טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הלכתי, צעקתי, בכיתי, התחננתי". דורון שפר, כדורסלן ואיש רוח, רוצה לדבר איתכם על אלוהים

דורון שפר היה אמור להיות אחד מגדולי הכדורסלנים בתולדות ישראל ואולי, אפילו, בתולדות אירופה. אבל אז הרבה מאוד דברים השתבשו, בזה אחרי זה, חלקם תוצאה של התערבות כוח עליון וחלקם תעלולים שעוללו השדים שמשתוללים במשך שנים בנפשו של שפר. עכשיו, עם כיפה ברסלבית על הראש ונפש שמבקשת לעצמה רק שקט, שפר מוכן לדבר על דברים שבין אדם לאדם ועל דברים שבין אדם למקום. מוני פנאן, עמרי כספי, עודד קטש, טיוהר ומחלת הסרטן מככבים בחמישיה הפותחת של דורון. על כולם מנצח המאמן האגדי: הקב"ה

תגובות

דורון שפר היה שקוע בעבודות הגינה בביתו שבמושב אמירים בגליל, כשצלצול טלפון קטע באחת את השלווה: עיתונאי ביקש את תגובתו על התאבדותו של מוני פנאן. "עברה בי צמרמורת", מספר שפר, "והדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שאני חייב להתעורר על החיים שלי. על החיים שלנו. הסיפור של מוני הזכיר לי שוב עד כמה אי אפשר לקחת את החיים כמובן מאליו, עד כמה המתח והלחץ מנהלים את חיינו. עד כמה אנחנו שקועים בתאוות העולם הזה. ולאן המצב הזה יכול להוביל אותנו.

"בסרט 'אמת מטרידה', סיפר אל גור משל על צפרדע שכשמכניסים אותה לכוס מים רותחים, היא תקפוץ מיד, אבל אם מכניסים אותה למים פושרים ומחממים אותם לאט, היא תישאר עד נקודת הרתיחה ויהיה מאוחר מדי לקפוץ. אנחנו בתהליך כזה, בגלובלי ובאישי. הסיפור של מוני הוא הזדמנות בשבילנו להתעורר ולשנות. אנשים מתעסקים במי נתן או לא נתן כסף למוני, במקום לעסוק בעיקר. כשאדם נפטר מהעולם, נהוג להתפלל לנשמתו שתעלה מעלה מעלה. לצערי, אנחנו יותר מדי מתעסקים במטה מטה. היום כל אחד צריך לשאול את עצמו: 'איך אני חי ומה אני עושה? איך אני מתנהל כדי שלא אטבע במקום הזה'".

הופתעת?

"מצד אחד כן, זו לא ידיעה שאתה מצפה לקבל ביום בהיר אחד, אבל באותה נשימה - לא. אני מכיר את העולם הזה על בשרי. את תאוות הממון, גם את תאוות הכבוד וגם תאוות אחרות. הסיפור של מוני זה הסיפור של כולנו. ואחרי הכל, מוני עשה דברים בחייו עם הרבה חום, מסירות נפש והקרבה. לא פעם הוא ידע לתת, לעזור ולעשות חסד וצדקה".

אחרי התאבדותו של פנאן, מנהלה לשעבר של קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב, הרגיש שפר שהוא חייב לדבר. השחקן שהוביל את הקבוצה במשך חמש עונות ופרש למסע של חיפוש אחרי משמעות ושלווה, מכיר מקרוב את טעמם של שיא ושפל, רגעי התעלות ורגעי חרדה, של היקרעות בין עולם תחרותי של כבוד, גאווה וכסף, לעולם פנימי, של חיפוש אחר שלמות והשלמה. הוא חי שם במתח המתמיד בין הרצון להיות אהוב לרצון להיות אוהב.

את סיפור חייו פותח שפר ברגע המתוק והמר באפריל 2004, כשהניף את גביע יול"ב כשחקן הפועל ירושלים, שהפכה לאלופה אירופית אחרי שניצחה את ריאל מדריד בגמר בבלגיה. על הגופייה הלבנה שחשף מתחת למדי הקבוצה התנוסס המשפט: "אין עוד מלבדו". כמו כל שיא שאליו טיפס בחייו, גם הפעם, מעברה השני של הפסגה המתינה תהום עמוקה, שאת קרקעיתה הכיר היטב. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כפי שהוא חוזר ואומר.

בשנה שבה הניף את הגביע, החל להתקרב אל הדת. ב-2003 הגיע לבירה כדי לשחק בהפועל ירושלים, כשמאחוריו פרישה מהכדורסל שהשאירה את עולם הספורט פעור פה, שנתיים וחצי של מסע רוחני, מאבק בסרטן וקאמבק לא הכי מוצלח במכבי תל אביב. המעבר לעיר הקודש מילא אותו בשמחה בלתי מוסברת: "המשחק, הכדורסל, הביא אותי לירושלים. אבל היה לי ברור שהמעבר היה הרבה יותר מכדורסל. בירושלים חשתי התרגשות ושמחה גדולה של הנפש והנשמה. תחושה של 'ושבו בנים לגבולם'. חייתי עם טליה אשתי בשכונת עין-כרם. מיד התחברנו עם איש חב"ד בשכונה. הלכנו לכותל, חבר קנה לי תפילין שהתחלתי להניח מדי פעם, מעיינות, תהלים, ולאט-לאט קיבלה התורה יותר ויותר מקום בחיינו. בלי מחויבות, לא תורה הלכה למעשה, אבל התחלנו להתקרב.

"שבועיים לפני המשחק איבדתי את הקול. לא ידעתי איך אשחק בלי קול. בהדרגה התחלתי להתכנס פנימה, לא לדבר. ופתאום ראיתי את החיים מכיוון אחר. קצת יותר רגיש, יותר מתבונן. בגמר שיחקנו נגד ריאל מדריד, הגוליית של אירופה והמשחק היה מושלם. הכל לתפארה. וברגע הזכייה אני מוריד את החולצה ומתחתיה הגופייה עם המשפט: 'אין עוד מלבדו', וכך הנפתי את הגביע. בדיעבד נראה שבאותו הרגע מימשתי ומיציתי את תפקידי כשחקן עם האמירה הזאת. נראה כאילו התסריט הזה נכתב מימי בראשית".

שפר המשיך שנה נוספת בירושלים, אך משהו השתבש. הוא פיספס כדורים, מיסמס מסירות, הגיע יחף לאימונים ולא מצא את הסל. פרשני ספורט כבר החלו לחזות את פרישתו הבאה. ב-2005 חתם בהפועל תל אביב, אפיזודה קצרה במיוחד. כששחקני קבוצתו החדשה התאמנו, הוא שהה בחו"ל. שבוע לפני המשחק הראשון, הודיע בפקס שהחליט לפרוש.

"לקח לי עוד שלוש שנים של הלוך ושוב, הלוך ושוב, עם הכדורסל, כדי להבין את זה, להבין שאותו רגע שיא, היה הסוף, שמשם התחיל פרק חדש בחיי. הרגע שבו החזקתי את הגביע היה רגע מאוד חזק מבחינתי, רגע שהכיל הרבה שמחה והרבה עצב, כי ראיתי את השקר. בנקודה מסוימת הרגשתי שאני לא יכול לגעת בגביע. לא יכולתי לשכוח את הדרך: שבועיים לפני הזכייה הפסדנו לחיפה בבית. לא מעט אוהדים ומקורבים לקבוצה צעקו בוז ודרשו לפטר את המאמן ולהחליף חלק מהשחקנים. אמרתי שאנחנו צבועים, כולל אני. כמו כוסות רוח למת. באותה שנה המשכתי בירושלים והיה לי קשה לקלוע סל עד סוף השנה. המשכתי עוד עונה, ירדתי לספסל, עמוק לספסל. ניסיתי לחיות מציאות וסרט שכבר לא שייכים לי".

והבנת מה קרה לך?

"לא מבין מה קורה. לא עולה על זה. אני גם לא מספיק חזק לעשות שינוי. במקביל, התורה התחילה לקבל יותר מקום בחיי. אחרי ירושלים חתמתי לשנה בהפועל תל אביב. נסעתי לפני פתיחת העונה לחופשה בארצות הברית וברזיל. ופשוט הרגשתי שאני לא מסוגל לחזור ולהתחיל את העונה".

הרבה בלבול?

"הרבה בלבול. והרבה אי שקט והרבה משברים. חזרתי להפועל תל אביב, מנסה לעשות סוג של קאמבק, אבל אני לא מסוגל להכיל את זה. שוב אני בלי כלים להתמודד עם הלחץ, המתח, השקרים והמניפולציות של המערכת ושלי. מישהו אמר לי 'תטמון את הראש בחול עד שתעבור השנה' - לא רציתי. לא יכולתי. ירדתי לסיני. אני והבורא. הלכתי, צעקתי, בכיתי, דרשתי, התחננתי וזעקתי שאני רוצה תשובה. ביקשתי לדעת מה אני עושה. מה הוא רוצה ממני? והתפללתי לשם שיאיר את עיני ויפתח את לבי ויחזק את ידי לעשות את רצונו בלב שלם. וברוך השם ירדתי מספיק נמוך ומספיק עמוק כדי להתחיל לטפס בחזרה ולזכות להיכנס להיכל התורה".

ברוך השם, הדלת נסגרה

עכשיו הוא במקום טוב באמצע הטיפוס, מבחינתו. רזה מאוד, מגודל זקן וכיפה גדולה על ראשו. את קרש ההצלה לאחר אותם ימים קשים מצא בישיבה הליטאית "אשרי האיש" בשכונת בית וגן שבירושלים, הקולטת חוזרים בתשובה. "התחלתי להתפלל וללמוד תורה בצורה מסודרת", הוא מספר, "טליה ואני לקחנו על עצמנו לשמור שבת, כשרות וטהרה. זה היה עוגן, עץ חיים, משהו להיאחז בו".

לפני כשנה עברו להתגורר בבית המשקיף על נוף ההרים באמירים. "כנראה שיש אנשי עמקים ויש אנשי הרים", הוא אומר בחיוך. "אני ואשתי מסתמנים כאנשי הרים". בסלון הבית ובכניסה ספריות עמוסות ספרי קודש: חמשת חומשי תורה, ספרי מוסר, גמרא, ספרי חסידות וקבלה. מעל פינת האוכל תמונה קטנה של הרב קוק ועל רצפת הסלון מזרן המשמש את שפר לאימוני יוגה. בכניסה לבית סלסילת עץ עמוסה בנעלי הילדים: אורי, בת שבע וחצי, בתו מנישואיו הראשונים לרוני קיי (החיה עם אמה), גבריאל בת ארבע וחצי, אריאל בת שלוש וחצי, וידידיה הקטן, שירש מאביו את העיניים הכחולות, המהפנטות, כבר בן חצי שנה.

למרות שהוא מתקשה להתעורר, את יומו הוא משתדל להתחיל בארבע וחצי לפנות בוקר. אם הוא מצליח, הוא נפגש עם חברותא ללימוד. לאחר מכן הוא נוסע לקברו של רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון ("עשר דקות מכאן"), מתפלל שם ולומד גמרא. לקראת שבע בבוקר הוא שב הביתה לסייע לרעייתו בהשכמת הבנות. בעבר, היה הולך בבקרים לבית מדרש. היום הוא ממשיך ללמוד בבית.

שלוש פעמים בשבוע הוא נוסע לכפר ורדים, לאמן את קבוצת הקט-סל של ילדי כיתות ו'. פעם בשבועיים הוא נוטל חלק בפרויקט "ערכים בספורט" בירושלים ובכפר ורדים, העוסק בהקניית ערכים למאמנים ושחקנים. בין לבין הוא מוזמן להרצאות, בעיקר בפני ציבור דתי וחוזרים בתשובה, בהן הוא מספר על חייו ועל התשובה שמצא. בחייו החדשים כאיש משפחה, כאיש העוסק בתורה, אין יותר מקום לעולם הכדורסל המקצועני. בערב, הוא מספר, חשוב לו להיות עם המשפחה, "סדרי העדיפויות השתנו". בלילה, כשכל הילדים כבר ישנים, הוא לוקח את הגיטרה ומנגן.

"אני משתדל לא להיות מזוהה בלעדית עם זרם כזה או אחר", הוא מסביר על הדרך שלו, "אני מתחבר לנקודה של האחדות, של עם אחד. הרבי מלובביץ' אמר פעם 'אין חילונים ודתיים - יש יהודים'. ואני, אם יורשה לי, אומר שאין יהודים, נוצרים ומוסלמים - יש בני אדם. בתקופה האחרונה, לחסידות ולרבי נחמן מברסלב במיוחד, יש יותר ויותר מקום בחיי. הם שמים את הדגש על חיים של פשטות, תמימות ושמחה. זה נשמע הכי בנאלי, אבל רבי נחמן חי את זה. יש הבדל בין מנטרה או סטיקר, לאדם שחי וחווה את זה. היום אני זוכה לטעום ולינוק מענקי וחכמי התורה שמאירים לי את הדרך.

"בירושלים", הוא מוסיף, "כשהתחלתי להתקרב לדת, תפס אותי מישהו בבית הכנסת והמליץ לי לקרוא את מסילת ישרים, ספר מוסר שכתב הרמח"ל (המקובל רבי משה חיים לוצטו, שחי במאה ה-18 באיטליה). הספר עובר מדרגה-מדרגה, שלב-שלב, בסולם המוסר ודרך עבודת השם. במהלך הקריאה, ככל שאני מתקדם בטיפוס, התחלתי להבין איפה אני נמצא ואיזו דרך ארוכה עוד לפני. התביישתי".

ביולי 2007, כשנתיים לאחר שהודיע על פרישתו מהפועל תל אביב, שב לשחק בהפועל גליל עליון, הקבוצה שהוביל לאליפות ההיסטורית, 15 שנים לפני כן. "בגיל 36 סגרתי מעגל", הוא אומר. "אם זה היה תלוי בי, כנראה שעוד הייתי ממשיך לשחק, אבל ברוך השם יש השגחה ולא הכל תלוי בי. יום לפני שעמדתי לסכם על עונה נוספת בגליל עליון, התקשר אלי חבר ושאל אם אני רוצה להצטרף לליגה הנמוכה ולשחק בצפת. בהתחלה שללתי את האפשרות על הסף, לא רציתי לרדת ליגה, הרגשתי שעדיין יש לי מה לתרום. הילד שבי עדיין חש שהוא לפני שיא הקריירה. זה ילד שעד היום מאמין שאני יכול לחזור לשחק ובגדול.

"ניתקתי את הטלפון, ושעה אחרי כן - זה התחיל להדהד לי: 'למה אני פוסל על הסף?' החיים לימדו אותי שגם אם במבט ראשון דברים לא נראים לי, צריך לבדוק אותם לעומק ולתת להם הזדמנות. בשנים האחרונות שלי בכדורסל, הדרך היתה יותר חשובה לי מהתוצאה. הדרך-ארץ. היו לא מעט משחקים שאחרי ניצחונות הייתי חצוי, הייתי כואב על הדרך. בתור שחקן, יכולת ההשפעה שלי על המערכת היתה מוגבלת, ובצפת נפתחה בפני הזדמנות להשפיע יותר. באותו לילה נפגשתי עם יושב ראש הפועל צפת והחלטנו לנסות לקדם את שיתוף הפעולה".

שפר, כדרכו, לקח את הזמן להתבשל עם הדברים. בסופו של יום, בקבוצה לא הצליחו לגייס את הסכום הרצוי להעסקתו, וימים ספורים לפני שהתכוון להודיע לגליל עליון שהוא מוכן לשחק אצלם, גילה כי החתימו שם שחקן אחר במקומו. "התפללתי לשם שיסגור את הדלת בשבילי", הוא משלים עם המציאות, "אם אני לא מספיק חזק לעשות את הצעד ולהגיד, 'לא', שהוא יסגור את הדלת. החלק הקשה הוא כשהכדור אצלי ואני צריך לבחור. כשהכדור לא אצלי זה קל. החופש והאחריות לבחור עלולים להיות מפחידים".

ומה קרה לאחר שהדלת נסגרה?

"נפתחה דלת אחרת. עברנו כמה חודשים לא קלים של אי ודאות לגבי מקור הפרנסה ומקום המגורים. במקביל זו היתה הזדמנות נוספת להתחזק באמונה ובביטחון. כי מהמקום של עשייה ופרנסה ויציבות, פתאום הקרקע נשמטה. חבר חיבר אותי אל יהודי יקר בשם לארי רובין, איש היי-טק, שהתחיל פרויקט של הקניית ערכים למאמנים ושחקני כדורסל. הקליק היה מיידי ומהר מאוד התחלנו לשתף פעולה ביחד".

כלכלית היית אמור להיות רגוע, אחרי שהרווחת סכומי עתק, לא?

"ברוך השם יש לנו אוכל על השולחן וקורת גג מעל הראש".

מידות רעות

בעיתונות הישראלית אוהבים להגדיר את שפר, אחד משחקני הכדורסל הטובים בארץ ובאירופה בתקופתו, כחידה. גם מי שאינו חובב כדורסל, התקשה להתעלם מפניו המיוסרות של השחקן הצעיר, שהעז לוותר על קריירה מבטיחה ומאות-אלפי דולרים, והלך לחפש את השלום הפנימי. את קריירת הכדורסל החל כנער בקבוצת מ.ס רמת אפעל. בקיץ 90' עבר להפועל גליל עליון, ולאחר שלוש שנים, כשהוא בן 21, סחף את הקבוצה הסימפתית לאליפות היסטורית, שבה קטע 23 שנות שליטה רצופות של מכבי תל אביב.

לאחר מכן עבר לאוניברסיטת קונטיקט בארצות הברית. בשנתו הראשונה, נבחר למצטיין מבין כל השחקנים שהצטרפו באותה שנה לקבוצות ליגת "ביג-איסט", שבה שיחקה המכללה. יחד עם ריי אלן, שהפך אחר כך לכוכב-על באן-בי-איי, הוביל את קבוצתו לצמרת דירוג המכללות. שם דבק בו הכינוי אייס-מן, איש הקרח, בגלל קור הרוח שהפגין במשחקו.

בקיץ 96' עשה שפר את ההיכרות הראשונה של הכדורסל הישראלי עם דראפט האן-בי-איי, הערב שבו בוחרות קבוצות הליגה את השחקנים שיצטרפו אליהן. שפר היה הישראלי הראשון שנבחר בדראפט: לוס אנג'לס קליפרס בחרה בו בסיבוב השני, שאינו מקנה חוזה מובטח. כדי להשיג חוזה, היה שפר צריך לצאת למחנה אימונים, אולם הוא החליט שלא לנסות לממש את החלום, וויתר על המחנה. הוא חזר ארצה, אל זרועותיה התובעניות והמחבקות של מכבי תל אביב. עם מכבי הגיע עד סגנות גביע אירופה והפך למחצית השנייה של עודד קטש, צמד שחקני החוץ ששיגע את אירופה, וזכה בארץ לכינוי ה"קטשפר".

בשיא הקריירה, בקיץ 2000, הדהים במסיבת עיתונאים שכבר הפכה למיתולוגיה, והודיע על פרישה. "הלב אמר לי לפרוש", ניסה להסביר, "ועם הלב לא מתווכחים". הוא עזב את הארץ ויצא למסע רוחני בעולם: הודו, ברזיל, תאילנד, קוסטה ריקה. בהמשך עזב גם את אשתו, הבמאית רוני קיי, כשהיא בחודש החמישי להריונה והמשיך במסעו. ב-2002, בביקור בארץ, גילה כי חלה בסרטן האשכים ויצא לחפש מזור במסע רוחני נוסף בקוסטה ריקה. לבסוף שב ארצה, נותח, החלים והודיע כי הוא רוצה לחזור לשחק. הוא חזר למכבי תל אביב, עמה זכה באליפות ובגביע, בעונת 2002/3, כשאת רוב זמנו עשה על הספסל.

דיברת על הילד שבך, שעדיין רוצה לכבוש את המגרש.

"הילד הזה כבר לא מנהל את העסק. הוא לא לבד. אני בעל, אבא, יש ילדים, יש שבת, יש משפחה, יש חובות, יש זכויות ויש תורה וצמא גדול להעמיק בה. פתאום השתנו סדרי העדיפויות, והכדורסל זה לא כל העולם. מדי פעם יכולים לעלות מחשבות והרהורים בכיוון, אבל בסופו של יום, את אהבת המשחק אני מממש עם כדור וסל בזמני החופשי".

אני מתכוונת לגעגוע למשחק המקצועי, לאור הזרקורים.

"אור הזרקורים הוא בדיוק משהו שאני לא מתגעגע אליו. המשחק בא עם עסקת חבילה שלא רלוונטית יותר עבורי כשחקן: הנסיעות, השינויים התכופים של זמני משחקים ואימונים, הקשו על הסדר והיציבות בחיי ובעיקר הקשו על הסדרי המפגשים עם בתי הבכורה אורי. העומסים, המתחים והלחצים הפיזיים והנפשיים פשוט לא בריאים. נכון שבדיעבד אותם קשיים עזרו לי לגדול כאדם אבל מלכתחילה אין בי רצון להכניס מתחים נוספים לחיי".

אתה זוכר את נקודות השבירה.

"היו לא מעט. כבר בתור ילד ונער, כששיחקתי ברמת אפעל ובגבעתיים אני זוכר את הלחץ והמתח שנוצר, בעיקר כשהגיעו ההורים והחברים למשחקים. בתקופה בגליל, כשגרתי בעמיר, אחרי הפסדים ומשחקים לא טובים הייתי מסתגר בחדר. היה לי קשה להכיל את ההערות על ההפסד. אחרי הניצחונות, כמובן, שהייתי מתנדב לעשות את ההגשה בחדר אוכל.

"בקונטיקט זכורה לי תקופה של כמה חודשים עם המון חששות, פחדים, קנאה ולא מעט מאבקים בנפש שהתעוררו ועלו. המציאות התובענית של העולם התחרותי לא נתנה לי מנוח. התעוררה אצלי קנאה באחד השחקנים בקבוצה, קווין אולי. ולא יכולתי להבין למה אני לא יכול לפרגן, מאיפה זה נובע, איך אני מתמודד עם זה? בפועל התנהגתי הפוך, השתדלתי להתחבר איתו, כנראה לפצות על רגשי האשם שבי. בכל קבוצה תמיד היה מישהו שעורר בי את הרגש הזה.

"בהמשך למדתי שאחד מהתפקידים של העולם שסביבנו, ובמיוחד של הקרובים לנו, הוא לעורר בנו אותן רגשות ומידות לא מתוקנות, כמו קנאה, פחד, כעס, כדי שנוכל לעבוד עליהן, לתקן אותן ולהיות בני אדם טובים יותר".

ואם מדברים על תחרות וקנאה, אפשר להזכיר את עודד קטש?

"במכבי עודד היה השחקן שעורר אצלי את המידה הזאת, יצר הקנאה. אם תשאלי אותו, סביר להניח, שאין לו מושג על מה אני מדבר, כי בפועל היינו חברים מאוד טובים. על המגרש ומחוצה לו. חלקנו חדר. היו לנו שיחות נפש. הקנאה לא הופנתה כלפיו אלא כלפי, פנימה, זה משהו שפגע בי. היה ברור לי שזה סיפור שלי ולא שלו. כל האנרגיה שלי הופנתה לאיך אני מטפל ברגש הזה, מאיפה הוא מגיע ומה אני עושה איתו. לימים, התורה נתנה ונותנת לי המון כלים ועצות להתמודד, להכיל ולתקן את הקשים האלו בחיי".

שפר שוקל כל מלה היוצאת מפיו. הוא מקרין סובלנות ונעימות. את סיפורו האישי הוא מתבל במעשיות חכמים ובדברי תורה. "אומרים שאם רוצים לספר בדיחה טובה לקדוש ברוך הוא, צריך לספר לו את התוכניות שלך לעתיד", הוא אומר ומגלה כי בילדותו בכלל חלם להתקבל לקורס טיס, אך חשד למום בלב הוריד את הפרופיל הצבאי שלו ל-65 וסתם את הגולל על החלום. הכדורסל הוא התיקון שלו. כששיחק בקונטיקט נפל לידיו הספר הפסיכולוגי-רוחני "הנבואה השמימית" של ג'יימס רדפילד. "זה עורר אצלי תחושה עמוקה של אחדות, פשטות, שמחה ושלום. תחושה של חופש, פוטנציאל אינסופי שפועם בנו, של לא להיות משועבד לשום דבר. זו היתה חוויה רוחנית אבל לא כזו שהפכה את חיי. בעקבותיה נולדו הרצון והכמיהה להתחבר לאותה נקודה ולהביא אותה לידי ביטוי בכל מחוזות חיי: בזוגיות, במשפחה, בקהילה, במגרשים".

ובסיום אותה תקופה החלטת לוותר על החלום להגיע לאן-בי-איי.

"בקליפרס לא רצו לתת לי חוזה מובטח. לא הייתי מספיק טוב בשבילם. היתה לי אפשרות לחכות למחנה אימונים באוקטובר. כן, היו עוד מהלכים שיכולתי לעשות אבל אמרתי די. מספיק זמן השקעתי והשתדלתי ולא רציתי להפסיד את פתיחת העונה בארץ ובאירופה. זה היה מבחינתי קו אדום. חלק מהאוהדים והפרשנים לא השתחררו מהסיפור הזה עד היום. אבל זה הסיפור שלהם ולא שלי.

"בדיעבד התברר לי, שהחזרה לארץ האיצה מאוד את המסע הרוחני שלי ותהליך ההתפתחות כאדם. היא החלה לעורר את המתח והלחץ במציאות של ארץ אוכלת יושביה. בארצות הברית חייתי בסוג של חממה. גם בגליל עליון הייתי בבועה, מנותק מהמתח והלחץ של העיר הגדולה. בעצם, הפעם הראשונה שהתחלתי להתמודד עם המציאות בארץ, היתה כשהגעתי לתל אביב. הציפיות היו גדולות. הפחדים החלו לצוץ יותר מבעבר ואיתם המשברים".

ואתה רואה היום את עמרי כספי עושה את המסלול שאולי היה מיועד לך.

"ממקום מסוים, בסיפור האישי שלי, הרגשתי שאני מחזיק את הזכויות של להיות הישראלי הראשון בליגה הטובה בעולם. סימבולית, בתקופה שבה אני מרגיש שסגרתי את פרק 'שחקן הכדורסל' בחיי, מגיע עמרי לאן-בי-איי".

באותה תקופה במכבי, טיפול פסיכולוגי לא היה פותר את ענייני הנפש?

"ניסיתי. נפגשתי מספר פעמים עם פסיכולוג ספורט. הוא נתן לי כלים עד גבול מסוים. אני זוכר את עצמי לפני משחקים בקונפליקטים ובחרדות. ממש רב עם עצמי, מוטרד מהפסד, מוטרד מזה שלא אשחק טוב. אני זוכר את עצמי לא ישן טוב, אני זוכר את דפיקות הלב. אני מלקה את עצמי ולא יודע איך להתמודד עם זה".

וכלפי חוץ אתה האייס-מן.

"בעיקר כלפי חוץ. בתוכי אני בתהליכים נפשיים מאוד עמוקים, ולא רואים, זה לא יוצא. היו מקומות של גאווה ותחרותיות שהלכתי בהם לאיבוד. וגם היום אני לא מחוסן. הבעל שם טוב אמר רגע לפני שנפטר 'אל תבואני רגל גאוה'. מייסד החסידות, אדם שזיכך את המידות שלו, מפחד ליפול בגאווה רגע לפני הסתלקותו. אין לנוח. ואני אז כואב ודואב וזועק ואני מחפש תשובות. אז אני קורא עוד ספר ופוגש עוד אנשים שמעוררים השראה ואין תשובה".

שפר, שבאותם ימים התקשה למצוא סיבה לקום בבוקר ולזרוק לסל, מצא את הניצוץ אצל משה קסטיאל, גורו שכונה טיוהר. הוא החל ללכת למפגשי מאמינים והשניים מצאו שפה משותפת. טיוהר פתח אשראם בקוסטה ריקה, והם נהגו לבקר זה את זה בארץ ובחו"ל לשיחות נפש עמוקות.

"טיוהר ליווה וחיזק ועזר", מספר שפר, "ושוב עד לנקודה שהייתי צריך עוד ועוד. רק לפני שלוש שנים, כשהגעתי וזכיתי להיכנס להיכלות התורה הרגשתי שחזרתי הביתה. משהו בי נרגע. אני זוכר תחושה של ילד שמשיל נעליים, מרכין ראש ונכנס לעולם של חוכמה ודעת ללא גבול. מקור מים חיים. ויש לי צמא גדול שמלווה אותי עד היום ואפילו מתחזק".

עמדתי זקוף

לאחר שהודיע על פרישתו, בשיא הקריירה ובשיא המשבר האישי, יצא שפר למסע נדודים רוחני ברחבי העולם. "הייתי בסוג של טראנס, תמים, נאיבי", הוא אומר, "חייתי את הרגע ופעלתי תחת הסיסמה 'אני הולך אחרי הלב'. והלכתי עד הקצה".

מצד אחד יצאת לחפש את השלום אבל בדרך השארת הרבה פצועים.

"במובן מסוים זה נכון. באותה נקודה בחיי לא פעם יותר עשיתי רוח מאשר הייתי רוחני. ומצד שני, הרבה ממה שהתפרסם לא היה מדויק. כלפי חוץ, ההחלטות נראות לא מתחשבות, קיצוניות וחסרות אחריות, אבל הרבה מהן התקבלו לאחר לא מעט לבטים, רגישות ומחשבה".

באותה תקופה התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון עם גרושתך רוני קיי, שסיפרה על ההתרחקות, על תקופת ההריון שבה העדפת לחפש את עצמך בהודו, שלא נכחת בלידה.

"בשלב מסוים אני ורוני לא שידרנו על אותו גל ונפרדנו. הפרידה היתה לא קלה. כן היה לי חשוב להישאר ולרפא את הפצע, אבל בנסיבות שנוצרו זה היה בלתי אפשרי".

למה לא הגעת ללידה של בתך?

"זה לא מדויק שלא הייתי. אחרי הפרידה יצאתי למסע להודו ולא ידעתי מתי ואם אני חוזר. למרגלות הר קדוש בהודו היתה לידה. נולדה אצלי החזרה לכדורסל. היתה שם הארה והרגשתי שאני חוזר אחר לגמרי. החלטתי לחזור לארץ ללידה של בתי ולכדורסל. חזרתי, אבל כל הסיפור ביני לרוני היה טעון. היא לא רצתה שאהיה נוכח בלידה. אני מבין אותה ואין לי שום טענה.

"כמה ימים לפני הלידה נסעתי עם אבא שלי לארצות הברית לראות את משחק האולסטאר ואז התחילו כאבים עזים בבטן התחתונה. חזרנו ארצה ובתל השומר, אחרי בדיקות, הודיעו לי שיש סרטן ממאיר. באותו ערב קיבלתי טלפון מרוני, שאורי נולדה לפני כמה שעות, בתל השומר. כך שבשעות שבתי נולדה הייתי באותו מתחם, מבלי שהייתי מודע לכך. פלא פלאים".

אחרי כל החיפושים, במקום שלווה אתה מקבל סרטן. מה השתבש?

"במלה 'מחלה' יש את אותיות המלה 'החלמה'. לפני שמתרפאים צריך להזיע את הרעלים החוצה. ביקשתי רפואה וקיבלתי סרטן. כשהודיעו לי על הסרטן הייתי עם ידיעה עמוקה שהחיים לא נותנים לך משהו שאתה לא מסוגל להתמודד איתו. לכן לא שאלתי 'מה יהיה', אלא 'איך אני מרפא את זה'. בחרתי לא לעשות ניתוח וניסיתי להתרפא בדרכים שונות. הסתובבתי בעולם עם הגידול בגוף, עם החשש שיתפשט ויתפרץ בכל רגע. במובן מסוים, ברור שהתנהגתי בחוסר אחריות. אבל כנראה שזו היתה האמונה הכל כך חזקה שאתגבר - עובדה שאני פה.

"במשך שלושה חודשים עברתי תהליך עמוק ואינטנסיבי שהאיר וחיזק אצלי דברים שהייתי צריך לרפא. לא עניין אותי להוציא רק את הגוש מהמערכת, רציתי ללכת אל השורש. ללמוד את השיעור ולקחת אחריות. היה לי ברור שאם אני עושה רק ניתוח, בלי ללמוד ולהפיק לקחים, זה כמו עץ שגודעים לו ענף והוא יגדל בחזרה. ואפילו חזק יותר. נסעתי לקוסטה ריקה, לטיוהר. הייתי צריך את השקט והמרחב.

"הכי קשה היה לעמוד מול ההורים והמשפחה. היה להם מאוד קשה. עמדתי זקוף והתעקשתי ונסעתי. ושם, במקרה או לא, היתה תזונאית מקרוביוטית שמתמחה בריפוי מחלות באמצעות תזונה. והיתה שם שמאנית, שמטפלת בחולי סרטן בטכניקות עתיקות. מיד נצמדתי אליהן והתחלתי מחנה אימונים אינטנסיבי של זיכוך הגוף וטיהור הנפש, ותוך כדי ראיתי גם את המתחים, הכעסים והפחדים שסירטנו את חיי. אחרי שלושה שבועות, הבנתי שנגמר שם הסיפור ואני חוזר ארצה לעבור את הניתוח ולכדורסל".

אל המקום שבו צמחו הכעסים והפחדים שסירטנו את חייך?

"אבל חוזר חדש. אני מאמין שיש לי היכולת להתמודד עם העולם הזה, להשפיע דרכו, ולשחק אחרת. התקשרתי לאמא שלי וביקשתי שתקבע לי תור לניתוח, אני חוזר. בער לי לחזור לכדורסל. נכנסתי לחדר ניתוח ביום הזיכרון ויצאתי ביום העצמאות. זה היה להיוולד מחדש. עשיתי יוגה, הקפדתי על תזונה מיוחדת וחזרתי לכושר. אני לא פעם מוצא את עצמי מתהלך על הקצה. שובר שמאלה וימינה, שמאלה וימינה, ומחפש להתאזן. החיים זה כמו ללכת על חבל דק. אולי זה הגשר הצר שרבי נחמן התכוון אליו. הקבלה מדברת על הקו האמצעי, על דרך המלך. השאיפה להתחבר לאמצע - זה גם סיפור חיי".

רכז או חצי פינה

את אשתו השנייה, טליה, הכיר לפני כשבע שנים, במסעדה שניהלה במתחם סי אנד סאן בתל אביב, שם התגורר. "העיניים שלנו נפגשו, ורגע אחרי, אנחנו מוצאים את עצמנו נשואים עם שלושה ילדים ומקימים בית בישראל". היום טליה עוסקת ברפואה טבעית ולומדת את התחום, ומתחזקת לצד בעלה. "עם כל הברכה שהוא מביא לחיינו, תהליך ההתקרבות לעולם התורה הוא תהליך אינטנסיבי ולא קל", אומר שפר, "אנחנו עולים ויורדים, מתווכחים ומתבלבלים, שואלים ומקשים, אבל ברוך השם ביחד".

גם לאביו של שפר, ישעיהו, קשה. הוא יהלומן רציונלי וקפדן, שכבר משלב מוקדם ניתב את הקריירה של בנו לכיוון אחד - כדורסל מקצועי. ב-96' אמר בראיון שאם בנו יילך להתבודד במקדש בטיבט, הוא יתאכזב מכך שציפיות כל כך גבוהות מתרסקות. "לאבא שלי קשה עם החזרה בתשובה", אומר שפר. "זה טבעי ואני מבין. לרובנו קשה עם שינויים. הוא חושש שאלך לאיבוד בעולם הזה".

ולך קשה לאכזב אותו?

"קשה לי לראות אותו בצער. אני רוצה לשמח אותו. אבל ברור לי שאם אנסה לחיות את החלום שלו, זה נועד לכישלון. וברור לי שגם הוא לא באמת רוצה את זה. אז מנסים להיפגש בדרך. אני מראה לו שההתקרבות שלי לתורה עושה טוב".

ההשתחררות מהכדורסל היא גם ההשתחררות מהאב, מציפיות האב?

"במובן מסוים כן".

המטפלת בבית יוצאת למטבח לחמם לידידיה הקטן את ארוחת הצהריים. הילד ממלמל, מחייך, שפר לוקח אותו על הידיים. "בן זכר", הוא מרעים בקולו בשמחה. "פתאום יש עוד גבר בבית, אחרי שלוש בנות זה ממש לא מובן מאליו. אני צריך להזדקף קצת יותר עכשיו. יש פרטנר לבית הכנסת, ללימוד. זה הגביע. זו האליפות".

תיתן לבן שלך את חופש הבחירה?

"לילד שלי יהיה החופש לבחור", הוא מחייך חיוך גדול, "או רכז או חצי פינה".

ילדים זו אחריות גדולה. אתה מסוגל להתמודד עמה?

"הילדים מחזקים את האחריות. היו דברים שהרשיתי לעצמי פעם והיום זה לא פשוט ולא מובן מאליו. ילדים מביאים ברכה ואור, ואותו האור מאיר גם על הדברים שלא הכי נעים לראות. התמודדות עם ילדים לא פעם מציפה הכל. אני יכול להבין אדם שאומר שהוא לא רוצה ילדים. לפעמים, ברגעים הקשים שלי ושל טליה אני צוחק ואומר לה: 'לא נורא, עוד 17 שנים זה יעבור'. מה שהכדורסל עשה בקטן, המשפחה עושה בגדול. וגם כאן הקשיים והמתח שיש, באים רק בשביל שנגדל כולנו ביחד. שלום בית הוא העסק החשוב, המאתגר והעיקרי של חיינו".

אתה מפחד מנפילה נוספת?

"אין יום שעובר שאני לא נופל בו. רק שהיום אני לומד לקום מהר ומשתדל לא ליפול פעמיים לאותו הבור. במקום לנסוע לסיני לשלושה שבועות, אני מדרדר את עצמי לחורשה שמתחת לבית, לשעת התבודדות וחשבון נפש, או טובל במעיין, או קורא תהלים, או מזיע את התסכול החוצה בפעילות פיזית ומתחיל מבראשית".

היית עושה דברים אחרת?

"החוכמה היא לעשות דברים אחרת בעתיד לבוא. חשוב לי ללמוד מהעבר. הנפילות והטעויות הן עוד לבנה במקדש חיי ובלעדיהן לא יכולתי ללמוד ולתקן. אנחנו כמו כדור - ככל שנדפוק אותו יותר חזק ברצפה הוא יקפוץ יותר גבוה".

ואתה מאושר?

"אני שמח בחלקי".*



שפר. חופש ואחריות יכולים להיות מפחידים


עודד קטש לצד שפר במדי מכבי תל אביב. עורר את יצר הקנאה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות