא אומר. "ברור שהילדים מושפעים מהקופסה הזאת (הטלוויזיה). ילדים יודעים היום הרבה יותר על יהודה לוי, מאשר על יהודה הלוי. יש לנו לא מעט חתני פרס נובל, עכשיו גם עדה יונת, וכולם יחד לא זכו לאחד חלקי עשרת-אלפים מזמן המסך שקיבל יוסי בובליל. אני לא מזלזל, כי אותו אני לא מכיר, אלא רק את התוכנית שמביאה לטמטמת. באנגליה כבר מאסו בתוכניות הריאליטי".

גם בלימודי הספרות בתיכון יש מקום למקצה שיפורים בעיניו: "פעם לימדתי בכיתה י"ב של מחוננים את 'הרופא וגרושתו' של ש"י עגנון. אי אפשר להבין את הפסיכולוגיה של הקנאה עד שחווית את זה בצורה כלשהי. מפחיד אותי מאוד שמי שיקרא עגנון בגיל 17 ולא ייהנה - עלול שלא לחזור לזה. יש מישהו שכותב כמו עגנון? זה מדהים. 'סיפור פשוט' זה השיא. מופת. אבל הספרים האחרונים שהייתי בוחר לתוכנית הלימודים בבתי הספר הם 'האחים קרמזוב', 'החטא ועונשו' וסיפורי עגנון - לא מתאים".

כמי שמורגל בהתפעלות של הסביבה מכישוריו, שפירא למד שיעור או שניים בצניעות וענווה: "היה אלוף שחמט ששאלו אותו, 'איך אתה מצליח לראות הרבה מהלכים קדימה?' והוא ענה: 'אני רק אדם רגיל'. טעות. צניעות היא חטא גאווה בתחפושת. צריך להבדיל בין ענווה לצניעות. אדם שמצטנע בעצם אומר: 'עזבו, אם אני אגיד לכם מי אני באמת, אתם תחטפו שוק'. אני אוהב את הטניסאי רוג'ר פדרר. כששאלו אותו 'איך זה שהפסדת היום?' הוא ענה: 'לא הייתי מרוכז. אני הטניסאי הטוב בעולם. כשאתרכז, ברור שאנצח'. זו לא גאווה, כי הוא באמת הטניסאי הטוב בעולם. כששואלים אותי איך אני במתמטיקה, אני עונה שאני ממש טוב. יש הרבה יותר טובים ממני, אבל אני לא יכול להגיד שאני רגיל במתמטיקה, כי אני לא. יש כאלה שתופסים את זה כיהירות. גולדה מאיר אמרה פעם: 'אל תצטנע. אתה לא כזה גדול'. כל מה שניסיתי לספר עכשיו, היא סיכמה יפה במשפט הזה".

לא קורה שאתה חוטא לפעמים בגאווה? שם הספר שלך, "על הדברים החשובים באמת", לא יומרני קצת?

"האמת היא שלמצוא שם לספר זה דבר קשה. בהתחלה חשבתי לקרוא לו: 'פו, אליס והנסיך הקטן', אבל לא רציתי שיחשבו שזה ספר לילדים, כי הוא ממש לא. אז חשבתי ש'הנסיך הקטן' מדבר על תשוקות, ידידות ואהבה ואלו דברים חשובים. ככה הגענו לזה".

בהתחשב בהומור העצמי שלך, אפשר לחשוב ששם הספר הוא עוד אמירה צינית.

"לא, לא. אני חושב שאלו באמת דברים חשובים, רק שכל אחד יחפש בעצמו. אני אומר שהרצאה טובה היא הרצאה שפותחת ולא סוגרת. אני לא מתיימר לומר לאנשים: 'תקום כל יום עם חיוך'".

אתה מדבר בספר על ההבל וחוסר התוחלת שבמדריכי האושר לסוגיהם, שמתיימרים לספק מתכון לאושר, ובאותה נשימה כותב שהספר הזה רוצה לשנות את דרך ההסתכלות על כמעט כל דבר בחיים.

"וולט וויטמן אמר: '!Do I contradict myself? Very well, so I contradict myself' בדומה לוויטמן, גם אני לא נכנס ללחץ אם אני סותר את עצמי. בעניין מדריכי האושר, זו בדיוק נקודה שאני רוצה לתקן, אם תצא מהדורה נוספת, כי סיפרו לי אנשים שאפילו שזה שטויות, ספרי אושר כאלה סיפקו להם איזה טריגר למחשבה".

אתה מאושר?

"ברור שאין כזה דבר. גנטית, אני בנוי לפסימיות קיצונית. קפקא הוא ליצן החצר לעומת הפסימיות שנולדתי איתה. בעזרת שכלי, אני משתדל להיות יותר מאושר - לאסוף רגעי אושר. אושר הוא רגעים. אני לא יכול להיות במצב כזה עשרים וארבע שעות ביממה. ייתכן שנעים לי עכשיו. לא כואב לי שום דבר. תיכף אוכל צהריים, אקרא שיר טוב, אאזין ליצירה".

בהשאלה מהספר שלך - איך ייראה היום המאושר בחייך?

"וואו, זו שאלה קשה. כשאני נוסע לחו"ל, אני מנסה להרשים את אשתי ולוקח מלון מפואר לחוף אגם, ובוחר שלושה חודשים מראש מסעדות ממדריך מישלן. אני לא נהנה במקומות שיש בהם עוני. הייתי בתאילנד וסבלתי נורא, אפילו בחופים, שלא לדבר על בנגקוק. אין סיכוי שאחזור לשם. כשאתה בא לדולומיטים בצפון איטליה, שם טוב לכולם. בהודו לא הייתי, כי אני מפחד שהיא תשבור את לבי. רוחניות תמצא בתוך עצמך, לאו דווקא בפסגת ההר. איך אמר רוברט פירסיג? 'האמת היחידה שתמצא בפסגת ההר היא האמת שהבאת איתך לשם'. בשביל רוחניות אני לא צריך לנסוע לשום מקום. מספיק שאני מנגן בפסנתר וסוגר את העיניים, זו מדיטציה פנטסטית לגמרי".

מה מרתק אותך יותר, "פו הדב" או פילוסופיה?

"פסנתר".

שפירא צוחק במבוכה מהתשובה שכנראה הפתיעה גם אותו, ונזכר שבאחת ההרצאות בחיפה ניגן ארבע פעמים בפסנתר. ניגשה אליו אשה ואמרה לו: "הבנתי מה הקטע שלך. פשוט מתחשק לך לנגן, אז אתה מצרף גם כמה הרצאות כדי שתהיה סיבה לבוא לשמוע אותך". בדרך הביתה, חשב שאולי יש משהו בדבריה. "אני הרי לא אופיע בהיכל התרבות עם הפילהרמונית של ברלין, כי אני לא מספיק טוב", הוא מתוודה. "מצד שני, אני בא לצוותא ומפתיע אנשים. אני הכי אוהב לנגן. אני לומד תווים ביו-טיוב, כי אני דיסלקטי ולא למדתי תווים. אגב, ברוסיה אין מושג כזה: דיסלקטי. פשוט קוראים לך עצלן".

למה בחרת דווקא ב"אליס בארץ הפלאות" וב"פו הדב"?

"אני אוהב את אליס, כי רב הנסתר על הגלוי בספר הזה ובכל שורה בו יש משהו מעניין. קשה לפענח את סוד הקסם של פו. פו אינו מעמיד פנים. הוא אגואיסט נוראי, אכלן אובססיבי, אך טוב מטבעו וחמוד ממש, ובעיקר, יש לו האומץ להיות מי שהוא באמת. אוסקר וויילד אמר פעם: 'Be yourself, everybody else is already taken'".

אתה מרבה לצטט.

"נכון. מישל מונטן הסביר שהוא מרבה להשתמש בציטוטים כדי לבטא טוב יותר את מחשבותיו. הנה לך, עוד ציטוט".

מה אתה יותר, מתמטיקאי או סטנדאפיסט?

"מתמטיקה זה הכי לא מצחיק, אבל היו לי כמה מורים שסיפרו בדיחה פה ושם, ושמתי לב לדבר מדהים: את הקורסים שלהם אני זוכר הכי טוב. כמרצה, הבנתי שאם לא אסביר סטטיסטיקה באופן משעשע - לא יזכרו כלום. באחד העיתונים כתבו שמהירות של 120 קמ"ש והלאה לא כל כך מסוכנת, כי אין הרבה תאונות במהירות הזאת, רק שני אחוזים. מיד הצעתי את 'חוק שפירא', שיכריח את כולם לנסוע 350 קמ"ש, כי לפי הנתונים שלי אין בכלל תאונות במהירויות האלה. זה מצחיק את הסטודנטים וזה עובד. גם ברוורס, אני מציע להם, אל תיסעו לאט כי ככה קורות תאונות. אני אף פעם לא מספר בדיחות סתם, תמיד מתוך רצון ללמד".

לפני שלוש שנים כבש שפירא בהרצאה גם את הרווארד. בטיסה הלוך חשב בעיקר כיצד יתרגם את הבדיחות לאנגלית. אשתו ביקשה שיתכונן, אבל הוא כבר לא רגיל להתכונן. "הם ביקשו שאגיע שעה קודם כדי לארגן את כל המצגות. אמרתי להם שאין לי מצגת, והם צחקו: '!You have a wonderful sense of humor Wow!'. הסוף היה טוב".

אתה מאוד אמביציוזי ומאוד מצליח. לאן עוד אתה שואף?

"אני רוצה להיות סופר. הייתי שמח להשאיר אחרי כמות נכבדת של ספרים ראויים. גם אשמח שתהיה לי תוכנית טלוויזיה, שבה אדבר על ספרות, פילוסופיה ופסיכולוגיה, ואוכל להקרין כמה דקות של קטע מסרט מצויר או הצגה לצורך המחשה, מה שאין לי בהרצאות. אולי רוב העם לא יתחבר לסיפור על שפינוזה בצורה משעשעת, אבל גם לא צריך. יש מאות אנשים שמעבירים הרצאות בהצלחה גדולה, ובאולמות מלאים. סימן שיש דרישה. אני יודע שיהיה לזה רייטינג טוב".*



חיים שפירא. בעזרת שכלי, אני משתדל להיות יותר מאושר - לאסוף רגעי אושר. אושר הוא רגעים


שפירא בהרצאה. לכולנו יש אגו. זה ליטוף לאגו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו