בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בגיל 50 החיים נגמרים. ומתחילים מחדש

אחרי שחוו על בשרם את משבר אמצע החיים, פרופ' קרלו שטרנגר ואיש העסקים אריה רוטנברג חקרו את מה שעובר עלינו בסביבות גיל 50. במאמר שפירסמו בכתב העת היוקרתי "הרווארד ביזנס רוויו" הם טוענים כי מי שישכיל לראות מעבר למיתוסים הנטועים בחברה - יצליח לחיות פעמיים לשינוי באמצע החיים יש גם חשיבות חברתית ומאקרו-כלכלית - הוא יכול לשמש מענה להשפעה השלילית של העלייה בתוחלת החיים על המערכות הפנסיוניות

תגובות

>> לקראת הפגישה שנקבעה בין אנשי משרד הפרסום קשר בראל לנציגי חברת קוקה קולה העולמית העבירו אנשי קוקה קולה שתי דרישות. האחת: רק משקאות קוקה קולה יוגשו לשולחן. השנייה: בלי אפורי שיער בחדר. זה היה לפני כעשור. אריה רוטנברג, איש עסקים וממייסדי קשר בראל, היה אז בן 50. מכיוון שהוא מעולם לא צבע את ?ערו, והוא אף מתגאה בכך - הוא פשוט לא הגיע לישיבה.

התקופה ההיא - לאחר שהצעיד את המשרד להישגים גדולים ונהפך לאחד ממומחי השיווק והפרסום המבוקשים בישראל - דווקא היתה אחת הפסגות של חייו; אלא שדווקא אז הוא זיהה את תחילתו של משבר אמצע החיים. רוטנברג, שאחראי בין השאר לסלוגן "הגעת לגיל שאפשר להתחיל", נזכר בתחושה הקשה: "הבנתי שהמיתוס של טיפוח הנעורים כמיתוס חיים, שהייתי בין מטפחיו כשהתחלתי את דרכי בעולם הפרסום, מכה בי", הוא אומר. "הבנתי שאני לא רצוי. העסק היה שלי, יכולתי להישאר בו כרצוני, אבל באותו יום נבט הזרע. הייתי אז בן 50, והבנתי שכנראה אני צריך לעשות שינוי".

נדרשו לרוטנברג עוד חמש שנים כדי למכור את חלקו במשרד הפרסום למקאן אריקסון ולהגיע אל מה שהוא ושותפו למחקר ולכתיבה, פרופ' קרלו שטרנגר, מכנים כיום "מחזור החיים השני". לדברי רוטנברג, "תוחלת החיים במערב כיום היא 80 שנה, וממשיכה לעלות. בגיל 53 - הגיל החציוני של דור הבייבי בום - יש לאנשים עוד 30 שנה לחיות ולהיות פוריים בעבודתם. השינויים של אמצע החיים נהפכים לנחיצות קיומית".

זוהי גם הטענה המרכזית במאמר שפירסמו החודש שטרנגר ורוטנברג בכתב העת היוקרתי "הרווארד ביזנס רוויו" תחת הכותרת "נחיצותו הקיומית של משבר אמצע החיים". במאמר הם מביאים כדוגמה את סיפורו של הפסיכואנליטיקאי אליוט ז'אק, שהיה מי שקבע - ב-65', בהיותו בן 48 - את המונח "משבר אמצע החיים". ז'אק כתב כי בתקופה זו אנו נוכחים באפשרויות המוגבלות שלנו ובהיותנו בני תמותה.

אלא שז'אק עצמו התברר כמי שחי בלי תחושה של מוגבלות. ב-38 השנים שחלפו בין פרסום המאמר למותו בגיל 86, ב-2003, הוא כתב 12 ספרים; ייעץ לצבא ארה"ב, לכנסייה האנגליקנית ולמגוון רחב של חברות; נישא לקתרין קייסון, שהיתה שותפתו במשך 30 שנה; והקים עמה חברת ייעוץ שעסקה בהפצת רעיונותיהם.

לטענתם של רוטנברג ושטרנגר, ז'אק חי פעמיים. בחייו הראשונים, שהסתיימו באמצע שנות ה-40 שלו, הוא קיבל שני דוקטורטים, ברפואה ובפסיכולוגיה, והתמחה בייעוץ ארגוני ובפסיכואנליזה. בחייו השניים הוא נהפך להוגה דעות עצמאי ופיתח תיאוריות שפירסמו אותו.

במאמר ובספרם, "למה שלא תחיה פעמיים?", שעתיד לראות אור בהוצאת כנרת, השניים מבקשים לטעון כי חייו של ז'אק אינם יוצאי דופן. הם חוקרים את המיתוסים של משבר אמצע החיים ומגלים איך מנהלים שמתעלים עליהם יכולים לערוך שינויים מוצלחים בחיים ובקריירה. "המפתח הוא להישאר פתוחים למגוון אפשרויות שניסיונם הכשיר אותם אליהן - אך להישאר ריאליסטיים לגבי היכולת להשיג דברים", אומר שטרנגר. נשמע תיאורטי מדי? הם מוכנים להמחיש.

המיתוס - ושברו המוצלח

משבר אמצע החיים, שיכול לפקוד אנשים בכל גיל בין 40 ל-65, הוא תקופה קשה שרוב האנשים אינם מוכנים אליה ומתקשים להתמודד אתה. שטרנגר ורוטנברג שופעים סיפורים על אנשים שהוכיחו שזה לא חייב להיות המצב. הם מספרים, למשל, על בן רוטנברג (אין קשר משפחתי לאריה רוטנברג), שהיה בשנות ה-40 וה-50 צלם עיתונות ולאורך השנים הוציא ספרי צילום וערך תערוכות. בשלהי שנות ה-40 לחייו מצא עצמו גולש לתוך קריירה חדשה כארכיאולוג. כיום הוא בן 93, ועל שולחנו שלוש ערימות גדולות שייהפכו לשלושת הספרים שהוא צפוי לפרסם בשנתיים הקרובות. על רקע מה שכבר הספיק, סביר להניח שהוא עדיין לא אמר את המלה האחרונה.

"סיפורים מהסוג הזה נראים לנו היום יוצאי דופן, חצי נס", אומר שטרנגר. "הטענה שלנו היא שמשהו נחשב נס כשהוא מנוגד לכוחות הטבע או למיתוס תרבותי. שני מיתוסים סותרים קשורים באמצע החיים ומפריעים לעבור את השינוי שבו בהצלחה. הראשון הוא שאמצע החיים הוא נקודה שבה מתחילה הידרדרות. בן רוטנברג שבר את המיתוס. הוא גילה שארכיאולוגיה מרתקת אותו. באחת החפירות גם פגש את אשתו והתחיל במחזור שני של חיים.

"המיתוס השני, הנגדי, הוא שאמצע החיים הוא תקופה של טרנספורמציה מופלאה. זהו מיתוס שהוא תולדה של ספרי עזרה עצמית ומאמרים במגזינים. המיתוס טוען שמי שיש לו מספיק חזון וכוח רצון יכול להשיג ולהיות כל דבר שירצה בו. באופן פרדוקסלי, המיתוס הזה אינו מקל את משבר אמצע החיים - הוא רק עושה אותו מפחיד יותר".

שטרנגר ורוטנברג מבהירים כי הם מכירים בבעיות האובייקטיוויות באמצע החיים, כולל שמירה על רמת חיים בלי תעסוקה במשרה מלאה ומגבלות פיסיות ובריאותיות. "כמו שאמר לנו רופא, 'אם אתם בני 50 ואין לכם כאבים, אתם כנראה כבר מתים'; אבל היתרונות של אנשים באמצע החיים כמעט אינם מוזכרים", טוען רוטנברג. "בשלב הזה בחיים מנהלים בכירים עברו משברים רבים, וגילו באמצעותם את כוחם. באמצע החיים מאבדים הלחצים מכוחם, והפחד שלא נצליח בכלום, או הצורך להוכיח את עצמנו, נעלם. באמצע החיים אנשים פחות ממהרים. יש להם זמן להקשיב לעצמם, למפות את האפשרויות וליצור חיים חדשים בזהירות".

"אנחנו רגילים לחשוב שכשאנו צעירים, זו התקופה החופשית ביותר", אומר שטרנגר. "זו אשליה. חופש הוא היכולת להיות מי שאתה באמת, מתוך מודעות עצמית. גם מבחינה פסיכולוגית בגיל צעיר אנחנו עסוקים יותר בלרצות, במה חושבים עלינו. התהליך של אינדיווידואליזציה יכול להגיע לשיא באמצע החיים".

קאובוי אינטלקטואלי

התיאוריה של השניים מבוססת על עבודה של עשרות שנים עם יזמים ומנהלים בכירים בתחומים רבים, על מחקרים כמותיים ואיכותיים של בני 50 פלוס ועל תיאוריות במסורות הפסיכואנליטית וההומניסטית. לא פחות מכך, היא מבוססת על חייהם האישיים ועל המשברים שפקדו אותם כשהגיעו לאמצע החיים.

שטרנגר, 49, נולד בשווייץ למשפחה חרדית, ואז עלה לישראל והתפקר. הוא פסיכואנליטיקאי ופילוסוף, מכהן כיום כפרופסור בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ובעבר שימש מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. יש מאחוריו יותר מ-20 אלף שעות טיפול, והוא כתב ארבעה ספרים ועשרות מאמרים מדעיים בפסיכולוגיה ובפילוסופיה.

במשך כ-20 שנה פיתח שטרנגר כלים להבנת הפוטנציאל האינדיווידואלי - האישי והמקצועי. לכל אורך דרכו המקצועית שילב דרכי מחקר המושפעות מפילוסופיה, פסיכואנליזה, טכניקות ייעוץ ומידה לא מבוטלת של כישרון, כריזמה ויכולת ניתוח מבריקה ולא שגרתית.

בחייו האישיים התנהל, להגדרתו, כ"קאובוי אינטלקטואלי שלא מתחייב לשום דבר". במקביל לקריירה האינטנסיווית חי חיי הוללות של רווק תל אביבי, עם תדמית מאצ'ואיסטית שחוזקה על ידי חזותו המרשימה וחיבתו לנהיגת ספורט על אופנועים ומכוניות. בשנות ה-40 לחייו שטרנגר היה לכאורה בשיא הצלחתו. ספריו נהפכו לרבי מכר, יומן הקליניקה שלו היה מלא חודשים מראש, והוא הרבה להרצות ברחבי העולם והיה מרואיין מבוקש בטלוויזיה.

למרות זאת, דווקא אז הרגיש שעולמו חרב עליו. "הסתכלתי על האנשים מסביבי והבנתי שהמהות של מה שהם עושים היא לדקלם את מה שהם עשו עד עכשיו. נהיה לי שחור בעיניים. הייתי אז בתום כתיבת ספרי השלישי ובתוכי ידעתי שזהו, אני גמרתי עם מה שיש לי להגיד. זה הרגיש כמו סוג של מוות.

"יום אחד באתי להרצות בפני אנשי ביטוח בעקבות השינויים שעברו על השוק שלהם. הם היו מפוחדים, ואני עליתי לבמה בשיא הביטחון והתחלתי להרצות להם את המתודות שלי על שינוי - אל תיאחזו בהווה, אל תפחדו משינוי - ופתאום נתקפתי חרדה איומה. אני עומד באמצע אולם ההרצאות בהילטון תל אביב ומרגיש שבעוד שנייה אני מת. ברחתי מהאולם, וכל הזמן רץ לי בראש: מי אני שאטיף להם? אני בעצמי תקוע. מה פתאום אני מטיף לאנשים? גם במישור האישי הרגשתי שגמרתי את הסוס. כל חיי ברחתי ממה שהריח כמו מחויבות. תמיד אמרתי שמה שלא עולה על אופנוע, אני לא לוקח אתי. אחרי תקופה של משבר הבנתי שבלי שינוי דרמטי השגרה תשחק אותי לחלוטין, והתחלתי לחפש דרך אחרת".

לתקן את מחזור החיים הראשון

את דרכו החדשה (כיום הוא נשוי ומתרכז בכתיבה ובהרצאות) מצא שטרנגר לא מעט גם בזכות חברותו עם רוטנברג. לרוטנברג היה מחזור חיים ראשון מוצלח מאוד. אף שסבל מפגיעות קשות במהלך שירותו הצבאי וכמעט התעוור והתחרש, הוא בנה משפחה, וב-79' הקים עם שני שותפים את קשר בראל, לימים משרד הפרסום הגדול בישראל.

"במשך 30 שנה פירסמתי אבקות כביסה, משקאות קלים ומכשירי וידאו", הוא אומר. "שאלתי את עצמי: כך אני הולך לסיים את חיי? הייתי אסיר בכלוב זהב. חייתי בתנאים מאוד טובים, אבל לא עשיתי מה שבאמת אהבתי לעשות. עיניינו אותי דברים אחרים. לא רציתי להמשיך לנסות למכור לאנשים משהו שהם לא בהכרח רוצים לקנות".

אך גם אצל רוטנברג דווקא משבר אישי הוא שהניע בסופו של דבר את תהליך השינוי. ב-2003, בגיל 55, מכר את חלקו במשרד הפרסום למקאן אריקסון. זמן קצר לאחר מכן נפטרה באופן פתאומי אשתו ואם ילדיו, שהיתה חברתו מכיתה א'. "פתאום מצאתי את עצמי במצב של מנוחה מוחלטת", הוא מספר. "הרגשתי שעברי נמחק ושאין לי עתיד. נסעתי לחו"ל, טיילתי. זה דבר נחמד לשלושה-ארבעה חודשים, אבל לאחר מכן אתה מבין שזה חלום תעתועים. ואז התחלתי לשאול את עצמי שאלות כמו מה אני רוצה לעשות, במה אני טוב, ואיך אני מתקן את מחזור חיי הראשון".

חלק מהתשובות הוא מצא בעזרת חבר נוסף, אמנון הרציג - לשעבר האחראי על השיווק בבנק הפועלים ומכר זה שנים רבות (ראו מסגרת בעמ' 26) - שעבר גם הוא טראומה משל עצמו. "באחד הימים הגיע הרציג עם כתבה מתורגמת שהופיעה ב-TheMarker תחת הכותרת 'דור בני ה-50 פלוס הוא הבזבוז הכלכלי הגדול ביותר'", אומר רוטנברג. "מאחר ששנינו באים מרקע של שיווק ותקשורת, חשבנו לבנות מיזם שיפנה לגיל הזה וינסה לשנות את דרך המחשבה שלהם. יחד עם עוד שני שותפים החלטנו להקים את קלאב 50 פלוס - מיזם המשווק שירותים פיננסיים ופעילויות בתחום הבריאות, איכות החיים והפנאי לבני שכבת הגיל הזאת.

בשלב זה החל רוטנברג לחקור את נושא החיים לאחר משבר אמצע החיים ושיתף בתגליותיו את שטרנגר. את עיקר העבודה על הספר עשו בבית קפה. הם נהגו להיפגש בימי שישי, ואחרי שסיימו להתווכח בקולניות על פוליטיקה עברו לדבר על אמצע החיים. "בניגוד לחלק הפרקטי של קלאב 50 פלוס, עם קרלו התחלנו לייצר רעיונות", אומר רוטנברג. "בשלב הראשון תיעדנו את השיחות. כל אחד היה חוזר הביתה וכותב מה היה בפגישה. היו רגעים מאוד מרתקים, כמו זה שבו הבנו שיש לנו שני מחזורי חיים. איש לא חשב על זה קודם. אתה עובד עד גיל 67, ואחר כך יש עוד משהו, שארית. לא, זה לא כך. יש לך עוד מחזור חיים שלם, והיום אנחנו מספרים את זה כעובדה".

לא גורואים

עד היום הספיקו השניים לערוך מספר מצומצם של הרצאות ודיברו בפני כ-400 איש בלבד. לדבריהם, התגובות שקיבלו ריגשו אותם מאוד. "הרציתי הרבה בחיים", אומר שטרנגר, "ועוד לא קרה שניגשו אלי בסוף ההרצאה אנשים עם מבט של תקווה חדשה בעיניים וביקשו לחבק אותי. אני חוזר ומדגיש: אנחנו לא איזה שני גורואים שמנסים למכור משהו; אנחנו מאמינים בזה.

"באירועים האלה יש לנו אפשרות לומר לאנשים שיש גם דרך אחרת. שלא יובן לא נכון: אנחנו לא אומרים שהשינוי קל. להפך. אנשים רבים נגועים במיתוס שאומר שאין דבר העומד בפני הרצון. הסיסמה הנצחית של נייקי, "Just do it", מסכמת את המסר הזה, שמופץ בספרי העזרה העצמית, הסדנאות והמדריכים העסקיים. מדובר בתמהיל של פילוסופיה מזרחית וסיסמאות חסרות פשר. המיתוס הזה נכשל במבחן המדע ובמבחן חיי היומיום. אף אחד לא קם בוקר אחד עם חזון ומממש אותו. הדרך לשינוי היא ארוכה ורצופה במהמורות".

"רוב האנשים מבינים בשלב כלשהו שטרנספורמציה רדיקלית איננה ריאלית, והאכזבה עלולה להיות קשה מאוד", מוסיף רוטנברג. "כדי להשיג תוצאות, חלומות צריכים להיות מבוססים על הפוטנציאל שלנו. היכולת להבחין בין חלום לפנטזיה היא קריטית. בלי חלומות לא נעשה שינויים בחיינו, אבל אם נאבד בפנטזיות, נבזבז אנרגיה ונסכל אפשרות לשינוי אמיתי".

החדשות הטובות של השניים בעבור מנהלים המתקרבים לאמצע החיים הן שהשינוי בשוק העבודה בשנים האחרונות הגדיל את האפשרויות לשינוי קריירה באמצע החיים. מקצועות חדשים ותפקידים חדשים שלא היו קיימים ונטייתן של חברות גדולות לעשות מיקור חוץ יוצרים הזדמנויות למקצוענים בתחומים שונים.

לזקן השבט יש תפקיד

רוטנברג מספר על כנס של חברת ניהול תיקים שבו נכח באחרונה. כל המשתתפים, שרובם צעירים שנהנו מעליות הבורסה בחמש השנים האחרונות, היו מזועזעים ומוטרדים מהמשבר בבורסות העולם. אל הבמה עלה אחד המנהלים הוותיקים ונתן סקירה קצרה של המפולות שהיה עד להן במהלך הקריירה שלו. המסקנה שלו היתה שאין מומחה כלכלי שיכול לחזות את רגע עליית השוק, ולכן המלצתו היתה להיאזר בסבלנות ולהישאר בשוק כדי להיות שם כשהרגע הזה יגיע.

"זה היה מסר של אדם זקן בעל ניסיון שישב מול הצעירים ועשה להם סדר בראש", אומר רוטנברג. "זה התפקיד של זקן השבט. לאנשים האלה יש תפקיד בכלכלה, בפיננסים ובתחומים אחרים. אנחנו קוראים לזה 'כלכלת 2 Life-take' - כלכלה של אנשים שתורמים לחברה במיומנות הספציפית שלהם, בקואצ'ינג של מנהלים צעירים ובפיתוח יוזמות חדשות ועסקים חדשים".

השניים מודים שמימוש האפשרויות הוא אתגר קשה, הדורש עזרה מיועצים, ממאמנים או מתרפיסטים. "יש חברות שמנסות להתמודד עם התופעה", אומר שטרנגר. "רובן מגבילות את עצמן לשליחת המנהלים לסמינרים ולתוכניות הכשרה קצרות. סדנה של שלושה ימים עשויה לדרבן מנהל לשינוי, אבל היא לא תעשה את העבודה במלואה. כל אדם בתפקיד בכיר מעל גיל 45 צריך לקיים פגישות תקופתיות עם מאמנים או יועצים כדי לתכנן את הקריירה השנייה שלו. חברות צריכות לשלב זאת במדיניותן ולהקים קרן להכשרה מתמשכת שתממן פיתוח ידע וכישורים ותתרום לפיתוח האישי של המנהלים, ולא רק לביצועיהם בעבודתם".

אתם מרבים לדבר על מנהלים. למנקה שעובדת דרך קבלן ומפוטרת פתאום אין בהכרח הזדמנות למחזור חיים שני.

רוטנברג: "אדם שלא רוצה למצוא את עצמו ברחוב חייב לשמור על כושר ההשתכרות שלו כל עוד הוא חי ולוותר על הקונצפט של פנסיה. צריך לחשוב במונחים של חיסכון לאורך זמן, שהוא בעל שתי מטרות: לאפשר לאדם לבצע שינוי באמצע החיים - מעין קרן השתלמות שתהווה קרש קפיצה; ולתת ביטחון מינימלי שיאפשר נוחות רבה יותר בבחירת העיסוק בסיבוב השני. צריך לקחת את המצב הזה באמצע החיים ולבנות את התוכנית למחזור החיים השני דרכו, ולא מתוך אשליות. אנחנו מזהירים מאוד: אדם אינו יכול להיות פסנתרן פתאום בגיל 50".

שטרנגר: "המטרה שלנו, הצנועה, היא שהחשיבה במושגים של שני מחזורי חיים תחדור באופן הדרגתי למודעות החברתית. אין קסם - מתחילים עם שינוי תפישתי. אנחנו מקווים שהספר שלנו יגרום לכמות מספיק גדולה של אנשים להתחיל לחשוב אחרת. נוסף על כך אנחנו פועלים להקמה של מערך הדרכה שיאפשר לאנשים שרוצים לעשות את השינוי הזה לעשות אותו יחד".

"אם אפשר למחזר נייר, אפשר למחזר גם ידע וכישורים"

>> דמיינו את תסריט הבלהות הבא: בתוך 15 שנים מהיום, מיליוני אנשים בני 70-75 ברחבי העולם מתבשרים על ידי משרדי האוצר במדינותיהם שהפנסיה שלהם תקוצץ בשני שלישים, כי אין אפשרות לממן אותה. הזקנים שוטפים את הרחובות בזעם ודורשים את המגיע להם כדי לחיות בכבוד אחרי שנים של עבודה קשה וחיסכון - אלא שבאופק לא נראה פתרון.

בצר להם הם פונים אל הדור הצעיר - ילדיהם ונכדיהם - בתחינה לעזרה, אך אלה, מתוך דאגה אותנטית לעתידם שלהם, מפנים להם עורף. אם שום דבר לא ישתנה בתפישתנו את התארכות תוחלת החיים, התרחיש הדמיוני עלול להיהפך למציאות - כך טוענים שטרנגר ורוטנברג.

"צעיר שמשתחרר מהצבא ומתחיל לעבוד יחסוך 15% ממשכורתו עד גיל הפרישה", מסביר רוטנברג. "בגיל 67 יוצא שחסך כשבע שנות עבודה - חיסכון שיספיק לו עד גיל 74 בלבד. ומה אחר כך? נגמר הכסף. השווקים הכלכליים לא התאימו את עצמם, הפוליטיקאים כדרכם לא עשו דבר, וכולם יחד מוליכים את הציבור שולל. זה כולל גם את קרנות הפנסיה החדשות, שכל מה שהן מבטיחות לנו הוא דחייה של אסון כלכלי וחברתי נורא". משום כך, אומרים שטרנגר ורוטנברג, התועלת של שינוי באמצע החיים היא לא רק אישית, אלא גם חברתית ומאקרו-כלכלית.

"המהות של העשייה שלנו היא לקחת את השבר התרבותי והכלכלי ולראותו כהזדמנות לשינוי גם ברמה המאקרו-כלכלית וגם ברמה האינדיווידואלית", אומר רוטנברג. "השבר הוא שהעלייה בתוחלת החיים הובילה לכך שבסופו של דבר כל המערכות הפנסיוניות בדרך להתמוטטות.

"בעיה נוספת היא בזבוז משאבים. נכון להיום בני ה-50 פלוס הם כ-25% מהאוכלוסייה. כמיליון מאזרחי ישראל נמצאים בטווח הגילים 67-50, וכחצי מיליון מעליו. לפי נתונים שאספנו, כ-50% מבני 50-67 אינם מועסקים. 70% מהלא מועסקים מצהירים שהם מעוניינים לעבוד. במונחים של חומר גלם זה בזבוז, הנובע מהמחשבה שבגיל 50 אדם סיים את מחזור חייו.

"כלכלת השיער הלבן היא גורם שיכול להפוך בעיה למנוע צמיחה, אך ברגע שאנשים ירוויחו ויגדילו את התמ"ג, הם ייהפכו לגורם תפוקה כמו הצעירים. הצמיחה העתידית תגיע מהתנעה מחדש של האנשים שכיום נזרקים לאשפה. אם אפשר למחזר נייר, אפשר פי אלף למחזר ידע, כישורים והבנה".

האם יש לכם סיכוי אחרי גיל 50?

>> במאמרם "נחיצותו הקיו מית של משבר אמצע החיים", שפורסם החודש ב"הרווארד ביזנס רוויו" - המגזין האקדמי החשוב ביותר בתחום הניהול - נותנים פרופ' קרלו שטרנגר ואיש העסקים אריה רוטנברג דוגמאות למנהלים שנקלעו למשבר אמצע החיים וצלחו אותו.

למשל, הם מספרים על יהודית, ישראלית באמצע שנות ה-50 (השם בדוי, וכל הפרטים המזהים שונו) שהשיגה הצלחה רבה במונחים המקובלים: היא היתה שותפה באחת מחברות רואי החשבון הבינלאומיות הגדולות, היה לה בית נאה, וצעיר בניה עמד לסיים לימודים באוניברסיטה יוקרתית. ואולם היתה לה בעיה גדולה אחת: יהודית הפסיקה ליהנות ללכת לעבודה בבוקר. היא חשה צורך בשינוי קריירה, אך לא ידעה היכן להתחיל. היא חיתה לפי קווים מוגדרים מאוד: נישואים בגיל צעיר; לימודי מקצוע שמשפחתה כיבדה; ומוסר עבודה גבוה - שלפיו זמן מחוץ לעבודה נחשב בזבוז. "אין פלא שנהייתי רואת חשבון", היא התבדחה.

הצעד הראשון בשינוי אמצע החיים שעברה יהודית היה מפתיע ואינו קשור בקריירה. יהודית, שהיתה דתייה, החלה להרגיש שמילוי המצוות נהפך לשגרה מקהת חושים; ואולם סגנון חיים חילוני לא עיניין אותה. בעקבות עידוד שקיבלה מיועץ אישי החלה לקרוא על יהדות. לאחר כמה חודשי קריאה חזר הניצוץ לעיניה. היא החלה לארגן קבוצות קריאה בנושא.

החוויה הזו לא נהפכה לקריירה חדשה, אבל היא שימשה זרז לשינוי נוסף. היא הבינה שהתפישה העצמית שלה כאדם של הרגלים שאינו יכול לעשות שום דבר חדש היתה מאוד מגבילה. אחד מתפקידיה בעבודה היה לייעץ לחברות במיזוגים וברכישות. היא צברה ניסיון רב בתחום זה, אך חשה כי העבודה היתה תחרותית ומייגעת. עם זאת, הרעיון לחצות את הקווים לצד המשקיעים - "לשטח האויב", לדבריה - היה מאיים מאוד בעבורה. כשמכר שלה הציע שתפנה לקרן הון סיכון, היא היתה מאוד שלילית. "אני זקנה מדי", היא אמרה. "הם לא יהיו מעוניינים".

בקרן הראשונה שאליה פנתה לא יכלו להציע לה משרה מתאימה, אבל התלהבו מאוד מכניסתה לתחום והציעו לעזור לה למצוא עבודה. נדרשו שנה וחצי לפני שיהודית קיבלה הצעה והחלה לעבוד בקרן הון סיכון. התנאי היה שהיא תתקבל כאנליסטית בכירה; אם היא תתאים עד סוף השנה, הובטח לה, היא תקבל שותפות. וכך קרה. בתוך שנתיים יהודית הצליחה לעשות שינוי אמצע חיים מוצלח.

"הסיפור של יהודית הוא דוגמה קלאסית לשינוי. השינוי שהיא ביצעה קשור לא רק בקריירה, אלא גם למאוויים שלה להיהפך לעצמאית יותר", אומרים שטרנגר ורוטנברג. "אמצע החיים, בעבור אנשים כיהודית, הוא תקופה רבת-ערך. החיים שלהם יכולים להיות עשירים מעבר לכל דמיון במהלך מציאת האני האמיתי שלהם. כמו יהודית, בכירים רבים שמטפלים בהצלחה בשינויי אמצע החיים שלהם מוצאים את החירות לשאול את עצמם מה הם רוצים ובמה הם מאמינים".



קרלו שטרנגר (מימין) ואריה רוטנברג. שטרנגר: "הסתכלתי על האנשים מסביבי והבנתי שהמהות של מה שהם עושים היא לדקלם את מה שהם עשו עד עכשיו"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו