בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תלכי לבדך

אחרי הג'וינט, יוצאת תרצה אריאל לפרדס ליד ביתה ללקט פטריות מאכל. את עבודתה עזבה כדי להתמסר לשימור מורשת בעלה המנוח, הזמר מאיר אריאל. לשני הבנים מימנה דיסק כושל, ועכשיו היא מעלה מופע משלה. אבל ההזמנות מתעכבות, המכירות מדשדשות, החובות תופחים והנושים מאיימים לעקל. האם היא תעבור גם את זה?

תגובות

תרצה אריאל נואשת, משוועת לעזרה. היא לא יודעת כמה זמן עוד תוכל למשוך. "הכל תוהו ובוהו אצלי", היא אומרת כשהיא פותחת את דלת ביתה בפרדס חנה. מאחורי המפתן עוד מונחת הגיטרה של בעלה המנוח, מאיר אריאל. הכל נראה קפוא. היא גרה לבדה. מתוך תמונה ענקית שנשענת על כיסא, מאיר אריאל מביט בכל מי שנכנס לביתו. הוא לבוש בחולצה לבנה, עיניו הירוקות בורקות והגיטרה מונחת על כתפיו ברצועת עור. חצי חיוך מוצנע בין שפתיו. "ברוך הבא למקדש של מאיר", מכריזה תרצה אריאל בטון חגיגי. אפילו שאין לה חג. אין.

"החיים שלי הם תיקים באפלה, יש רק הבזקי אור", היא אומרת ומכבה את הרדיו בתנועת מיאוס. אריאל, בת 62, ניגשת לבחון את תבשיל הפטריות המבעבע במטבח. זה הפך לה למנהג. מדי חורף היא יוצאת לשטחים הפתוחים שחובקים את פרדס חנה וקוטפת פטריות מזן נרתיקנית דביקה. "זה הסוד שלי, ככה אני נשארת צעירה", היא מסבירה. אחרי מבט קצר בסיר הרותח היא נעלמת, עולה לקומה השנייה וחוזרת עם ג'וינט ריחני ועבה בידה. גם זה עוזר לה, היא חושבת. אולי היא בכלל לא יכולה בלי זה.

אפר הסיגריה מתפזר אחריה עד שהיא מוצאת מאפרה. אז היא מתיישבת מאחורי שולחן עץ כבד. מהחלון נראית גינת פרא ושיח בוגנוויליה אחד. "יש פה אוצרות שנשארו, טקסטים מרהיבים, יש ארון כתבים של מאיר שעוד לא פתחתי", היא אומרת, קולה חרוך מעישון אינטנסיווי. "זה ישגע אותי. אני לא מספיקה. לא חבל לאבד את זה? כתביו הם אוצר גנוז. ואני, הלב שלי נשבר שאני לא מצליחה להזיז את העגלה", אומרת אריאל ופורשת את שתי ידיה לצדדים. "כי אין לי. וזה הלב שלי, החיים שלי. חייתי עם משורר, פילוסוף. הוא השאיר אחריו שובל של זיכרונות, פרוזה ומחשבות על הקיבוץ. והכל מחכה להתגלות".

היא מדברת בקצב מהיר, נחוש, פעם נסערת ופעם כבויה ומהורהרת. לפעמים היא נבלעת במשפטים רוויי חרוזים, נזרקת לסיפורים ישנים. על קירות הבית פרצופים ממוסגרים שמאיר אריאל צייר. ציורים בגוונים יחידים. תרצה אריאל לוגמת שוב מהקפה ומשקפי הקריאה האדומים נושרים מפניה. למרות החיוך שעולה פעם אחרי פעם, משהו מר נשאר בסוף כל משפט שלה.

לפני חצי שנה היא הגיעה לשפל שלא ידעה. "יום אחרי ההופעה לציון יום השנה (למותו), שהתקיימה על הדשא בקיבוץ משמרות, סגרו לי את המים בבית", היא אומרת. "אני עושה את הדברים הכי גדולים בעולם ללא שקל בבנק, אני לוקחת הלוואות כדי שלא יסגרו לי את החשבון, אני מתפללת שהכסף יגיע. והוא לא מגיע. שואלים אותי: אם ההופעות האלו שאת מממנת לא מרוויחות, בשביל מה את עושה את זה?

"אני עושה את זה בשביל הכבוד שהקהל נותן למאיר. אנשים חושבים שזה עסק משפחתי, אף רשות לא מוכנה לתת חסות. בשנה האחרונה לא קנו כרטיסים, אלפיים איש נכנסו להופעה בלי לשלם ולי אין כסף לשלם את החשבונות. המציאות אוכלת אותי מכל זווית. אין לי אגורה. עוד רגע אני בבית סוהר, עיקולים ובושות. אני נמצאת במאה אלף שקל מינוס בבנק באופן קבוע".

מגירות סגורות

לאחרונה יצאה אריאל במופע אישי שנקרא "העגלה נוסעת, אין עצור". במופע החדש היא מספרת על דמותו של מאיר אריאל, מגישה בדרכה האנרגטית סיפורים שמאחורי השירים ומקרינה קטעי וידיאו שלו. "אני נותנת גם לו לדבר קצת", היא אומרת בחיוך ולוגמת מהקפה השחור. "רוב האנשים לא יודעים מי הוא, רק זוכרים שהוא הלך לעזאזל. עוד מעט גם אני אלך. בינתיים אני מספרת במופע על מאיר האבא, הבעל, על המקורות שלו, מפיצה את התורה שלו. מספרת על החיים שהיו איתו, הצחוק והסיוט. על זה שהוא הרס לי באופן קבוע את האוטו, ואחרי שהייתי כועסת הוא היה מתפלא למה אני בעצם לא שמחה כיוון שלא נפלה מראשו שערה. אחר כך הוא כתב 'תיכנסי כבר לאוטו וניסע, בואי נצא מהסרט הזה. תפסיקי לבכות. נדבר בדרך. אני לא מכיר מלה או משפט שסוגרים עניין'".

אבל העגלה שלה נתקעה עוד לפני שהחלה ממש לנוע. "הכל זז לאט לאט", היא מאשרת. "אני מתקשרת ל'אמנות לעם', שם נדלקו על הרעיון שלי, אבל לא העבירו לי אף הופעה. רוצים שאני אעשה את הטלפונים. כל טלפון מעבירים אותי מפה לשם. רוצים שאתקשר למתנ"סים ברחבי הארץ, ואני מתקשרת ומגיעה לאנשים לא נכונים. אין לי כבר יכולת לזה. ואני לא מסכנה, אני בריאה ויפה, אבל הבנק רודף אחרי. מישהו חייב להידלק עלי ולעזור".

והנה באה הבטחה לעזרה. "אמנות לעם היא עמותה שיוצאת ממשבר, אנחנו גוף שחוזר לחיים", אומרת בתגובה ממלאת מקום המנכ"ל, רינת גל-און. "אמנם אנחנו לא גוף משווק, אבל אנחנו כתובת לאמנים שמתקשים. המגמה שלנו היא לעזור. התפקיד שלנו להפיק אמנות איכותית כמו של תרצה אריאל. אני אצור איתה קשר ונעזור לה. אני מתחייבת על כך".

תרצה אריאל עדיין חיה איתו, צלולה והוזה מגעגועים לאהובה. היא לא מסכימה להעלות בביתה את המלה הנצחה. "אין דבר כזה הנצחה", היא חורצת בטון כעוס. "המלה הזאת לא שייכת לנושא. הנצחה היא לאדם מת, מאיר לא מת. אנחנו לא נפרדנו. וזה לא שאני לא עוזבת את מאיר, הוא לא עוזב אותי. לא בחרתי לחיות עם המת, הוא בחר לחיות איתי".

בבית הכל נשאר כשהיה, כבר כמעט תשע שנים. על התנור מונחת המפוחית שלו, שולחן העבודה בקומה השנייה של הבית נשאר כפי שעזב אותו: שירים כתובים על דפים לבנים וחלקים נמצאים עדיין במגירות הסגורות. הטלית והסידור שלו עוד מונחים על שולחן צר ומוגבה הפונה לכיוון מערב. "כמה צוותים של הפקות הגיעו לבית אריאל, לראות את המקדש הזה", היא אומרת. "הוצאות ספרים, כולם הזמינו אותי למשרדים שלהם. וכולם שפכו לשווא מלים רבות".

מה הם רצו?

"אחד רוצה לעשות סרט, אחד אלבום שירים. אבל אף אחד לא רוצה לשים כסף, אף אחד לא מאמין שמאיר הוא חומר, אלא אם זה בחינם. ואני לא יכולה לסבול את זה. כולם מוכנים לקבל את יצירותיו, אבל לא מוכנים לתת שום דבר למשפחה. וזה נורא. אני לא יכולה להבין את זה. מאיר אומר שזה אצבע מגבוה. אמרתי למאיר, תגיד לי מה לעשות ותן לי סיבה. אני מדברת איתו. יש לי דרך לתקשר איתו ולקבל ממנו תשובות. יש לי חברה במשפחה שמתקשרת. זה דבר מדהים. איזה יום היום?"

ראשון.

"אולי אני יכולה לדבר איתו היום".

על מה את מדברת איתו?

"על הכל. אני מתייעצת איפה לקיים את המופעים שלו. למשל, פעם אחרונה הוא אמר בקיסריה, ואני התעקשתי לעשות בקיבוץ משמרות. זאת באמת היתה טעות. הוא אמר לי אחר כך, 'אם את כבר שואלת אז תקשיבי'".

על מה עוד?

"אני שואלת אותו למה הוא לא עוזב אותי, מבקשת שיניח לי. והוא צוחק עלי. הכבוד שאני מקבלת הוא מעל ומעבר, זה נכון, אבל עם כבוד לא משלמים חשבונות. עם מלים טובות אי אפשר לשלם ארנונה, ובטח לא לדאוג שהבית ייראה כמו שצריך להיראות בית המקדש של מאיר אריאל".

ראה שחורות

"אחרי המוות של אבא, אמא נכנסה למשבר עמוק. לקח לנו כמה שנים טובות להוציא אותה מהמצב הדיכאוני שהיא היתה שרויה בו", מספרת בתם הבכורה שירז אריאל-דרורי, בת 39. "כילדה חוויתי אותם כהורים מוזרים, חריגים בנוף הקיבוץ, כבוגרת וכאשה נשואה הבנתי את גודל האהבה שלהם, המיוחדת. היו להם המון מחוות, זו היתה חברות אמיתית. וכשזוגיות חזקה כל כך נעלמת, הפרידה מביאה משבר עמוק ביותר. אחרי שאבא מת מצבה הכלכלי של אמא הידרדר במהרה. הסחרור החל עם הפקת ההופעות השנתיות לזכרו. כיוון שאין לנו מקורות מימון לערב, אמא לוקחת הכל על עצמה".

אריאל-דרורי מתארת מצב עגום, שבו מוסדות תרבות ושלטון טורקים דלתות בפני המשפחה: "אף אחד לא מוכן לסייע ומדובר בהפקה שעולה 250 אלף שקל. הערב אמור לכסות את עצמו דרך מכירת כרטיסים, אבל תמיד יש הוצאות נוספות לספקים, ולאבטחה והגברה. תמיד זה מסתיים בעוד מינוס שהולך וגדל משנה לשנה. בשנה האחרונה קרה מקרה מוזר, שמתוך קהל של יותר מ-4,000 איש רק 2,300 כרטיסים נמכרו. לפני הערבים האלה אמא לוקחת הלוואות מחברים, מהבנק, ואחריהם היא שוקעת ושוקעת. שלא לדבר על ההוצאה לפועל שמתקרבת ומתקרבת".

ההתחלה היתה מבטיחה יותר. בני הזוג אריאל נישאו חודשיים לאחר פגישתם הראשונה, ב-1965, בכנס חובבי במה ושירה של התנועה הקיבוצית שהתקיים במושב עין-ורד שבשרון. היא היתה בת 20, שחקנית ראשית בחוג הדרמטי של קיבוץ כפר סאלד. מאיר אריאל בא מקיבוץ משמרות, בן 24. "הייתי סופרסטאר בכפר סאלד", היא מצהירה. "רקדתי ושרתי למרגלות ההר. כשהגעתי לכנס חובבי הבמה ראיתי ערימה של חבר'ה על הדשא. מונחת ומחכה. הייתי היפראקטיווית. העברתי את העיניים שלי ופתאום ראיתי את הפרצוף של מאיר".

היא נעמדה מול כולם ושאלה: "מי רוצה לסייר איתי במושב?" אריאל קם והם החלו ללכת יחד. "דיברנו ודיברנו, אבל לי היה חבר נעורים, אמרתי למאיר: 'תיזהר, אל תתייחס אלי ברצינות, אפילו לא בצחוק, כי אני צריכה להתחתן עוד שישה חודשים'. אבל היתה ביני לבין מאיר אש. אחרי כמה שעות, ביציאה, הוא אמר לי: 'מסכן מי שיתחתן איתך, יהיה אומלל. לא יהיה לו יום שהוא יוכל להיות רגוע אם לא תהיי לצדו".

אחרי החתונה היא הצטרפה אליו בקיבוץ משמרות. 21 שנה הם היו חברי קיבוץ. את שיריו הראשונים כתב אריאל בשנות ה-70 ללהקת הקיבוץ, המשמרון, ואת "סוף עונת התפוזים" ו"הולך בטל" ללהקת תמוז. ב-1979 הוציא את האלבום הבכורה שלו, "שירי חג ומועד ונופל". שנות ה-80 היו שנים מכריעות בקריירת הכתיבה שלו. בעקבות שלום חנוך, גם הוא בן קיבוץ משמרות, באו יוצרים נוספים לחפש אצל אריאל טקסטים לאלבומים שלהם. הבולט שבהם היה גידי גוב, שקיבל את "שלל שרב" ו"לוליטה".

"אבל בקיבוץ היצירה תמיד נדחתה לשעות הערב", אומרת אריאל. "היצירה אף פעם לא קיבלה את הכבוד הראוי לה. אי אפשר היה לעשות מה שאתה רוצה, היה סידור עבודה. היצירה הגיעה אחרי 12 שעות עבודה. ומאיר היה צריך לבחור: קיבוץ או אמנות. אמנם הוא כתב והלחין לכל אירוע בקיבוץ, אבל הוא רצה לצאת החוצה. אני פחדתי לצאת, לא הרגשתי שיש לנו הכלים להתמודד עם העולם החיצוני. לא היו שום נתונים שהוא יכול להביא כסף הביתה. בשלב מסוים הוא ניסה, יצא לתל אביב, מצאתי לו דירה בנחלת בנימין. אבל זה לא הצליח. הוא חזר הביתה".

במשך אותן שנים אריאל המשיך להופיע במועדונים קטנים ביפו כמו "המערה ו"הסמטה", לצד עיסוקו המרכזי: מזכיר קיבוץ משמרות. תרצה אריאל ניהלה את השיווק הבינלאומי של מפעל המשקפיים הקיבוצי. "את מאיר אהבו בקיבוץ, אותי פחות", היא אומרת. "אני העפתי לאנשים את הפיוז, נחשבתי לפגע רע, חיפשו אותי בפינה. הייתי החומר שאותו אוהבים לגרוס וללעוס. אבל גם מאיר לא מצא את מקומו בקיבוץ, אפילו שהגיע לראש הפירמידה. הוא חשב שהתעשייה הגדולה והכסף הגדול הם השורש הרע שיפרק את החברה".

לקיבוץ משמרות היה אז מפעל לייצור עץ לבוד. המפעל, שהקים חיים חנוך, אביו של שלום חנוך, גילגל מיליונים כל שנה והיה מקור ההכנסה הראשי. "מי שעבד במפעל היה מורם מעם", נזכרת אריאל. "לכל מנהל שם היה אוטו. כל מה שלא היה לאף אחד. מאיר רצה למכור את המפעל ועוד רגע עמדו להרוג אותו, כמו במאפיה. הגיעו אליו איומים שיירד מהעץ. ברגע שהתחילה התחרות עם המזרח הרחוק, המפעל התרסק. זה היה בתקופה שמאיר היה מזכיר הקיבוץ. אם היו מקשיבים לו אולי היו מרוויחים משהו. הוא היה מהפכן, הוא ראה שחורות איפה שאף אחד לא הסתכל בכלל".

לא היה שלאגר

משפחת אריאל בהרכב מלא. כל החיים מימנתי אותו
בשעה ארבע אחר הצהריים מביטה אריאל דרך החלון, נזכרת שאור היום מתמעט. בשנייה אחת היא קמה מהכיסא, מכבה את תנור החימום הסלילי וממהרת החוצה כשבידה סל קש. היא נוסעת לפרדס אשכוליות שנמצא בקרבת הבית. "אני לא יכולה לסבול שייגמר היום והפטריות יישארו בשדה", היא מסננת תוך כדי נהיגה ומדליקה סיגריה נוספת. "אני חייבת לתת אותן למישהו והוא יהיה המאושר באדם. אני יודעת שאני יכולה לגרום למישהו אושר עילאי בזכות הפטריות האלה. כל עונה, במשך חודש אני מחפשת אותן. הן לא צפויות, פעם הן פה, פעם הן שם. הן לא נאמנות לאדמה שעליה הן גדלות".

כשהיא מגיעה לפרדס היא אחוזה תזזית, כמו ילדה היא ממהרת אל כל פטרייה מבצבצת. "יש פה ים של פטריות", היא צוהלת בקולה הצרוד, "אבל אני מחפשת את היפות ביותר, המיוחדות, כאלה שהן בגודל צלחת. אני יודעת שיש פה מיליונים, אבל אני רוצה להגיע למקום שראיתי שלשום, וואו, איזה גדולה שם, ראית?" וכך זה נמשך כשעה, עד רדת החשיכה.

עד לפני שנתיים עבדה אריאל כמתווכת דירות מטעם חברת "אזורים" בנאות גולף קיסריה. "הפסקתי כי לא יכולתי גם לטפל במאיר אריאל, בדיסקים, בספרים, בימי השנה ובשיריו שאמורים עוד להתגלות, וגם למכור דירות. לא יכולתי. אני לא נעשית יותר צעירה, ואם אני לא רוצה שדעתי תיטרף עלי סופית, אני חייבת לוותר על משהו. רציתי לוותר על מאיר אריאל, בגדול. אבל אני חלק ממאיר".

בפרדס, כשקור הלילה המתקרב כבר נותן אותותיו, אריאל מספרת שמאיר הוא שהחליט לעזוב את הקיבוץ ושזאת היתה הפתעה גדולה. "מאיר החליט שהוא רוצה ללכד את המשפחה ולכן רצה שנעזוב לתל אביב. כי בקיבוץ לא ראית את הילדים שלך, הם היו עוברים, אומרים שלום, ועוברים. אודי היה אז בן 11, שחר בן 17 ושירז בת 18. עברנו לדירה ברחוב הירקון 70, עם 500 מטר גינה ושלוש מסיבות בשנה ל-300 חברים. הבית הפך למקום מפגש של הבוהמה. בימי ההולדת שלנו ובחג סוכות נערכו כינוסי ענק, בין החברים שהגיעו לשיר לצלילי אקורדיון וגיטרות היו שלום חנוך, דורי בן זאב, יהודה עדר ומי לא. כולם באו. מאיר היה הכי מאושר בעולם".

תל אביב היתה סיפור אחר. היא הביאה פרץ יצירה שמאיר אריאל לא הכיר עד אז. בביתו החדש הוא הוציא את האלבומים "ירוקות" (1987), "זרעי קיץ" (1993), "רישומי פחם" (1996), "ברנרד ולואיז" (1997) ו"דלתות נפתחות מעצמן" (1998). "ברוב השירים שלו לא הבנתי על מה הוא מדבר", מודה אריאל. "לא הבנתי למה הוא בוחר בתכנים האלה. הם היו קשים ונוקבים ועל הצדדים השליליים של המציאות, האומה ומנהיגיה. הוא לא ניסה למצוא חן בעיני אף אחד".

מה היתה דעתך על זה?

"חשבתי שמי שרוצה לעסוק בשואו-ביזנס חייב לרדת קצת אל העם. כל החיים מימנתי אותו. בתל אביב עבדתי כמפיצה של חברת הקוסמטיקה 'אהבה'. הוא תמיד הרוויח בקטנה והחיים הרי עולים בגדולה. היצירה שלו לא הצליחה למכור, מעולם לא. אמרתי לו: 'צוק, תרד לעם, אני אחד העם, תרד אלינו'. שאלתי אותו למה הוא לא נותן לנו מחצי הכוס המלאה, למה רק מחצי הכוס המרירה. קראתי לה מרירה כי היא לא היתה ריקה, היא היתה מלאה ברוע. ושום דבר מזה לא היה שלאגר, שום דבר לא מכר אלא רק במזער".

זה העציב אותו?

"לא הטריד אותו שהוא לא נמכר ואני השתגעתי מזה. כשהוא הפיק את 'רישומי פחם', הייתי חרדה מאוד. שלום חנוך קיבל את הסקיצות כדי שישקול להפיק את הדיסק. ועבר שבוע ושלום לא החזיר צלצול. ועברו שבועיים ושלושה, ושלום לא צילצל. כששאלתי את מאיר למה שלום מתעכב, אז הוא אמר: הוא לוקח את הזמן שלו. אבל לי אף פעם לא היה זמן. כשהתקשרתי לשלום הוא אמר, 'אה...' מיד הבנתי, הוא לא היה צריך לדבר. למרות שהוא דיבר. הוא אמר: 'את הדיסק הזה אני לא מפיק, שיכתוב דיסק חדש'. גם את זה מאיר לקח בקלות".

כלום לא קרה

הרומן עם תל אביב הסתיים במפח נפש. ב-1999 עזבו תרצה ומאיר אריאל את העיר ועברו לפרדס חנה. "ברחנו מתל אביב כל עוד נפשנו בנו, בגלל שאנשים לא הבינו את דבריו של מאיר, שאמר באיזה ראיון שהומוסקסואליות זו סטייה. התנפלו עלינו, ירקו עליו, שלחו אלינו הביתה ניידות כיבוי אש ואמבולנסים, הטלפון צילצל בלי הפסקה. התעללו בנו. אבל לא עזבנו. ברחנו. היינו נרדפים. רדפו אותנו בתל אביב".

בפרדס חנה היו אמורים למצוא שקט לעצמם, ולהתחיל פרק חדש בחייהם אחרי המהומה. אבל כעבור שלושה חודשים מת אריאל בבית החולים איכילוב מקדחת הבהרות, מחלה המועברת בעקיצת קרצייה. "למדתי שחיי אדם הם כמו עשב בר. עשרה רופאים הרגו אותו", מאשימה אריאל בלהט, ומתכוונת לאיחור באבחון המחלה ובמתן הטיפול הנאות. "אפשר היה להציל אותו אלמלא השחצנות והטיפשות והחירשות. ובעיקר האדישות. החיידק שהרג אותו מתקיף כל קיץ בין נתניה לפרדס חנה. באותו שבוע היינו צריכים להיכנס לאולפן ולהקליט שני שירים חדשים".

לאחר מותו של אריאל קמו מפעלים רבים לזכרו. כבר ב-2000 יצא הדיסק "מודה אני" שהפיקו שלום חנוך ומשה לוי, מתוך סקיצות ביתיות שהשאיר אחריו אריאל. באותה שנה הפיקה העמותה "להנצחת מאיר אריאל" דיסק שנקרא "עם הגב לים", ושנה לאחר מכן את דיסק האוסף "ערב כחול עמוק". אוספים שונים של אריאל הוציאו גם חברת מדיה דירקט ב-2001, חברת התקליטים אן-אם-סי ב-2004 והעמותה להנצחתו ב-2005. בנוסף הוציאה תרצה אריאל בהפקה עצמית שלושה תקליטי די-וי-די של הופעות וקטעי וידיאו מצולמים, ודיסק מההופעה האחרונה שלו. היא גם הוציאה ב-2000 מהדורה חדשה לספר שירים ותווים "נשל הנחש" ולקט ראשון מכתביו ב-2005, "ברכות והספדים".

אבל על שלל ההצלחות הללו העיב כישלון חדש. צורב. הפרויקט הגדול של תרצה אריאל - הפקת דיסק לשני בניה, שחר ואהוד, התקבל בקרירות. "מההכנסות שהיו לי מהתמלוגים של מאיר הפקתי את הדיסק לילדים", מספרת אריאל. "חברת אן-אם-סי, שאמורים היו לעשות לדיסק יחסי ציבור, נכשלו. אפילו שהשירים סוכריה, הם לא מכרו דיסק אחד. יש לי אלף דיסקים בארגזים. שילמתי על כל הייצור. הכל עלי. ובגלל שאף הפצה או הפלצה לא רוצות למכור נשארתי עם חוב של 80 אלף שקל. האלבום הזה קובר אותי, כל ההכנסות מהתמלוגים של מאיר אריאל הולכות לכיסוי ההוצאות של 'האחים אריאל'. ואין לי הכנסות מספיקות כדי לעבור את המשבר הנוכחי. אני עוברת מהלוואה להלוואה. רק להביא את השכר-דירה, לא יותר אני מבקשת. אלה עובדות החיים שלי".

לפני שנתיים יצא אלבומם של "האחים אריאל", "מי יעיר את הילדים", בהפקתו של מיקי שביב. תוכניות האירוח מיהרו להזמינם, כתבות מפרגנות נכתבו, אבל בסופו של דבר הקהל נשאר אדיש. "הדיסק שלנו יצא אחרי שהרגשנו שהחומרים שלנו מחזיקים", אומר שחר אריאל, בן 38. "בינתיים הוא לא הגיע לתודעה, אבל אני מאמין שהוא כן יגיע. גם את הדיסק הראשון של אבא אף אחד לא הכיר, והוא טיפטף וטיפטף".

אולי מהסיבה הזאת, במופע של "האחים אריאל" עיקר הרפרטואר הוא של מאיר אריאל. יש בזה הצהרה. "חשוב לנו לשיר את השירים שלו", אומר שחר, "כי מלבד ההופעה השנתית לזכרו, לשירים שלו אין ביטוי בהופעות. וזה תפקיד שלנו, אנחנו רוצים שאנשים ייחשפו לשירים שלו. אחרי הופעות שלנו אנשים ניגשים להגיד מלה טובה. הם מרגישים שדרכנו הם חווים את מאיר אריאל. כי יש תחושה שמאיר אריאל מסתובב בהופעות שלנו. לאנשים רבים האמנות של אבא נחוצה. ואני מרגיש שאמא יכולה להתעודד מזה. אבא מכר אותו הדבר גם כשהשוק היה בשפל וגם כשהשוק היה בפריחה. מעט, אבל מכר. ההשמעות וההכנסות הן צנועות, אבל המוצר 'מאיר אריאל' יחזיק אותה מעל המים".

כמו התאבדות

עם חברת התקליטים אן-אם-סי החשבון עוד פתוח ומדמם. לטענתה של תרצה אריאל, הדיסקים שנמצאים בבעלותה והיא היצרנית שלהם, כמו "ירוקות", "זרעי קיץ", "רישומי פחם", "ברנרד ולואיז", "דלתות נפתחות מעצמן" ותקליטי הדי-וי-די, לא נמכרים. "מה שיש להם אינטרס - הם מוכרים בגדול. את הדיסקים שאני יצרתי", היא אומרת, "עליהם אין להם אחוזי רווח גדולים".

וכך, לצד מאות הדיסקים של "האחים אריאל", דחוסים בארגזי קרטון שמעלים אבק גם מאות דיסקים של מאיר אריאל. "כל המלאי, אלפי דיסקים, יושב אצלי במקלט", מקוננת אריאל. "את הדיסקים שלי אי אפשר למצוא בחנויות, הם מוחבאים מאחור. הם לא נמכרים, ואן-אם-סי לא מזמינה ממני. אבל מה שמעניין, שארבעת הדיסקים הראשונים של מאיר, שנמצאים בבעלות אן-אם-סי, כן נמכרים. 'המבחר', למשל, נמכר עד היום מעל 40 אלף עותקים. ומזה אני מקבלת 12 אחוזים אומללים".

בתגובה אומרת מיטל אהרוני, דוברת אן-אם-סי: "החברה נהגה, נוהגת ותמשיך לנהוג בכל הכבוד הראוי למשפחת אריאל. מעבר לזה צר לנו לשמוע על הטענות חסרות השחר שמעלה תרצה אריאל". אריאל עצמה שוקלת עכשיו להציע לאן-אם-סי עסקה, "למכור להם את כל המאסטרים שלי, כי בצורה הנוכחית מאיר לא יהיה על המדף. הדיסקים האלה אמורים היו לפרנס אותי. וכיוון שאין לי ממה לחיות, אני אמכור אותם. וזה כמו התאבדות מבחינתי".

סיום של מלחמה אבודה?

"כל המשוגעים נלחמו מלחמות אבודות. בינתיים מאיר חי, מדברים עליו ושומעים אותו. מאיר אריאל חי יותר מיוצרים אחרים שחיים פה. וזה מה שאני עושה. זה שאני לא מרוויחה מזה, זה כבר לא משנה. מבחינתי זה שווה. זו הנחמה שלי היחידה שלי. אני לא יודעת עוד כמה זמן אני אהיה במחזה, אבל אני יודעת שאם ארים ידיים מאיר לא יהיה, הכל ייעלם. כל זמן שאני פה ולא זרקו אותי לרחוב אני אמשיך". *



תרצה אריאל. יש ארון כתבים של מאיר שעוד לא פתחתי, לא חבל לאבד את זה?


תרצה ומאיר אריאל. יש לי דרך לתקשר איתו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו