בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיתוס הערפד והטקסטים האנטישמיים באירופה - מצא את ההבדלים

הוא מתהלך רק בחשיכה ונע בלהקות, הוא מוצץ את דמן של נערות צחורות מראה, חוטמו ארוך ומעוקל והמבט בעיניו מבעית כל רואה. מיתוס הערפד והטקסטים האנטישמיים באירופה - מצא את ההבדלים

תגובות

אפשר לטעות. אם מתבוננים בדמותו הערפדית של הרוזן אורלוק, גיבור סרט הערפדים הראשון, "נוספרטו" (1922), על קומתו הכפופה, פניו הכעורות והעכברושיות, אפו המעוקל והמבט החמדני שנשלח מעיניו הקטנות והכהות לכיוונה של נערה צחת עור, אפשר בהחלט לטעות ולחשוב שמדובר בדמות שנלקחה היישר מתוך קריקטורה אנטישמית שהודפסה בעיתון התעמולה הנאצי, "דר שטירמר".

"דר שטירמר" נוסד אמנם כשנה לאחר צאת הסרט, אך ישנן עדויות לכך שיוליוס שטרייכר, העורך הראשי, הושפע מהסרט ומדמותו של הרוזן אורלוק. אין זה מפתיע, שהרי מה סימל עבורו אותו ערפד אם לא את ה"אחר" המוחלט, האנטי-גרמני המוחלט, מזהם הדם המוחלט ונושא המגפות המוחלט. או במלים אחרות: היהודי.

רוב הסיכויים שפרידריך מורנאו, בימאי הסרט "נוספרטו", לא התכוון לצקת את דמותו של הערפד אורלוק כארכיטיפ אנטישמי. כל כוונתו היתה לערוך עיבוד קולנועי לספר "דרקולה" מאת בראם סטוקר, ולאחר שנתקל בסירוב עקשני מצד אלמנתו של סטוקר, החליט לבצע שינויים מסוימים בגרסה הקולנועית, כולל החלפת שמו של דרקולה לאורלוק והעברת העלילה לגרמניה. האלמנה הכעוסה לא עברה על כך בשתיקה, אולם כשלה במשימתה למנוע מהסרט להגיע למסך.

חיים בראשית, במאמרו החשוב "ז'אנר הערפד: סימונו של האחר באמצעות הדם", מראה כיצד הספר "דרקולה" של סטוקר והסרטים שנעשו בעקבותיו, מביאים למעשה את סיפור הערפד כסיפורה של החדירה היהודית ממזרח למערב אירופה.

לטענתו, בתקופה שבה נכתב ספרו של סטוקר (1897) התרבו מאוד המהגרים היהודים בלונדון והפכו לגורם מאיים על אופיה ועל תרבותה של החברה האנגלית. בעקבות כך, הוא מסביר, נוצרו הסטריאוטיפים הגזעניים שהציגו אותם כיצורים מאיימים, זרים ומוצצי דם (ובל נשכח את הקישור הוותיק בין יהודים לבין דם שפותח במאות שנים של עלילות דם שונות). סטריאוטיפים אירופיים אלו פותחו ושוכללו על ידי הנאצים עד שהגיעו לשיא המוכר: היהודי כחיה החותרת במחשכים כנגד החברה, חיה שיש להשמידה.

הוסיפו לכך את העובדה שהן ב"דרקולה" של סטוקר והן ב"נוספרטו" של מורנאו מתוארים עכברושים היוצאים מארון הקבורה ומפיצים את מגפת הדבר. ומי על פי הנרטיב האירופי השגור הם מפיצי הדבר, מבשרי המגפה ונושאי המחלות? היהודים, כמובן. מה שמעלה את האסוציאציה על שימוש נוסף בעכברים, שנעשה מאוחר יותר בסרט התעמולה "היהודי הנצחי", שבו ההקבלה בין העכבר המזנק לעבר המצלמה בצורה מאיימת לבין היהודי מפיץ המגפות ברורה וישירה הרבה יותר.

"כשחיוך שטני על פניו אורב הצעיר היהודי שחור השיער לנערה הארית התמימה, על מנת שיזהם את דמה ויפקיעה מבני-עמה. בכל אמצעי ישאף להרוס את הבסיס הגזעי של העמים עליהם הוא מנסה להשתלט... לבסוף יבוא קצו של הערפד מוצץ הדם הזה, הטפיל של ההיסטוריה, אך ורק אם הארים יכירו בסכנה היהודית בכללותה ויפעלו ליצירת מדינה גרמנית טהורה עבור העם הגרמני הטהור" (אדולף היטלר, "מיין קאמפף").

אין ביכולתי לדעת אם היטלר הצעיר וחובב הקולנוע צפה ב"נוספרטו" או קרא את "דרקולה", אולם אין הוא מתקשה לכרוך את דמותו של היהודי באותו יצור אפל ולכנותו "ערפד מוצץ דם". יוליוס שטרייכר, עורך "דר שטירמר", הושפע, כאמור, מהסרט במידה כה רבה עד שבגרמניה הנאצית התפרסמו כדבר שבשגרה קריקטורות אנטישמיות שבהן הופיע היהודי כערפד, ללא כל ניסיון לטשטש את האסוציאציה.

חוקי הגזע הנאציים שנחקקו ב-1935 נקראו "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני". חיים בראשית מיטיב לתאר את הדם כסמן של אחרות חברתית וכסימנו המרכזי של היהודי, שהרי כיצד מועברת "מחלת הערפדות", אם לא על ידי הדם, המסמל קיום יחסי מין? והיהודים, כך על פי הסטריאוטיפ האנטישמי, לא רק ששטופים בתאוות מין, אלא גם שטופים בתאוות דם ולראיה ניתן לראות את עלילות הדם שרווחו באירופה ובהן הואשמו יהודים בשתיית דמם של נוצרים, וזאת למרות שביהדות ישנם איסורים מפורשים על טעימה כלשהי מן הדם, מאחר ש"הדם הוא הנפש".

מכיוון שעל פי המסורת העממית גזע הערפדים מתרבה על ידי זיהום שמקורו בדם, ואותו זיהום מועבר על ידי קיום יחסי מין, הערפד מתואר לרוב כבעל כוח פתייני שקשה לעמוד בפניו, כאשר על ידי כוחו המיני הוא מזהם את דם האשה שעימה הוא בא במגע. איני יכולה שלא להיזכר באחת מהקביעות ה"מדעיות" המבחילות ביותר מהתקופה הנאצית, שאמרה כי אשה ארית המקיימת יחסי מין עם יהודי, אפילו באופן חד פעמי - "הרוסה לנצח". מאחר שהזרע הוא חלבון הנספג בגוף ומשנה את המבנה הביולוגי של האשה, כך "גם אם תלד לאחר מכן ילדים לאב ארי טהור, הם ישאו בתוכם משהו ממדבריות אסיה".

הדם החולה הוא מקור הסכנה ומקור הניוון, הוא המעוות ומשנה לנצח את הגוף הבריא. "יזהם את דמה", מאיים היטלר ב"מיין קאמפף". נערה ארית, היזהרי לך מפני הערפד המפתה הזה, שהוא מקור אסונך!

למעלה מ-80 שנה חלפו מאז ימי "נוספרטו" וערפדי "דר שטירמר", ודמות הערפד הלכה ושינתה צורתה. דומה שאין כל קשר בין לואיס, הערפד המיוסר, הפוטוגני והארי למראה מ"ראיון עם ערפד" (דמות שגילם בראד פיט, אחד מסמלי היופי של העידן הנוכחי) לבין הרוזן אורלוק דמוי העכברוש.

השינוי נעשה כמובן בהדרגה.

בשנת 1976 ראה אור ספרה של אן רייס "ראיון עם הערפד", שחולל שינוי עצום בדמות הערפד. לא עוד מפלצת מאיימת וצמאת דם, כי אם דמות מיוסרת ומוסרית המנסה למנוע עצמה מלהזיק לבני אדם. התרבות הניאו-גותית המתפתחת אימצה את רייס ואת ספרה בחום. כתוצאה מכך הערפד גלש לתחום הרומנטי-קודר, שבו מככבים גברים חיוורי פנים ועלמות ענוגות מעולפות מהתרגשות. הערפד עדיין נתפס כ"אחר", אבל יחד עם זאת עורר התרגשות שהחליפה את מקומם של הצמרמורות והתיעוב. האחרות הגזעית מפנה את מקומה לאחרות מינית או חברתית. הערפד הופך בהדרגה למודל להזדהות ותווי פניו משתנים בהתאם. כלך לך מקס שרק, גיבור הסרט "נוספרטו"! בראד פיט כבר עובר על התסריט, ותווי הפנים השמיים כבר אינם חלק מהגדרת התפקיד.

שבעים שנה לאחר "נוספרטו", מגיח לקדמת הבמה הסרט "דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה, שמתבסס גם הוא על ספרו של בראם סטוקר. קופולה שואב את דרקולה היישר אל לב לבו של המיינסטרים, ואת דרקולה הקוסמופוליטי שלו מגלם הפעם גארי אולמן ברוך הכישרונות. כמובן שמראהו והתנהגותו נעדרים מאפיינים יהודיים כלשהם. שהרי בל נשכח - אנו מדברים על הערפד ה"חדש", זה המשמש מודל להזדהות ולהערצה. מרכז הקונפליקט עובר לעולם הרגש, הפחדים הישנים נדמים כלא רלוונטיים, ובשלב זה הערפד, כדמות מסתורית, כמעט-אהובה ובלי ספק נערצת, כבר לא מתאים לסטריאוטיפ היהודי.

בהמשך הדרך, וככל שהיוצרים ילכו ויתקרבו למיינסטרים (חלקם יהיו מתבגרים דחויים שגדלו על סרטי ערפדים זולים ובבגרותם יהפכו ליוצרים מרכזיים ולגיטימיים, שיחלצו את הערפד מהנישה השולית הקבועה שלו), יגיעו ערפדים שונים שילכו וייעשו טלוויזיוניים או, במלים אחרות, "נכונים" ומעוררי הזדהות ותשוקה יותר ויותר. דוגמאות? בבקשה. אנג'ל, הערפד המיוסר מהסדרה "באפי ציידת הערפדים", אדוארד קאלן הערפד הנערי מסדרת הספרים והסרטים "דמדומים", או ביל קומפטון הערפד הדרומי, גיבור הסדרה המבריקה "דם אמיתי". כולם איבדו את המבטא הזר, את תווי הפנים השמיים ואת הזרות הגזעית. הם אמנם "אחרים", אבל מדובר באחרות אמריקאית, נקייה, סינתטית, כזו שמצטלמת מצוין. ובכלל, בדור הנוכחי, כל "אחרות" מתקבלת בברכה. אתה אחר משמע אתה "שונה", משמע אתה "מיוחד", ומי מיוחד יותר מהערפד המודרני החדש ויפה התואר?

יוצאת דופן מבחינה זו, היא הסדרה "דם אמיתי", שבה ניכרת תעוזת-מה והשונות הערפדית שהיא מציגה מבוססת על גזענות נגד שחורים או נגד הומוסקסואלים. אבל כך או כך מדובר בקונפליקטים פנים-אמריקאיים.

ואולי יש הסבר נוסף לשינויים שעברה דמות הערפד עד שהפכה לערפד החדש, המשתלב בחברה, זה שהשיל מעליו סממנים שניתן לזהותם ממבט ראשון?

שהרי עם תהליך חילונה של אירופה במאה ה-19, ניטשטשו גם סימני ההיכר הקבוצתיים של היהודים. לא עוד היהודי המזרח אירופי, בעל הזקן המכובד והפיאות המשתלשלות מצדי הפנים, כי אם היהודי החילוני המתבולל, זה הבורח מיהדותו ורואה עצמו כגרמני, בריטי או צרפתי לכל דבר.

בניגוד לציפיות, ההשתלבות המהירה הזו לא הביאה לדעיכת האנטישמיות כי אם להתגברותה ויחד עימה לעלייה ברצון לסמן את האחר המתחזה. כך שגם הערפד, זה שאינו נראה עוד כערפד כי אם כתלמיד בית ספר תמים ("דמדומים") או כג'נטלמן דרומי ("דם אמיתי"), עדין מסתיר מתחת לחזותו המהוגנת את הניבים ואת תאוות הדם, ולא עוד אלא שההתחזות הזו רק גורמת לו להפוך למסוכן יותר, שכן במחיצתו פוחתת הזהירות הטבעית ועימה היכולת להתגונן.

"הוא רק נראה כיצור אנושי עם פני אנוש", מזהירה חוברת הדרכה נאצית מפני היהודי, "אך רוחו נחותה מזו של בעל חיים. בתוך נפשו שורר תוהו ובוהו של תשוקות אפלות, מפלצת, תת אדם". כלומר, ישנה כאן אזהרה מפורשת מפני המעטפת הנורמלית, המהוגנת והאנושית. אל תתנו לערפדים יפי התואר המהלכים ביניכם להוליך אתכם שולל!

אולי הקורא הנבון חש כרגע אי-נוחות מסוימת מההאשמה השגורה "הנה, שוב האנטישמיות מרימה ראש, שוב עוינים אותנו, שוב מפנים אצבע מאשימה לעבר היהודי ועוד עם אחד מסמלי התרבות הפופולרית!" אז הנה נקודה למחשבה: גם אנו, היהודים, לא חפים לגמרי מדעות קדומות. אחד המיתוסים היהודיים המכוננים הוא סיפורו של הגולם, המייצג בצורה נאמנה וסטריאוטיפית ביותר את דמותו של ה"אחר" הגוי.

בניגוד לערפד, האל-מת שלנצח לא ימות, הגולם מייצג את היפוכו - האל-חי שאין רוח חיים באפו.

הגרסה הסיפורית הידועה ביותר של הגולם סופרה במאה ה-19 ושויכה למהר"ל מפראג, בן המאה ה-16. משה אידל טוען בספרו "גולם" שהמהר"ל לא הכיר ולא ידע על המיתוס הזה בחייו. מדובר כנראה באגדה עליו שהתפתחה במאה ה-19 והתגלגלה מפה לאוזן. מניחים שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שהוא הוזמן לפגישה אישית אצל הקיסר ואיש לא ידע מדוע - שהרי הוא לא היה רופאו האישי ולא נהג לייעץ לו בשום תחום שהוא. ומכיוון שהקיסר היה חובב מיסטיקה, החלו להתגלגל שמועות שהוא רצה ללמוד מהמהר"ל כיצד בונים גולם, וספרו המפורסם של רוזנברג, על נפלאות המהר"ל, קיבע את המיתוס לנצח נצחים.

אך סיפורו של הגולם מפראג הוא בשום אופן אינו סיפור חד פעמי, וכבר בתקופת התלמוד עסקו החכמים באפשרויות שונות ליצירת חיים שלא כדרך הטבע. מאפייני הגלמים שנוצרו על פי אותם סיפורים היו דומים.

אף שדמות הערפד מבוססת על היותו יצור אופל שלילי והגולם הוא לכאורה חיובי (שהרי כל מטרתו היתה להגן על יהודים מפני עלילות דם ובמסורת היהודית שמור לו מקום של כבוד), מעניין לראות שאת דמותו של הגולם, "גיבור-העל" היחיד שלנו, בחרנו לצקת דווקא בדמותו הסטריאוטיפית של האחר, הבריון, האלים, חסר הדעת. כלומר: הגולם הוא הסטריאוטיפ המושלם של דמות ה"גוי". שהרי מהו גולם? גוש חסר דעה, גולמי, ראשוני, לא מפותח דיו מבחינה מוחית וכל כולו נשלט ומתומרן בידי היהודי (להלן: המהר"ל).

בגולם הפולקלורי אצור כוח ברוטלי, אלים וחסר היגיון שכל כולו עומד לשירות מפעילו, ומה זו אם לא התקה של דמות הגוי הסטריאוטיפי, חסר ההשכלה, או הפריץ הכרסתן המוכר לנו מסיפורי מעשיות יהודיות?

איך ניתן, אם כך, להבין את הבחירה בדמויות האל-חי (גולם) והאל-מת (הערפד) כשהגולם מיוצג בדמותו של סטריאוטיפ הגוי הבריון וחסר הדעה והערפד בדמותו של הסטריאוטיפ היהודי, הטפילי ומזהם הדם? דומני שהמסקנה המתבקשת היא שהאדם בוחר לצקת את המיתוסים שלו בדמותו של האחר המוחלט, בדמותו של מי שמאגד את העמוקים שבפחדיו והאפלות שבמחשבותיו. אך כמו תמיד, כשאדם מנסה לצייר את ה"אחר", המעשה מעיד הרבה יותר על טיבו שלו ועל דעותיו הקדומות, בבחינת: אמור לי את מי אתה שונא ואדע עליך הרבה יותר מאשר אם תאמר לי את מי אתה אוהב. בסופו של דבר, הערפד (היהודי) והגולם (הגוי) מעידים על הדימויים והדעות הקדומות הנעוצים בתרבויות שבהן צמחו.

וביני לביני אני תוהה: דמויות הערפדים התפתחו והשתנו עד שהשתחררו מקיבעונן המדמה, אבל מה יהיה על הגלמים? יהודים, עבודה רבה לפנינו.

מאמרה של שהרה בלאו מתפרסם בספר "עם שתי הרגליים עמוק בעננים - על פנטסיה בספרות העברית", שרואה אור בימים אלה בהוצאת גרף.


נשיכה במצח

השבוע עלה לאקרנים "ירח חדש", הסרט השני בסדרת "דמדומים", המבוססת על סדרת ספרים מצליחה מאת הסופרת המורמונית האמריקאית סטפני מאייר. אולם הקולנוע היה מלא בנערות מזוגגות עיניים שבהו בערגה בקו הלסת המשורטט של אדוארד הערפד, הלוא הוא רוברט פטינסון, וחיכו לראות אם הוא יתן לבלה אהובתו ביס, היא הרי ביקשה כל כך יפה.

באופן כללי, זו היתה שנה מצוינת לחובבי הערפדים באשר הם, עם סדרות הטלוויזיה "יומני הערפד", "דם אמיתי" ואפילו "חצויה" הישראלית. אבל לצד החדווה הכרוכה בצפייה ב"ירח חדש", שמוקדש ברובו לפחד ממין ואובייקטיפיקציה של הגבר (גיבור אחד הוא ערפד מיוסר המתמחה במבטים נוגים; השני הוא איש זאב חלק ושרירי שמסתובב בעירום חלקי רוב הסרט), נדמה שבסיבוב הזה שיני הערפדים קהו. הסיבה היא העדרו של ניסיון, מינורי ככל שיהיה, להסביר את מקור המיתוס על היצור הפלאי, ומהיכן וכיצד הגיחו לעולם חיוורי הפנים החיים לנצח. שאלה שהעסיקה ומעסיקה, ובצדק, את רוב ההוגים בערפדים בשעת לילה מאוחרת של ירח מלא וניבים חשופים.

בניגוד לאמונה הרווחת, הערפד אינו יצור נוצרי במהותו, על אף ההסבר (שמספק גם סיבה לרגישות לכסף) לפיו הערפד נוצר עקב הקללה שהוטלה על יהודה איש קריות, שבגד בישו בעבור חופן שקלי כסף. למעשה, דמות הערפד מופיעה בתרבויות רבות, מהודו (האלה קאלי) ועד מסופטמיה (אוזיריס) ואפילו, למרבה הפליאה, סימן נגיסה קל שלהם נותר אפילו על דפי התלמוד הבבלי.

בסדר נזיקין, מסכת בבא קמא, דף טז, א' נאמר: "צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד". מה שמסתדר לא רע בכלל עם טקס גירוש הדיבוק - יציאת שד מגופו של אדם מסומנת על ידי דם הנוזל מאצבע רגלו השמאלית.

שדים ומפלצות מופיעים תדיר במיתולוגיה היהודית, ולכן מצער שאפילו בסדרה הישראלית "חצויה" בחרו להסתמך דווקא על זו הנוצרית ולא למשל על הסבר מבוסס על התנ"ך, הגורס כי הערפד הוא בן דמותו של קין, שנידון לנצח להיות נע ונד בארץ.

אבל מה שאפילו יותר מאכזב הוא הגילוי שכמעט דבר לא השתנה מימי אנגליה הוויקטוריאנית של בראם סטוקר, מחבר "דרקולה": הערפד הוא לרוב גבר. האשה היא בת חוה בתולית ומתוקה, ואני נותרתי מאחור עם געגוע צורב ל"באפי ציידת הערפדים", שלא רק ננשכה אלא גם כיסחה. וחוץ מזה לערפד ספייק מ"באפי" היה חוש הומור מחודד לפחות כמו ניביו. וזה מה שהיה לו להגיד על מקורות הערפדים: "אם כל ערפד שאמר שהוא היה נוכח בצליבת ישו אכן היה שם, זה היה וודסטוק ולא הצליבה".

ליאת אלקיים



הרוזן אורלוק מתוך 'נוספרטו'. בימאי הסרט לא התכוון לצקת את דמותו של הערפד כארכיטיפ אנשישמי. ובכל זאת


למעלה: 'דמדומים' הערפד כתלמיד בית ספר תמים. למטה: 'דם אמיתי' אתה אחר, משמע אתה מיוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו