בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור בשדה אליהו, הקיבוץ האורגני הראשון בישראל

מה המשותף לפשפשים טורפים, תנשמות, יהדות, חמורים וכסף, הרבה כסף? ביקור בשדה אליהו, הקיבוץ האורגני הראשון בישראל ואימפריית הדברה ביולוגית בינלאומית

תגובות

בגיל 85 הוא מגיע לגן הירק בדהרה, נוהג בטרקטור אדום. למרגלות הגלבוע, מריו לוי, המייסד והכהן הגדול של הארגון לחקלאות האורגנית בישראל, עדיין מלא כוחות ומשולהב מהרעיון להפיץ את תורתו. רגע אחרי שירד מהרכב הרועש, כשהוא לבוש בבגדי עבודה וכיפה ירוקה לראשו, הוא מתיישב מול שולחן רעוע תחת עץ בודד בשדה ופוסק: "אני לא רוצה למלא סתם את העיתון בדיו, אין לי סיפורים לספר, החקלאות האורגנית היא דבר רציני מכדי להתייחס אליו בקלות".

כשמעליו חגות בשמים עשרות דיות במעגלים רחבים, מספר לוי כיצד התחיל בשדות האלה לחשוב על דרך אחרת. "הגעתי לכך אחרי שנים של עבודה. מ-41' אני פה בקיבוץ, שנתיים לפני כן, כשהייתי בן 16, עליתי מאיטליה. עם הזמן, לא מיד, שאלתי את עצמי: אם החקלאות הישראלית כל כך טובה, למה מריסוס אחד על גידול מסוים הגענו לארבעים ריסוסים? התחלתי לחשוב איך ניתן לשנות את המצב. מבחינה כלכלית היינו חקלאים מצליחים והיה צורך במשהו גדול מאוד שיגרום לאנשים לשנות את דרכם. זה לא היה פשוט בהתחלה. כשאמרתי לראשונה את צמד המלים 'חקלאות אורגנית' חשבו שאני משוגע".

הוא מוזג לעצמו מים ממכל קלקר לתוך מכסה פלסטיק. "החקלאות האורגנית היא דבר מהותי לקיומנו, לאנושות בכלל ולעם ישראל בפרט", הוא אומר, "לא פחות מזה. אני רוצה שאנשים יבינו את עצם העניין, שהוא חשוב ביותר. רק חלק קטן מהאוכלוסייה תפס את זה, אבל רוב העם, כולל הדרגה המדעית, לא מבינים במה מדובר. אנחנו נמצאים במצב כמעט קטסטרופלי מבחינה בריאותית וסביבתית. החקלאות המודרנית רואה את הקרקע כבית קיבול לדשנים כימיים, שכחו שהקרקע מלאת חיים, שהיא גוף חי. כבר לפני 150 שנה התחילו להשתמש בחקלאות בחומרים כימיים-סינתטיים. במבט ראשון ההצלחה היתה רבה ולאורה העולם החקלאי הוסיף להשתמש בכמויות גדלות והולכות של דשנים כימיים, חומרי הדברה, קוטלי עשבים והורמונים. את הטעות הזאת אנחנו הבנו מזמן וביקשנו לפנות לדרך אחרת".

חממה בבטן האדמה

קיבוצו, שדה אליהו, חוגג עכשיו 70 שנה להיווסדו. זה שנים שהקיבוץ הדתי, המונה 120 משפחות, חותר נגד הזרם ונושא, בצניעות האופיינית לחבריו, כבר משנות ה-80 את דגל המהפכה האורגנית-אקולוגית. חברי הקיבוץ, שדבקים ברעיון השיתוף כערך, הושפעו עמוקות מדור המייסדים שמאס בריסוסים האינטנסיביים בשדות ופיתח מודל חקלאי חלופי המתבסס על גידולים אורגניים ומפעל חלוצי לייצור חרקים כמדבירים ביולוגיים לחקלאות.

את שדה אליהו, מיישובי "חומה ומגדל", הקימו עולים מגרמניה. הקיבוץ נקרא על שם הרב אליהו גוטמכר, מראשוני הציונות הדתית. היום, מלבד 1,700 דונמים אורגניים, הכוללים כרמים, תמרים, רימונים וגידולי שדה כחיטה, אספסת, תירס, תבלינים וירקות לתעשייה - הרחיבו חברי הקיבוץ את משנתו של לוי לתחומים משלימים, כהקמת מפעל "ביו-בי" להדברה ביולוגית. במפעל שלוש מחלקות: גידול חרקים מועילים לשימוש בחקלאות, ייצור זבובים עקרים למניעת התרבותו של זבוב הים התיכון וייצור דבורי בומבוס להאבקה.

"זו התוצאה של שילוב בין השמרנות, הדיוק ומוסר העבודה של היקים שהיוו את הגרעין הראשון של הקיבוץ, לבין גרעיני הכשרה נוספים שהצטרפו אליהם - איטלקים, צרפתים וגרעיני בני עקיבא מישראל שהביאו חשיבה יצירתית, קצת פחות מרובעת", אומרת בצחוק מתגלגל שרה גולדשמידט, מנהלת ביו-תור, ענף התיירות בשדה אליהו. "יש ייחודיות באנשים שנמצאים פה, אין ספק, בתערובת האנושית הזאת. כשמחברים את האנשים עם האידיאולוגיה, החקלאות והאמונה - נוצר מפעל כזה, שיש בו הרבה תחכום, אבל עדיין מתאפיין בפשטות של עובדי אדמה".

יעקב נקש, בן העלייה הצרפתית בקיבוץ, הוא האיש שהוביל את חזון ההדברה הביולוגית. נקש, בן 70, שהצטרף לקיבוץ בינואר 59', השאיר מאחוריו בצרפת סיפור חיים מרתק. עד גיל 17 לא ידע שהוא יהודי. הוא היה תינוק בן חצי שנה כשפרצה מלחמת העולם השנייה וגדל אצל נוצרים, בבתי ילדים, במשפחות אומנות. "מיד כשהחלה המלחמה אמא שלי שמה אותי בבית ילדים כדי להציל אותי, כדי שבעתיד אהיה כומר טוב", הוא מספר בחדר האוכל של הקיבוץ, כשברקע מתנגן שיר קצבי של פיטר גבריאל. "לאורך השנים הייתי נוצרי שהאמין בנצרות באמונה שלמה. כשרציתי בגיל 16 להיות מיסיונר ולגייס אנשים לברית החדשה בארצות נחשלות, הכל התפוצץ".

כחלק מהכשרתו בבית הספר לכמורה התבקש לקבל הסמכה מראש הכנסייה בפאריס. בדחף שאינו מצליח להבין גם היום פנה נקש הצעיר אל הקרדינל בשאלה: "מי אני? האם מגיע לי להיות כומר?" והקרדינל, הוא מספר בהתרגשות, "ענה לי מיד: 'מרסל, תישאר איתי'. שמחתי, שנים הייתי שוליית כמרים בניס, והמחשבה להיות שוליה של הקרדינל בכבודו ועצמו היתה דבר מרגש מאוד עבורי. אז הוא לקח אותי הצדה ואמר לי שאני יהודי; שבר אותי לגמרי. אחרי שנה וחצי כבר נסעתי לישראל. הרב פול רויטמן, ראש הקהילה היהודית בפאריס, נתן לי כרטיס טיסה לארץ הקודש. בכיתי. גם הוא בכה. הוא חשב שאני שמח שחזרתי ליהדות. מעולם לא אמרתי לו שהתרגשתי כי ארץ ישראל היתה בשבילי מרים, ישו וכנסיות. זו היתה מבחינתי עלייה לרגל. קפצתי על המציאה בתור נוצרי בכלל".

אבל בישראל שב ליהדותו, התגלגל בין חיפה, חדרה וקיבוץ גשר - עד שהגיע לשדה אליהו. "מהר מאוד אחרי הכניסה שלי לקיבוץ, התחיל אצלי כל שיגעון החרקים", הוא מספר. "זה היה כשעבדתי במטע הזיתים ובגן הירק. מריו לוי היה מוטרד אז מזה שאנחנו מרססים יותר מדי. אני זוכר שכל פעם שריססנו את הרימונים כתבנו בלוח המודעות מודעה שביקשה מהחברים לסגור את החלונות. כשעבדנו בכותנה ריססנו 22 ריסוסים, זה היה מטורף. מתוך זה התחלתי לחשוב על הדברה טבעית שאולי תעזור לנו להפחית את ההדברה הכימית. יום אחד, בזמן שעבדתי במטע הזיתים הצלחתי למצוא צרעה טפילית קטנה, ראיתי כיצד היא מדבירה את המזיק סס הנמר, האויב מספר אחת של תפוחים, אגסים וזיתים - זחל שחודר לגזע, אוכל אותו מבפנים וממית את העץ".

נקש החל בניסיונות ללכוד פרטים של הצרעה, ואחר כך גידל את הצרעות בתוך אחד המקלטים של הקיבוץ, כדי לפתח שיטות להרבות אותן. ב-68' הוא כבר ייבא מצ'ילה אקריות טורפות נגד האקרית האדומה הפוגעת בירקות ובפירות, והמשיך בייבוא סוגים נוספים של חרקים מועילים, כצרעות טפיליות נגד כנימות עלה ופשפשים טורפים כמו האוריוס - חרק קטן בעל גפי פה דוקרים-מוצצים, המעדיף מיני תריפסים, כנימות עלה, כנימות עש, אקריות וביצי עשים.

בתחילת שנות ה-80, כשכבר איכלס שישה מקלטים במיליוני חרקים, החליט להגיח מבטן האדמה. "חשבתי, למה לגדל ככה במקלטים? בוא נעשה מזה ביזנס, ראיתי מפעלים כאלה אצל הגויים בצרפת וחשבתי שנוכל לעשות את זה פה", הוא מספר. "בהתחלה אמרו לי שאני קוקו, לגדל חרקים ממש לא היה רעיון שהתקבל, אבל הראינו שיש לזה בסיס כלכלי די טוב. לקחנו את דוקטור עקיבא פלק ואת פרופסור דן גלינג מאוניברסיטת תל אביב שיסייעו לנו. חברת קופר ההולנדית, החברה הגדולה ביותר בעולם להדברה ביולוגית, נתנה לנו חסות וסיוע. הזיווג הזה עם חברת הענק סלל למעשה את דרכה של חברת ביו-בי".

שבעה ימים בשבוע

תוך כדי הליכה בשבילי הקיבוץ הירוקים, בדרכו אל המקלט הראשון שבו החל לייצר צרעות טפיליות לכרמי הזיתים, מגלה נקש שהביקוש לחרקים שלו היה בתחילת הדרך זניח ביותר. "למעט הצלחה לשווק אקריות טורפות לשדות התותים בשרון, לחקלאים היה קשה לקבל את ההדברה הביולוגית", הוא אומר. "היה איזשהו מחסום. מה שפתח את הדלת היו דווקא דבורי הבומבוס. אני הכרתי אותן כשהן נכנסו מלבנון לגליל העליון ב-69'. כשאמרתי אז 'בואו נגדל אותן' לא בדיוק הקשיבו לי. בתחילת שנות ה-90, כשקופר ופירמות יותר גדולות מאיתנו החלו לגדל ולשווק דבורי בומבוס להאבקה, התברר שזה אכן היה רעיון נכון".

"לפני שהתחלנו לשווק את דבורי הבומבוס, האביקו החקלאים את הפרחים עם מכשיר שנקרא דבורנית", אומר שאול בשיא, בן 36, מנכ"ל חברת ביו-בי ובנו של יהונתן בשיא, לשעבר ראש מינהלת ההתנתקות. "שיווק דבורת הבומבוס ב-91' היה בעצם ההצלחה הכלכלית הראשונה של המפעל. עד אז היו גישושים, ניסיונות לפרוץ; דבורי הבומבוס היו מוצר שחדר במאה אחוז לשוק והביא לעלייה של 25 אחוז בתוצרת של החקלאים. הדבורה מאביקה שבעה ימים בשבוע, אפילו שהיא באה מקיבוץ דתי. היא לא מפספסת אף פרח. התוספת של היבול היתה הרבה יותר משמעותית ממחירה, כך שכל המגדלים בארץ קפצו על הסחורה".

בחדר רבייה גדול של דבורי בומבוס מתגאה בשיא בתוצרת החקלאית הייחודית שלו: חרק מעופף בעל גוף שחור עבה, ובחלק התחתון שלו פס צהוב ופס לבן. "הדבורה הזאת אחראית לדבר הרבה יותר גדול", מדגיש בשיא. "אם אתה מפזר בומבוסים בחממה של עגבניות או פלפלים או בשדה תותים, אתה לא יכול לרסס בחומרים כימיים כי אתה תהרוג אותה. זה הקל עלינו לשכנע את החקלאים להשתמש גם בהדברה הביולוגית שפיתחנו".

סיפורו של המפעל כבר סופר כאן לפני שש שנים, אך מאז גדל והתפתח. היום מתהדר המשק הקיבוצי בשדה אליהו ב-30 דונם חממות לייצור חרקים. "רוב החקלאים שעובדים איתנו הם לא חקלאים אורגניים, הם חקלאים קונבנציונליים שהחליטו להקטין את השימוש בחומרי הדברה ולעבור להדברה משולבת, גם כימית וגם ביולוגית", אומר בשיא. "ההדברה הביולוגית בשמונה השנים האחרונות צמחה בעיקר בענפי תות השדה בשרון וענף הפלפל בדרום. היום 40 אחוז משטחי פלפל החורף לייצוא בישראל מטופלים בהדברה ביולוגית. אנחנו עדיין תחום נישה, פסיק קטן לעומת ההדברה הכימית, אבל אנחנו צומחים כל שנה ולמפעל יש חלק חשוב בהכנסות הקיבוץ".

במפעל מועסקים היום 150 עובדים, מתוכם 60 חברי קיבוץ, ומחצית מתוצרתו מיועדת לייצוא. "הגענו למצב שאנחנו מייצרים לקופר חלק מהמועילים", מתגאה בשיא. "יש לנו יתרון גדול בישראל: בזכות ימי אור ארוכים יותר מאשר באירופה, קצב הגידול אצלנו הרבה יותר מהיר. יש לנו מוצרים כמו אקרית הפרסימיליס, צרעת האפידיוס וצרעת הדיגליפוס, שאנחנו היצרנים הכי גדולים שלהם בעולם. לפני שנתיים הקמנו גם חברה בת בצ'ילה וחבר קיבוץ מנהל אותה מסנטיאגו. לאחרונה קראתי כתבה על עשרת הקיבוצים המצליחים ביותר בארץ. אנחנו עוד לא אחד מהם. סאסא, מעגן מיכאל, חצרים ויבנה היו ברשימה. הסוד להצלחה שלהם היה הכניסה לשוקי נישה, לא המרכזיים, אבל להצליח ולהתבלט בהם. אני חושב שזה בדיוק מה שקורה לנו עכשיו".

בין התחרות על שווקים מתעוררים בדרום אמריקה והמבט החטוף אל הרשימה הנוצצת של הקיבוצים העשירים ביותר, זוכרים פה גם מאיפה בעצם הכל התחיל?

"בהחלט. בעניין הזה אני מרגיש ממשיך הדרך של הוותיקים, שהיה להם האומץ לחלום. הם התוו את הדרך גם כשהכל היה קשה ומסובך. כשמריו התחיל את הדרך שלו, אנשים לא לקחו אותו ברצינות, חשבו שגם אם הוא יצליח ברמה הטכנית, עדיין העסק לא יהיה כלכלי. ביו-בי היא חברה שבמשך 15 השנים הראשונות לא פרצה. היא היתה מיני חברת מחקר ופיתוח, עם רווחים נמוכים מאוד. אני חושב שהגדולה של קיבוץ שדה אליהו היא שהיתה לאנשים הסבלנות להקשיב לאותם אנשים, והעקשנות להמשיך. ביו-בי היא ההוכחה לכך שגם כשאנשים עושים לכאורה דברים משוגעים, אפשר להפוך אותם לעסק כלכלי ומרוויח. מחלום של אנשים במקלטים הפכנו לחברה בינלאומית. בזכותם אנחנו קוטפים היום את הפירות, כלומר חרקים".

ביעור חמץ

במטעי התמרים של שדה אליהו סובבים עכשיו חמורים ולוחכים את העשבים, שפעם נהגו ללחום בהם בריסוס. דוגמה בולטת יותר להלך המחשבה הירוק של חברי המשק הוא המיזם המוצלח להדברת מכרסמים על ידי תנשמות. "מאז ומתמיד התמודדה החקלאות עם מזיקים מסוגים שונים, בהם מכרסמים, אשר גורמים נזקים כבדים ליבולים", אומר שאול אביאל, מרכז פרויקט התנשמות בקיבוץ. אביאל מוכר בקיבוצו כצפר מושבע וגם כמי שאחראי לכך שאשתו מוצאת שוב ושוב במקפיא שלהם ציפורים מתות לקראת פחלוץ. הוא מספר כי גם "משטר ריסוסים מסיבי" לא חיסל את מכת המכרסמים. "המצב העגום והקרב האבוד מול המכרסמים הביאו לנכונות שלנו לבדוק גישה חדשנית. בשדה אליהו תמיד חיפשו פתרונות אחרים".

ב-83' שילחו חברי הקיבוץ לשדות אספסת רוחשים מכרסמים 14 זוגות של תנשמות שהובאו מהמכון הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב. "בעמקים הצפוניים חקלאים רבים מגדלים אספסת, שהיא גידול רב שנתי רב קצירי - קוצרים אותו כל שלושה שבועות והוא מיד מלבלב מחדש", אומר אביאל. "נברן השדה הוא מכרסם בעל כושר הרבייה הגדול ביותר בין המכרסמים בארץ, הוא מעדיף ירק על כל אוכל אחר ואוהב במיוחד את האספסת. הנברנים מתרבים ויוצרים קרחות בשדות הללו. כדי להגן על הגידול נאלצו החקלאים לרסס לעתים בחומרים שגרמו הרעלות משניות נרחבות באזור, זיהום קרקעות ויתכן שאף זיהום השחת שהגיעה אחר כך לבהמות. יש הערכה כי בעקבות אותם ריסוסים חוסלה אוכלוסיית הדורסים החורפיים בעמק החולה, שצדו את המכרסמים המורעלים".

רעיון השימוש בתנשמות כמדביר ביולוגי קרם עור וגידים בזכותו של ד"ר יוסי לשם, שניהל אז את מרכז המידע על עופות דורסים של החברה להגנת הטבע. לשם הציע לאביאל לעשות את הניסוי ואביאל נענה בחיוב, אף ששנה לפני כן נכשל ניסיון דומה בקיבוץ יד מרדכי, שם מתו התנשמות מרעל שפוזר נגד הנברנים. "המחשבה היתה שכיוון שאצלנו היו כבר שטחי גידול אורגניים, הסיכויים להצלחה גדולים יותר", אומר אביאל. "זאת גם היתה ברירת מחדל, לא היה לנו פתרון אחר".

אבל גם בשדה אליהו נכשל הניסוי הראשוני. "אחרי ששיחררנו את התנשמות הראשונות מתיבות הקינון שבהן גידלנו אותן, הן נעלמו", מספר אביאל. אחרי שנה הוא הופתע לראות שתנשמות אחרות, מן הטבע, התמקמו בתיבות הקינון הנטושות. למרות החזרה המעודדת של דורסי הלילה, הוחלט לא להאיץ את התהליך ולהסתפק בהצבת כ-200 תיבות קינון בקיבוצים השכנים תוך התמקדות במחקר איטי ומשולב בין חקלאים וחוקרים. "לקח לי כ-15 שנה עד שהבנתי את הנושא לעומקו והיתה לי הרגשה שאני יכול לדבר על מודל נכון, שיש בו הרמוניה בין טבע לחקלאות", אומר אביאל. "בעקבות ההצלחה בעמק החליט יוסי לשם לפרוץ קדימה ולהעביר את הידע שאספנו לאזורים חקלאיים נוספים".

התנשמות הצליחו להשתלט על מכת המכרסמים?

"היה לנו אז, למשל, נזק אדיר במטעי התמרים, חולדת העליות נהגה לקנן באשכולות התמרים. לאחר כמה שנים של פעילות התנשמות במטע ובסביבתו, התברר שהנזק לאשכולות התמרים והרימונים פחת באופן ניכר. בהמשך למדנו איך לעבוד עם התנשמות גם בשטחים לא אורגניים. אבל ההישג הגדול ביותר לדעתי הוא שכבר עשר שנים לא משתמשים בעמק בית שאן בהדברה כימית נגד מכרסמים בשדות האספסת. צריך לזכור שזוג תנשמות צדות בין 1,500 ל-3,000 מכרסמים בעונת הקינון".

לא היה חשש שהתנשמות יפגעו במכרסמים שאינם מזיקים לחקלאות?

"ברור לנו שאסור שנפגע במגוון הטבעי של כלל המכרסמים. אנחנו מקפידים להפעיל את הפרויקט רק בשטחים חקלאיים. מיצי הקיבה של התנשמת הם בעלי חומציות נמוכה, היא לא מעכלת את העצמות והפרווה אלא מקיאה אותן כגליל קטן כהה שנקרא צנפה, ולכן בחינה של הצנפות מאפשרת לנו לברר מה התנשמות צדות. מתברר שהדיאטה של התנשמת מתאימה לנו כחקלאים: כשפירקנו את הצנפות מצאנו שכתשעים אחוז מהן היו שרידים של מכרסמים מזיקים".

התנשמות הפכו לחלק מההווי הקיבוצי?

"אצלנו בקיבוץ ילד אומר תנשמת אחרי אמא-אבא. זו המלה השלישית שהילדים אצלנו לומדים לומר. נכדי עולים איתי בעונה לתיבות הקינון כדבר מובן מאליו. גם ביעור החמץ אצלנו במשפחה מתבצע עם נוצה של תנשמת. במשך הזמן נקשרתי אל הציפור הזאת. היתה תנשמת שקיננה אצלנו 11 שנים - זו כבר היכרות משמעותית, אבל אני משתדל לא לקשור איתן קשר רגשי, כי אני מפחד ממה שיקרה אחר כך".

"ד"ר לשם החליט שאם הפרויקט הצליח בעמק בית שאן, יש להרחיבו בכל הארץ והשיג לשם כך את שיתוף הפעולה של משרד החקלאות, המשרד לאיכות הסביבה והחברה להגנת הטבע. "כרגע יש כ-1,700 תיבות קינון ברחבי הארץ", אומר אביאל. "לאחרונה גם בזים נכנסו לסיפור. בזים שמקננים בסביבות הקיבוץ משלימים את עבודת התנשמות. הבזים טורפים במשך היום ואילו התנשמות בלילה וכך השטחים מתנקים ממכרסמים במשך כל שעות היממה. בכמה מקומות מפוזרות היום גם תיבות לינה לעטלפים, למשל במטע התמרים. המטרה למשוך אליהן את עטלפי החרקים הקרויים 'אשפים', שניזונים מעש שזחליו מזיקים לתמרים ולגידולי שדה. גם בתוך הקיבוץ הוצבו כמה תיבות כדי למשוך את העטלפון לבן השוליים, שניזון מיתושים. בהחלט חגיגה".

על משמר הבריאה

"זו לא מהפכה שהתרחשה ביום", אומר לוי בחיוך המתמיד שמאיר את פניו ונזכר איך בתחילת שנות ה-80 החליט לעשות מעשה וביקש מהקיבוץ להפריש 200 דונם לניסיון לגדל ירקות אורגניים. "המדריכים החקלאים מטעם משרד החקלאות שליוו אותנו נבהלו כשלא ריססתי. הם צעקו עלי והזהירו שכל הגידולים ילכו לאיבוד בגלל השטויות שלי. הרעיון הזה היה פשוט בלתי נתפס אז. אני אמרתי 'בסדר' אבל בכל זאת המשכתי. כיוון שיצאתי קודם לכן ללמוד בשווייץ על החקלאות האורגנית, ידעתי שלא מדובר באוטופיה, שזה צעד נכון, גם מבחינה כלכלית".

אחרי שלוש שנים של עבודה כבר הצליח לוי להראות תוצאות. "למרות שהיו בעיות, כמו עשבי בר, העסק הצליח, וכבר באותן השנים התחלנו לשווק את הירקות שלנו לשווייץ, גרמניה, הולנד ובריטניה. אנשים בקיבוץ נתפסו בסיפור הזה ולכן הצלחנו לקדם אותו עוד ועוד. אדם אחד לבד לא עושה שום דבר. כאן היתה מגמה די טובה, היתה פתיחות. יכול להיות שאני סחבתי אחרי, אבל היו הרבה אנשים שתמכו ברעיון ולאט-לאט פיתחנו משק אורגני".

הבשורה של שדה אליהו יצאה מהר מאוד מחוץ לגבולות הקיבוץ, הרבה בזכות לוי שב-82' הקים את ארגון החקלאות האורגנית הראשון בישראל. "בתקופה הזאת נסעתי ארבעה וחמישה ימים בשבוע, מדן ועד אילת, לכל משק, לכל קיבוץ, פה הרצאה, שם הסבר בשדה, במושב, כתבתי מאמרים, ישבתי עם אנשים, דאגתי לשיווק, הייתי בקשר עם לקוחות בחו"ל - כל זה במטרה לפתח ולבסס כמה שניתן את החקלאות האורגנית".

ההישגים הביאו גם להכרת הממסד. "כשראו שאנחנו מצליחים קראו אותי להדריך חקלאים אחרים בנושא החקלאות האורגנית", מספר לוי. הוא נענה בחיוב, אף על פי שלכאורה טיפח מתחרים לתוצרת קיבוצו. "המגמה שלנו לא היתה למלא את הבטן בדולרים, המטרה שלנו היתה לייסד חקלאות אחרת", הוא מסביר. "לכן, ברגע שהצלחנו, שמחנו מאוד לשתף חקלאים אחרים בידע שלנו. אני ראיתי את זה בעיקר כדבר אנושי, בריאותי, שאנחנו חייבים לעשות כבני אדם למען בני אדם, ולא כאנשי עסקים".

לוי מוצא קשר חזק בין הגישה האקולוגית בקיבוץ לאמונה הדתית של חבריו, בני הציונות הדתית. לדעתו, החקלאות הביולוגית-אורגנית היא חלק בלתי נפרד מתפיסת עולם הרואה את כלל הבריאה כיצירה אחת שלמה, וכל פגיעה משמעותית בטבע פוגעת ביצירה כולה. "נשכחו היסודות שעליהם העולם נברא ומושתת, שובשה ההבנה מהו הטבע", הוא אומר. "אבל אם האנושות שוכחת, ליהדות המסורתית אסור לשכוח. אנו, המאמינים, חייבים לדעת שהקדוש ברוך הוא ברא עולם נפלא, טבע נפלא. עלינו להאמין שעל האדם לשמור את בריאת הבורא, וכל דבר שיכול לגרום נזק לטבע - עלינו להימנע ממנו. על זה ה' ציווה לנו: 'ויקח ה' אלוהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה', כפי שנכתב בספר בראשית. כן לעבדה, כן לטפל בה, אך לשמור על היצירה. לצערנו, רוב רובו של הציבור חי בחוסר ידיעה והבנה של הנקודות האלה, ותפקידנו להביא אותו לידי הכרה והבנה. הנה עול נוסף, שהיהדות חייבת לקחת על עצמה מתוך רגש אחריות על עם ישראל ועל האנושות".

מצבה של החקלאות האורגנית בישראל מספק אותך?

"אנחנו רק בהתחלה. היום רק שני אחוזים משטחי החקלאות פועלים על טהרת החקלאות האורגנית. קשה לשכנע אנשים ללכת בכיוון האורגני, כי אנשים תמיד רואים רק את הבעיות שמתחת לאף שלהם. זה דבר טיפוסי פה. לא יוצאים לחפש פתרונות אמיתיים לבעיות. הטעות הגדולה של רובנו היא לראות רק את השימוש בחומרי הדברה רעילים בחקלאות כדבר החמור ביותר. יש לדעת שבחקלאות יש נזקים, המתבטאים במשך הזמן בהפרת האיזון הטבעי ומשנים את פנימיות חיי הצמח, למשל השימוש בדשנים כימיים. הוכח שהם משנים את האיזון בצמח. לקוטלי עשבים למיניהם או הורמונים שונים יש השפעות שליליות, אולי עוד יותר חזקות מדישון כימי, והם מפרים את האיזונים בקרקע, בצמח, בבעלי-חיים ובבני אדם. האדם סובל בצורה נוראה מכל מה שהוא אוכל. אי אפשר להתעלם מהעובדות האלה ומההשלכה שלהן עלינו. האוכל שהאדם אוכל היום, חלקים ממנו שמצטברים בגוף יוצרים בעיות גדולות לבריאותנו והדבר מתקבל למרות זאת בשלוות נפש. חבל".*


תפסו נישה באפיקים מגדלים כלבים, בסאסא מייצרים אמצעי מיגון ובחצרים לא הסתפקו בהצלחת הטפטפות ומייצאים שמן חוחובה

בדומה לשדה אליהו, מתגאים קיבוצים נוספים במקורות פרנסה ייחודיים שהפכו עם השנים לחלק מהותי וצבעוני בהוויה הקהילתית שלהם. דוגמה בולטת לענף כזה, קצת צפונה משדה אליהו, היא פנסיון לאילוף וגידול כלבים בקיבוץ אפיקים, המתמחה בכלבי לברדור וגולדן רטריבר. במתחם הכלבייה מוצעים גורים למכירה, כלבים להרבעה, כיתת טיפול לילדים בסיוע כלבים ואף מספרה לכלבים.

בקיבוץ סאסא, למרגלות הר מירון, בין מטעי אבוקדו ודובדבנים, נמצא מפעל של חברת "פלסן סאסא", העוסק במיגון בליסטי לכלי רכב ובמיגון אישי. החברה הוקמה ב-85' כאגודה שיתופית של הקיבוץ ועסקה בייצור מוצרי פלסטיק. לאחר דשדוש עסקי עשתה הסבה למיגון וכבר ב-89' החלה לייצר בשביל צה"ל אפודים לחבלנים העוסקים בסילוק פצצות ובתחילת העשור הקודם פיתחה שיטות מיגון לכלי רכב צבאיים. השנה פורסם כי החברה זכתה במכרז בשווי 250-300 מיליון דולר למיגון כלי רכב של הצבא האמריקאי באפגניסטן, וזאת אחרי שזכתה בתחילת 2008 במכרז למיגון כלי רכב של הצבא האמריקאי בעיראק, בשווי 200 מיליון דולר.

קיבוץ חצרים, שזכה להצלחה בינלאומית בזכות מפעל "נטפים", מהמובילים בעולם בתחום מערכות ההשקיה בטפטוף, פרץ באחרונה אל השוק העולמי גם בגידול חוחובה. הצמח, שממנו מפיקים שמן המשמש בתעשיית הקוסמטיקה, השתלט על רוב שטחי הקיבוץ ומשתרע על 2,300 דונם. שיטות הגידול וההשקיה של החוחובה בחצרים שוכללו ובתוך שנים מעטות גדלו היבולים בצורה משמעותית. בשנות ה-90 הניבו שדות החוחובה בארצות הברית כ-25 ק"ג גרעינים לדונם, ואילו בחצרים היבול הממוצע עולה על 300 ק"ג לדונם.



יעקב נקש. לגדל חרקים? בהתחלה אמרו שאני קוקו.


שאול בשיא למעלה, מנכ'ל חברת ביו-בי, ושרה גולדשמידט, מנהלת ביו-תור. תערובת אנושית ייחודית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו