בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עלילות כתב "ניו יורק טיימס" דייוויד רוד בשבי הטליבאן | הבריחה הלילית מהשבי

לאחר יותר משבעה חודשים בשבי הטליבאן, החלטנו לברוח. איש לא היה מופתע יותר ממני כאשר התוכנית הצליחה * כתבה חמישית ואחרונה בסדרה

תגובות

עמדתי בחדר השירותים של מתחם הטליבאן וחיכיתי לחברי שייצא לחצר, לקראת הבריחה שתיכננו. לבי הלם. חששתי שהשומרים שהחזיקו בנו כבני ערובה יתעוררו ויעצרו בעדנו. אבל חששתי עוד יותר ששהותנו בשבי תימשך עוד שנים.

השעה היתה אחת לפנות בוקר בשבת, 20 ביוני 2009, במיראם שאה, בירת מחוז צפון וזיריסטאן, אזור שבטי במערב פקיסטאן. לאחר שבעה חודשים ועשרה ימים בשבי הטליבאן, התחלתי, יחד עם טאהר לודין, העיתונאי האפגני איתו נחטפתי, לנסות לברוח.

שנינו הסקנו ששובינו, אנשי פלג טליבאני בהנהגת משפחת חקאני, אינם מנהלים משא ומתן רציני לשחרורנו. באחד מאין-ספור השקרים האחרונים שלהם סופר לנו שארה"ב תשחרר את כל האסירים האפגנים בגואנטנמו, בתמורה לשחרורנו. חשבנו שהכרזה זו היתה מגוחכת ומעליבה. כפי שעשו פעמים רבות בעבר, טענו שובינו שההסכם קרוב... ודבר לא קרה.

טאהר ואני החלטנו שאצא ראשון באותו לילה ואלך לשירותים בלי לבקש רשות מהשומרים. אם הם ימשיכו לישון, טאהר יבוא גם הוא. כשבעה מטרים משם, על מדף מחוץ למטבח, היה מונח כבל לגרירת מכוניות, שבו תיכננו להשתמש כדי לעבור את החומה שהקיפה את המתחם, שגובהה ארבעה מטרים וחצי. מצאתי את הכבל שבועיים קודם לכן והסתרתי אותו תחת ערימת בגדים.

ככל שחלפו הדקות, הייתי בטוח פחות במה שעלי לעשות. עמדתי בחדר השירותים החשוך ותהיתי אם טאהר שינה את דעתו. אם השומרים יתפסו אותנו, הם עלולים להרוג אותי, אבל אין ספק שיהרגו את טאהר. לעתים חשבתי שהיתה זו טעות להסכים לכך מלכתחילה. אחרי שבעה חודשים בשבי, תהיתי אם היינו מסוגלים בכלל לקבל החלטות רציונליות.

ואז, כמו רוח רפאים, הופיעה רגלו של טאהר מתוך החלון. לאחר מכן הופיעו פלג גופו העליון וראשו, ולבסוף רגלו השנייה. טאהר ואני הבטנו זה בזה בחשיכה. אף שומר לא הופיע. צעדתי כמה צעדים קדימה ולחשתי באוזנו, "אנחנו לא חייבים לצאת. אנחנו יכולים לחכות". "תביא את החבל", הוא ענה.

בתוך הסלון, אסד מנגל, הנהג הצעיר שנחטף אתי ועם טאהר, היה שקוע בשינה עמוקה לצד השומרים. כמה שבועות קודם, החלטנו שאיננו יכולים להמשיך לתת בו אמון, כי החל לשתף פעולה עם השומרים ולשאת רובה שנתנו לו. אחר הצהריים, טאהר ואני קיבלנו את ההחלטה המכאיבה לעזוב בלעדיו, מחשש שיספר לשומרים על תוכניתנו.

הגענו למתחם במיראם שאה בשבוע הראשון של יוני. זה היה המקום התשיעי שבו הוחזקנו באזורים השבטיים. שובינו העבירו אותנו הלוך ושוב בין בתים שונים בצפון וזיריסטאן ודרום וזיריסטאן. כפי שעשיתי עם הגעתנו לכל מקום חדש, שטפתי את הרצפות ואספתי אשפה כדי ליצור תחושה של סדר. כך מצאתי את הכבל לגרירת מכוניות. הגילוי, חשבתי, הוא ההבלחה הראשונה של מזל שנקרתה בדרכי בשבעת חודשי השבי. החבאתי את הכבל מתחת לחולצה ומכנסיים ישנים, במחשבה שאולי נוכל להשתמש בו בזמן בריחה.

בימים הבאים ניסיתי לחשוב על דרכים שבהן נוכל לברוח. כשהשומרים נתנו לנו לשבת אתם על הגג בשעת בין ערביים, ראיתי שהמקום מוקף בחומה בגובה ארבעה מטרים וחצי. אם נצליח לטפס עליה, חשבתי, נוכל להשתמש בחבל ולרדת לרחוב.

בה בעת, טאהר סקר את האזור שמסביב לבית כשהשומרים לקחו אותו אתם לקנות אוכל ולצפות במשחקי קריקט, פעם או פעמיים בשבוע. הוא קבע שלעומת כל שאר הבתים שבהם הוחזקנו, מתחם זה הוא הקרוב ביותר למחנה הראשי של מיליציות ממשלת פקיסטאן. קבענו שטאהר יחזיק את השומרים ערים עד מאוחר במשחק צ'קה - גרסה פקיסטאנית של משחק לוח הודי עתיק. אם הם יתעייפו, שנתם תהיה עמוקה יותר. תיכננו איך לעבור את הגדר, אבל למרבה הצער, היינו חלוקים בדעתנו בשאלה מה לעשות אחר כך.

טאהר אמר שחיילי המיליציות הפקיסטאניות השומרים על המחנה עלולים לירות בנו אם נתקרב אליהם בלילה. הוא אמר שעלינו לצעוד כ-25 קילומטרים, עד גבול אפגניסטאן. עניתי שלעולם לא נצליח להגיע רחוק כל כך בלי שיתפסו אותנו ושהליכה לבסיס הפקיסטאני היא סיכון שאנחנו חייבים לקחת. אם נצליח להסגיר עצמנו לקצין, אמרתי, הוא יגן עלינו. בעודנו שקועים בוויכוח, השומרים חזרו לחדר ואנו הפסקנו לדבר. עד סוף הערב לא היתה לנו הזדמנות להיות שוב לבד. לא גיבשנו את התוכנית עד סופה.

טאהר החזיק את השומרים ערים עד מאוחר, כפי שסיכמנו. בסביבות 23:00 כולם היו במיטות. שכבתי ער וניסיתי להקשיב לנשימותיהם, כדי לדעת אם נרדמו. ניסיתי להרגיע את חרדתי בתפילה. בפברואר, מפקד טליבאן שדחק בי להתאסלם אמר לי שאם אומר בכל יום אלף פעם "סלח לי, אלוהים", אנו עשויים להשתחרר. עשיתי כדבריו, אך העצה לא נשאה פרי. אבל לא היה אכפת לי. התפילות הרגיעו אותי ועזרו לי להעביר את הזמן. מדי יום, בזמן שהשומרים חטפו תנומה, נהגתי להביט לעבר התקרה ולומר אלף פעמים "סלח לי, אלוהים". באותו לילה, כשחיכיתי עד שאהיה בטוח שהשומרים ישנים, ביקשתי מאלוהים שיסלח לי אלפיים פעם.

האמת היא שציפיתי שניסיון הבריחה ייכשל מיד. חשבתי שאחד השומרים יתעורר ברגע שאנסה לצאת מהחדר. אז אומר לו שיצאתי לשירותים, אלך לבית השימוש, אחזור כעבור כמה דקות ואלך לישון. למחרת ארגיש טוב יותר, מעצם העובדה שניסיתי.

במקום זאת, לתדהמתי, התוכנית שלנו יצאה אל הפועל. אחרי שטאהר ואני יצאנו לחצר, הבאתי את החבל וטיפסנו בגרם מדרגות שהוביל לגג. טאהר קשר את החבל לקיר שהקיף את הגג. הוא טיפס על הגב שלי והתרומם אל מעל החומה. שמעתי את בגדיו משתפשפים בלבנים, הסתכלתי למעלה וראיתי שהוא נעלם.

טיפסתי על החומה, החלקתי למטה ונחתתי בתעלת ביוב קטנה. הרמתי את עיני וראיתי את טאהר צועד יחף במורד הרחוב. הצצתי למעלה ולא ראיתי אף שומר מופיע מכיוון הבית, שנראה קטן משציפיתי. "הקרסול שלי כואב מאוד", אמר טאהר, כשהוא נועל את סנדליו וממשיך ללכת. "אני לא יכול ללכת הרבה". בד בבד חשתי דקירות בכף ידי השמאלית. ראיתי שהחבל גרם חתך גדול בשתיים מאצבעותי.

"לאן אנחנו הולכים?", שאלתי את טאהר כשפסענו במהירות. חששתי שמישהו עלול לראות או לשמוע אותנו. "יש בסיס של המיליציה שם", ענה טאהר והורה על צד שמאל. "אני לא בוטח בהם". גם אני לא בטחתי בהם. לפני כן טאהר אמר לי שקרוב לבית שבו היינו כלואים יש מחסום המוחזק בידי מיליציה של ממשלת פקיסטאן. יהיה זה הימור להסגיר את עצמנו לידיהם, חשבתי. עדיין האמנתי שהסיכוי הטוב ביותר שלנו הוא להסגיר עצמנו לקצין צבא בבסיס של צבא פקיסטאן במיראם שאה.

"אנחנו חייבים ללכת לבסיס הראשי", אמרתי. "אי-אפשר", ענה טאהר והמשיך לצעוד במורד האפיק. "השומרים אמרו שערבים וצ'צ'נים צופים על השער הראשי 24 שעות ביממה". הטליבאן יתפסו אותנו שוב, סבר טאהר, לפני שנגיע לבסיס. התחלתי לחוש פאניקה. הצלחנו לעבור את החומה, אבל לא היה לנו מושג לאן אנחנו הולכים.

חיכיתי שלוחמי טליבאן יצוצו מהאפילה, אבל איש לא הופיע. תחושת הזמן שלי היתה משובשת, אך נראה היה שאנחנו צועדים באפילה זה חמש או עשר דקות. לא הרגשתי חופשי. אם כבר, חשתי מפוחד יותר. חששתי שניפול לידי ארגון אכזרי יותר מהקודם.

הגענו לכביש דו-מסלולי. "זה הרחוב הראשי במיראם שאה", לחש טאהר. פתאום פרצו צעקות משמאלנו ושמעתי מישהו טוען קלצ'ניקוב. טאהר הרים את ידיו למעלה ואמר משהו בשפת פשטו. גבר צעק פקודות בפשטו. הרמתי ידיים ולבי צנח. אנשי הטליבאן תפסו אותנו. באור החיוור ראיתי דמות עם קלצ'ניקוב עומדת על גג בניין רעוע בן קומה אחת. לצד הבניין היה מסגד שקירותיו מסוידים לבן. לפני הבניין והמסגד היו גדר תיל וסוללות עפר. "אם תזוז הם יירו בנו", אמר טאהר. ואז הוא אמר משהו שהתקשיתי להאמין לו: "זה הבסיס". הצלחנו להגיע לפקיסטאנים.

קול נוסף בקע מהבניין. נדמה היה שהשומר מעיר את חבריו. על הגג הופיעו עוד דמות או שתיים, שכיוונו אלינו עוד רובים. בין השומר הפקיסטאני שעל הגג לטאהר התנהלו חילופי דברים בפשטו. שמעתי את טאהר אומר את המלים שמשמען "עיתונאי", "אפגני" ו"אמריקאי".

זרועותי החלו לכאוב וניסיתי להאט את נשימתי. התאמצתי נואשות לא להזיז את ידי. "תגיד להם שנוריד את החולצות שלנו", אמרתי לטאהר, במחשבה שאולי השומרים הפקיסטאנים חוששים שאנחנו מחבלים מתאבדים הנושאים על גופינו חגורות נפץ.

טאהר אמר משהו בפשטו, והאיש השיב. "תרים את החולצה שלך", אמר טאהר. צייתתי מיד. השומר אמר עוד משהו. "הוא שואל אם אתה אמריקאי", אמר טאהר. "אני עיתונאי אמריקאי", אמרתי באנגלית, מופתע לשמוע את קולי באוויר החופשי, "בבקשה תעזרו לנו. בבקשה תעזרו לנו".

המשכתי לדבר, בתקווה שהם יזהו ששפת האם שלי היא אנגלית. "נחטפנו על ידי הטליבאן לפני שבעה חודשים", אמרתי. "חטפו אותנו באזור קאבול והעבירו אותנו לכאן". "האם אתם דוברים אנגלית?" שאלתי, בתקווה שאחד מהשומרים הפקיסטאנים שעל הגג יבין את דברי. השומר אמר משהו לטאהר. "הם מדברים במכשיר הקשר על המפקד שלהם", אמר טאהר. "הם מבקשים רשות להכניס אותנו פנימה".

טאהר התחנן בפני השומרים שיגנו עלינו בהתאם לפשטונוואלי, קוד הכבוד המסורתי המחייב כל פשטוני להעניק מחסה לכל אדם זר המבקש ממנו זאת. הוא התחנן שהם יכניסו אותנו לבסיס לפני שלוחמי הטליבאן יבואו לחפש אותנו.

חלפו שתיים או שלוש דקות. השומרים הפקיסטאנים עמדו על הגג מאחורי שקי חול. מעלינו ניצנצו כוכבים בשמים צלולים ושלווים. לראשונה באותו לילה עלתה בדעתי המחשבה שאולי בסופו של דבר נצליח. בריחה - אקורד סיום שלא חלמתי עליו - עשויה להיות הישועה שלנו.

כעבור כמה דקות הגיע קצין פקיסטאני. הקצין עמד במרחק של כמה צעדים מאתנו, בצדה השני של גדר התיל. הוא שוחח עם טאהר בטון שנשמע מרגיע. "הוא מנומס מאוד", אמר טאהר. "קיבלנו את ההגנה שלהם. אנחנו בטוחים".

ברגע אחד התהפך סיפור השבי שלנו. תחושת חוסר האונים שחשתי במשך חודשים התחילה להתעמעם. היינו קרובים עד כאב לחזרה הביתה. הודיתי לקצין בפשטו, אורדו ואנגלית, נואש לזכות באמונו. "מה שלומך?" אמר הקצין באנגלית. השבתי, מנסה בשנית להראות שאני אמריקאי. הבטתי בטאהר מקרטע וחוצה את גדר התיל לתוך הבסיס. "בוא", אמר לי. הלכתי אחריו לתוך הבסיס, והקצין וכמה חיילים לחצו את ידינו. "תודה", אמרתי להם באנגלית, שוב ושוב. "תודה".

אחרי כמה דקות הגיע מפקד פקיסטאני צעיר שדיבר אנגלית מושלמת והציג את עצמו כמפקד הבסיס. אחרי שהסברתי שנחטפנו וברחנו, שאלתי אם אוכל להתקשר לאשתי. המפקד היסס בתחילה ואז אמר שינסה למצוא כרטיס טלפון כדי לבצע שיחה בינלאומית.

שעה מאוחר יותר הגיע חייל עם כרטיס, ואני רשמתי את מספר הטלפון בביתי על פיסת נייר. המפקד חייג והעביר לי את השפופרת. הטלפון בדירתי בניו יורק צילצל שוב ושוב ואיש לא ענה. בסופו של דבר ענה לי המשיבון ואני האזנתי לקולה העליז של אשתי, מבקש מהמטלפנים להשאיר הודעה. בריחתנו עדיין נראתה כמו חלום.

המשיבון השמיע את צליל הביפ, ואני דיברתי בקול רועד. "קריסטן, זה דייוויד", אמרתי, "זה דייוויד. בבקשה תעני". חזרתי על המלים כמה פעמים. מחשש שההקלטה תיגמר, פלטתי לבסוף: "הצלחנו לברוח". מישהו הרים את השפופרת בניו יורק. "דייוויד", נשמע קולה של אשה, "זאת מרי ג'יין". חמותי ענתה לטלפון.

"ברחנו ואנחנו בבסיס צבאי פקיסטאני", אמרתי לה. מחשש לנקמת הטליבאן ביקשתי ממנה להתקשר מיד למערכת "ניו יורק טיימס" ולומר להם לפנות את בני משפחותיהם של טאהר ואסד מבתיהם בקאבול, כמו גם את אנשי העיתון בעיר.

בדקות שאחר כך תיארתי את מיקומנו המדויק. נתתי לחמותי את שמותיהם של האזור השבטי, העיר, הבסיס והמפקד. ביקשתי ממנה ליצור קשר עם גורמים אמריקאיים ולבקש מהם לסייע בפינוי שלנו. רציתי שהקצין הפקיסטאני ישמע שממשלת ארה"ב תדע תוך זמן קצר שאנו נמצאים בבסיסו. בתום השיחה התנצלתי על כל הצער והסבל שגרמתי. "רק חזור הביתה בשלום", אמרה חמותי.

30 דקות חלפו, והמפקד התיר לי לטלפן שוב ולנסות להשיג את אשתי. עם כל דקה שחלפה התחלתי להאמין שאנו בטוחים סוף סוף ונחזור הביתה. הטלפון צילצל. הפעם היתה זאת קריסטן שענתה. "דייוויד", אמרה בקוצר נשימה, "דייוויד". "קריסטן", אמרתי, מתענג על האפשרות להביע את המלים שחלמתי לומר לה במשך חודשים. "קריסטן", אמרתי שוב, "בבקשה תני לי לבלות את שארית חיי כשאני מפצה אותך". "כן", היא השיבה, "כן".

אפילוג
חמישה שבועות אחרי בריחתנו, חצה אסד את הגבול מפקיסטאן לאפגניסטאן והודיע לבני משפחתו שהוא חופשי. כעבור עשרה ימים, סיפר לי בשיחת טלפון שבליל בריחתנו המשיכו השומרים לישון עד הבוקר. רק אחר כך הבינו שהסתלקנו.

הם האשימו את אסד שידע על הבריחה והחזיקו אותו 17 ימים כבול בבור. הוא אמר שהוכה בזמן זה. אסד סיפר שב-27 ביולי הצליח לברוח ולנסוע במונית לגבול האפגני. הוא הכחיש ששיתף פעולה עם שובינו בתקופה שבה היינו בידיהם והסביר שנשא נשק רק משום שהטליבאן הורו לו לעשות כן. אני סבור שהוא סייע לטליבאן כדי להמשיך לחיות.

עם שובי לניו יורק, נודע לי שרבים פעלו לשחרורנו - בני משפחה, עמיתים לעבודה, גורמי ממשל ויועצים ביטחוניים. אפגנים ופקיסטאנים אחדים הציעו - בהתנדבות או תמורת תשלום - להשיג מידע על מקום הימצאנו, או לפעול לשחרורנו.

למדתי ששקריו של האיש ששבה אותי היו גדולים משחשבתי. אבו-טייב, התברר לי, בנה את מעמדו בסוף שנות ה-90, כשהורה להרוג שבויים אפגנים. לפי ההערכות, הוא מסתתר בקראצ'י שבפקיסטאן. הכרזותיו על משא ומתן לשחרורנו היו כוזבות. ממשלת אפגניסטאן לא הסכימה בשום שלב להחליף אסירים תמורת שלושתנו וארה"ב לא הציעה לשחרר עצורים מגואנטנמו. בניגוד לחלק מהפרסומים, משפחתי ו"ניו יורק טיימס" לא שילמו כופר או שיחדו את שומרינו.

הסרטון שבו צולמנו בשבי לא שודר מעולם. רשת "אל-ג'זירה" שידרה קדימון לו, אבל לבקשת "ניו יורק טיימס" לא הקרינה את כולו.

הטליבאן ממשיך לחטוף עיתונאים. בספטמבר חטפו לוחמיו כתב של "ניו יורק טיימס" באפגניסטאן, סטיוון פארל, ועיתונאי אפגני שעבד עמו, סולטן מונאדי. כעבור ארבעה ימים שיחררו חיילים בריטים את סטיוון, אבל סולטן נהרג, ועמו חייל בריטי ואשה אפגנית. חשדותי בדבר שיתוף פעולה בין פלג חקאני לצבא פקיסטאן התאמתו. מקורות רשמיים בפקיסטאן סיפרו, שזה חלק מאסטרטגיה שמטרתה שימור השפעתה באפגניסטאן.

אני אסיר תודה על כל מה שנעשה למעננו. התמזל מזלנו לברוח ממדינת הטליבאן שבפקיסטאן. רבים אחרים לא היו, ולא יהיו, בני מזל כמונו.



חיילים פקיסטניים בבסיס במיראם שאה, שבאזורים השבטיים. 'טאהר התחנן בפני השומרים שיגנו עלינו בהתאם לקוד הכבוד המסורתי המחייב כל פשטוני להעניק מחסה לכל אדם זר המבקש זאת ממנו'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו