בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תודה, אלוהים, שעשית ש"בופור" לא יזכה באוסקר!

2תגובות

כשנודע לי ביום שני בבוקר שהסרט "בופור" לא זכה באוסקר בקטגוריה של הסרט הזר הטוב ביותר, התמלטה מפי אנחת רווחה. כי אילו הסרט היה זוכה בפרס, הייתי באמת מתחיל להאמין שהעולם נפל על הראש ושאלוהים, אם הוא קיים, איבד כל חוש לאסתטיקה או לאתיקה. כי בואו נחשוב מה זה הזבל הזה שנקרא "בופור" אם לא סרט שמנסה להציג אקט של כיבוש אלים של טריטוריה ששייכת למדינה אחרת, כלומר השתלטות פראית על חלק מארץ אחרת, כמשהו שהוא יותר ממה שהוא. ותוך כדי כך הוא מציג את החיילים הישראלים כנורא מורכבים ואנושיים ומתלבטים, ושכאילו כפו עליהם את המלחמה וכל הבולשיט הזה.

אני חושב שלסרטים שקריים כאלה אין מקום בכלל בקהילת הקולנוע הבינלאומית. הם היו אולי טובים לפני שלושים שנה, כשהיתה התמימות הזאת שאנחנו כובשים בלית ברירה. גם אז זה היה שקר אבל זה היה טוב לתצרוכת פנימית, להקרנה ביום העצמאות נניח, אחרי "סלאח שבתי" ו"תעלת בלאומילך". לא יותר מזה. בינתיים השתנה משהו במציאות שלנו. ומי שלא מבין שהשתנה משהו, חי בפנטסיה. הוא חי בפנטסיה שמלחמות ישראל דומות כאילו לקרבות מלחמת העולם השנייה, ושמלחמת לבנון דומה לפלישה לנורמנדי, ושאפשר על כן לעשות סרט דומה ל"טוראי ראיין" שיתרחש בלבנון. אבל יחי ההבדל הגדול. רבותי, מתי תקלטו שאנחנו הצד של הרעים בסיפור הזה. במלחמת לבנון הראשונה וגם השנייה אנחנו לא באנו לשחרר אף אחד, אלא היינו התוקפנים. נכון שהיתה סיבה ואני מכיר את העובדות, אבל בעיני "בופור" דומה להבדיל אלפי הבדלות לסרט שנניח הסודאנים היו עושים על כמה שחיילי המיליציות שלהם מתייסרים מזה שהם טובחים בדארפור. או איך שהחיילים הטורקים סובלים מזה שהם תוקפים את הכורדים. ברור שאפשר לעשות סרטים כאלה, אבל בחיי, מי ייקח אותם ברצינות.

אני גם חושב שהרומאן שעל פיו נעשה הסרט "בופור", הספר "אם יש גן עדן", הוא פשוט תת רמה מבחינה ספרותית, והוא הצליח כי הוא כתוב כל כך לא כספרות, שכל אחד יכול להזדהות אתו, כולל אלה שהמקסימום שהם מגיעים אליו מבחינת הרמה זה כתבות של "ידיעות אחרונות". אני חושב שאחרי "ימי ציקלג" וסיפורי המלחמה האחרים של ס' יזהר, ואחרי רומאנים צבאיים גדולים כמו "התגנבות יחידים" של יהושע קנז, ואחרי "עם מאכל מלכים" של יצחק לאור, כל סופר שיש לו קצת אינטגריטי היה אומר לעצמו: אני לא יכול לכתוב רומאן מלחמתי שיהיה פחות מהמופתים האלה, כי המופתים האלה כבר קיימים. אבל מה שעושה "אם יש גן עדן" זה פשוט להתעלם מההיסטוריה המפוארת הזאת של הכתיבה על צבא ולעשות רגרסיה מוחלטת אל כתיבה פסוודו עיתונאית, צעקנית, פרימיטיווית, שנוגעת ללבו של האספסוף הישראלי שמחפש כל הזמן נחמות מזויפות במקום להתעמת סוף סוף כמו ילד גדול עם האמת.

יש להניח שחברי האקדמיה שם בהוליווד קלטו את הזיוף הזה, והמסר שהעבירו עושי הסרט היה בעצם צריך להיות: חיזרו הביתה ולפני שאתם עושים סרטים, תתחילו להיות בני אדם, כלומר תחזירו את השטחים ותתנהגו לפלשתינאים כמו לבני אדם. עד שזה לא יקרה, לא ייצאו לכם סרטים טובים, פשוט כך, כי לאנשים רעים שמנסים להראות כמה שהם טובים לא יוצאים סרטים טובים אלא רק מזויפים.

הכי מצחיק היה שבמשך כבר חודש מטרטרים לנו במוח על המועמדות של הסרט "בופור" לאוסקר. קודם הראו בחדשות איך הבימאי והשחקנים מקבלים את ההודעה על המועמדות, ואז איך הם נורא מתרגשים, ואז על זה שהם נוסעים , ואחר כך כשהם כבר שם. כאילו כל היוקרה של ישראל עומדת על הסרט המחורבן הזה, שלא נראה לי בכלל שרבים בארץ ראו אותו.

אנשים פה חולים לפי דעתי במחלה של הרצון בהכרה של העולם שיודה בזה אנחנו הכי הכי הכי. והעיתונות מספקת כל הזמן גירויים לתשוקה הזאת, אם על ידי הפנטסיות על זכייה באירוויזיון, כאילו אם נזכה בתחרות המטופשת הזאת זה יעשה אותנו מלכי העולם. או כאשר היא מספרת כל הזמן על איך שישראלים אלה ואחרים קנו מלונות בחו"ל ואיך ישראלים קנו דירות בבודפשט, והשתלטו על שוק החלב ברומניה, ואיך שהסופרים הישראלים נמכרים בעולם, ואיך ואיך ואיך, כאילו יש דבר כזה שנקרא גניוס ישראלי שעושה שישראלים יצליחו בחו"ל בכל אשר יפנו רק מפני שבילדותם אכלו קוטג' וגבינה עמק ושירתו בצה"ל שחישל אותם יעני.

כל זה טוב ויפה ויש מצליחנים ישראלים, אבל זה לא אומר שזה נכון בכל התחומים, ובטח זה לא אומר שצריך להתגאות בזה. ישראלים מוכרים נשק לכל מיני חולירות, שולחים מאמנים לאמן מיליציות אכזריות שמדכאות מיעוטים, בזה אנחנו במקום ראשון. אבל יש דברים שאנחנו ממש מפגרים בהם, ואחד מהם זה הקולנוע. רוב שחקני הקולנוע שלנו הם בדרנים טלוויזיוניים ברוב ימות השנה, כאלה שכל יישותם אומרת "שימו לב אלי", ולא מסוגלים לצאת מהאישיות של עצמם ולהתמזג בשום סרט. על כן, כל הרעש שעשו סביב נסיעתו של צוות ה"בופור" ללוס אנג'לס ממש לא עשה עלי שום רושם, ולהפך הוא העציב אותי מפני שבדרך זו מחנכים פה אנשים דור אחרי דור כאילו כל מה שעושים במדינה הזאת מבחינת אמנות הוא בעצם שייך למדינה, ועל כן הוא מוכרח להיות טוב כי המדינה היא כזאת טובה. אם סופר כמו עגנון מקבל פרס נובל, מיד כולם מרגישים כאילו הם קיבלו פרס נובל, וכאילו יש להם אחוזים ביצירה הספרותית של עגנון. כמובן, שבחיי היום יום כולם מצפצפים על מה שאנשים יוצרים כאן מבחינת ספרות ואמנות, אבל ברגע שיש איזה שמץ של הכרה לזה בחו"ל, פתאום כולם קופצים ותובעים על זה חזקה. זה מראה כמה ברברים אנחנו בעצם. לא נראה לי שהאוסטרים עמדו בנשימה עצורה ועקבו אחרי טקס האוסקר לראות אם הסרט "שלהם" זכה, כי בארצות האלה, ארצות התרבות, הסרטים ושאר יצירות אמנות נחשבות שייכות למי שיצר אותן ולא למדינה שממנה בא האמן. וגם האמנים בארצות האלה הם אנשים אינדיווידואליים שלא ששים לדביקות הזאת. זו הדרך הישרה והבריאה.

נכון שלפעמים יש גאווה לאומית אבל אצלנו זו לא גאווה לאומית אלא אובססיה לאומית. והכל בא מתוך זה שבתוך תוכנו אנחנו יודעים שיש פה משהו לא בסדר בכל הקיום שלנו כאן כעם כובש, ושאנחנו בעצם מדינה פיראטית מהגרועות שיש, אבל אנחנו כל הזמן מקווים שנוכל להמשיך לשטות בעולם, או על ידי זה שונוכיח לעולם שאנחנו גאונים, ואם על ידי זה שניאנח ונתלונן ונציג את עצמנו כקורבנות בסיפור. ו"בופור" הוא אחד מסוגי האנחה הזאת על כמה שבסופו של דבר אנחנו מסכנים. אז זה שהשקר הזה עובד על הממשל האמריקאי, לא אומר שזה עובד על חברי האקדמיה של הוליווד. כל הכבוד לכם, חברי האקדמיה, קניתם מחדש את אמוני בכם. ותודה, אלוהים, שעשית ככה שאנשים רעים יבינו שהם רעים, או לפחות ניסית לתת להם להבין את זה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו