בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | העיניים שותות את הצבעים בשוק מחנה יהודה

האנטיפתיה של ירושלים נעלמת דווקא בשוק מחנה יהודה, שכל תושביה מתחככים בו זה בזה

תגובות

"הולכת לעשות שוק", היא אומרת. כאילו היא עושה אותו. אבל אלו שהולכים לשוק יודעים שהוא עושה אותם. הוא המשנה אותם. גם המר והדואג ביותר יירגע בו לרגע, והדואגים הרגילים נרגעים בו כליל, ומתחילים לצחוק.

השוק הירושלמי, שוק מחנה יהודה, הוא היפה והנעים בין השווקים שפגשתי בחיי. לא בזכות החידושים העכשוויים שהתעלקו עליו - חנויות בגדים אופנתיים ותכשיטים וכיו"ב - אלא בזכות מה שהיה בו מימים ימימה: הירקנים, מוכרי הדגים, הקצבים, מוכרי החמוצים והגבינות, מוכרי התבלינים והחלבה וחנויות הכלים הוותיקות. יש אמנם כמה חידושים חשובים, כמו בתי הקפה שנפתחו בו וכמו המאפייה המצוינת הפועלת לצדו, אבל הם השכילו ללכת ברוח השוק הישן ולא נתחבו בין דוכניו ולא תקעו בו דברים שאין להם ריח של שוק כלל.

יש בו, קודם-כל, מה שיש בכל שוק עלי אדמות: מגע חזק בין הטרי והרקוב. בין השפע החדש, הבא מן השדות והים לבין ביבי השטיפה השחורים, הפינות המגדלות נטיפי עובש ואבק ישן, שכבות של קשקשי דגים וקליפות בצל הזוכרות עדיין את ימי הצנע. אין המדובר בלכלוך רגיל, הרי מנקים את השוק בלילות ואוספים את אשפותיו, אלא בכוח החזק מכל ניקוי, והוא דבוק לרצפה ולקירות: הכוח הבא מתנועת-החיים של השוק, והוא מצטבר כטרשת העורקים, ומחזיק בחובו, בחיק הכתמים והקרעים, אשכולות-ריח שאין כמותם במקום אחר - צירוף של ריקבון בשר ובשמים, בצל ושום ודגים וניחוחות תבלינים ובכל מרחף, מעל הכל, מין עיפוש נצחי, ועוד מעליו - ריח של קינמון. זהו ריח הרקע העמוק שעליו מצטיירים הריחות החדשים הנודפים מדי יום מן הפירות והירקות הטריים, הדגים הטריים, מיני הבשר הטריים, העוגות והפיתות החמות. כמו הרקע האפל בציור של רמברנדט או כמו רקע של באסים ערפיליים במוסיקה, כך הריח הישן, העמוק, הוא הנותן לו את הגושפנקה "שוק", המבדיל אותו מכל מיני מוסדות ממכר ופרקמטיא כמו סופרים וקניונים על אווירם הממוזג הנודף חמס ונירוסטה.

ויש בו עוני. העניים קונים בו לא פחות מן האמידים יותר ויש בו סחורות הנקנות בשקל אחד או שניים ויש בו אנשים האוספים את הפירות הפסולים ושאריות הדגים ויש בו המוכרים רק כמה חפצים ישנים שאספו או זר נרקיסים שקטפו בחצר. העוני בשוק אינו בשוליים. השוק עוסק בעוני וברעב, ולא באיזו העברה אדישה של קניינים ארוזים ממדף לעגלה. אתה קונה תפוחי אדמה. אתה בוחר אותם מן הערימה. האשה שלצדך בוררת אותם בחשדנות. היא חוששת שלקחת לה. אתה מוציא עשרה שקלים מכיסך. שם את המטבע בכף-ידו הסדוקה של הירקן, הוא מחזיר לך שבעה שקלים וארבעים אגורות. עכשיו תפוחי האדמה שלך. אתה נתת לו. הוא נתן לך. דבר בעד דבר. זה גלוי מאוד. היד שלך ביד שלו. שמת בה את המטבע. רואים את זה. מי שבא לכאן יודע שהוא עני, יודע שהוא עשיר, רואה היטב את ההבדל, רואה היטב את דקותו של ההבדל.

כמה כתום הר של גזר. כמה שחורים ונוצצים החצילים. העיניים שותות את הצבעים. אין דומה צבע של בד או פלסטיק לצבעים האלה של הפירות והירקות. הצבעים הללו, העזים, המורכבים, המעודנים, באים וחודרים בך כמו הריח ואולי עמוק ממנו. רק כשאתה נכנס אל השוק אתה מגלה כמה צימאון יש בך אל הצבעים האלה. אין זה היופי בלבד. הצבעים האלה, כשהם קורנים מתותים, מבננות, מתפוזים, מנתחי בשר, הם חברים ותיקים של יצורי הדמיון, וכשהם נגלים פתאום כולם מתעוררים וקוראים אלה לאלה: החיצוניים לפנימיים וההפך.

הדברים הנקנים בשוק אינם סחורות אלא אוכל הנאסף מן העולם. הם פונים אליך ומביטים. לא רק פרצופו המרושע של דג הפארידה הענק שהובא הבוקר אל דוד-דגים, הלוטש אליך שיניים ועיניים קמות, כולם כך: הם שאכלו עד היום יודעים שאתה תבוא לאכול אותם. השוק אינו מסתיר את רגע ההיפוך הזה: התרנגולות נשחטות ונמרטות ונתלות הפוכות. דוכני הקצבים מציגים רגלי פרה וראשי כבשים, חלקם חצויים במסור. אצל אחד הקצבים נמכרים לבבות ולשונות של פרה, אשכי פר ואפילו איבר המין עצמו מוכן לצלייה כמין נקניק קטן. השוק אינו מסתיר את הסיפור הפשוט והאכזר של האכילה. פרצופו של הפארידה המת בין פתיתי הקרח בדוכן הדגים מחזיק הבעה שאילו היתה אנושית היתה אומרת משהו כמו: "אני נושך! הו-הו אני נושך!" ומותו התמים מטיח את ההבעה הזאת בעומדים מולו, הקוראים: "תפלט לי אותו בלי עצמות, ותביא לי את הראש למרק".

"מנגו, מנגו", מכריז ירקן אחד בקול המשתמע לשתי פנים כאילו הוא מציע אפרודיזיאק מזנזיבר, ומוסיף חרוזים מפתים:

מנגו גיברת קנית - בחיים לעולם לא בכית!

ולגברים הוא מבטיח בנימה נוטפת מזמוט:

מנגו מנגו אכלת - כל-היום כל-היום יכלת!

והירקן מיריחו שבשוק העיראקי (אגף חשוב של השוק) הוסיף השבוע מין שנינה חדשה למלפפונים שלו, גם הוא בקול המבטיח לאוכלים להפוך לפרי הרבעה: "מל-פפון, כל מל-פפון ברבוניה!"

גם המכריזים האחרים, המשוררים סתם "במיה" או "אבוקדו" בקולי קולות, מטעינים את קולם בנימה כזאת הרומזת למי שיקנה סיכויי הצלחה גדולה בתחום הפריון - כי על כך בעצם מדבר השוק. והשוק הירושלמי עושה זאת בחן רב יותר משאר השווקים.

איך קרה שבעיר רעת הסבר הזאת, השסועה, הטבולה באיבות על כל דבר שבעולם, הפך השוק למקום כה מסביר פנים, אהוב, מלא הומור ומין הדוניזם מקומי הכרוך במנהגים פרטיים עדינים: איזה זיתים, אצל מי, איזו גבינה, אצל מי, באיזה יום אתה הולך, באילו שעות, וההיכרויות רבות השנים. איך זה קרה שהמקום הזה מושך אליו לא רק את תושבי השכונות הוותיקות המקיפות את השוק אלא גם את צעירי העיר. ובעיקר: איך קרה שהאנטיפתיה התהומית של העיר הזאת נעלמת בה דווקא במקום שכל תושביה פוגשים זה את זה ומתחככים זה בזה בפועל ממש?

יש לו כמובן גם פנים אחרות: אחרי פיגוע או אחרי הפסד משפיל של בית"ר הוא מאצ'ו נשוך. ואז הוא בז לכל שמאלני ורודף כל ערבי. כי שוק אינו עוסק בנאורות. הוא יצר. הוא צורתו העירונית של היצר. ולכן - בימי רגיעה הוא צוחק.

בפתח המוביל מן השוק אל החניה יושב תמיד אספן תורן של צדקה לחולים. יש לו שולחן ומיקרופון קטן והוא מבקש "עודף", "אפילו חצי שקל". היום היה התורן איש נשוא פנים בעל זקן אדיר וקפוטה נוצצת ואמר למיקרופון שלו בקול רדיופוני: "חודש כסלו - פותחים את הלב". והוא, מומחה גדול ביצירת רגשות-אשם, חוזר ליד כל היוצא מן השוק על המשפט: "מהשוק יוצאים, לחולים נותנים".



שוק מחנה יהודה, 2005. כל מלפפון ברבוניה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו