בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בבית הספר הדתי לקולנוע "מעלה" תמצאו כיפות סרוגות שלא הכרתם

בית הספר לקולנוע "מעלה", שמציין 20 שנים להקמתו, נועד במקור להכשרת אנשי תקשורת דתיים-לאומיים. אך בשנים האחרונות, הסרטים המופקים בו מעלים לדיון נושאי טאבו כהומוסקסואליות וחד-הוריות - ומטלטלים את החברה הדתית

תגובות

"ובאמת, מה קורה אצלכם בתחום היצירה הרוחנית?... מדוע אצלכם מדבר-שממה יצירתי?" (עמוס עוז לאנשי ההתנחלות עפרה, מתוך ספרו "פה ושם בארץ ישראל", 1983).

עובר אורח שיעבור כיום ברחוב שבטי ישראל בירושלים, עשוי לשמוע קולות חריקה מוזרים. אלה תיבות הפנדורה של המגזר הדתי, הנפתחות בזו אחר זו בבית הספר הדתי לקולנוע "מעלה", המציין בימים אלה 20 שנות פעילות. הסרטים שמפיקים התלמידים במקום עוסקים בנושאים הרגישים ביותר של חובשי הכיפה הסרוגה, כאלה שעד כה לא צפו מעולם על פני השטח.

סרטים רבים מתוצרת מעלה מוקדשים לדיון באחת המצוות החשובות ביותר - פרו ורבו. למשל, סרטה של מרים אדלר, "שירה", על צעירה היולדת חמש בנות בזו אחר זו. הבעל נחוש בדעתו להמשיך עד שיגיע הבן המיוחל, אבל גיבורת הסרט, תשושה מהמאמץ הפיסי והרגשי, עושה הכל כדי להימנע מהתייחדות עם בעלה, כולל ניצול לרעה של הלכות נידה.

"שבע ברכות", שביימה חן גלאון, עוסק בבעל ואשה, נשואים טריים. המצווה להביא ילדים לעולם דוחקת בהם, אך הבעל מתקשה להתקרב לרעייתו, לאחר שנים שבהן נאסר עליו לגעת או אפילו להביט בנשים. אין זה סיפור יוצא דופן בחברה הדתית, אך "שבע ברכות" סדק את קשר השתיקה בנושא, ומוקרן כעת בישיבות ובמדרשות, כבסיס לדיון בבעיה הכאובה.

סרט נוסף הנוגע בטאבו הוא "הרת עולם" של אילה זמיר-גליק, שבמרכזו רווקה בת 38, המחליטה להרות בהפריית מבחנה. הסרט מציג את התמודדותה עם הפחדים שלה עצמה ועם היחס אליה מצד החברה הדתית - המתקשה לקבל את התופעה של אמהות חד-הורית וילדי מבחנה.

סרט במקום התאבדות

את מעלה הקימו ב-1989 אנשי התקשורת הדתיים-לאומיים אורי אליצור, מוטי שקלאר, נפתלי גליקסברג ויצחק רקנאטי. בכל שנה לומדים בו כמאה תלמידים בשתי מגמות: תסריטאות (שנתיים) וקולנוע ותקשורת (ארבע שנים). רוב התלמידים הם מהזרם הדתי-לאומי, אף שאין העדפה מגזרית בבחינות הכניסה.

בית הספר ממומן בידי משרדי החינוך והתרבות ועיריית ירושלים, וכן מהכנסות עצמיות. מדי שנה יוצאים מבית הספר חמישה עד עשרה סרטים, שכולם מגיעים לקהל הרחב בקולנוע ובערוצי הטלוויזיה.

אחד הסרטים מעוררי המחלוקת שיצאו מבית הספר הוא "ואהבת" של חיים אלבום, המביא את סיפורו של אוהד, צעיר דתי הלומד בישיבה ונלחם בכל כוחו בנטייתו המינית האסורה. אוהד, כמו הומוסקסואלים דתיים רבים, רוצה להישאר חלק מהחברה הדתית, למרות האיסורים החמורים על משכב זכר. השסעים בנפשו נראים היטב על הבד. בחברה החילונית, העיסוק בנטיות מיניות מקובל וידוע, אך עבור החברה הדתית מדובר בטיפול בהלם.

סרטו המטלטל של אלבום הוא גם אישי מאוד, שכן אלבום עצמו יצא מהארון בזמן לימודיו בבית הספר. "זה היה סוג של שוק", מספרת מנהלת בית הספר, נטע אריאל, "תלמידי הכיתה ואני היינו מאוד נסערים. כשהוא החליט שהוא רוצה לעשות את הסרט על הנושא הזה, פחדתי שלא יקבלו אותו, שהלבבות והדלתות לא ייפתחו בפניו ובפני סרטו".

"עשינו עבודה מקדימה בשטח. בתקופת העבודה על הסרט דיברתי עם רבנים מובילים בציונות הדתית וביקשתי מהם לצפות בו ולהיות חלק מהדיון. להקרנת טרום בכורה הזמנו 50 רבנים. במקום לדבר על התופעה, החלטנו לדבר איתה. לכן הזמנו גם ארבעה הומוסקסואלים דתיים להקרנה והם סיפרו את סיפורם האישי".

נראה כי "ואהבת" אחראי לשינוי חברתי במגזר, לא פחות. לאחר ההקרנות הראשונות שלו, בית הספר נהפך ל"קו חם" להומוסקסואלים ולסביות מהמגזר, שביקשו ייעוץ ותמיכה. בעקבות הקרנות במדרשות ובישיבות, הועלה הנושא הרגיש גם במקומות השמרניים ביותר. הורים שצפו בסרט, מקבלים כעת את בניהם ההומואים בהבנה. ואם לא די בכך, הסרט גם מוקרן בהצלחה בחו"ל, שם הוא מצליח לעורר הזדהות גם במי שרחוק מהדת היהודית.

"יש חירום ביצירה כאן", אומר המנהל האקדמי של מעלה, עמרי לוי, "הקונפליקט בין האני-עצמי לבין ההלכה הוא כמו השבר הסורי-אפריקאי. זה חיכוך מתמיד שיוצר סיפורים טעונים. התלמידים יוצרים מדם לבם. אפשר לומר שיש תלמידים שיוצרים במקום להתאבד. הסרטים האלה הם קרשי הצלה ממש".

הסרטים של תלמידי מעלה אמנם עוסקים בבעיות המגזר הדתי, אך הסיפורים האנושיים העומדים במרכזם זוכים לאהדה ופרסים בחו"ל. "ואהבת" זכה במקום הראשון בפסטיבל "FilmIsReal" באמסטרדם; הסרט "אמא של שבת" של ענבר נמדר זכה בפרס ראשון בפסטיבל "דב הפנדה" בסין, בו נבחר גם "בית 103" של אוהד דומב לסרט התיעודי הטוב ביותר; "אליוקים" של מירי בוקר נבחר לסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל דתות באיטליה וקטף את המקום הראשון בפסטיבל חירונה בספרד; ו"איכה" של אליעזר (לייזי) שפירא קיבל פרס עריכה בסינפסטיבל באיטליה.

הקולנוע כבר לא מוקצה

מאחורי הקמת מעלה עמד הרצון להכשיר אנשי תקשורת וקולנוע מהמגזר הדתי-לאומי. "אדם צריך להרגיש נוח בסביבה שלו כדי ליצור", אומרת אריאל, "יש דתיים-לאומיים בבתי ספר אחרים, אבל לדבריהם הם מרגישים זרות. הם מגיעים ממקום מתנצל. כאן מקבלים אותם כמו שהם".

עם זאת, אריאל ממהרת להוסיף שהיא אינה מאמינה באמנות מגזרית. "אנחנו מגדלים אמנים. יש במאים בעלי אידיאולוגיה מובהקת, למשל שושי גרינפלד ומנורה חזני, שעוסקות בנושאים פוליטיים, אבל אנחנו לא שלחנו אותן. הן יוצרות מתוך ה'דרייב' הפנימי שלהן".

בבית הספר לומדים חילונים רבים וגם רוב סגל ההוראה חילוני. אריאל מאמינה שגורם המשיכה של בית הספר טמון באווירה התומכת והמשפחתית, הבולטת לעומת מוסדות אחרים ללימודי תקשורת.

בית הספר אמנם מקבל בזרועות פתוחות את כולם, אבל רק כל עוד נשמר הקוד האתי שלו: בסרטים היוצאים מחדרי העריכה של מעלה אין פורנוגרפיה, גם לא מעודנת, ולא גסויות. לוי סבור שהקוד הזה, שנמסר כתורה שבעל פה ואינו מסמך כתוב, לא מגביל את התלמידים, אלא להפך - מהווה אתגר אמנותי, שכן הוא נתון לפרשנות התלמיד (למשל: האם להראות נשיקה בין בני זוג).

בין בוגרי בית הספר נמנים עיתונאים מכלי תקשורת רבים, כמו כתבת החינוך של ערוץ 2, שרה ב"ק ובני טייטלבאום, לשעבר הכתב הפוליטי של רשת ב'. בוגרים אחרים גם יצרו סדרות טלוויזיה, כגון "משפחה חורגת" ו"סרוגים".

האם מעלה ובוגריו אכן שינו משהו מהותי בתקשורת ובתרבות הישראלית? מנהל ההפקות בבית הספר, יועד בן-יוסף, סבור שלא. "'סרוגים' עשתה עבודה נפלאה בשינוי היחס לדתיים העירוניים", הוא מודה, "אבל דמות המתנחל בתקשורת, למשל, עדיין סטריאוטיפית".

לדבריו, גדולתו של בית הספר היא בכך שהביא לתודעת הציבור הדתי-לאומי את האפשרויות הגלומות בקולנוע. "מעלה נתן לציבור הזה עוד כלי ביטוי, עוד אמצעי לגיטימי. קולנוע זה כבר לא 'מוקצה'. ההיפך. הציבור הדתי-לאומי למד שגם קולנוע חקרני עושה עבודה חשובה", אומר בן-יוסף.

"מעלה עשה משהו מאוד משמעותי בתרבות הישראלית", טוען מנכ"ל סינמטק ירושלים וממייסדי בית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל, אילן דה-פריס. "אמנות בכלל וקולנוע בפרט נחשבים נחלת החילונים. זה תחום שלכאורה מצריך תעוזה משוחררת ואנטי-דתית. לטענה הזאת אין שחר, אבל עד שהוקם מעלה כמעט שלא היו אנשי תקשורת וקולנוע דתיים. לקהילה היותר אמונית יש עכשיו ביטוי קולנועי מרתק".

לומדים שפה חדשה

בשנים האחרונות החליט בית הספר לחזק את הצד המקצועי והטכני של הלימודים, ובהתאם, קיבל לשורותיו מורים מצטיינים, המלמדים גם במוסדות אחרים. אבל תלמידי בית הספר עדיין שונים מעמיתיהם החילונים: בשנים שקדמו ללימודיהם, הם לא נחשפו רבות לקולנוע ולתרבות ולחלקם אין אפילו טלוויזיה בבית.

כדי להתמודד עם הפער, שנת הלימודים הראשונה כוללת מינון גדול של שיעורים בתולדות האמנות והקולנוע, שייקלו עליהם להבין את השפה החדשה הזאת. "אולי יש להם פחות ידע, אבל יש להם יתרון עצום על חבריהם החילונים", אומר לוי. "היהדות לא כל כך טובה בוויז'ואל, אבל מצטיינת במלים, בטקסטים. אנחנו מנסים להדביק את הפער הזה בשנה הראשונה ולהדגיש את היתרון של התלמידים שלנו: הידע והכוח של המלה הכתובה".

לדעת דה-פריס, בית הספר מצדיק את קיומו בכך שמדי שנה נהפכים בוגריו לחלק מן המניין בתעשיית הקולנוע. לדבריו, "זו תעודת ההצטיינות הטובה ביותר של מעלה. היבט נוסף הוא העובדה שבית הספר מטפח במיוחד ערכי יהדות וככזה הוא מוסד ייחודי. במוסדות כאלה יש תמיד סכנה להססנות ושמרנות יתר, אך לדעתי, מעלה מצא את הדרך להיות מאוד לא שמרני, פתוח, מתמודד ושואל שאלות. יתרה מזאת, הוא גם גורם לתלמידים לשאול שאלות".



סטודנטים ב'מעלה'. רוב התלמידים לא נחשפו לפני כן לקולנוע ולאמנות, ולכן שנת הלימודים הראשונה כוללת מינון גדול של שיעורים בתולדות המקצוע, שייקלו עליהם להבין את השפה החדשה הזאת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו