בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הראפר ג'יי-זי לא גמר לכבוש את העולם, יש עוד משחקי מחשב להשתלט עליהם

בגיל 13 היה שון קרטר סוחר סמים בברוקלין עם סיכויים טובים לגמור בכלא או לגמור את החיים בכלל. אבל הגורל ניגן לו תו אחר: הוא אימץ לעצמו את הכינוי ג'יי-זי, הפך לראפר הכי גדול בעולם, התחתן עם האשה הכי יפה והכי מפורסמת שאפשר למצוא באמריקה וכמובן - הכנסות של מיליונים על מיליונים של דולרים. כעת נותר לו רק להוכיח לעולם את מה שעמוק בלב אמר לעצמו מרגע שהתחיל לנגן: שהוא המוסיקאי החשוב והמשפיע ביותר של תקופתו

תגובות

פחות מחודשיים אחרי שהוציא אלבום חדש, ג'יי-זי כבר משיק פרויקט נוסף. הפעם לא מדובר בעוד סניף ברשת המסעדות שלו, וגם לא בבגדים או בבשמים מהליין שעליו הוא חתום. הפעם ג'יי-זי מקדם את "די-ג'יי הירו", גרסת הדי-ג'ייז למשחק הווידיאו הפופולרי "גיטאר הירו", שלה תרמו הוא וכוכב נוסף, אמינם, את שמם. העונה מתחלפת ובהתאם מתחלף גם המוצר שג'יי-זי מקדם. אבל כל עוד השורה התחתונה נשארת זהה, והיא מורכבת מהרבה שטרות ירוקים, יש לו מרץ להמשיך.

ג'יי-זי הוא הקיסר הגדול של ההיפ-הופ העכשווי ואגדה אמריקאית בהתהוות. הוא אינו נמנה עם זן הכוכבים הצדקנים. אסכולת הכוכבים המדושנים, אלו שלובשים רק פראדה אבל מסרבים לדבר על נושאים שאינם צניעות, איכות או תפקידי אופי - זרה לו. הוא לא בז לכוכבים מהסוג הזה (הוא מיודד, למשל, עם סולן קולדפליי כריס מרטין, הידוע כלוחם למען סחר חופשי) אבל אינו אחד מהם.

ג'יי, שאפשר לקרוא לו גם ג'יגה או הובה (hova), לא מתבייש במה שיש לו. הוא גם לא עסוק בלהסתיר את הדחף שלו להשיג עוד ממה שיש לו. עוד כסף, עוד מכוניות, עוד נדל"ן. הוא אוהב להצליח והוא לא מפחד מתחרות. ליתר דיוק, בלי תחרות, ג'יי-זי לא יכול לחיות. גם כשהפרסום והעושר מאפשרים לו להשיג את מבוקשו ללא מאמץ ובלי שמוטלת עליו חובת הוכחה כלשהי, הוא תמיד יעדיף להגדיל את נכסיו דרך עשייה. אי אפשר להגיד שהוא הולך בדרך הקשה, אבל הוא בהחלט נע בה, בדרך כלל בדגם הנוצץ ביותר של מרצדס מייבאך. בעולם של ג'יי-זי אין מקום לבטלה, אבל מה שנעשה - נעשה בסטייל.

וכך, בסטייל האופייני לו, קידם ג'יי-זי באוקטובר האחרון את "די-ג'יי הירו". בעודו עובד במסע יחסי הציבור הוא נשאל רבות על העדפותיו בתחום משחקי הווידיאו. זה נושא מטופש לדסקס בו, אבל כשאתה ג'יי-זי, שהסטטוס שלך גדול יותר מכל אלבום שעשית וענף יותר מכל חשבון בנק שברשותך - השקפותיך אפילו בנושא כזה הופכות למעניינות.

למתעניינים, נספר שהעיתונאים שהגיעו לראיין אותו במלון פלאזה בניו יורק למדו מהקיסר ש"קאבום" היה המשחק האהוב עליו באטארי. בהומור היבשושי אך החינני שאופייני לו, ג'יי גם בירבר איתם על כך שאין לו ספק שדי-ג'ייז מרוויחים יותר ממנו ושבקרוב הוא יתחיל לתקלט בבר-מצוות. בליל רב של מלל נשפך שם, אבל מתוכו צמח סיפור אחד שראוי להתייחסות. כזה שמייצג את אופיו של ג'יי-זי נאמנה, תמציתו של האיש שיש לו הכל אבל שבשום מצב לא יכול להפסיק.

"האחיינים שלי", הוא אמר לכתב של "ניו יורק מגזין", "לא ינצחו אותי במשחקי וידיאו בחיים. אני לא אתן לזה לקרות לעולם. הם לא ישלטו בי. אני מרסק אותם בלי רחמים, ושיספגו את זה. שיבנו אופי! עם טיי טיי, שהוא האהוב עלי, נאבקתי ארוכות במשחק אחד. זה הזכיר לי קרב בין לייקרז לסלטיקס בימים היפים שלהם. ואני הייתי כמו ג'ורדן - עיניתי אותו. הרסתי אותו. גמרתי אותו".

איזה דוד נחמד. מתברר שאין הרבה הבדל בין ג'יי-זי הדוד, שאין ספק שהוא הדוד שמביא את המתנות הכי שוות בחג המולד, לבין ג'יי-זי הטייקון העסקי. שניהם רואים בכל תחרות הזדמנות וברכה. ובין אם מדובר בניצחון על חברת ענק כמו יוניברסל או בניצחון על טיי טיי - ניצחון הוא תמיד הערך העליון.

שלושה כדורים

ג'יי-זי נולד כשון קרטר בדצמבר 1970, וגדל בשיכונים של שכונת מרסי שבברוקלין. אלה היו שנים לא קלות עבורו - אביו עזב את הבית, וג'יי נדד בין בתי ספר שונים ומעולם לא סיים את לימודיו. הוא היה ילד ססגוני שאהב מוסיקה, וברחובות הכירו מגיל צעיר את הראפר "Jazzy", שלימים נהיה Jay-Z.

חיבה לאקשן תמיד היתה לו, ובגיל 12 הוא ירה לאחיו בכתף אחרי שתפס אותו גונב ממנו תכשיטים. את התקופה הזאת בחייו מתארות הביוגרפיות שנכתבו עליו בלקוניות, אך העובדה שהחל מגיל 13 עסק ג'יי במכירת קוקאין והרואין ידועה לכל. ג'יי-זי בעצמו מזכיר לעתים קרובות את היכרותו המעמיקה עם הצד הפחות יפה של החיים, אבל מסתמן שהציבור הרחב - לא מעריציו האדוקים, אלא המסה הכבדה יותר, זו שמכירה את ג'יי-זי הסלבריטי ובעלה של ביונסה מחדשות ערוץ - E מעדיפה להעלים את העובדות הללו מהדרך ולצבוע את עברו של ג'יי-זי בצבעים רכים ואפילו נוסטלגיים. ילדותו הקשה של ג'יי-זי אינה מייצגת בעולם של חדשות E בעיה. להפך. כל הבעיות הטמונות בה רק משרתות את ההפי-אנד בסיפורו של שון הבריון מהשכונות הקשות. על פי אמונתם, לכל אדם בעל אמונה וחריצות מחכים ישועה וגמול ועוד בעולם הזה, ובואו נודה בזה - אין גמול אולטימטיבי יותר מלהתחתן עם ביונסה.

גם בזמנים הפחות נעימים בחייו ראה ג'יי-זי את עצמו לא רק כאמן אלא כיזם. בתור דילר הוא רשם הצלחה עסקית מרשימה אבל לקראת גיל 20, אחרי שניצל משלושה כדורים שהופנו אליו, החליט לשים סוף לחיי הרחוב. כשניסה להשיג לעצמו חוזה סטנדרטי בחברת תקליטים, בדרך המקובלת, גילה שאיש לא מעוניין להחתים אותו. לכן, במהלך שנחשב אז - בעולם הניינטיזי שבו חברות התקליטים היו כל-יכולות - לקיצוני, הוא החליט לעבוד לבד.

את אלבומו הראשון, "Reasonable Doubt", הוא הקליט באופן עצמאי בחברת התקליטים "Roc-A-Fella", שאותה הקים עם חבריו דיימון דאש וקארים ביגז. את האמת המרה על כך שבביזנס הזה המתווכים מיותרים, אמת שרוב המוסיקאים הפנימו רק בשנים האחרונות, ג'יי-זי קלט כבר אז, ופעל בהתאם.

בשלב הבא, הוא השיג לעצמו חוזה עם חברת הפצה והאלבום יצא לעולם בשנת 96'. הוא הכיל ביטים והפקות של שמות חשובים מסצנת ההיפ-הופ כמו די-ג'יי פרמייר (שנחשב על ידי רבים לאחת מאושיות ההיפ-הופ הגדולות של כל הזמנים) ושיתופי פעולה עם כוכבים כמו מרי ג'יי בלייג' ונוטוריוס ב.י.ג. ההתחלה לא היתה מזהירה מבחינת מכירות, אבל האלבום זכה לאהדת המבקרים ולימים הפך לאלבום היפ-הופ מיתולוגי וחשוב. עם הזמן הגיעה גם ההצלחה הכלכלית, והאלבום נסק למעמד של אלבום פלטינה, כלומר הגיע למכירות של מיליון עותקים.

משם והלאה, במרץ וביצירתיות שמתמזגים זה בזה באופן מושלם, שיחרר ג'יי-זי אלבום חדש בכל שנה ובאופן עקבי שירטט את הפיכתו לאיש החשוב ביותר במוסיקת ההיפ-הופ. האלבום השני שלו, "In My Lifetime, Vol.1" שיצא ב-97', הצליח באופן משמעותי יותר מקודמו, והשלישי, "Vol.2... Hard Knock Life" (98') כבר זכה להצלחה שעד כה נשמרה לכוכבי פופ ורוק לבנים: הצלחה של חמישה אלבומי פלטינה, מכירות בסדרי הגודל של בריטני ספירס והספייס גילרז ששלטו באותה עת במצעדים.

ג'יי-זי עבד קשה ומאלבום לאלבום הפכו הפקותיו למלוטשות ונגישות יותר. "Hard Knock Life" הוא אלבום הקרוס אובר של ג'יי-זי, שבזכותו הצליח לפרוץ את גבולות הז'אנר שממנו הגיע ולפלוש להרבה יותר אנשים לדיסקמן (אז עוד לא היה אייפוד) ולכן, הוא סימן למעשה את השלב הנכסף ביותר בקריירה שלו. את שיר הנושא מתוכו, שמכיל סימפול מתוך שיר מפורסם באותו שם מהמחזמר "אנני", שמעו ושומעים עד היום בכל העולם, אפילו ברדיו הישראלי השמרני.

השימוש בסימפול מתוך "אנני" היה לא פחות ממבריק. בתוך ים הפופ הסינתטי שהצליח באותן שנים, הוא הבליט את השיר כיצירה מוסיקלית חיה ובועטת, שמאחוריה עומד אמן אמיתי ולא ארכיטקט קר לב של מוסיקת פופ. שיר עם לב פועם. לראשונה, גם מי שאינו חובב היפ-הופ מושבע מצא עצמו מתמכר לשיר.

בזכות השיר הזה הרוויח ג'יי-זי מועמדות לפרס הגראמי בקטגוריית "ביצוע הסולו הטוב ביותר בהיפ-הופ". בקטגוריה הזאת הוא לא זכה, אבל הקריצה למיינסטרים עשתה את שלה והאלבום כולו זכה בגראמי בקטגוריית אלבום הראפ הטוב ביותר של השנה. ג'יי-זי, שאז עוד נשען על תדמית קשוחה ומחוספסת בהרבה מזו שהוא מציג היום, החרים את הטקס במחאה על כך ש-DMX, ראפר שהצליח באותן שנים, לא זכה למועמדויות.

ההחרמה היתה אולי נכונה לתקופה ההיא, אבל בפועל היא לא שינתה הרבה - הכריזמה, החריצות והכישרון הגדול של ג'יי-זי כבר חילחלו עמוק לשוק המוסיקה האמריקאי. אם אפילו ועדת הגראמי, המעוז השמרני והמבוצר ביותר של אותה תעשייה, החליטה לקשור לו כתרים, אז כנראה שדבר היותו אחד מהמוסיקאים החשובים של התקופה כבר היה ידוע לכל.

זמן לפרוש

ג'יי-זי המשיך להוציא אלבום חדש בכל שנה, להפציץ את הרדיו עם להיטים מעולים (שרובם לא הושמעו בישראל) ולעבוד עם המפיקים הטובים ביותר בתחום. המהלך שבמסגרתו יהפוך ג'יי-זי מכוכב ראפ למבינים בלבד לשם השגור בכל בית באמריקה טרם הושלם - בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, ג'יי-זי עדיין נתפס כראפר מהזן הכבד.

תקרית דקירה שבה הואשם ב-99' לא עזרה לשינוי התדמית, אבל בדיעבד, זו היתה התקרית שעזרה לו להשתחרר סופית מפאזת ילד הרחוב שעלה לגדולה ולעבור לשלב הבא בחייו. על פי החשדות, אותם הכחיש ג'יי-זי בתחילה אך הודה בהם בהמשך, דקר ג'יי במועדון לילה הומה את לאנס ריברה, מפיק ויריב שלו. הסיבה: ג'יי-זי וחבריו האמינו שריברה היה אחראי להדלפת אלבומו החדש של ג'יי בטרם יצא. העונש: סכין באורך 13 ס"מ ננעצה בבטנו של ריברה. כאמור, ג'יי-זי נידון לשלוש שנות מאסר על תנאי.

התקרית סימנה שינוי עבורו. "זה היה הדבר המטופש ביותר שעשיתי בחיי וזו היתה נקודת מפנה עבורי", סיפר ב-2008 למגזין "טיים". "פתאום אמרתי לעצמי: אוקיי, כל זה יכול להיעלם ברגע. אתה עובד קשה במשך שנים ובלילה אחד הכל יכול להיגמר. האט, אמרתי לעצמי. חשוב קצת".

על סכסוכי כבוד מתוקשרים, ובראשם הסכסוך ארוך השנים עם הראפר נאז, הוא אמנם לא ויתר, אבל אלו נותרו מילוליים בלבד. בשנות התשעים ספג עולם ההיפ-הופ אבדות קשות: נוטוריוס ב.י.ג וטופאק שאקור, שנרצחו במסגרת מלחמות על נשק, נשים, סמים וכבוד. בשנים מאוחרות יותר הסכסוכים של ג'יי ועמיתיו מהסצנה השיגו הרבה כותרות, זכו ליחסי ציבור נאים והם מתועדים בשירים לא רעים בכלל, אבל הלקח נלמד. הם לא גלשו לפסים של אלימות אמיתית.

בהיותו יזם, סקרן, חרוץ וגם בעל אוזן טובה במיוחד, החל ג'יי-זי לסמן את הדור הבא של יוצרי ההיפ-הופ הנחשבים. ביצירת המופת האמיתית שלו, "The Blueprint", כבר הופיעו ביטים של המפיקים החדשים קניה ווסט וג'אסט בלייז, לצד ביטים של מפיקים מבוססים יותר כמו טימבאלנד. העובדה שהאלבום יצא בדיוק ב-11 בספטמבר 2001 לא הפריעה לו להפוך באופן מיידי לרב מכר ולקלאסיקה.

האלבום מכר כחצי מיליון עותקים בשבוע הראשון לצאתו והגיע למעמד של פלטינה כפולה. אבל חשוב מכך - הוא מיצב סופית את ג'יי-זי כיוצר המוסיקה השחורה המוכשר ביותר והחשוב ביותר של התקופה. המבקרים והמעריצים הסכימו פה אחד שבכל פרמטר, ג'יי-זי הוכיח באלבום זה שידו על העליונה. הסימפולים היו נדירים, המקצבים היו מצוינים וההפקות מהודקות. אבל את עיקר תשומת הלב תפסו בסופו של דבר הטקסטים. יצירות חריפות וחדות פרי מוחו הקודח של ג'יי, שהוגשו בטכניקה מפעימה של חריזה.

ב-2002 יצא ג'יי-זי לחופשה הראשונה בחייו. בראיון שנתן הוא סיפר שבאותה חופשה, כשביונסה לצדו, קיבל החלטה גורלית. "נסענו לדרום צרפת", הוא אמר, "לסרדיניה, לקורסיקה, למונטה קרלו. במשך חודש לא עשיתי כלום. ראינו דברים מעניינים, חיינו את החיים הטובים. זה הבהיר לי שהגיע הזמן לפרוש". אחרי ששיחרר את החלק השני והפחות מרשים בטרילוגיית הבלופרינט, ואת אלבום הפרישה הרשמי, "Black Album", סגר ג'יי-זי את הבאסטה. כביכול.

אלא שאצל אדם כמו ג'יי-זי אין חיה כזאת, "לסגור את הבאסטה". השאלה היא לא אם העסק פתוח, אלא מה מוכרים בו היום. הצהרת הפרישה הדרמטית שלו, בגיל 33, נשמעה לא אמינה כבר אז. אבל כנראה שג'יי-זי האמין לעצמו, ובראיונות שונים וגם בסרט הפרישה שלו "Fade To Black", הוא נימק את המעשה בהידרדרותו של עולם ההיפ-הופ.

הפרישה שלו אולי היתה קצרה ומטופשת, אבל הסיבה לה היתה בהחלט מוצדקת. אלה היו השנים שבהן נקלע ההיפ-הופ למשבר זהות, שממנו לא יצא עד היום. משבר שהפך את ההיפ-הופ מז'אנר משפיע ומקורי למכונה משומנת ומגעילה של מזומנים גדולים ולהיטים דביקים.

בדיוק כשבריטני ספירס החלה לצאת מדעתה ולהקות כמו ספייס גילרז התפרקו - ההיפ-הופ היה שם, מוכן ומזומן לתפוס את מקומם של הנוטשים בצמרת טבלאות המצעדים. במסגרת המגמה שהחלה אז ונמשכת היום, קשה לעמוד על ההבדל בין שני הז'אנרים הללו. "לצערי, הראפ הורס את עצמו", אמר ג'יי ב-2003. "הוא דורש ממך להיות רענן כל הזמן ולמכור מוסיקה לבני 16 שמצפים ממך להגיד דברים מגוחכים על 'להיות אמיתי ו'להיות מהשכונה'. נמאס לי מהמשחק הזה. הגיע הזמן שאתמקד בדברים אחרים".

ההתמקדות בדברים אחרים קיבלה צורה בדמות קריירה עסקית משגשגת וג'וב נחשק כנשיא חברת התקליטים דף ג'אם, ביתם של כוכבי המוסיקה השחורה הכי גדולים בעולם. פחות מעשר שנים אחרי שיצא אלבומו הראשון, צבר ג'יי-זי כוח מרשים ורשימת הנכסים שלו נאמדה ב-320 מיליון דולר. אבל, הנכס היקר ביותר שלו היה ונשאר, או שמא היתה ונשארה, אשתו ביונסה.

בדומה לבן זוגה, גם ביונסה נואלס עתירת נכסים, אלא שאצלה מדובר בנכסים מסוג אחר לגמרי. הנכס הגדול ביותר שלה הוא היכולת הווקאלית האדירה שלה. הנכס השני בחשיבותו בחייה הן הירכיים שלה, איתן היא מציגה כוריאוגרפיות מטלטלות בקליפים שלה. לא סתם מתייחסים רבים אל ירכיה של ביונסה כאל הפלא השמיני. ביונסה מזכירה את ג'יי-זי בחריצות ובכישרון הנדיר שלה אבל בניגוד אליו, היא לא מגיעה מעולם קשה יום. להפך, היא גדלה בנוחות במשפחה טקסנית מבוססת, בת למפיק מוסיקלי מוכר. מגיל צעיר היה ברור לכולם, ובעיקר לה, שביונסה היא סופרסטאר.

ג'יי-זי כמעט שלא מדבר על ביונסה. גם היא ממעטת לדבר עליו. ובצדק. לשני כוכבים במעמדם אין שום סיבה לחשוף את יחסיהם לעיני כל. הם מעולם לא נתנו ראיון זוגי וגם כשהם מתייחסים לזוגיות ומשפחה, הם מקפידים להשאיר את הפרטים עמומים. גם מבלי שישתפו פעולה עם הבולדוזרים הצהובים, הם מהאנשים המסוקרים ביותר בעולם הבידור.

לאחרונה נשאל ג'יי-זי אם יסכים, כמו רוב הכוכבים האמריקאים, להצטלם תמורת מיליונים כשצאצאו בזרועותיו ביום שבו יהפכו הוא וביונסה להורים. ג'יי-זי אפילו לא טרח לכבד את השאלה בתשובה. הוא סתם גיחך.

את טקס החתונה שלהם, שנערך בניו יורק לפני כשנה, הם הסתירו מהתקשורת. זה היה אירוע צנוע ודיסקרטי, עם חברים ובני משפחה, כ-40 מוזמנים בסך הכל. השמועות דיברו על 70 אלף סחלבים שהוטסו מתאילנד וערימות של סיגרים יקרים שקישטו את האירוע, אך ההוכחה היחידה לקיומו של הטקס היא טבעת האירוסים שהעניק ג'יי לביונסה - סימון טריטוריה בשווי חמישה מיליון דולר, משובץ ביהלום ענק.

הם לא מעורבים אחד בקריירה של האחר, ולמרות זאת אין ספק שמהזוגיות הזאת שניהם מפיקים תועלת תדמיתית: כוכבת בינלאומית בסדר הגודל של ביונסה חושפת את ג'יי-זי לכמות עצומה של קהל חדש, בארצות הברית וגם מחוץ לה, שלא היה מתעניין בו או במוסיקה שלו אלמלא היה "בעלה של". נוכחותו לצדה, לעומת זאת, עוזרת לה להתנער מטענות שמפנה אליה הקהילה השחורה בארצות הברית, שלפיהן היא "מלבינה" את עצמה לטובת הקריירה שלה. בעזרת האיש הקשוח שאיתה, היא מתרחקת מתדמית ה"משתכנזת" שדבקה בה. הדיל משתלם לשניהם - היא מרככת אותו, הוא מספק לה אמינות. "כל ילד שחור באמריקה מעריץ את ג'יי-זי", אמר ב-2005 קניה ווסט. בסוף 2009 צריך להוציא את השיוך הגזעי מהמשפט הזה אם רוצים שיהפוך לנאמן למציאות.

המשבר הכלכלי האחרון לא ממש פגע בג'יי-זי; העולם קרס אבל הוא ממשיך לצבור עוד ועוד הון. אין ספק שמוסיקה ואלבומים משובחים הם בהחלט חשובים, אבל האמת היא שבאומה המקדשת ממון, הסיבה האמיתית שהופכת אדם לגיבור מהסוג שאינו תלוי בצבע, היא עושר מופלג.

את המיזוג המושלם בין מוסיקה לכסף הציג ג'יי-זי בשנה שעברה, כשחתם על עסקה בשווי 150 מיליון דולר עם ענקית המוסיקה "לייב ניישן", ומכר לה את הזכות לטיפול בסיבובי ההופעות ובתקליטים העתידיים שלו. הוא לא האמן הראשון שהצטרף לשורות לייב ניישן תמורת סכומים אגדיים, קדמו לו יו-2 ומדונה. העסקה של לייב ניישן עם מדונה מוערכת בכ-120 מיליון דולר - אפילו מלכת הפופ מסתכלת עליו מלמטה, ממרחק של 30 מיליון דולר לפחות.

"הפכתי לרולינג סטונס של ההיפ-הופ", הוא אמר על עצמו לאחרונה, וכנראה שהוא צודק. ג'יי-זי של 2009 הוא אייקון, דמות נערצת עם סיפור אמריקאי מושלם. השנה, אחרי שמהלך הקרוס אובר שלו הושלם סופית, הוא הסכים לראשונה להשתייך פוליטית ועשה כל שביכולתו כדי לתרום לבחירתו של הנשיא אובמה. "לראשונה בחיי הרגשתי מספיק קרוב למועמד כדי לתמוך בו. מעבר להיותו שחור, הוא מייצג בעיני את העובדה שכל אחד באמריקה יכול לעבור תהליך", הוא הצהיר.

הוא מתגאה בידידות עם הנשיא, אבל כשנשאל לאחרונה אם אובמה הוא המודל שלו לחיקוי, מיהר ג'יי-זי להזכיר שתמיכה וידידות הן עניין אחד, ואילו הערצה היא עניין אחר לחלוטין. עניין שהוא לא מכיר מקרוב. "זה נהדר להיות אני", הוא אמר, "ואני לא רוצה להיות אף אחד אחר. אפילו לא ברק אובמה! אני מת על החיים שלי".

גם אם אין לו תוכניות לקריירה בבית הלבן, ג'יי-זי כבר נגוע בשיגעון הגדלות וברטוריקה שמאפיינת פוליטיקאים. בכל ראיונותיו האחרונים הוא נשמע כמו אחד מהם, מפמפם באוזני עיתונאים את משמעותם של ערכים באמריקה ואת הסיבות שהופכות אדם לראוי. ג'יי-זי מטיף בלי ציניות ליושר, אמנות, גאווה נטולת צבע, וכמובן לקפיטליזם טהור. אחרי שבחייו נאבק, הצליח, התבלבל, פרש, התאזן וחזר, ולקראת חגיגות הארבעים שלו, פרישה נוספת נראית לו רחוקה מתמיד, הוא בז לאלו המציעים לו לנוח.

"אני שומע את זה כל הזמן", הוא אומר, "תן לצעירים, לדור החדש, להיכנס לנעליך. אבל אתה לא נהיה האיש החשוב ביותר במוסיקה כי מישהו איפשר לך. בנעליים האלה אתה צריך ללכת לבד. אתה צריך להגיע לשם בעצמך". בשיר שסוגר את אלבומו האחרון הוא ניסח את המניפסט שלו לשנים הבאות בצורה הבוטה והברורה ביותר. "אגדות לא אומרות ביי-ביי/ אני אשאר צעיר לנצח/ השם שלי ישרוד".*

היורש את גאולת ההיפ-הופ משאיר ג'יי-זי בידיים של קיד קאדי

קיד קאדי לא עוטה על עצמו שום סממן חיצוני שישייך אותו לעולם ההיפ-הופ. הוא בחור סולידי, כזה שלובש טי-שירט וג'ינס שמתאימים למידותיו ונראה כמו סטודנט יותר מאשר כמו כוכב ראפ. אבל גם בלי ענקי יהלומים לצווארו, קיד קאדי הוא האיש שמצעיד את ההיפ-הופ לדור הבא.

קאדי בן ה-25 שייך לדור שגדל לתוך עולם שבו אין הבדל בין היפ-הופ לפופ. הוא מבין שהתרבות המוסיקלית השחורה כבר נטועה עמוק בתוך התרבות האמריקאית, ושאין סיבה לבזבז אנרגיות על ההחצנות המוסיקליות, הטקסטואליות והוויזואליות המקובלות בהיפ-הופ. קאדי, כמו המנטור שלו קניה ווסט ובניגוד לעמיתיו לז'אנר, הוא דמות קוסמופוליטית. הוא מתעניין באדריכלות, מוסיקה, קומיקס ואופנה מכל העולם. אלא שלא כמו קניה, הטווס והמגלומן, קאדי הוא הדמות הכי לא צעקנית בביזנס.

אלבום הבכורה של קיד קאדי, "Man On The Moon: The End Of The Day", שהיה אחד מאלבומי הבכורה המצופים של השנה החולפת, הוא מסע אינטרוספקטיבי הזוי ומענג בעולמו שלו. יש בו טקסטים משונים ופנטסטיים, סאונדים שהם גם דאנסיים וגם קודרים וחלליים, שיתופי פעולה לא שגרתיים עם שמות אלטרנטיביים מעולם הרוק (ראטאטאט), עם להקות סינתי חוצות ז'אנרים (MGMT), וגם וריאציות אישיות שלו ללהיטי פופ (ליידי גאגא ו"Poker Face"). את פרסומו הגדול השיג כשנתן לצמד מפיקים אלקטרוניים אופנתיים בשם "קרוקרז" להפוך שיר מונוטוני שלו, "Day N Nite", לפצצה מסחררת של קצב שהשתלטה, בגרסת הרמיקס שלה, על כל רחבה ומצעד בעולם.

קאדי עובד, יוצר ומפיק עם הפנים החוצה, וכולם מדברים על הכישרון הגדול שלו. גם ג'יי-זי לא נותר אדיש אליו וקאדי משתתף באלבומו האחרון. בראיון שנתן לאחרונה אמר ג'יי-זי שבעיניו קאדי מציג את הסאונד של העתיד. ג'יי-זי מבין שהראפ כפי שהכרנו אותו זקוק לשינוי, ובאלבומו האחרון תקף את השימוש הנרחב שנעשה בעולם ההיפ-הופ באוטו-טיון, אותו אפקט קולי מוזר ורובוטי שיוצרים שחורים רוחשים לו חיבה עזה ונשמע כעת בכל שיר פופ ברדיו. ג'יי-זי פיקח דיו להבין שהגאולה שלה משווע ההיפ-הופ לא טמונה בגימיקים זולים של הפקה, אלא בהרחבת הגבולות המוסיקליים שלו. נדמה שבנוסף, הוא מבין שהוא עצמו כבר זקן ומבוסס מכדי להוביל את השינוי. אז את העבודה הזאת הוא משאיר לידיים צעירות, צנועות וחדשניות משלו. בקיצור, את העבודה הזאת הוא משאיר לקיד קאדי.



ג'יי-זי. זה נהדר להיות אני, ואני לא רוצה להיות אף אחד אחר. אפילו לא ברק אובמה


עם רעייתו ביונסה. היא מרככת אותו, הוא מספק לה אמינות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו