בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נוער הגבעות התחתן

חגית ועמיחי קרליבך מגדלים ירקות בגינה, אוכלים ביצי חופש, יורדים עם חברים על בקבוק ערק ונהנים מחיים ספוגי חופש, חלוציות ואחווה. נכון שכל זה קורה במאחז בלתי חוקי, תחת שמירה צמודה של חיילים, אבל למה זה צריך להפריע למישהו? איפה כאן הפרדוקס?

תגובות

"אותך, נזכרתי בך לעת ערבית אותך, שקעה חמה כמו תמיד... אותך, ביתך הקט שכן מול ים, אותך, היה שם עץ, פריו כדם... אותך, גלי הים הרסו ביתך אותך, רוחות קדים השכיחו שמך" ("אותך", אורי אסף)

על השולחן בקרוון של חגית ועמיחי קרליבך במאחז הבלתי-חוקי מצפה לכיש, בין שאריות ארוחת ליל-שבת הצמחונית, מונחים בקבוק יין אדום גמור, פחיות בירה ריקות ובקבוק וחצי ערק שנשתה בכוסות זכוכית קטנות עם סירופ פטל. מסביב יושבים בעלי הבית יחד עם חברם שמואל פרידמן, חייל בנח"ל החרדי, השכנה יעל ביליה, החבר שלה ואחד מחיילי גדוד לביא שחייליו מאבטחים את המאחז.

חגית ועמיחי קרליבך (וילד מהמאחז) במצפה לכיש. מי זאת טליה ששון ומה זה הדו"ח הזה שלה

הקרוון של הקרליבכים הוא המבנה הקיצוני ביותר במאחז, שאינו מוקף בגדר. רק כמה מאות מטרים מפרידים בינו לבין בתיו הראשונים של הכפר בית עווא. חלק מהקרוונים מוקפים גדרות בטון שנבנו לאחר התקפת הטרור על ההתנחלות הסמוכה, נגוהות, בערב ראש השנה 2003, שבה נרצחו בביתם אייל יברבאום והתינוקת שקד אברהם. מסביב לקרוון של חגית ועמיחי אין גדר אבל רמת האלכוהול בדם גבוהה, כמו מצב הרוח. איפשהו בחדר יש רובה ואקדח, אבל עכשיו, על הגבעה היפהפייה והשקטה, כשהבטן מלאה וחגית מחלקת ספרי שירים עבריים, קל לכולם רק לרצות להמשיך לשתות ולשיר.

את השיר הראשון, "אותך", בוחרת יעל ביליה, בת 22, שמתגוררת במאחז ארבעה חודשים. ביליה פונתה מביתה בנצר חזני שבגוש קטיף במהלך ההתנתקות. מהגוש היא מכירה את חגית ושמואל, שניהם במקור מנוה דקלים. אחרי עוד כמה שירים, ואולי קצת יותר מדי אלכוהול, מחלחל משהו מ"גלי הים הרסו ביתך" ופתאום פורץ פרידמן בבכי. הוא לא ממש נרגע עד שהוא הולך לישון. "הגירוש מהבית עדיין כואב מאוד ולא עובר", הוא אומר למחרת בבוקר.

גם עיניה של ביליה אדומות. תוך כדי ניסיון להרגיע את פרידמן, היא נזכרת בקבר של בת משפחתה, שהועבר לתחומי הקו הירוק עם הפינוי. חגית מנסה לעודד ולהמשיך לשיר, ואילו עמיחי מפציר בה לתת לאורחים להתפרק. "זה בריא", הוא אומר. אחרי שעתיים גם חגית מתפרקת.

"זה משהו רגיש שאנשים עדיין חיים איתו", מסביר עמיחי. "עכשיו אין לאנשים האלה בית, המשפחות מפורקות וזה פירק גם את הקהילה. עבר הרבה זמן אבל אנשים עדיין גרים בניצן ולא בבית אמיתי". למרות זאת לא חושב איש מהנוכחים למנוע מעצמו טראומת פינוי נוספת ולעזוב את המאחז הלא חוקי. נגד מצפה לכיש כבר נפתחו הליכים משפטיים שמאפשרים את פינויו.

האמת שלך

חגית, בת 22, הגיעה למאחז לפני כשלוש שנים. עמיחי, 23, הצטרף אליה שנה אחר כך, חודשיים לפני שהתחתנו. היא ילידת נוה דקלים, בת להורים שהיו מוותיקי גוש קטיף. הוא גדל במושב השיתופי משואות יצחק. "הבית שלי היה ימני מאוד, אבל לא בית פוליטי כמו אצל חגית. אצלנו לא היו מתווכחים על פוליטיקה", הוא מספר. שניהם עזבו את הבית בגיל צעיר, נעו ונדו עד שמצאו עצמם במאחז. בדרך הסיר עמיחי את הכיפה וחגית החליפה את החצאית במכנסי ג'ינס. חבר משותף הכיר ביניהם ואחרי שמונה חודשי זוגיות הם התחתנו.

חגית עזבה את ביתה בכיתה ט' והלכה ללמוד באולפנה בפתח תקוה, אך את לימודיה סיימה בסופו של דבר באולפנה במושב צפריה. אחר כך, היא מספרת, "היתה שנה של בלגנים בחיים. חיפשתי את עצמי, היו לי משברים עם עצמי ועם המשפחה. תקופה מבולבלת כזו". הבלבול הסתיים כשהגיעה למדרשה בנגוהות, ושם החלה לשלב לימודים עם שירות לאומי בקרית גת.

אחר כך בא הקיץ של ההתנתקות, שאותו העבירה קרליבך בעיקר בהתנחלות כפר ים. בימים שרצה על החוף ובלילות הלכה להפגין במחסום כיסופים. לאחר הפינוי עברה משפחתה לבית מלון בירושלים ומשם למושב נוב שברמת הגולן. חגית החליטה לחזור למדרשה בנגוהות למספר חודשים וכשהתפנה בית במצפה לכיש, היא עברה אליו. כיום היא עובדת במושב הסמוך אמציה בתור מדריכה במועדונית.

עזיבת הדת, היא מספרת, התחילה כבר בגיל 16. "זה היה תהליך של לנסות דברים, לבדוק בעצמך אם דברים הם נכונים או לא. לא מספיק כל מה שאמרו לך וחינכו אותך. להורים שלי היה קשה, אבל באיזשהו שלב הם התרגלו. אני היחידה מהמשפחה שחזרה בשאלה. לאחי הגדול היה קטע כזה, אבל אז הוא שוב התחזק. בסך הכל אני מתייחסת לחיים בתור הרפתקה. זה מסוכן, אבל זה גם כיף ומעניין. תכל'ס, כל אחד מחפש את ההדרכה שלו. אני מאוד שייכת לקטע הזה של 'האמת שלך'".

בסופו של דבר החיפוש הוביל אותך מגוש קטיף להתנחלות אחרת. נראה שלא באמת שברת את הכלים.

"עזבתי והתפרעתי מספיק. אני לא חושבת שאני נמצאת במקום דומה. אני חושבת ששברתי את המסגרת ושהכיוון שלי היום הרבה יותר פתוח".

עמיחי התחיל את נדודיו מוקדם אף יותר. "עזבתי את הבית בכיתה ז'. עברתי ללמוד בבית ספר בירושלים, הייתי שם עד כיתה ח' ואז עברתי לישיבה בכפר עציון. הסתובבתי וטיילתי המון, בקושי הייתי בישיבה, אבל כמעט תמיד קיבלו אותי חזרה. בשלב מסוים הייתי רשום שם אבל כמעט לא באתי, רק מדי פעם כדי ללמוד את הדברים שמעניינים אותי. היה לי מאוד קשה לשבת על התחת, הייתי תזזיתי, היפר אקטיווי".

"בכיתה י"א הלכתי לגור במאחז מעלה רחבעם, באזור תקוע, מקום יפהפה", הוא ממשיך. "מישהו שעבדתי אצלו בנגרות הקים את המאחז וגרתי שם קרוב לחצי שנה. הגרעין העיקרי של המאחז היו ארבעה-חמישה רווקים. הייתי אז יותר צעיר ועם יותר להט".

היית עם כיפה אז?

"בתקופה ההיא זה היה און אנד אוף. יש לי אח ואחות גדולים שהם חילונים, אבל זה פחות בגלל ההשפעה שלהם כי אני הייתי המון מחוץ לבית. את רוב הדברים האלה ספגתי מהסביבה. זה בעיקר שאלה של בן אדם בתוך עצמו. מה הוא סופג ומה הוא מרגיש".

אחרי שעזב את מעלה רחבעם גר שנה ברמת הגולן והדריך בבית ספר שדה גולן במסגרת שנת שירות בחברה להגנת הטבע. אחר כך התגייס לנח"ל, ובימים אלה הוא מסיים את שירותו הצבאי, שעליו הוא ממאן להרחיב את הדיבור ומסכים רק לומר ששירת בין היתר כלוחם בשטחים ולא השתתף במלחמת לבנון.

הבוסטר "מאחז בדו"ח: מצפה לכיש - נגוהות מערב - מועד הקמה: ינואר 2002 - ישוב קרוב והמרחק מהבית הקיצוני שלו: נגוהות, מרחק 1,190 מטר בקו אווירי - אישור הממשלה או שר ביטחון להקמה: אין - טיב הזכויות בקרקע: אדמות מדינה - סטטוס תכנוני: אין - מספר תושבים: 7 משפחות, כ-50 נפשות - סוג הבנייה: 7 יבילים, 2 מכולות, צריף, גן ילדים, גנרטור, מכל מים, מרכיבי ביטחון, דרך גישה - הגוף מממן ההקמה: משרד הבינוי והשיכון שילם עבור הקמת תשתיות סכום של 500,000 שקל - חיבור חשמל: לא הוגשה בקשה לחיבור חשמל - חיבור מים: סיוע בהקמה על יד משרד הבינוי והשיכון" (מתוך "דו"ח המאחזים" של טליה ששון, שפורסם במארס 2005)

"הפרת חוק נמשכת, בוטה, ממוסדת, שנעשית על ידי המוסדות עצמם - ומערערת את שלטון החוק", כך הגדירה עו"ד ששון, בדו"ח המפורסם שחיברה, את השיטה שבה נבנו ברחבי יהודה ושומרון למעלה מ-100 מאחזים בלתי חוקיים. אלפי המלים שנכתבו מאז על הדו"ח, בג"צים שהוגשו למדינה והבטחות שניתנו לבכירים בממשל האמריקאי לגבי פינויים, לא שינו כמעט דבר. מרבית המאחזים המוזכרים בדו"ח ממשיכים לפרוח ולהתפתח.

מאז פורסם דו"ח ששון חלו כמה שינויים במצפה לכיש, שהוקם לצד ההתנחלות נגוהות שבמערב הר חברון, מרחק שעה נסיעה מתל אביב. אף שלפני כשנתיים התחייבה המדינה בפני בג"ץ, בתשובה לעתירה שהגישה שלום עכשיו, לפנות את המאחז, מתגוררות בו היום 20 נפשות: שתי משפחות עם חמישה ילדים כל אחת, שני זוגות נשואים, רווק ורווקה. למרות הדילול במספר התושבים נבנים במקום מצפה, גן משחקים, מגרש כדורגל קטן ועמדת שמירה צבאית, ולכולם יש מים וחשמל. בסוף השבוע שביליתי שם נשארו בישוב הזוג קרליבך, ביליה ואחת המשפחות. ארבעה חיילים הגנו על עשרה מתנחלים ואורחיהם, תוך כדי חסימת כביש הגישה לישוב בפני פלסטינים.

"מי זאת טליה ששון ומה זה הדו"ח הזה שלה?" שואלת קרליבך. היא לא צינית. "בכלל", היא אומרת, "מצפה לכיש זה שם ששלום עכשיו נתן למקום. אנחנו קוראים לו הבוסטר, על שם משאבת מים שהיתה כאן פעם".

בני הזוג משלמים פחות מ-400 שקל לחודש עבור הקרוון, שיובא לפני שנים מארצות הברית והספיק לשמש עולים מאתיופיה לפני שעבר הסבה לעוד אחד ממאות ה"יבילים" הלא חוקיים שממלאים היום את השטחים. הכניסה היא ישירות למטבחון קטנטן, מצויד בתנור ובגז. בצמוד לו נמצא הסלון, שמשני צדדיו חדרי שינה סטנדרטיים שבאחד מהם טלוויזיה ובאחר מחשב מחובר לאינטרנט. על הקירות, לצד הפטיפון, ספרים רבים וכרזה על אמנות אבוריג'ינית וכן ציורים של חגית, למשל בדואים יושבים מסביב למדורה. על המקרר עוד נמצאת ההזמנה לחתונה שלהם - "את שאהבה נפשי אני הולך" נכתב בה, על רקע חבצלות חוף בגוש קטיף. בחדר השירותים אמבטיה קטנה, אסלה רגילה ואסלה שעמיחי בונה, שבה הצואה - במקום להישטף בזרם המים - תיהפך לאטה לדשן. בבית אין מיזוג, כשקר מדליקים את הרדיאטור וכשחם פותחים חלון.

העבודה של חגית במועדונית והמשכורת הצבאית של עמיחי מספיקה להם לכל צורכיהם. יש להם סובארו ג'אסטי ישנה שאחזקתה עולה יותר מהשכר דירה. "אנחנו חיים מצוין", אומר עמיחי. "כמה הוצאות כבר יש לנו פה? אנחנו אוכלים אוכל טרי, הרבה ירקות, קונים בשוק של קרית גת. ההוצאה המרכזית כאן היא על הרכב והדלק. אנחנו חיים בדרך אחרת מבתל אביב ומוציאים פחות ממה שאנחנו מכניסים. אנחנו גם מצליחים לחסוך, ולא מתקמצנים בכלל".

במה עוסקים התושבים האחרים?

חגית: "יש חקלאות בישוב ורוב האנשים הם אנשי חינוך בקרית גת ובאזור".

אתם משלמים חשמל, מים, ארנונה?

"למועצה האזורית הר חברון".

איך הגיעו הקרוונים לכאן?

"הם שייכים לישוב. מבחינת הכל, דואר, תשלומים, אנחנו שכונה של נגוהות".

זה לא מוזר בעיניכם שמקום שמוגדר על ידי המדינה כלא חוקי מחובר למים, חשמל ויש לו דרכים מסודרות?

עמיחי: "לכן אני בספק שזה לא חוקי. הנה, המדינה אישרה לחבר לכאן בזק".

הכל ארעי "רבים הם המאחזים שקמו והיו בשל חזונם של אידיאליסטים צעירים שקראו את המפה נכונה והיו נכונים לשלם גם את מחיר הגשמתה. עם זאת, יש מספר לא מבוטל של בני נוער יושבי מאחזים שהגיעו לשם לא רק בשל הסיבות הנזכרות, אלא גם בשל התחושה שהמאחזים הם ארץ של שום מקום, ארץ שאין דרך מסודרת המגיעה אליה. יש משהו כובש את הלב בשאיפה לחירות הפנימית ולשחרור מכבלי החברה בלבם של צעירים אלה. אבל צריך לדעת שבישוב שאין בו תוכנית מתאר ולא ועד מנהל, בישוב שלא קם בדיוק לפי החוק וגם אין לו גבולות ברורים, גם החיים עצמם עלולים להתנהל בלא חוק, ללא גבולות ברורים וללא תוכנית מתאר מסודרת. לכמה מבני הנוער גבולות השאלה איזה אוויר ואיזה עשן מותר להכניס לריאות, ואילו משקאות מותר לשתות וכמה, ברורים בערך כגבולותיו של המאחז שהקימו". (מתוך מאמר שכתב לביטאון "נקודה" הרב יעקב מדן, מראשי ישיבת הר עציון שבאלון שבות)

ביקור במצפה לכיש, מאחז שלא נחשב קיצוני ושמעולם לא עלה לכותרות, חושף טפח ממניעיהם של חלק מיושבי המאחזים, מי שמוגדרים כ"נוער הגבעות". יותר מדיבורים על ארץ ישראל השלמה מתעסקים כאן בשיחות על חקלאות אורגנית, בתכנון הארוחה הבאה ובבחירת שם לגדי שזה עתה נולד - "בוב", על שם בוב מארלי. יש משהו מטריד בכך שמי שקובע עובדות בשטח, מי שמעסיק שנים את קונדוליסה רייס ובעצם משפיע על עתיד האזור כולו, הם לעתים חבורה של צעירים תלושים משהו שפשוט חלמו על מקום שבו יוכלו לחיות בחופש מוחלט. מה לעשות שהשטחים שמעבר לקו הירוק הם המקום המושלם להגשים את חלומם. האידיאולוגיה הימנית נדמית לעתים ככיסוי שמתלבש היטב על דחפים נפשיים.

הקרליבכים משתדלים לחיות בהרמוניה עם הטבע. עמיחי, המגדיר עצמו טבעוני, הצביע למפלגת הירוקים. חגית מספרת ש"אנחנו מגדלים ירקות, אוכלים רק ביצי חופש וחלב יש פה כמעט רק כשחולבים את העזים". מכיוון שמבחינתם אין הבדל בין מגורים בשטחים או בנגב, הם לא נותנים את הדעת על הפרדוקס שחייהם הירוקים מתנהלים על שטח כבוש ושלעז שלהם יש יותר חופש תנועה מלפלסטינים רבים.

"חלקים גדולים מהארץ נכבשו בתקופה כזו או אחרת", אומר קרליבך. "הבית שלי לא בנוי על כפר נטוש, ובתקופה מסוימת לנו היה אפילו פחות חופש תנועה מלפלסטינים כי לא יכולנו לנסוע בכבישים מסוימים. אני לא מבין איפה הפרדוקס בין צורת החיים שלנו למקום שאנחנו חיים בו".

עד כמה היה חשוב לכם לגור דווקא מעבר לקו הירוק?

עמיחי: "זה לא שאמרתי: 'זה מאחז לא חוקי אז אני אבוא לגור פה'. אנשים גרים במקום כי הם אוהבים אותו ואוהבים את האווירה בו. לכל אחד פה יש הסיבות שלו. יש כאלה עם פחות קטע אידיאולוגי. אני חושב שהשכנים שלנו (שהעדיפו שלא להתראיין) הם אנשים מאוד אידיאולוגיים, אבל לא תקעתי להם מדיד אידיאולוגיה כדי לבדוק איך הם ביחס אלי".

איך הגעתם דווקא לפה? הלכתם לראות מקומות אחרים?

"חיפשנו במושבים באזור קרית מלאכי, בקרית גת. מצאנו דירה באיזה מושב, ישנו בה לילה אחד ולא הרגשנו שם טוב, אז עזבנו".

מה מושך אותך פה?

"העובדה שהכל פתוח ואני יכול לשתול פה עצים, לגדל עזים ותרנגולות. לעשות גינה, לשתול ירקות. זה מקום שאני מרגיש שהוא שלי ואני מרגיש פה נוח. לא הרגשתי כך במקומות אחרים".

למתבונן מהצד יש תחושה של דיסוננס בין החופש שאתם מרגישים כאן לעובדה שאתם יושבים ליד כפר שמוגדר כעוין, בשטח כבוש, עם מגדל שמירה צמוד.

"אתה מרגיש פה חופשי הרבה יותר מאשר במקומות בטוחים לכאורה. אתה לא מרגיש מאוים. בתל אביב יש מאבטח בכניסה לכל מקום. פה אני מרגיש ממש טוב, ואני מניח שזה בעיקר בגלל מה שהסביבה הקרובה שלי עושה".

אתה יכול להרגיש אותו דבר בהרבה מקומות בנגב או בגליל.

"אולי זה גם יקרה יום אחד, אבל יכול להיות שנישאר כאן עד יום מותנו. אני כל הילדות שלי זזתי ואולי זה המקום שאתיישב בו".

לא מפריע לך לגור במקום שכמעט בהגדרה הוא ארעי?

"כל דבר בחיים הוא ארעי. גם אם יש לך בית נהדר בצפון תל אביב, הוא יכול להיות ארעי. פתאום חס וחלילה תבוא מלחמה או שפני הים יעלו או שיישרף לך הבית. הפסדת הכל. פה זה אולי קצת יותר ארעי ובמקומות אחרים רק חושבים שזה אולי טיפה יותר בטוח".

אתה מתעלם מהעובדה שאתם גרים במאחז לא חוקי, במקום שנאבקים עליו.

"נכון, כי זה לא בשיח שלי בכלל. גם במעלה רחבעם לא הרגשתי שאני נאבק. היה לי כיף שם, שתלתי, עזרתי לבנות דברים. זו הרגשה של חלוציות. יש משהו מאוד נעים ומספק בזה שאתה שתלת את העצים ובנית את השביל".

ולא היית יכול לעשות את זה במקום אחר?

"יכול להיות. אולי לא חיפשתי מספיק. אבל אני לא חושב שבנגב תהיה אותה אווירה כללית כמו פה, אותם אנשים כמו אלה שמסביבי. האנשים כאן עושים מה שהם רוצים ואוהבים, אנשים מאוד נחמדים וחמים. כיף להיות איתם ולדבר איתם. אנחנו בקשר טוב מאוד עם השכנים. הבתים מאוד פתוחים. אם חסר לך משהו, אתה נכנס לבית ופשוט לוקח".

אתה מה שנקרא "נער גבעות"?

"יכול להיות שהייתי פעם ויכול להיות שאני גם עכשיו. זה מה שאמרו עלי פעם, כשהייתי מסתובב כזה זרוק. אבל לדעתי זה סתם כינוי שהמציאו, אין באמת דבר כזה. כשאומרים 'נוער גבעות' אני חושב שמתכוונים לכל מיני נערים קיצוניים שמסתובבים עם כיפות גדולות ודבלולי זקן שרק מחפשים להציק לערבים. זה הדימוי. רוב הנוער שאני מכיר שגר בגבעות זה חבר'ה שרוצים לגור במקומות שקטים, לעבוד את האדמה ולהתרחק מכל הגועל-נפש הזה של העיר".

אבל אתה מתעלם מהעובדה שחשוב להם שזה יהיה בשטחים.

"כי אין אף מקום אחר שהוא כזה. הייתי בחוות בגליל ואין דברים כאלה. כמעט בשום מקום אחר בארץ אתה לא תוכל לבוא ולגור ולחיות עם כל האנשים כמו בסוג של קומונה".

חגית: "וזה כן לחיות במציאות מבחינת הערכים והאידיאולוגיה שלך".

חשוב לך שזה יהיה פה?

חגית: "כן. תראה, יהיה לי מאוד נוח למצוא איזו חווה באוסטרליה ולהתיישב שם ושלא יהיה אכפת מכל הבלגן פה. יש לנו משיכה מאוד גדולה לזה. מצד שני, אני לא יכולה להתחמק מזה שאנחנו יהודים. נדפקנו".

מה זה אומר להיות יהודי?

"זה איך אני רוצה לגדל את הילדים שלי, על פי איזה ערכים ובאיזה מקום".

את רוצה לגדל את הילדים שלך במאחז?

"כן, זה מקום מעולה. אני גדלתי עם פצמ"רים ופחדתי מזה, וילדים אחרים פוחדים ממפלצות. חוץ מזה, נראה לי שהיום ילדים מפחדים ממחבלים בכל הארץ. ובכלל, מי מבטיח לי שבמקום אחר יהיה בטוח יותר וטוב? בארץ זה לא משנה איפה אתה חי".

שום צעד אלים "בדרום הר חברון אתה נחשף חשיפה חזקה לתמונות נפלאות של ימי קדם... לאט לאט, תוך כדי רעיית צאן, הבנתי שהדבר הקשה ביותר שקרה לעם ישראל זה הישיבה. ככל שהישיבה היתה כבדה יותר, קפץ עלינו רוגזו של מקום והחומרנות הרסה כל חלקה טובה. לכן חשוב כל כך להימצא בתנועה, לנוע, לנוע בעקבי הצאן, לנשום אוויר, להיחשף קצת לרוח, לגשם, דברים מאוד מטהרים... בכל הר חברון יש שטחי מדינה נרחבים, אבל אנו נמצאים על הכבישים ועל השטחים השתלטו העדרים של הערבים. זוהי מלחמה ארוכה, לא של יום אחד. צריך לשמור על כוח. כל גילוי של אלימות הוא גילוי של חולשה. לפעמים הרועים הערבים היו מניפים מקלות, מושכים בחולצה. בכל כוחי התאמצתי לא להגיע לידי זה שהכוח של הידיים הוא שיקבע. הייתי פשוט מפעיל כוח של תפילה גם תוך כדי המאבק. זה היה חידוש בשבילם וברוך השם זה פעל". (מתוך ראיון שנתן יאיר הר סיני, שנרצח ביולי 2001, לביטאון "נקודה")

לפני כמה חודשים, מספר עמיחי, הם אספו רהיטים מדירה בתל אביב. "אמא שלי היתה שם ואמרה לקבלן: 'הילדים שלנו הם החלוצים האמיתיים'", הוא מספר. זו, לדבריו, היתה הפעם היחידה שמשפחתו התייחסה למגוריו במאחז. גם במשפחתה של חגית המגורים במצפה לכיש הם לא נושא לשיחה. מבחינתם מדובר בחלק מישראל, בדיוק כמו תל אביב.

יש איזו סמכות או דמות שממנה אתם שואבים כוח, השראה?

עמיחי: "אנחנו מתווים לעצמנו את הדרך, אבל יש אנשים שאני מאוד מעריך את הדרך שבה הם הלכו. למשל יאיר הר סיני, שגדל בהתיישבות העובדת וראה את השבר שהחברה החקלאית בישראל עובדת: המשקים המתפוררים, הבנים שכבר לא עובדים בשדה וכל החיבור לחקלאות שנהרס. הוא הפך להיות טבעוני קיצוני ובעד חיים של חזרה לטבע, התנגד לכוחניות ולנשק והסתובב לא חמוש. גם כשהיו לו חיכוכים עם הרועים בסביבה הוא לא היה תוקף ותמיד היה יוצא מזה, אבל בסוף רצחו אותו".

יצא לכם לדבר פעם עם פלסטינים?

"לי יצא. גם כחייל במחסומים וגם בגוש עציון, כשטיילתי, דיברתי עם פלאחים על חקלאות ודברים כאלה".

אתם בעצם לא רואים כאן ערבים. רק מלמעלה.

"כן. לפעמים רואים רועי צאן, אנשים שעובדים את השדה".

אבל הם לא מגיעים לכאן?

חגית: "לא, ממש לא. זה ההבדל מהדור של אחי, שעשו טיולים שנתיים בעזה ומההורים שלי, שעשו קניות בחאן יונס. הלוואי שהייתי יכולה לרדת פה לשוק בבית עווא. זה בטח יותר זול מקרית גת".

יש לך בעיה עקרונית עם ערבים?

"כרגע הם אויבים שלנו. אין מה לעשות. כשעם נלחם בך, קשה לחלק ולהגיד: זה אויב שלי, אבל הילד שלו לא. מזה נובע כל הסיבוך שלנו עם עצמנו".

אתם יודעים שהוצא צו תיחום על המקום, כלומר שניתן להתחיל בהליך הפינוי שלכם?

חגית: "אני רוצה שיהיה צדק, ואני רואה שבכפר מולי כל חודש נוסף בית ערבי. שהמדינה תענה לי על השאלה הזאת, למה יש בתים חדשים על כל גבעה צחה שהיתה ריקה כשהגעתי לנגוהות. אם הגישה היתה שיש כאן מקום ליהודים אז הכל היה כאן חוקי. החוק כאן לא רלוונטי כי הוא נובע מתוך תפיסה. אם התפיסה היתה משתנה, גם החוק היה משתנה. ברגע שהתפיסה של ראש הממשלה לגבי גוש קטיף היתה שלא צריך את המקום הזה, אז בשנייה הוא הפך ללא חוקי. זה הכל פוליטיקה. אני חושבת שאני מגנה ותורמת למדינה וזה שאני נמצאת כאן מגן על האנשים שחיים בשקף, בלכיש. אני חושבת שככה פתאום הגלגל יכול להתהפך, התפיסה תהיה שונה ויחליטו שחשוב שיהודים יהיו כאן".

מה תעשו אם יבואו לפנות אתכם?

"נבכה, מה יש לעשות. אנשים מודעים לזה שזה יכול לקרות".

תהיה אלימות, תתנגדו?

עמיחי: "תכל'ס אני לא יודע מה יקרה, אבל אני לא אנקוט בשום צעד אלים. אני לא יודע אם אחרים יעשו את זה, אבל לא נראה לי. אנחנו יודעים שאלימות לא עוזרת, אבל זה יכול לשפר את ההרגשה שלך. כי אם אתה מרגיש שלא עשית כלום כשהרסו לך את הבית אתה יכול להתבאס קצת אחר כך".

שתלת פה עצים שייקח שנים עד שתראה את הפירות שלהם.

"אתה מכיר את הסיפור על חוני המעגל והחרוב? חוני המעגל היה מהלך יום אחד בדרך. ראה אדם נוטע עץ חרוב. שאל אותו חוני: 'עץ זה, כעבור כמה שנים ייתן פרי?' ענה לו הנוטע: 'לאחר שבעים שנה'. אמר לו חוני: 'כלום ברור לך שתחיה שבעים שנה ותזכה לאכול מפירותיו?' אמר לו: 'אני מצאתי את העולם מלא בחרובים, וכשם שנטעו אבותי לי - כך אטע אני לבני ולבני בני'. עצים זה משהו שקשור לנצח. זה הקיום שלנו בעולם. גם אם נעזוב, העצים יישארו פה".*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו