בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גן החיים

כשכבשו הנאצים את פולין הם לא פסחו גם על גן החיות של ורשה והרגו את החיות הנדירות. הם לא ידעו שבכלובים הריקים של הדובים, הפילים והאריות הסתירו מנהלי הגן, יאן ואנטונינה ז'בינסקי, מאות יהודים. בתושייה ובקור רוח הצליחו בני הזוג לחלץ מהגטו משפחות שלמות ולהציל את חייהן. ילדיהם מסבירים היום שהם עשו את כל זה מתוך הגינות אנושית בסיסית

2תגובות

הפילה קשיה נהרגה מפגיעת פגז. הבת שלה טוזינקה נשארה יתומה אך בריאה ושלמה. חלק מהקופים והאנטילופות נהרגו מקליעי הרובים, היתר התפזרו ברחבי העיר. השימפנזה וציפורים אקזוטיות נעלמו. ג'ירפה אחת נורתה למוות. כלבי הים ברחו, לא ברור לאן. גמלים, לאמות וצבאים הסתובבו על שפת נהר הוויסלה. שועלי הכסף והגיריות לא נמצאו. גופות של חמורים ופונים היו מוטלות לאורך הכביש. הריח היה נורא ותמרות העשן שעלו לשמים הבהירים של סוף הקיץ נראו כמו מסרט אימה. ב-15 בספטמבר 39', שבועיים אחרי שגרמניה הנאצית פלשה לפולין, הצליחה אנטונינה ז'בינסקה לשכנע את הזקיף בשער גן החיות של ורשה לתת לה להיכנס. המראה שנגלה לעיניה היה מזעזע. ימים רבים אחר כך זכרה את היום הנורא שבו חרבה הממלכה שלה, אבל באותו יום לא תיארה לעצמה עד כמה שפר גורלן של החיות שלה.

יאן ז'בינסקי, בעלה, היה מנהל גן החיות של ורשה שהשתרע על שטח של 300 דונם בפראגה, הגדה הימנית של נהר הוויסלה. הוא ואשתו גרו בווילה נאה בשטח הגן. בין השנים 40'-44' הסתירו בה, וגם בכלובי החיות, כ-300 יהודים ולוחמי מחתרת פולנים. למזלם של "האורחים", כפי שכונו אז, האריות והדובים הטורפים כבר לא נמצאו בכלובים. נשארו רק חתולי בר שונים, ציפורים קטנות, פסיונים, טווסים, כמה קופים ושועלי כסף - חיות שלא הופרעו במיוחד מנוכחותם של בני אדם בקרבתן. מפעל ההסתרה וההצלה הפרטי של הזוג ז'בינסקי התנהל כמו מבצע צבאי מתוכנן היטב, מתחת לאפם של הגרמנים, שהציבו בתוך שטח הגן עצמו יחידה צבאית. "הגענו לשם בסוף 42' אחרי שהבריחו אותנו מהגטו ונאלצנו להסתתר", מספר משה תירוש (מייטק קניגסוויין) מכרמיאל, שהיה בן חמש כשמשפחתו נקלטה בווילה של ז'בינסקי. "סטפציה אחותי ואני גרנו במרתף הווילה, שם היו המשרדים שלהם, ואבא ואמא הסתתרו בכלובים של הפסיונים והקופים. הבן שלהם, רישו, היה מביא לנו אוכל. הוא היה מתחרה באמא שלו, מי יביא לנו יותר אוכל".

ריש, הוא רישארד ז'בינסקי, גר היום בוורשה - בקבוצת בתי מגורים מסוגננים עם חצרות פנימיות מקסימות, שלא נהרסו בזמן המלחמה - בדירה צנועה בקומה חמישית בלי מעלית ("זה טוב ללב", הוא אומר). ז'בינסקי, פנסיונר בן ,76 זוכר היטב את בני משפחת קניגסוויין. "קראנו להם סנאים", הוא צוחק. "אמא שלי רצתה שהם לא יבלטו אז היא החליטה לצבוע להם את הראש לבלונד. סגרה את כל המשפחה באמבטיה ומרחה להם חומר מבהיר על השיער, אבל מה לעשות, הראשים יצאו לגמרי אדומים ואני אמרתי לאמא, 'אוי, הם נראים כמו סנאים ומאז זו היתה הסיסמה שלנו, 'תביאו אוכל לסנאים', 'צריך להעביר את הסנאים'". תירוש לא בטוח שכך היו פני הדברים ותובע את ההברקה לעצמו. "אני זוכר שמי שהמציא את הכינוי 'סנאים' הייתי אני - אחרי שראיתי איך אנחנו נראים".

"הסנאים" לא היו לבד. כל אחד מהמסתתרים בווילה קיבל שם של חיה, וכך נקרא בפי האחרים. ז'בינסקה הסתירה באופן קבוע בביתה, בין שבעה ל-12 אנשים - שבאו והלכו כדי לפנות מקום לאחרים - בנוסף לאלה שהוסתרו בכלובים. במרכז חדר האורחים עמד פסנתר כנף שעליו ניגן בכל ערב "איש השועלים" (ויטולד ורובלסקי). וכשז'בינסקה עצמה ניגנה את "סע, סע לכרתים", מתוך האופרה "הלנה היפה" של אופנבך, בעצם סימנה לאורחיה הלא-חוקיים להיכנס במהירות, איש איש למקום המסתור שלו, ולהקפיד על דממה מוחלטת.

הממלכה הירוקה

מנהל גן החיות, יאן ז'בינסקי נולד בוורשה ב-1897 למשפחה אמידה. אביו היה נוטריון ואמו באה ממשפחה של בעלי קרקעות. המשפחה גרה במקרה לגמרי בשכונה יהודית ענייה בוורשה והוא למד בקרצ'מר, אחת מהגימנסיות החילוניות הראשונות בוורשה ש-80% מתלמידיה היו יהודים. "אבא התייחס ליהודים כאל שווים", אומרת בתו טרזה זבצקי, שנולדה ב-44' וחיה היום בדנמרק. בין ז'בינסקי וחבריו היהודים נקשרו קשרי ידידות שהתחזקו בעת שירותו בצבא הפולני במלחמת העולם הראשונה, בעת שלמד באוניברסיטה, שם קיבל תואר דוקטור בפילוסופיה, ואחר כך בבית הספר הגבוה לחקלאות שם התמחה בזואולוגיה והיה מרצה. שם גם הכיר את אשתו אנטונינה ארדמן.

היא נולדה בסנט פטרבורג למשפחה פולנית. אמה מתה משחפת כשהיתה קטנה והיא גדלה אצל דודתה. אביה היה מהנדס רכבות בטשקנט שבאוזבקיסטאן. כשהיתה בת 14 בערך, נסעה אליו. הוא נישא בינתיים לאשה רוסייה אבל שניהם נרצחו ברחוב על ידי מהפכנים. אנשים טובים אספו את אנטונינה והביאו אותה, בסוף שנות ה-20, לוורשה. בתחילה עבדה כמורה למוסיקה, אחר כך כמזכירה בבית הספר הגבוה לחקלאות. שם הכירה את ז'בינסקי, מרצה מבוקש, אלמן טרי ומנהל גן החיות. כעבור פחות משנה הם נישאו (לז'בינסקי היה בן מנישואיו הקודמים שמת בגיל 15 מסרטן). ב-31' נכנסה אנטונינה ז'בינסקה לגן העדן הפרטי שלה, שאותו היא מכנה בספר זיכרונותיה מהמלחמה - "על אנשים וחיות" שראה אור ב-68' - "הממלכה הירוקה שלי".

בגן שכנו 1,500 בעלי חיים. גאוותו של המנהל היתה על סוסי הפרא הפולנים מזן פז'בלסקי, שהיו נדירים ומספרם בכל העולם היה כמאה בסך הכל. ב-32' נולד בנם הבכור של הזוג ז'בינסקי והם קראו לו ריש (Rys, חתול בר בפולנית). "אמא שלי היתה מוקפת חיות מאז ומתמיד ומאוד אהבה אותן", מספרת זבצקי. "כשהיא היתה בהריון היא טיפלה בזוג חתולי בר, וכשרישו נולד היה ברור שכך היא תקרא לו".

בנוסף להשכלתו המקצועית למד ז'בינסקי באקדמיה לאמנות, צייר, ניגן בפסנתר וכתב ספרים רבים. "הוא היה אדם בעל אופקים מאוד רחבים, איש רנסנס", אומר ז'בינסקי הבן. גם אנטונינה היתה סופרת, שחיברה ספרי ילדים על חיות.

לנהל חיים נורמליים

כשפרצה המלחמה בספטמבר 39' נחרבה הממלכה הירוקה של ז'בינסקה. לממלכת הרפאים החדשה שהקימה בשטחו של גן החיות קראו כולם "הבית תחת הכוכב המשוגע". רגינה קניגסוויין, קראה למקום המסתור שלה "תיבת נח".

עם פרוץ המלחמה נקרא ז'בינסקי למילואים לצבא הפולני אך בשל גילו, 42, והתוהו-ובוהו הכללי ששרר בצבא הפולני המובס, שוחרר כעבור כמה ימים וחזר לביתו שבגן החיות, שם ניסה לארגן חיי שגרה הכרחיים. ז'בינסקה החלה לטפל בחיות הפצועות ובעלה הצטרף לשורות לוחמי המחתרת הפולנים (חברי צבא פולין החופשית, ארמיה קריובה), שקיבלה הוראות מהממשלה הגולה בלונדון.

במקביל לפעילותו במחתרת, עסק ז'בינסקי בחינוך ולימד במוסד שנקרא "האוניברסיטה המעופפת", אלו היו מסגרות מחתרתיות מאולתרות של לימודים גבוהים שעברו ממקום למקום בהתאם לנסיבות. "הם העניקו תארים רשמיים, אבל זה התנהל בבתים פרטיים ובכל מיני חורים, לכן קראו למסגרות ההן מעופפות", מתארת זבצקי. "כל הרעיון היה לנהל חיים נורמליים ככל האפשר".

באותו זמן מקום מגוריו של ז'בינסקי, גן החיות, היה מקום מושלם לפעילות מחתרתית, מקום אידיאלי להחביא בו נשק. ז'בינסקי השקיע מחשבה ומאמצים רבים להשאיר בידיו את השליטה על השטח העצום שרק הוא ואשתו הכירו את כל הפינות הנידחות בו. ההזדמנות נקרתה בדרכם כעבור חודשיים. לוץ האק, מנהל גן החיות של ברלין - מי שנחשב פעם לידיד של הזוג ז'בינסקי - בא לבקר בעיר הכבושה ובידיו פקודה להעביר את כל החיות בעלות הערך שנותרו בחיים לאחר הפצצת העיר, לגרמניה. "תתייחסי לזה כאל השאלה", הוא אמר לז'בינסקה. "החיות יקבלו אצלנו טיפול מצוין ומיד אחרי שהמלחמה תיגמר, תקבלו אותן בחזרה". ז'בינסקה לא האמינה לאף מלה אבל לא נמצאה בעמדת מיקוח. יאן ז'בינסקי, שביקש להמשיך לשלוט בשטח גן החיות המפונה, שיכנע את האק להפוך אותו לחווה לגידול חזירים שיזינו את חיילי הרייך השלישי המוצבים בוורשה. לפי העדות שז'בינסקי מסר לאחר המלחמה במכון היהודי ההיסטורי בוורשה, הוא ראה לנגד עיניו, בין היתר, אפשרות להבריח אוכל לידידיו בגטו שהתחיל להיבנות בסופה של אותה שנה.

כעבור כמה ימים הופיעו המשאיות והגרמנים החלו להעמיס את החיות. הפילה טוזינקה עברה לגן החיות בקניגסברג, הגמלים והלאמות עברו להאנובר, ההיפופוטמים לנירנברג, הסוסים הנדירים למינכן, הבאפלו, הזברות וחתולי הבר לברלין. האק בא באופן אישי לפקח על העבודה. הוא הביא איתו כמה חברים שתויים ועליזים וכולם ביחד יצאו למסע ציד ברחבי הגן. הם ירו בדם קר ברוב החיות שעדיין נותרו בגן, משתעשעים ומתבדרים בקולניות. ז'בינסקה תיארה בספרה את המעמד מקפיא הדם: "היה יום חורף בהיר ויפה, ורישו ביקש לצאת לשחק בחוץ, אבל אני הכרחתי אותו להישאר בבית, ישבתי בחדרו וקראתי לו בקול את 'רובינזון קרוזו'. 'אמא, תראי איזה יום יפה', הוא אמר, 'למה את לא מרשה לי לצאת החוצה? אחר כך נשמעו היריות. 'אמא, אמא, מה זה? מי יורה? בהיתי בספר הפתוח ולא הצלחתי להוציא מלה. אז עוד לא ידעתי לכמה אנשים מצפה גורל דומה".

שמח אצלכם

במארס 40' הוקמה בשטחו של הגן חוות החזירים שניזונה משאריות מזון ממסעדות ובתי חולים, וזבל שז'בינסקי אסף בגטו היהודי. ז'בינסקי נשא אישור להיכנס לגטו בזכות התפקיד החדש שקיבל מרשויות העיר: הוא הפך למפקח כללי על הגנים הציבוריים בוורשה. למרות שבגטו לא היו גנים, מלבד אולי שלושה עצים, ולא היה על מה לפקח, הוא הסתובב שם באופן חופשי. וכך נרקמה תחילתה של רשת הברחות גדולה שבה מילא תפקיד מפתח.

בקיץ 40' קיבל ז'בינסקי שיחת טלפון. בצדו השני של הקו היה מישהו מהמחתרת שאמר לו לו לצפות ל"אורחים" - יהודים שצריך להחביא לתקופת מעבר, כדי שיאגרו כוחות עד שיימצאו להם מקלט אחר וניירות מזויפים. זו היתה ההתחלה. לאט-לאט התמלא ביתם של הז'בינסקים ב"אורחים", רבים, יהודים ולא יהודים, הזקוקים למקלט. יהודים ממוצא גרמני בעלי מראה ארי שוכנו בווילה והוצגו לפני העוזרת, שלא בטחו באהדתה ליהודים, כבני משפחה רחוקים. יהודים עם שיער ועיניים כהות הועברו למרתף ולכלובים. ז'בינסקה יצרה אשליה, תעתוע של עליזות מתמדת. המון אנשים באו ונכנסו, אורחים הוזמנו בכוונה לארוחות ולערבי מוסיקה. היא האמינה שרק באופן פתוח וגלוי לעין, בהמולה כללית, אפשר יהיה להחביא את מי שזקוקים למחסה.

אחד מידידיו של ז'בינסקי מימי בית הספר היה ד"ר שמעון טננבאום, אנטומולוג ידוע, ומנהל גימנסיה יהודית, שהחזיק אוסף נדיר של 2,500 מיני חרקים שונים. לפני שהוכנס לגטו ביחד עם אשתו ובתו, הפקיד את האוסף בידיו של ז'בינסקי ששמר עליו באחד מחדרי הווילה.

"יום אחד", כותבת ז'בינסקה בספרה, "בקיץ 41' נעצרה לפני הבית שלנו לימוזינה וממנה יצא גרמני בלבוש אזרחי". ז'בינסקה נכנסה לסלון והתחילה לנגן את הקטע המוסכם מ"הלנה היפה", והעוזרת הכניסה את הגרמני שהסתכל סביבו בפליאה ואמר: "שמח אצלכם". הוא הציג עצמו כציגלר, האחראי בגטו על סידור עבודה, וחובב חרקים. "טננבאום שלח אותי", אמר. "הוא ביקש שתאפשר לי להציץ באוסף שלו, הנמצא אצלכם". ז'בינסקי הראה לציגלר את האוסף וזה התרגש עד דמעות ואמר: "טננבאום מבקש שתבוא לבקר אותו". ז'בינסקי ניצל את הרגע והציע לציגלר לנסוע איתו מיד לגטו כדי לבקר את טננבאום. בזכות אותה נסיעה ניצלו חיי רבים: הכניסה למשרדו של ציגלר היתה משער בבניין שמחוץ לגטו ועליו הופקד שומר פולני. כשז'בינסקי נכנס לבניין הוא השתהה בכוונה ליד השומר ופיטפט בקולניות עם ציגלר רק כדי שהשומר יתרשם מקרבתו אל הגרמני. למחרת חזר לגטו וקרא לשומר מרחוק שיפתח לו את השער. הסתובב קצת ויצא באותה דרך. כך התאפשרה לו הכניסה לגטו בכל עת - וחשוב מכך, זו היתה הדרך שמצא להוציא משם יהודים - השומר הפולני שפתח לו את השער קיבל בכל פעם סכום צנוע כאות הוקרה, אבל לא יותר מדי כדי שלא יתחיל לחשוד.

ואז, יום אחד, בא רגע המבחן. ז'בינסקי יצא מהגטו בליווי אדם נוסף, בעל אישור שהולבש כראוי, רק כדי לבחון את תגובתו של השומר. זה התייחס לעניין בשוויון נפש וז'בינסקי השתכנע שזו הדרך המתאימה להוציא יהודים מהגטו. בפעם הרביעית או החמישית שבה ז'בינסקי הוציא אדם מהגטו בדרך הזאת ביקש השומר לדעת מיהו. ז'בינסקי עשה עצמו כועס אבל זה לא עזר. השומר התעקש ואז שלף ז'בינסקי תעודה מזויפת של רשות הגנים הלאומיים, שנשאה את שמו של האדם שהתלווה אליו, והשומר הנבוך פתח את השער לרווחה.

אחת מפעולות החילוץ הנודעות היתה של אשתו של טננבאום, לוניה, רופאת שיניים שנותרה לבדה אחרי מותו של בעלה בגטו בסוף 41'. ז'בינסקי נכנס בשער הקבוע שלו אבל כשיצא ממנו ביחד עם לוניה, עמדה שם אשתו של הפולני שלא רצתה לתת להם לצאת. ז'בינסקי ניסה להסביר בנחת שהוא נכנס ויוצא בכל יום מהגטו, שהוא בא לציגלר, שבעלה מכיר אותו - אבל שום דבר לא עזר. בסוף הרים את קולו, מספרת ז'בינסקה בספרה, וצעק: "את רוצה שאני אעלה למעלה ואטריח את פאן ציגלר שירד למטה? זה יכול לעלות לכם ביוקר". האשה השתכנעה ופתחה בחוסר חשק את השער. אבל בזה לא תם הסיפור. מעבר לכביש, בדיוק ביציאה, עמדו שני חיילים גרמנים. לוניה קפאה ורצתה מיד להתחיל לרוץ אבל ז'בינסקי תפס אותה, התכופף בקור רוח, הרים מהארץ בדל סיגריה, שילב בנחת את ידו בזרועה ולאט מאוד התחיל ללכת לכיוון השני.

"את פעולות החילוץ היה צריך לבצע בתושייה רבה", אומרת זבצקי. "לוניה סיפרה לי אחרי שנים שהיא כמעט מתה מפחד כשאבא, לפני האף של החייל הגרמני, נעצר בכוונה והצית לעצמו סיגריה. צריך היה להיות פסיכולוג גדול כדי להבין את דרך החשיבה של האויב. הם הרי לא תיארו לעצמם שמי שבמנוסה, יעשה דבר כזה".

אנשים לא סיפרו

טרזה ואחיה ריש לצד האנדרטה לזכר אביהם יאן ז'בינסקי. זה כבוד גדול להיות ילדיו / צילום: דומיניק סקוז'אק

מדוע הציל ז'בינסקי יהודים? בתו אומרת שזה היה ברור שהוא יעזור. היו לו חברים ומכרים בקרב האינטליגנציה הפולנית, מהם יהודים רבים, "מזה זה התחיל. הוא אמר לי שלא היתה בכלל שאלה אם לעזור. זה היה פשוט עניין של הגינות בסיסית. אדם חייב להיות הגון. תמיד אמר זאת".

בסתיו 42' הוקמה, על ידי סופיה קוסאק, הסופרת הקתולית, קבוצה של פולנים בשם ז'גוטה שפעלה במסגרת המחתרת הפולנית, הארמיה קריובה, ותפקידה המוצהר היה להציל יהודים. לטענת חוקרי שואה, אנשי ז'גוטה הצילו כ-28 אלף יהודים רק בוורשה (פרופ' ישראל גוטמן בספרו "תולדות יהודי ורשה", מדבר על פחות מ-20 אלף). חברים בז'גוטה הכירו את ז'בינסקי, חלקם עוד לפני המלחמה, וידעו על הפעילות המחתרתית שלו בגן החיות ועל כן הפנו אליו יהודים במנוסה, ונתנו לו כסף לאחזקתם. פרופ' ולדיסלב ברטושבסקי, חסיד אומות העולם ושר לענייני יהודים במשרד ראש ממשלת פולין, היה חבר בז'גוטה. "למדתי עם הבן של ז'בינסקי, זה שמת מסרטן, באותה כיתה. אני זוכר שהיינו הולכים הרבה לגן חיות כי זו היתה בשבילנו אטרקציה גדולה, וכך הכרתי את אביו ואת אשתו אנטונינה. אחר כך, כשהחבר שלי מת, היינו פחות בקשר. על הפעילות של ז'בינסקי בזמן המלחמה, לא ידעתי כלום. בכל ארגוני המחתרת היה מידור. את מה שלא היה צריך לדעת, ואת מי שלא היה צריך להכיר, לא ידענו ולא הכרנו. אנשים לא סיפרו מה כל אחד עושה, כי היה עדיף לא לדעת. רק אחר כך נודע לי מה ז'בינסקי עשה. חברה מאוד קרובה שלי, הסופרת והעיתונאית רחל אורבך, סיפרה לי על כך ארוכות כשהייתי בישראל בשנות השישים. היא היתה מקשרת בין הוועד היהודי הלאומי ובין ז'גוטה". כשהוא נשאל למה ז'בינסקי הציל יהודים, הוא עונה בשאלה: "ולמה אני עשיתי את זה? חשבתי שזה עניין של הגינות אנושית ממדרגה ראשונה".

חודשיים במרתף

בחורף 42'-43' שהו בווילה ובשטחי גן החיות אירנה מייזל, משפחת קרמשטיק, לודוויג הירשפלד, ד"ר רוזה אנזלובנה, משפחת לוי-לבקובסקי, גב' פוזננסקה, לוניה טננבאום, גב' וייס, משפחת קלר, הסופרת והמתרגמת מרישה אשר, העיתונאית רחל אורבך, משפחת קניגסוויין, הפסלת מגדלנה גרוס, מאוריצי פרנקל, אירנה סנדלר, גניה סילקס, ד"ר אנזלם, ד"ר קירשנבאום ועוד.

באותו חורף החליטו הגרמנים לוותר על חוות החזירים בשטחו של הגן לטובת חוות שועלים. פרוות השועלים, סברו, יחממו את הגרמנים בחזית המזרחית, ואת מה שיישאר אפשר יהיה למכור ובכסף לסייע בהוצאות המלחמה. לשמחתו של ז'בינסקי לא היה גבול. הוא הורשה להישאר בווילה. כמנהל החווה התמנה הפולני ויטולד ורובלבסקי שזכה לכינוי "איש השועלים". בהתחלה הוא גר בצריף, ליד השועלים עצמם, עד שערב אחד הופיע בווילה, הריח את הלחם הטרי, התאהב בהמולה והודיע לז'בינסקה שהוא נשאר ללון. ז'בינסקי פינה לו את המשרד הישן ומאז היה איש השועלים אחד מהתושבים הקבועים בווילה. בתחילה היו כולם זהירים בחברתו, אבל די מהר התברר שהוא אוהד את מעשיהם של בני הזוג.

באחד מערבי דצמבר 42' נשמעה דפיקה חרישית בדלת הווילה. רישו רץ לפתוח. בדלת עמדה רגינה קניגסוויין עם שני ילדיה. מייטק בן חמש וסטפציה בת שלוש. רגינה היתה בתו של סובול, אדם אמיד שהיה ספק הפירות לגן החיות לפני המלחמה. ז'בינסקה מספרת בספרה שכשראתה אותם עמדו דמעות בעיניה, והיא הכניסה אותם מיד הביתה. השכם בבוקר, עוד לפני בואה של העוזרת, היה צריך לסדר להם מקומות לינה נסתרים. בימים הראשונים הם ישנו בביתן האריות. אחר כך הועברו למרתף הווילה ונשארו שם במשך חודשיים. כמה ימים אחרי בואם הוציא ז'בינסקי את בעלה של רגינה, שמואל קניגסוויין מהגטו. ז'בינסקה ציידה אותו במעיל כבשים חם ובזוג מגפיים והוא הלך לישון בביתן עץ קטן, בכלוב הפסיונים.

שמואל קניגסוויין היה מתאגרף. הוא אפילו ייצג את פולין בתחרויות בינלאומיות. בגטו היה פעיל בבניית בונקרים והשגת אוכל ונשק לקראת המרד היהודי. "לפני פרוץ המרד אבא אמר למרדכי אנילביץ שהוא לא יכול להישאר כי הוא צריך להציל את הילדים שלו ואת אשתו", מספר היום בנו משה (מייטק) תירוש. "מצאנו בהתחלה מקלט בצד הארי אצל משפחת ראצ'ק, תמורת הרבה כסף שאבא שילם. גרנו במטבח שלהם וכשהיה מישהו מתקרב היינו מתחבאים בתוך גומחה בקיר. עמדנו שם שעות צמודים אחד לשני. אבל הגברת ראצ'ק פחדה. אבא העלה רעיון שנלך לגן החיות, ליאן ז'בינסקי, ונבקש שיקלוט אותנו, וז'בינסקי הסכים. הם היו מאוד נחמדים אלינו, אבל היתה להם עוזרת אנטישמית. אנטונינה חשבה שאם היא תצבע לנו את הראש לבלונד נוכל להישאר, אבל השיער יצא כולו אדום והיינו צריכים ללכת משם". משפחת קניגסוויין שרדה את המלחמה ונולדו להם עוד שני ילדים. שמואל קניגסוויין מת ב-48'. כל משפחתו עלתה לישראל ב-57' והתיישבה בעכו.

אל תלכו למוות

בתחילת אוגוסט 44' פרץ המרד של ארמיה קריובה בוורשה, צבא פולין החופשית לחם בגרמנים במשך 63 ימים והסב להם אבדות כבדות בנפש. הגרמנים חיפשו חברי מחתרת בכל מקום. יום אחד נכנס פטרול גרמני לגן החיות. החיילים הוציאו את כל יושבי הווילה לרחבה בחוץ והורו להם לעמוד עם הידיים למעלה. ריש ז'בינסקי זוכר את אמו עומדת מרימה יד אחת למעלה ובשנייה מחזיקה את אחותו התינוקת טרזה. "הם חיפשו כאן את המורדים", הוא אומר, "והיו יריות בין השיחים. הווילה שלנו תמיד עוררה חשד, היא עמדה מבודדת בתוך גן ענק. אמא ניהלה כאן משק עם תרנגולות ושפנים, ואני זוכר חייל מהפטרול שאמר לי ללכת לשיחים לתפוס תרנגול. כנראה שהתחשק לו מרק עוף. הלכתי לצד האחורי של הבית, ניסיתי לתפוס אותו ולא הצלחתי. הוא בא אחרי, רצה לראות מה אני עושה שם, וכשראה שאני לא מצליח, הוציא אקדח וירה בתרנגול". בספרה מתארת את זה ז'בינסקה לגמרי אחרת: "אחד הגרמנים תפס את העוזר הצעיר של איש השועלים, נער בן 15, והורה לו בצרחות ללכת אל אחורי הבית. כעבור כמה רגעים נשמעה ירייה". ז'בינסקה מספרת על ההלם שאחז בכולם. כעבור כמה דקות צרח הגרמני על ריש, "אתה הבא בתור", ולקח גם אותו לשם. ושוב נשמעה ירייה. היא מתארת איך בבת אחת אזל הדם מפניה ורגליה התחילו לרעוד. "כעבור דקה או שתיים הופיע הגרמני, מחזיק ברגליים את התרנגול המת כשדם מטפטף ממנו ומשאיר עקבות על השביל, ואחריו משתרכים שני הילדים. הגרמני וחבריו פרצו בצחוק ואמרו: 'נו, עשינו לכם בדיחה נחמדה'".

ריש מתאר כיצד בתור ילד נדרש כל הזמן לשמור סודות או פשוט לשתוק. "הסבירו לי שאסור לדבר עם אף אחד ולא לספר מה קורה אצלנו, אבל כשאני מסתכל על זה עכשיו, זה לא היה כל כך נורא. הייתי מודע לגמרי למה שקורה ושיש פחדים וסכנות, אבל החיים היו דווקא מעניינים. יום אחד אני וחבר החלטנו שצריך לעשות משהו. כתבנו שלט גדול 'פולנים, אל תלכו למוות כמו חיות' ורצינו להדביק את זה על שער גן החיות, אבל ההורים שלי גילו את זה והיה סיפור גדול. הם נזפו בי, אירגנו פגישה עם אחד החברים בארמיה קריובה שבא אלינו במיוחד כדי להסביר למה לא כדאי לנו להתעסק בזה".

האם אחרי המלחמה העובדה שהיה בנו של ז'בינסקי שיחקה לטובתו? "זה היה בלבול מוח אחד גדול", אומר ז'בינסקי ומסביר שתמיד ציפו ממנו ליותר. "בבית הספר כל הזמן אמרו לי 'איך אתה מעז להתנהג ככה בתור הבן של ז'בינסקי?'" אחותו דווקא רואה בזה כבוד גדול. "בשנות ה-50 השם הזה תמיד אמר משהו לאנשים. כולם ידעו מי הוא היה".

ז'בינסקי נפצע בקרבות במרד ורשה. קליע חדר לצווארו, לא פגע באיברים חיוניים, ויצא מהצד השני. כולם היו בטוחים שהוא ימות, אבל ז'בינסקי הבריא ונלקח לשבי, למחנה שבויים בגרמניה, משם חזר באוקטובר 45'. לקראת סוף המלחמה נסגר גן החיות וז'בינסקה עם שני הילדים, איש השועלים והשועלים עצמם, נשלחו לגרמניה, אבל בדרך היא הצליחה לברוח עם ילדיה והגיעה בנדודיה לאחד הכפרים, שם נשארה עד סוף המלחמה. הכסף שהיה ברשותה אזל במהירות והדבר איכשהו נודע לוועד היהודי הלאומי. רחל אורבך נשלחה מטעם הוועד לסייע לה.

אחרי המלחמה החליט הזוג ז'בינסקי להקים מחדש את גן החיות. הם שיפצו את הגן ואת הווילה, ואספו חיות חדשות. הפתיחה הרשמית התקיימה ב-49'. ז'בינסקי קיבל בחזרה את משרתו הישנה והיה שוב מנהל גן החיות. אבל ב-51' התפטר מתפקידו. "הכבוד שלו לא הרשה לו להמשיך", אומרת בתו. "כל מיני פקידים מהמפלגה רצו לשתול לו בגן עובדים מטעמם והוא לא היה יכול להסכים לזה. במשך שנתיים נוספות היה מפקח על הגנים הציבוריים והמשכנו לגור בגן עד 53'. אחר כך עזבנו את הגן סופית". ז'בינסקי עסק בחינוך, כתב יותר מ-50 ספרים ועבד ברדיו. היתה לו תוכנית קבועה ופופולרית על חיות. אשתו נפטרה ב-71' משבץ לב. ז'בינסקי מת ב-74'.

ב-7 באוקטובר 65' קיבלו בני הזוג יאן ואנטונינה ז'בינסקי, בטקס צנוע ביד ושם, תעודה ומדליה מוזהבת, אות הוקרה של מדינת ישראל לחסידי אומות עולם. גם עץ ניטע על שמם בהר הזיכרון לציון מפעל ההצלה שלהם בעת השואה. ד"ר יאן ז'בינסקי בא לטקס בירושלים. הוא הוזמן על ידי מציליו שהיגרו אחרי המלחמה לישראל. בראיונות שנתן אז לעיתונות המקומית הסביר: "לא היה כאן שום מעשה גבורה, זו היתה חובה אנושית פשוטה, ותו לא". *

עכשיו הסרט

השם ז'בינסקי לא אומר הרבה היום, לא לפולנים ולא ליהודים. הזמן כמעט השכיח את מעשי בני הזוג. אבל לפני שלוש שנים נתקלה הסופרת זיטה רודצקה מוורשה בגזיר עיתון שבו הוזכר סיפורם. רודצקה, יהודייה מצד אביה, התרגשה מאוד כשקראה על אנשים שהוחזקו בכלובי חיות ומיד ראתה בעיני רוחה את הסרט. היא כתבה תסריט עלילתי על ז'בינסקי ואשתו וגייסה את הבמאי הידוע מאצ'יי דייצ'ר, שביים סרטים רבים ובהם את "300 מיל לגן העדן", על שני ילדים שברחו בתקופה הקומוניסטית מפולין בתחתית של משאית לשוודיה. מפיק הסרט הוא מיכאל קווייצינסקי, שהפיק את הסרט של ויידה "קטין", המועמד לתואר הסרט הזר הטוב ביותר בטקס פרסי האוסקר שיתקיים ביום ראשון הקרוב. "בחורף הבא", אומר דייצ'ר, "אנחנו נתחיל לצלם". בינתיים הם מחפשים משקיעים.



ז'בינסקי. בכניסה לגן החיות של ורשה. ילדות עם הרבה סודות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו