בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום העשור | השגרה שאחרי הרצח במועדון הנוער ההומו-לסבי "בר-נוער"

השגרה היא התוצאה היחידה של הרצח במועדון הנוער ההומו-לסבי "בר-נוער"

תגובות

1. הבשורה טרם הגיעה

"על הרצפה היו מונחות שתי גופות", נזכר מייק המל, יו"ר אגודת ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרס בישראל. "הגעתי לשם בריצת אמוק. לא האמנתי. את הפצועים כבר פינו. אני זוכר את הרגע שהרמתי את העיניים מהגופה של ניר כץ, הרגשתי שאני מסתובב בתוך חלום בלהות. בלילה ההוא הרחוב הפך מאיים, תחושת הביטחון קרסה בשנייה. היתה תדהמה, היתה תחושה שמשהו גדול יקרה, שהוא חייב לקרות, אבל הוא לא קרה. מצער מאוד להודות: חמישה חודשים עברו, החיים המשיכו, סדרי עולם לא השתנו".

הוא מרגיש כי באותו לילה ומספר ימים אחרי הרצח בבר-נוער בתל אביב, החברה הישראלית הגיבה בהלם, והיה סיכוי לשינוי. אבל חמישה חודשים אחרי, הוא סבור שפוספסה הזדמנות היסטורית ליצור מהלך תודעתי עמוק ביחס לקהילה הגאה.

"אחרי הרצח קיבלנו המון אמפתיה", אומר המל. "עוד באותו הערב הגיעו לבר-נוער שר החינוך והשר לביטחון פנים, אחרי כמה ימים הגיע בנימין נתניהו לבית האגודה, למקום שבו נרצחו ניר כץ וליז טרובישי. זה היה ביקור ראשון של ראש ממשלה במרכז ההוויה הגאה בארץ.

"כולם התייחסו לפיגוע השנאה הזה כאל אירוע אחר, חריג, מכונן. בעצרת הזיכרון שהתקיימה בכיכר רבין שבוע אחרי, דיבר גם הנשיא שמעון פרס. היתה התגייסות שאין לה תקדים, כולם חיבקו. אבל העצרת, במקום להיות נקודת פתיחה שאחריה יוצאת בשורת שינוי, פשוט עברה וזהו. את השינוי שלו ציפינו אני עדיין לא רואה".

הציפיות הגדולות נותרו ללא מענה. "יש לנו שני פצועים שיישארו נכים לכל החיים, רז, בן 19, ויוני, בן 15. אני לא מרגיש שמישהו עומד יחד איתנו מאחוריהם. לא היתה שום התגייסות לעזור להם, לא בתוך הקהילה ולא מחוץ לה. צר לי, רז ויוני לא מעניינים. גם לא הקהילה. נוכח האירועים בשדרות, למשל, היתה התגייסות אדירה. אז אני לא משווה את העוצמות של האירועים האלה, אני לא צריך תרומות של מאות מיליונים וקמפיין של הפדרציה היהודית בארצות הברית - אני רק צריך סיוע לשני ילדים נכים. זה הכל. אבל אני לא מוצא. אנחנו לבד. יש לנו ילדים אחרים שנפצעו, החלימו, אבל עדיין מתמודדים עם טראומה, עם זיכרונות של כדורים שורקים מעל הראש, של חברים מתבוססים בדם".

הפוליטיקאים הביעו תמיכה, אבל בשטח הסיוע מוגבל מאוד. "אין הכרה בצרכים הייחודים של הקהילה והמערכות הממשלתיות והעירוניות לא נותנות להם מענה, גם אחרי הפיגוע", הוא טוען. "במסגרת תמיכה של עיריית תל אביב למשל, מוקצב לקהילה הגאה סכום שנתי זעום. התקציב לתמיכה בארגוני דת גדול פי 20. האם זה הולך להשתנות? בינתיים לא. למה עד היום נפגעי טרור ונפגעי תאונות דרכים מפוצים וקורבנות פשעי שנאה - שהמדינה לא עשתה הרבה כדי למנוע אותה - צריכים להילחם על זכויות בסיסיות ביותר? למה עדיין לא נמצא פתרון לרז שזקוק לכיסא גלגלים שעולה 25 אלף שקל ומשרד הבריאות מוכן להשתתף רק ברבע מהסכום? עצוב לחשוב שאם הוא היה מוכר כנפגע טרור הבעיה הזאת היתה נפתרת מיד".

2. לבדוק את האמונות

איילה כץ, אמו של ניר כץ ז"ל שנרצח בבר-נוער, אינה מופתעת מכך שהאמפתיה הציבורית שככה. מבחינתה, זו דרכו של עולם. "ברובד הציבורי של האירוע האנרגיה לשינוי קיימת, אבל קשה להפוך דעות קדומות ואפליה מושרשת ביום אחד", היא אומרת בביתה בישוב רעות. "יכול להיות שהיה תמים לחשוב שהמרחב הציבורי יבנה לאחר האירוע, מתוך הזעזוע העצום, יותר סובלנות, יותר הבנה לקהילה. אם היתה ציפייה למישהו שעם ישראל יקבל מיד ובחיבוק גדול את הילדים ההומואים שלו, אז הוא התבדה. אבל מה כבר יכול לקרות ברגע? גם אחרי רצח רבין לא השתנה הרבה, בטח לא מיד. עלינו להבין שמדובר בתהליך לא פשוט אבל הכרחי, תהליך ארוך שלוקח זמן".

כץ מונתה לאחרונה לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של עמותת תהל"ה, המסייעת להורים של גייז, ואף קיבלה בשם בנה את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג. לדבריה, האירוע בבר-נוער בכל זאת הטביע חותם בחברה. "גם אם היום אנחנו לא יכולים לראות הכל, לתחושתי האירוע נצרב בתודעה הישראלית כאירוע מכונן", היא אומרת. "יחד עם זאת, אני חושבת שיכול היה להתקיים שיח ציבורי רציני יותר, אבל היו אירועים וגורמים שחברו יחד ומנעו דיון שכזה. אוגוסט היה חודש מטורף של רציחות. הוא התחיל בבר-נוער והמשיך במציאת גופות נשים מבותרות בתוך פח אשפה ברמת גן. אחר כך רצחו את ליאונרד קרפ בטיילת בחוף תל ברוך בתל אביב. התקשורת עברה מאירוע לאירוע. אפשר לציין גם את פרשת הוצאת האמנים מהארון, שתפסה גם היא נפח בהתייחסות התקשורתית בעקבות האירוע".

כמה ימים אחרי הרצח, התפרסם ב"הארץ" סקר שמצא כי 46 אחוז מהציבור בישראל סבורים שהומוסקסואליות היא סטייה.

"זה אומר שקיימים הרבה זרמים תת קרקעיים בחברה שלנו והם נחשפים רק כשאירוע כזה מתרחש. אולי טוב שהדברים נחשפים בסקרים. זה אומר לנו שיש הרבה עבודה. לכל אחד מאיתנו יש אמונות בסיסיות שאנחנו חיים איתן, ולא עוצרים לרגע לחשוב על אמיתותן, נחיצותן, או תרומתן לחיינו. האם עצרנו, כחברה, לחשוב מה המשמעות של סטייה? מי מגדיר אותה, ולמה? לא נראה לי. האם התבוננו בעקבות הרצח מסביב כדי לבחון אם אדם מאושר יותר כאשר הוא חי את האמת שלו? רובנו פשוט רצים עם החיים, לא עוצרים לחשוב, להרגיש. אולי כי זה מכאיב מדי, מתסכל לעתים.

"אני לא חושבת שמאפיינים כאלה או אחרים מגדירים מהי זוגיות טובה יותר, מהי אהבה נדיבה יותר, איפה מתגלה החמלה. הבן שלי לא בחר להיות הומו. הוא בהחלט בחר ללכת עם האמת שלו, בלי לפגוע באף אחד. על הבחירה הזו תמיד הוקרתי אותו, אהבתי והערכתי אותו".

לא מייאש אותך לקרוא סקר כזה?

"להתייאש היום זה לבגוד בזכרו של ניר, באהבה ובסובלנות שהוא ניסה להשיג בחייו. אני מאמינה שהאנרגיה ליצירת השינוי קיימת, ואני מאמינה שהיא תסייע להזיז דברים, אם אנחנו נעזור לה. אני לא מתייאשת כי אני לא רוצה לראות מצבים שאחרים נפגעים וייפגעו על רקע כזה או אחר. אני לא מתייאשת כי אני מאמינה שאפשר לקדם את הסובלנות. אני לא מתייאשת כי אחרי הרצח נשרה ממני הציניות שעטפה אותי כל השנים, והתחדדו בתוכי הערכים הבסיסיים שעליהם גדלתי בבית ובתנועת הנוער, הערכים הכי פנימיים ואמיתיים שלי, בלי משחקים ובלי הצגות".

כלומר?

"האמונה שאפשר לשנות מתחזקת בי כל פעם מחדש כשאני נפגשת עם אנשים מהקהילה, רואה את העוצמות ואת היכולות של אנשים לעצור, להרגיש, לחשוב ולשנות. האמונה שאפשר לשנות מתעצמת כשאני קוראת על תפילות יום הכיפורים האחרון במרכז הגאה בתל אביב, כשאני רואה שם סעודת שבת מרגשת בחנוכה. האמונה שאפשר לשנות מתעצמת כשאני רואה אנשים 'רגילים', ממה שנקרא 'המרכז', אנשים בעלי עמדות ותפקידים בכירים כאלה ואחרים שנחשפים בפנינו, מספרים על הבן או על הבת, מתחילים להבין ששמירת הסוד תורמת לאפלה וחשיפה שלו יוצרת הרבה אור והקלה. האמונה שלי מתעצמת כשאני רואה את כל ההורים שהצטרפו לתהל"ה לאחר הרצח בבר-נוער, נחשפים ומקבלים הרבה תמיכה ואהבה מהסביבה, הרבה מעבר למה שציפו לה. האמונה שלי מתעצמת כשאני רואה את בני הנוער שמגיעים שוב לבר-נוער, שמבינים שהחיים שלהם שייכים להם, שהם יכולים לבחון את עצמם ואת חייהם, ולבחור איך לחיות. האמונה שלי מתעצמת כשאני רואה פצוע מהבר-נוער יושב בכיסא גלגלים, ועם כל הכאב אומר שהיום הוא יכול לחיות. לחיות את החיים שלו, ולא חיים של מישהו אחר שמצפים ממנו להיות. אז גם עולות לי דמעות לעיניים".

3. מאבק של יחידים

יש גם מי שלא מתרגש מכך שהרצח לא הצליח ליצור מהלך תודעתי עמוק, ואף לא ציפה לזה. "לא חשבתי שהאירוע הזה יגרום לשינוי דרמטי", פוסק גל אוחובסקי, שהיה בין מארגני העצרת בכיכר רבין לזכר הנרצחים. "אני לא חושב שמצב הקהילה זקוק לשינוי דרמטי. לכן, כשקורה אירוע כזה מזעזע הוא כמובן מגביר את האהדה ומעלה שוב שאלות, אבל זה לא שאנחנו מיעוט מדוכא נורא. קצת קשה להבין איזה מהלך רוצים שאירוע כזה יגרור אחריו: שיהיה הומו בפריים-טיים? שהומו יפרסם חברת תאורה? שיהיו חתונות גאות על הים? כל זה כבר קורה".

אוחובסקי לא ייחל שיקרה משהו מעשי בעקבות הרצח, כמו התקדמות בהשגת שוויון זכויות להומוסקסואלים, פעילות חינוכית והסברתית בבתי הספר, ריסון התבטאויות של שרים וחברי כנסת כנגד הומוסקסואלים באמצעות חוק, או הקמת ועדה שתחקור את אירועי ליל הרצח והטיפול בנפגעים.

"בישראל אין כמעט בעיות חקיקה בענייני הקהילה ההומו-לסבית", הוא אומר. "החוקים בסך הכל די בסדר. הבעיה היא עם החיים האמיתיים. אפשר להגביר פעילות בבתי הספר, ורצוי שאלי ישי וחברי המפלגה שלו ילמדו לא לדבר עלינו בכזאת גסות. אבל כל אלה דברים שמתקדמים ממילא. נראה לי שצריך לתת לנרצחים את הכבוד המגיע להם ודווקא להשאיר את זה בתחום המופשט. אתה מדבר על סיוע לנפגעים? שהקהילה שלנו תתארגן ותדאג להם, זה מה שצריך. בסך הכל עם המפונים מגוש קטיף אחרי ההתנתקות לא התנהגו יותר יפה, ולהם יש לובי פוליטי הרבה יותר חזק. חוסר הטיפול הראוי בפצועים לא קשור להיותם הומואים, אלא לגסות הישראלית בכלל".

אתה לא שותף להרגשה שהרצח בבר-נוער היה אירוע שדרכו אפשר היה לבחון מחדש את היחסים בין הקהילה הגאה לבין החברה הישראלית?

"אני חושב, עם כל הכבוד, שהקהילה מנהלת עם הישראליות יחסים מאוד טובים, הרבה מאוד שנים. הרצח הזה הוא לא כמו רצח יצחק רבין. כאן לא מצאו את הרוצח, אף אחד לא נעמד מאחוריו באופן פוליטי, אף אחד לא מתגאה בו. לפחות לא בפומבי. בסך הכל, אני באופן אישי לא מרגיש שהרצח שינה את חיינו. זה היה רגע בזמן, מכוער ועצוב, אבל נעשית פה עבודה של שנים כדי להפוך את הקהילה לחלק מהחברה הישראלית. אז כן, היו רגעים חשובים בעקבות הרצח, כמו הגעתו של ראש הממשלה ביבי נתניהו לבר-נוער, כמו הרגע שנשיא המדינה שמעון פרס עלה לבמה בעצרת בכיכר רבין. אלה היו רגעים מכוננים מבחינתי. אלה דברים בעלי משמעות, כי הנשיא וראש הממשלה הם בכל זאת ראשי הפירמידה. אבל אחר כך החיים חוזרים למסלולם, ולרוב האנשים בקהילה הרבה יותר מעניין לריב על סקס בגן העצמאות מאשר להתעניין בפצועי האירוע. אנחנו גסים ככל ישראל. זה מצער, אבל צריך להודות בזה".

רצח כזה אולי חושף איזה פער בקונספציה שלך, שמצבכם לא כל כך טוב?

"מצב ההומואים בארץ יותר טוב ממצב השמאלנים. בוודאי שטוב יותר ממצב הערבים והאתיופים. צריך פרופורציה. שמע, זה לא שאחרי הרצח הדבר הראשון שדחוף לי לומר זה: תראו איזה כיף לנו, כל כך אוהבים אותנו שרוצחים אותנו. אבל דווקא ממרחק כמה חודשים, וכשאתה מקשיב לקולות העולים מהרחוב של הקהילה שלנו, אני חושב שאין על מה להתלונן. המצב הוא כזה שהמאבקים היחידים שנותרו הם מאבקים אישיים. כל אדם בתוך הקהילה שלו, לצאת מהארון, לדרוש שוויון. בפריפריות, במגזרים יותר קשים. איש לא יכול לעשות את העבודה במקומנו".

חזרה לדף הראשי של סיכום שנת 2009




פגיעת היריות מסומנת על קיר הבר-נוער בתל אביב. זרמים תת קרקעיים בחברה שלנו נחשפים רק כשאירוע כזה מתרחש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו