בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זוהי יפו, ילדה

המורשת האדריכלית של תל אביב זה לא רק באוהאוס, אלא גם כמאתיים בתי באר ראוותניים ומפוארים שנבנו ביפו לפני 60 שנה. האחד מתפורר היום בתחנה המרכזית הישנה, מאחורי דוכני ירקות ובגדים. חצרו של אחר, ששימש כבית הגדנ"ע, הוסבה למטווח קליעה. שלישי הוכרז כאתר עתיקות, רק משום שהביל"ויים הראשונים התגוררו בו בשכירות. קבוצת סטודנטים לאדריכלות מציעה תוכנית לשמר אותם

תגובות

ים של פרדסים ובוסתנים חבק ממזרח את העיר יפו בסוף המאה ה-19. ניחוח ההדרים נישא מן הפרדסים שבהם שיגשגו זני השמוטי והוולנסיה, ששווקו לאירופה תחת המותג JAFFA. קליפתו הבשרנית של השמוטי האליפטי החזיקה מעמד טוב יותר בהפלגות ארוכות, וזקני יפו אומרים שהגיע עד אמריקה כשהוא טרי וריחני. הוולנסיה היה כדורי ועסיסי יותר, אך קליפתו הדקה נטתה להירקב במהירות.

עצי ההדר היו זקוקים להשקיה ולשם כך השתמשו הפרדסנים בביארות - בארות אבן מוגבהות שמנגנון השאיבה שלהן היה מורכב מגלגל גדול ושרשרת כלי חרס שירדו והעלו מים מתוך הבאר, מרוקנים אותם לתוך בריכה. את הגלגל סובב בתנועה מתמדת פרד, או גמל, שעיניו מכוסות. בחלקה התחתון של הבריכה היה פתח שממנו אפשר היה להזרים את המים בתעלות אל הגומות שנחפרו מסביב לעצי הפרי. עם הזמן שוכללו הביארות והותקנו בהן מנועי סולר. המשורר חיים גורי, שהתרפק על ילדותו בשכונת נורדיה, הזכיר את "המולת בית הבאר, אותה משאבה נוקשת שליוותה את לילותינו".

הביארות מוקמו בנקודה הגבוהה בפרדס והיו מוקפות במשוכות צבר או בחומת אבן. בתוך מתחם הבאר היו מבנים שבהם גרו הפועלים ובני משפחותיהם, אחרים שנועדו לבעלי החיים, ושם גם הכינו את הפירות לשיווק אחרי הקטיף: את התפוזים הטובים עטפו בנייר דק וארזו בארגזי עץ ליצוא, והיתר נועד לצריכה מקומית. האמידים שבפרדסנים בנו במתחם הבאר ארמונות ששימשו אותם כבתי אירוח ונופש. הבריכה היתה בימי הקיץ האתר החביב על ילדי האזור.

הסיפור "תחרות שחייה", שאותו כתב בנימין תמוז בתחילת שנות ה-60, מתרחש בימי המנדט האחרונים. הגיבור נזכר בילדותו ביפו וביחסיו עם נער ערבי, שאיתו התחרה בידע ובשחייה. הערבי, שהובס בתחרות על ידע, ניצח במשחה. תחרות השחייה בין השניים התקיימה בביארה המשפחתית של הידיד הערבי בתל א-ריש (היום "תל גיבורים"):

"מרובעת היתה ומוקפת משלושה רוחותיה בניין קומתיים. למטה היו מצויות האורוות והרפתים, ובחצר שוטטו תרנגולות שחורות ואדמדמות שקרקורן מתערבב בצהלת סוס. בקומה השנייה נמצא חדר המנוע ולידו בריכה, וצינור יוצא מחדר המנוע ומקר מימיו לתוך הבריכה ודגי זהב באים אצל הצינור ומשכשכים בתוך בועות האוויר העולות עם משפך המים. ומעקה של עץ היה עוטר מרפסת ארוכה, שרויה בצל תמיד, ומן המרפסת היו נכנסים בדלת של זכוכית צבעונית לחדר האורחים, שממנו יוצאות דלתות לחדרי המגורים, למטבח ולממגורות".

כ-200 בתי באר כאלה היו ביפו וסביבתה ב-48'. זו היתה העיר הפלסטינית הגדולה, עיר תוססת מבחינה חברתית, ששיגשגה גם מבחינה כלכלית. על פי החלטת החלוקה של האו"ם מ-47', נועדה יפו להיות מובלעת ערבית ריבונית בתוך שטחה של המדינה היהודית. אבל הערבים התנגדו לתוכנית החלוקה, וכפי שלא קמה המדינה הערבית, גם גורלה של יפו נחרץ במלחמה. יומיים לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, נכנעה יפו ורבבות מתושביה נמלטו והיו לפליטים. מיעוט קטן, כ-3,600 נפש, החליט להישאר.

רק כ-60 מבתי הבאר שננטשו ב-48' עדיין עומדים, רבים מהם בסכנת התפוררות. ב-21 בפברואר תיפתח בתל אביב תערוכה שתציג פרויקט לשימור כ-20 מהם, במטרה להעמידם לטובת הקהילה שחיה בסביבתם, כמתנ"סים או מרפאות. התערוכה היא פרי מחקר לתכנון ושימור של סטודנטים לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, בהנחייתם של האדריכלים אמנון בר אור וסרג'יו לרמן, שגם אצרו אותה.

"יצא לי מהאף שאני פוגש קולגות בכנסים באירופה שמתעניינים רק בצ'יטה ביאנקה - העיר הלבנה תל אביב", אומר בר אור. "שימור זה הרי זיכרון. טיפוח מורשת הבאוהאוס זו השכחה של מה שלא רואים ולא משמרים. לא אכפת לי שיש הגורסים ששימור המבנים האלה מעגן את ההיסטוריה של הפלסטינים. אלה ממילא חושבים שפרדסי יפו תל אביב זה הציורים של ראובן רובין ונחום גוטמן וכתביו של ברנר ותו לא".

רוב המבנים נשכחו והוזנחו, אומר בר אור, וזאת הפעם הראשונה שמופנה אליהם זרקור במטרה להביא לשינוי במעמדם. "אני מכין הפתעה לרון חולדאי, שמממן חלק מהתערוכה. הוא לא יודע מה מחכה לו. מטרת התערוכה היא להעלות את בתי הבאר על סדר היום, שהעירייה לא תרים עיניים לשמים ותאמר שהם לא ראויים לשימור. כמו שחולדאי ידע להכריז על 1,200 בתי באוהאוס לשימור ושיכנע את אונסק"ו שזה נכס, הוא יגלה עכשיו שבין הבתים הללו נמצאים גם ארמונות בתי הבאר".

אצולה ערבית קדומה

בית אנטון איוב מוכר בהיסטוריוגרפיה הציונית כבית הביל"ויים ומוגדר כאתר עתיקות בשל חשיבותו ההיסטורית-לאומית. זהו הבית הראשון שבו גרה קבוצת הביל"ויים הראשונה, שנחשבה לסמלה של העלייה הראשונה ושל התנועה הציונית בכלל. הוא נמצא בדרום תל אביב, בקצה שכונת נוה עופר (תל כביר), ליד בית החולים וולפסון. בית הפרדס של איוב, הבנוי רובו אבן כורכר, נבנה כנראה בתחילת המאה ה-19 והוא אחד האחרונים שנותרו כמעט בשלמותם בסביבות יפו. המבנה רחב הידיים עתיר קשתות וחללים, ונמצא עכשיו בשיפוצים.

לפי מקורות היסטוריים ישראליים, אנטון איוב היה פרדסן עשיר שגר ברובע היוקרתי של יפו בשנות השבעים של המאה ה-19, ומייחסים לו את גילוי התפוז מזן השמוטי. האנשים שבזכותם מוגדר הבית אתר עתיקות הגיעו לנמל יפו באונייה רוסית ביולי 1882: 14 צעירים ובהם גם צעירה אחת, שהביאו ספר תורה, "ושחרית, מנחה וערבית יתפללו בציבור ולמעון שכרו להם לעת עתה ביורא (ביארה) מהגינות אשר בסביבות יפו", דיווח העיתון "המגיד". ש. בן ציון, סופר ומו"ל, תיאר איך נדהמו מיפו הצפופה שבתוך החומות, אבל נמשכו אל הפרדסים: "שם, ממזרח, מחוץ לעיר, בוירות של תפוחי זהב יש, שם במקום שדקלי התמר עושים 'נענועים' בלולבים לרוח היום... ובכל בוירה שם, אומרים, בית לבעלה יש".

בן ציון כתב שאל בית איוב הגיעו הביל"ויים "בהנהגתו של סרסור אחד", ושכרו שני חדרים ב-40 פרנק לחודש: "זהו שכר שגם במרכזה של אודסה אז יקר היה. אבל כאן מקום אכסוטי, הרי עצים עם תפוחי זהב ירוקים ובאר של נטלות עם מוכני של עץ ועם בריכת מים... ועד שיבואו אל הנחלה, עמדו וסידרו כאן את 'הישוב' שלהם לרווחה".

הכסף שהיה להם נגנב בדרך ארצה ובהגיעם ליפו הילווה להם פטרונם, זלמן דוד לבונטין, מאה פרנק. שולמית לסקוב כותבת בספרה "הביל"ויים" שהם שכרו דירה בקומה העליונה של בית בן שתי קומות, בית אנטון איוב, שניצב בפרדס שליד הדרך בין יפו לירושלים, במרחק כ-20 דקות הליכה ממקוה ישראל. בחדר אחד התגוררו הבחורים ובחדר השני גרה דבורה (דריה) סירוט.

תחילה עבדו הביל"ויים חינם במקוה ישראל ואחרי זמן מה החלו להשתכר פרנק ליום וגם הופקד עליהם משגיח ערבי. סירוט הכינה מרק שעועית ותפוחי אדמה. חיים חיסין הצטרף אל חבורת הביל"ויים באוגוסט 1882. ביומניו תיאר איך בני משפחת איוב, "אצולה ערבית קדומה", שהתנצרו, קידמו אותו ואת חבריו בלבביות: "נכנסנו לאולם רחב מידות ולו קמרונות. ליד הקירות, ספות טורקיות רכות, מצופות קטיפה אדומה עם גדילים, על הרצפה שטיחים יקרים. על השולחנות הצרים והגבוהים, מנורות. כמה שרפרפי עץ נמוכים. הנה כל הריהוט. בעל הבית הציג אותנו לפני אשתו, כלתו ובנותיו. הן הושיטו לנו את ידיהן בסבר פנים יפות".

חיסין תיאר בנימה של התנשאות אירופית את לבושן של הנשים ואת תסרוקותיהן ואינו מתעלם מ"נעליים יפות רקומות". לבסוף סיכם: "בכל ניכרת התמזגות עדינה של תרבות מזרחית ואירופית. הגישו לכל אחד נרגילה, וקפה בספלי קהווה קטנים והתחילה שיחה מלאה בצרפתית, גרמנית וערבית". בהמשך תיאר חיסין את החיים באגף ששכרו. השולחן היה עשוי קרשים שהונחו על ארגזים. הם ישנו על מחצלות ועל ארגזים. הניקיון היה למופת והחיים היו קומונליים. ישראל בלקינד קנה בהקפה ביפו ורוב הזמן חמק מנושיו הערבים.

במפות מ-1880 מזוהה המתחם כ"בית אנטון איוב", אך הסטודנטים שחקרו את תולדות הבית לא הצליחו לאתר מסמך כלשהו המאשש שאנטון איוב היה בעל הנכס, ואם מכר אותו - מתי ולמי. הם איתרו בירדן את צאצאיהם של בני משפחת ראג'ב חאלדי, שהיה שופט בבית המשפט המחוזי ומת בתחילת שנות ה-50 ונקבר בירושלים. שניים מנכדיו, כיום פרופסורים לרפואה, שגרו בבית איוב בילדותם, עזרו לסטודנטים הישראלים במיפוי המבנה. לדבריהם, הפרדס השתרע על תריסר דונם אך הפרדס לא שימש את משפחתם, ומשפחה אחרת טיפלה בו. על חלקה נוספת גידלו שומשום. בית הבאר, שהיה בנוי צפונית למבנה, לא שרד; הוא היה שייך למשפחה אמידה אחרת, משפחת אשור, שהיתה בעלת פרדסים רבים באזור.

הרוקח פח'רי ג'דאי, בן 82, יליד השכונה היפואית אל-עג'מי, עדיין עובד מדי יום בבית המרקחת שפתח אביו ברחוב אל-חלוה (היום יפת) בחורף 1924, שנתיים לפני שנולד. בית המרקחת הישן, ששמר על העיצוב המקורי, צבוע כולו ירוק. יחד איתו עובד בנו יוסוף, גם הוא רוקח בהכשרתו.

"אנטון איוב היה אחיה של סבתי", אומר פח'רי ג'דאי. "בילדותי הייתי מבקר עם אמי בביתו. הוא התגורר עם בני משפחתו בבניין שהרסו מאז. בית הורי היה ברחוב סלסלה 19 ביפו, שנקרא אז רחוב רוק בשל מעמדו של אלפרד, שהיה השכן. איוב עבד במשרד הבריאות המנדטורי. הם היו משפחה ידועה ביפו והיה להם פרדס גדול בבית דגן. המשפחה גרה ביפו ובבתי הפרדס שלהם גרו רק הביארג'ים (הפועלים) והבהמות. פרדסנים בנו ארמונות בפרדסים והתפארו בהם, אבל לא גרו שם".

רצח בפרדס

אלפרד רוק היה איש ציבור, יזם ומעשירי יפו, בן למשפחה ערבית נוצרית מהמכובדות בעיר. הוא היה מיצואני הפרי הגדולים וכיהן כחבר במועצת הפרדסנות שהקים המושל הבריטי. לו ולמשפחתו היו קרקעות ופרדסים רבים וכמה בתים. רוק אף שלח ידו בעסקי ספנות. בביתו התקיימו מסיבות וערבי חברה, ובאחד הצילומים ניתן לראות את משתתפיו של נשף תחפושות, שהתקיים בביתו בחג הפסחא. בצילום אחר נראה אלפרד הצעיר בחברת רעייתו אולינדה וילדתם הקטנה אורטיאה.

"משפחת רוק חיתה במשך כ-150 שנה ביפו", אומר הרוקח ג'דאי. "שורשיהם מעין כרם, ליד ירושלים. לאלפרד רוק היה משרד גדול ביפו ליד בית החולים הצרפתי. לאח אלפונס היה בית לידנו, שכיום משמש כגן ילדים, ומאחורי המבנה שבו שוכנת 'החוויה הישראלית' התגורר אדמונד רוק, שהיה קונסול".

אלפרד רוק ייצג את הקהילה הערבית הקתולית בפוליטיקה הפלסטינית שלפני קום המדינה, התנגד למפעל הציוני ונאבק נגד מכירת אדמות ליהודים. הוא היה מתומכיו וממקורביו של המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, ובקיץ 1928 נבחר לקונגרס הלאומי הפלסטיני השביעי. ב-1935 נבחר לסגן נשיא המפלגה הערבית הפלסטינית, מפלגתו של המופתי, וכעבור שנה היה חבר בוועד הערבי העליון, שהוקם כדי להנהיג את השביתה הכללית ואת המרד הערבי.

דומיניק רוק, נכדתו של אלפונס רוק, גדלה בביירות ועד לא מכבר היתה כתבת של "רדיו פראנס" לענייני המזרח התיכון ובמשך חמש שנים התגוררה בירושלים. כעת היא חיה בפאריס, נהנית מתקופת מעבר עד למשימה הבאה, ושקעה במחקר של ההיסטוריה המשפחתית. על בית הבאר של המשפחה, שנמצא בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב, שמעה לראשונה מהסטודנטים שחקרו את תולדות המבנה.

בית הבאר של משפחת רוק נחבא מאחורי דוכני הבגדים והירקות ברחוב השומרון 6. רק גג הרעפים שלו וקומתו העליונה נראים מהרחוב ומעידים על היותו מבנה יוצא דופן בנוף של המקום. כשנכנסים לחצר הפנימית מתגלה בניין מתפורר והרוס. הבאר סתומה וחלקה הצפוני הוא קיר אחורי בחנות הפרחים שחזיתה פונה אל הרחוב.

בשנת 1902 דיווח העיתון "השקפה" על מעורבותו של אלפרד רוק ברצח יהודי מהמושבה ראשון לציון: רוק וידידיו עשו פיקניק בפרדס, והיהודי עבר שם בעגלתו, שהעלתה אבק על החבורה. רוק קילל את היהודי, שהחזיר קללה. פרצה תגרה שבה הכה רוק במקלו את האיש ופצע אותו בראשו. אל המקום חשו יהודים נוספים ובהם האיכר יעקב אברמוביץ, שצעק על רוק. אקדח נשלף ואברמוביץ נפל מתבוסס בדמו מקליע שפילח את רקתו.

"הרוצח ובני לווייתו ברחו ונמלטו", כתב העיתון. "כל ראשון לציון נרעשה, נדהמה מפני הרצח הנורא הזה". אברמוביץ היה בן 27 ואב לילדה בת שנה. אף שלמשפחת רוק היו מהלכים בממשל העותמאני, נאלץ רוק לברוח מהארץ. אמרו שהסתתר בוותיקן. הרוקח ג'דאי אמר השבוע שרוק שהה בקפריסין וביוון, כי בזמן הטורקים העונש על רצח היה מוות בתלייה.

לאחר תקופת התיישנות ניאותה משפחת הנרצח לסולחה, "תמורת סכום כופר מוסכם, ומשפחת רוק נאלצה למכור אחד מפרדסיה", כתב יצחק רוקח בספר "פרדסים מספרים". לפי גרסה אחרת, ב-1908 הציעה משפחת רוק פיצוי כספי של עשרת-אלפים פרנק זהב למשפחה, אך באספת המושבה הוחלט לדחות את ההצעה ולהקים קרן ליתומה בת השמונה, שכעבור כמה חודשים חלתה ומתה. ב-1911 הקים אביו של אברמוביץ מבנה לזכר בנו, שבו פעלה מרפאה ציבורית עד 1980.

דומיניק רוק שמעה על הרצח מהוריה ומסבתה, שנכחה במקום: "בני המשפחה חגגו שמחה משפחתית בפיקניק בפרדס ופרצה מריבה, אך לא בגלל אבק שהעלו הסוסים. מישהו ירה, והמתיישב היהודי נהרג. לדודי אלפרד לא היה קשר לירי, אך מאחר שזאת היתה מסיבת האירוסים שלו, הוא התנדב כאיש ציבור וכג'נטלמן לקחת אחריות על המקרה. הוא עזב את הארץ עד שהעניין הוסדר עם השלטונות העותמאניים ועם משפחת ההרוג. אלפרד היה מנהיג ואיש יוצא דופן ומיוחד. היו לו חיים עשירים ובמשפחה סיפרו שהיה איש העולם הגדול". על פי המיתולוגיה המשפחתית היה לו רומן עם הרקדנית איזדורה דנקן.

האם היה אלפרד רוק מעורב בעסקי קרקעות עם יהודים? דומיניק רוק, שלא הכירה אותו (הוא מת ב-1942), אומרת שלא. היא מאשרת, עם זאת, על פי דברים ששמעה מסבתה ומהוריה, שבזמנים של משבר כלכלי נמכרו אדמות. היו אלה הסטודנטים הישראלים שגילו לה כי הבית נמכר כנראה בסוף שנות ה-20 לשתי משפחות יהודיות, קליין ושפיר, שהיו בעלות רכוש ונכסים באזור שבו נוסדה ב-1921 שכונת נוה שאנן. ב-1937 תרמו שתי המשפחות את בית רוק ואת השטח שסביבו לעיריית תל אביב כדי שתבנה במקום תחנה מרכזית, בתקווה שהפיתוח יעלה את ערכם של נכסיהם האחרים ועסקיהם ישגשגו.

דומיניק רוק תמהה איך זה שהאזכור הראשון של בעלות על הנכס בטאבו הוא רק מ-1937, כשקליין ושפיר העבירו את השטח לעיריית תל אביב. "מוזר הדבר שאין שום אזכור לבעלות הקודמת של משפחת רוק על הנכס, מה גם שהסטודנטים אמרו לי שהם איתרו צילומי אוויר של הבית מסוף המאה ה-19. אולי ראוי לנסות לאתר מסמכי טאבו אמינים יותר", היא אומרת. "אני יודעת שסבתי נאלצה למכור קרקעות יקרות ערך בשטחים של תל אביב היום, כי סבי מת והיה עליה לשלם חובות. גם בימי המרד הערבי של 1936-1939 נחלשו העסקים ויתכן שאז נמכר הנכס".

כשבועיים לאחר הטבח בדיר יאסין, ב-9 באפריל 1948, עזבו הוריה של דומיניק רוק לרמאללה. היא כבר נולדה בביירות בשנות ה-60. לדבריה, התפזרו בני משפחת רוק בעולם, ורובם חיים היום באירופה, בלבנון ובירדן.

מול קולנוע מרכז

בלה קרבס, בת 58, נולדה כשהוריה כבר גרו בבית רוק. הוריה, ממוצא קווקזי, נישאו בשידוך ב-1945. אביה, אחיו וסבה קנו את בית רוק בדמי מפתח מבעליו היהודים - "שלוש משפחות יהודיות שהיו בעלות רחוב השומרון ומתחם התחנה המרכזית. עם הזמן דודי וסבי עזבו, והורי נשארו בבית הנהדר הזה וכאן גדלנו אני ואחיותי הגדולות, חנה ומלכה. כאן חגגו את בת המצווה של חנה".

קרבס, אלמנה ואם לבן, מספרת שלבית היתה תקרה גבוהה ורצפת שיש לא מלוטשת. כשהיא מתרפקת על זכר יופיו של הבית, ששטחו היה לדבריה כ-450 מ"ר, היא נזכרת כמה אהבה את החצר האחורית. במלחמת סיני הם ירדו להסתתר בקומה הקרקע אצל מפרזל הסוסים. לאביה היה במבנה מפעל למוזאיקה שבו העסיק כמה עובדים, והוא בנה בריכות דגים, כיורים ומדרגות. בקומה שמעל התגוררה המשפחה.

"היה חדר מבואה גדול ושני חדרי שינה מרווחים", מספרת קרבס. "אני למדתי ביסודי ביאליק. המכולת היתה בפינה והיו לי חברות ברחוב הגדוד העברי. שיחקנו רוב הזמן ברחובות של שכונת הקווקזים, היכן שהיום נמצאת הגינה העירונית החדשה. אמי לא עבדה והיתה לנו כובסת ואת הסדינים לקחנו למעגלה של זוג קשישים ייקים. הספרייה היתה בבניין של קולנוע מרכז".

על הגג דרכו את הענבים ליין. "היינו עוטפים את הרגליים בבד יוטה ודורכים את הענבים. המיץ נאגר בבקבוקים שהוצבו בחדרי השינה. חיי החברה של המשפחה התנהלו על הגג. הבית המה מבקרים ותמיד היתה סיבה לשתות משהו, לאכול ולשיר. לאבי היה אופנוע ואחר כך מכונית, ונסענו לטייל ברחבי הארץ".

הבאר, היא אומרת, חסומה מאז שהיתה ילדה. אביה כיסה אותה בקרשים כדי שילד לא ייפול פנימה. "מאז יש לי פחד גבהים. הבאר בעומק כארבעה וחצי מטרים. בבניין נשארה השוקת". ב-1959, כשהיא היתה כבת עשר, עזבה המשפחה את הבית ועברה לצפון תל אביב, אבל שמרה על קשר עם המקום. ב-75' פתחה עם אמה משתלה שגובלת בקיר הבאר, הבנוי אבני כורכר. כשיוצאים מהמשתלה אל החצר אפשר לראות את שרידיו של בית רוק היפהפה. תוכנית השימור של הסטודנטים לאדריכלות מייעדת את הבניין לבית קהילה למהגרי העבודה שחיים באזור.

לפי ספרו של יצחק רוקח, "פרדסים מספרים", הפרדס של משפחת רוק השתרע בין רחוב לבונטין של היום לבין דרך פתח תקוה. בתוכו נחצבה באר בתוך סלע וממדיה וצורתה משכו אליה מבקרים רבים. כילד הלך ג'דאי עם אביו לבית אלפרד רוק, כשחאג' אמין אל-חוסייני ביקר שם. "החאג' חיבב את אבי, שהיה ישיר ובוטה", מספר ג'דאי. "יום אחד אמא שלחה אותי לקרוא לאבא. נכנסתי ולא בירכתי לשלום כמקובל, ורק אמרתי לאבא שאמא מבקשת שיחזור. החאג' הושיב אותי על ברכיו ואמר, 'קודם אומרים סלאם עליכום. אתה תהיה כמו אביך, איש בעל תודעה לאומית'. הוא צדק".

לג'דאי יש גרסה משלו איך עבר בית הבאר של רוק בתחנה המרכזית לבעלות יהודים. לטענתו, איסכנדר רוק, שהיה מבוגר מאחיו בשנים רבות כי נולד מאשה אחרת, התיר למיסיונרים פרוטסטנטים להתגורר במבנה בימי הטורקים ואחר כך התקשה לפנותם, ואז הבעלות על הבית עברה איכשהו ליהודים.

טעמו המתוק של הפרי

בית אל-עזי מוכר לרבים כבית הגדנ"ע, שבו פעל במשך כחמישים שנה מועדון הקליעה המיתולוגי "כביר", ממערב לבית המעצר באבו כביר, על מפגש הרחובות תל גיבורים ודרך בן צבי. זהו בית אבן גדול ומרשים שנמצא עדיין בבעלות משפחת אל-עזי, המשכירה אותו. כיום פועלת בו נגרייה. חלקים גדולים מהבריכה נהרסו במשך השנים.

למשפחה עזי היו כמה בתים ביפו, שארבעה מהם נבנו על שטח שהיה צמוד לדרך ההיסטורית לירושלים. בבית אל-עזי התגורר חליל אל-עזי, שהיה בעל נכסים רבים ואירח בו אישים בכירים מן הישוב. בית אחר במתחם הושכר לקונסולים זרים, כסגן הקונסול הצרפתי. נכדו של חליל, יונס אל-עזי, הוא חקלאי בן 73 שחי בישוב אל-עזי בתחום המועצה האזורית יואב, לא הרחק מצומת מסמיה, ומונה כ-200 מבני המשפחה.

בתי אבן לבנים גדולים פזורים בין מדשאות דשא לצד חלקות ורדים. טרקטורים רבים נחים מתחת לסככה והשקט מרגיע בכניסה לישוב. יונס אל-עזי זוכר את יפו שלפני 48': "הייתי כבן שבע ואני זוכר את התקתוק של מנוע הסולר כשהבריכה התמלאה מים. לפרי היה טעם מתוק שהיום אין לו זכר. היו לנו 46 דונם ביפו, הרוב פרדסים, והיו הבתים, שאחד מהם הוא בית אל-עזי שנבנה לפני כ-150 שנה על ידי סבי חליל, שנולד בתל אל-ספי והיו לו כ-50 אלף דונם ו-30 כפרים שישבו על אדמותיו. לסבא היו שמונה בנים ושמונה בנות, מארבע נשים. אבי נולד מאשתו השנייה. אנשי אל-עזי אהבו אדמה ובכל מקום שאפשר היה, הם קנו. ביפו גרו שתי סבתות שלי וכשהילדים הגיעו לגיל בית ספר, הם נשלחו ליפו".

חליל אל-עזי מת ב-1942 ואת דרכו המשיך בנו, אביו של יונס, ששמר על יחסים טובים עם היהודים והאמין שהם יביאו קדמה לאזור. פרופ' אמציה ברעם, היסטוריון של המזרח התיכון, גדל בקיבוץ כפר מנחם ויש לו זיכרונות ילדות משותפים עם ידידו יונס אל-עזי. כפר מנחם הוקם ב-1939 על אדמות שנקנו מהכפר הערבי אידניבה, ואחרי מלחמת העצמאות סופחו אדמות נוספות של הכפר לקיבוץ.

ברעם, שהוריו היו בין מקימי הקיבוץ, מעיד שמתחילה היחסים ביניהם לערביי האזור היו מצוינים בזכותו של השייח' אל-עזי, ש"שימש עוגן של יציבות ובכל פעם שצצה בעיה הוא התערב. עד 48' האזור שמר על שקט. הסב, ובהמשך אביו של יונס אל-עזי, היה המכובד של האזור וחלש על הכפרים הערביים. הוא היה מנהיג חברתי ונודע כמגשר ובורר. אבי היה מרכז המסגרייה והם באו לתקן אצלו את המחרשות. אמי היתה אחות וטיפלה בגרענת של ילדי הערבים. אני זוכר שבני אל-עזי באו אלינו הביתה, והמבוגרים והילדים דיברו עברית".

במלחמת העצמאות נכבש תל א-ספי (כיום תל צפית) על ידי גדוד 51 של חטיבת גבעתי. ברעם מספר שאז "החלה הבריחה של הערבים. אבי וחברי קיבוץ אחרים הלכו לכפר הקרוב אל-תאנה והבטיחו שהם ערבים לשלום התושבים, אבל הבריחה נמשכה, מה גם שזה היה אחרי הטבח בדיר יאסין. גם בני אל-עזי ברחו, חלקם ליפו ואחר כך לעזה. יונס אל-עזי נתפס על ידי אנשי ההגנה, שבגלל העברית שלו חשדו בו שהוא מרגל, ודוד קרון, חבר הקיבוץ שהיה איש הש"י, שיחרר אותו".

קרון, שהיה בין מקימי כפר מנחם לאחר שהתנדב להילחם נגד הפאשיזם במלחמת האזרחים בספרד, גויס ב-1942 לשירות הידיעות (ש"י) של ההגנה ולאחר מכן הקים את היחידה להפעלת סוכנים ערבים. יום אחד נתקלו שומרי הקיבוץ בערבי מתל א-ספי בשדותיהם וירו בו למוות. קרון לקח על עצמו לארגן את הסולחה. לפי גרסתו, נקשרה כאפייה בשבעה קשרים על צווארו והוא הובל אל אוהל האבלים ונמסר לבנו של הרוצח, שזיהה אותו וויתר על נקמת הדם. יונס אל-עזי מפרט איך הובא למקום כבש, ובמקום לשחוט את קרון שחטו את הכבש ומרחו את הדם על חולצתו של קרון.

בנו, יהודה קרון, חבר כפר מנחם, מתנגד גם היום לפרסום יחסיה הטובים של חמולת אל-עזי עם הקיבוץ. "אבי עזר לכל אחד ושמר על יחסים טובים הן עם היהודים, הן עם הערבים והן עם הבריטים", אומר יונס אל-עזי. "בשנות בצורת הוא חילק תבואה לפלאחים. הוא היה איש צנוע שחי בתוך עמו. הוא לא היה פחדן ולא עבד בשביל שום צד, אלא רק לצד האמת. באזור הזה לא היה מתח רק בזכותו. דוד קרון בא מרוסיה כנער ואבי גידל אותו. הוא היה בא אלינו ומשחק שש-בש עם הערבים".

ב-1948 היה יונס אל-עזי בן 12. "אני לא זוכר את ימי המלחמה באזור, אני רק זוכר שאנשים ברחו. המשפחה שלנו עזבה לבית ג'וברין ולחברון. דוד קרון בא אל אבא ואמר לו שהורסים את ביתו ומחרימים את רכושו ושעליו לחזור, והוא הביא אותנו בחזרה. ב-51' עשינו איחוד משפחות. שני אחי הגדולים נשארו בחברון, וכיום בני אל-עזי בפזורה מונים כ-15 אלף נפש. בשנות ה-50 וה-60 עוד חשבו שריגלנו ומכרנו את הארץ ליהודים. אחרי 67' אמרו שאנחנו סמל של הסומוד במולדת".

ב-1954 נוסד מועדון הקליעה "כביר" בבית אל-עזי ש"גויס" על ידי מפקדת חטיבת הגדנ"ע של צה"ל בתל אביב. החצר הוסבה למטווח, שבו התאמנו בני נוער בקליעה למטרה. הפעילות של הגדנ"ע במקום נמשכה עד השנה שעברה; על המועדון פיקד רס"ר דן דוד, שהתגורר עם משפחתו במבנה הצמוד לבאר.

במשך השנים קיבלו בני אל-עזי דמי שכירות מהממשלה, על השימוש במתחם. בתצלום אוויר מאמצע שנות ה-60 כבר לא היה זכר לפרדסים שנעקרו: במקומם נבנתה שכונת נוה עופר (תל כביר) וממזרח - בית המעצר אבו כביר. בשנות ה-90 נהרסו חלקים גדולים ובמעלה הגבעה נוספו מבנים ששימשו את פעילויות הצבא והגדנ"ע. המבנה במצבו הנוכחי מכיל באר ובריכה ודרך גישה המובילה לתוך החלקה המשפחתית ולשלושה בתים נוספים. יונס אל-עזי חולם לפעמים על שובו אל הבית ביום מן הימים.*



יונס אל-עזי. ביפו גרו שתי סבתות שלי, והילדים נשלחו אליהן ללמוד בבית הספר


דומיניק רוק. נולדה בביירות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו