בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צלבי קרס בירושלים

מ-1933 פעל במושבה הגרמנית בירושלים סניף של המפלגה הנאצית: החברים הצדיעו זה לזה במועל יד, הניפו את דגלי צלב הקרס, תלו בבתיהם תמונות של מנהיגי הרייך וניתקו את הקשרים העסקיים עם השכנים היהודים. החוקר דוד קרויאנקר מגלה שבמוסד שנלר הפיצו תעמולה אנטישמית ותיכננו לייבא נשק מגרמניה כדי לאמן ערבים

תגובות

המושבה הגרמנית בירושלים מצטיירת כמקום קסום. מבני אבן עם גגות רעפים אדומים, עצי אורן וסמטאות ציוריות מתפתלות. אבל בשכונה הפסטורלית הזאת פעל בשנות ה-30 בגלוי סניף של המפלגה הנאצית. הטמפלרים, מייסדי המושבה ותושביה, היו חסידי כת דתית משיחית שבאו מגרמניה לארץ הקודש ב-1868. כמה מהם היו נאצים? האם היו מיעוט שבמיעוט, כפי שטען חוקר הטמפלרים אלכס כרמל? העיתונאי הגרמני ראלף באלקה חקר את העניין וגילה כי ב-1939 היו רשומים במפלגה הנאצית בארץ 350 חברים, מתוך 2,100 המתיישבים הגרמנים.

תחרות מקצועית בירושלים, בחסות הסניף המקומי של המפלגה הנאצית, 1939. חמישי משמאל: ראש הסניף, לודוויג בוכהלטר

ב-1869 נחתם הסכם בין האימפריה העותמאנית לפרוסיה, שהתיר לגרמנים לרכוש קרקעות בירושלים ומתיאוס פרנק הטמפלרי רכש שטחי קרקע בעמק רפאים. ביתו היה הראשון שנבנה במושבה, ב-1873, ובאותה שנה החליט ועד הטמפלרים להקים בירושלים את המרכז הרוחני של התנועה.

ב-1910 כבר חיו במושבה הגרמנית כ-400 תושבים. על החקלאות ויתרו מחמת הקושי. קצתם היו בעלי מלאכה וסוחרים, ומלבדם היו במושבה שלושה פנסיונים, סניף בנק טמפלרי וגם טחנת קמח ומאפייה. לשירות התושבים עמדו רופא, רוקח ושני מיילדים ובקהילה בלט גם צייר. אדריכלים, מהנדסים וקבלנים בני המושבה אף נטלו חלק חשוב בבניין ירושלים המערבית. ספרו החדש של דוד קרויאנקר, "המושבה הגרמנית ורחוב עמק רפאים" (הוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל וכתר) משרטט היסטוריה מרתקת ועתירת צילומים של המושבה הגרמנית מהמאה ה-19 עד היום, ומציע מסלולי סיור במושבה לפי אדריכלים ואומני בנייה בולטים מקרב הטמפלרים.

קרויאנקר, אדריכל וחוקר שטרח על המחקר עם רעייתו ליאורה, מייחד בספרו פרק לתקופה הנאצית, "בצל צלב הקרס 1933-1939". לצד חומרים ישנים ככתביו של העיתונאי והסופר חביב כנען, מביא קרויאנקר מקורות חדשים ומרתקים מארכיונים פרטיים, מכתבי יד ומספרי זיכרונות של טמפלרים שראו אור בגרמנית באוסטרליה, לצד צילומים נדירים שנחשפים לראשונה בספרו.

קרויאנקר נמשך לצד האנושי של תולדות המושבה הגרמנית וספרו חושף אורחות חיים ומנהגים של קבוצת אנשים שהגיעה מדרום גרמניה, "ונפלו על הירח". הם התיישבו על אדמות טרשים חקלאיות שנרכשו מהכפר הערבי בית צפאפה והקימו "ישוב למופת". "תסתכלי בצילומי המשפחות ותראי שהם נראים כאילו יצאו ממגזין של סוף המאה ה-19", הוא אומר. "הם הצטלמו בירושלים כשהם לבושים במיטב מחלצותיהם כדי לייצג הוויית חיים אירופית בלב שממת הבקשיש. בחלק מהזיכרונות עולה יחסם המזלזל כלפי הערבים בגלל תרבות הבקשיש, בעיה שהטרידה אותם במיוחד".

בין הטמפלרים לשכניהם היהודים, מדגיש קרויאנקר בספר, שררו יחסי שכנות טובה עד עליית היטלר לשלטון. הגרמנים קנו בחנויות של יהודים, נעזרו ברופאים יהודים, ואילו בעלי עסקים יהודים רכשו תוצרת תעשייתית מגרמניה ובבתי קולנוע הוקרנו סרטים גרמניים. היו גם שותפויות בין אנשי עסקים וסוחרים משתי הקהילות.

לא כל הטמפלרים נסחפו בגל הלאומני אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. היו טמפלרים - בעיקר בני הדור הקשיש - שחששו שמא יעדיפו בני הקהילה את האידיאולוגיה הנאצית על פני הכיסופים המשיחיים והאוטופיה הדתית של תיקון-עולם נוצרי. קרויאנקר מביא ציטוט מביטאון הטמפלרים, "וארטה", ובו ביקורת על האידיאולוגיה הנאצית שאין "לראותה כנוצרית, הואיל והיא מיוסדת על אמונה אינדו-גרמנית המובילה לעבודת אלילים". אבל זה לא בלם את התמיכה הגואה בנאציזם.

הייל היטלר

מייסד ההתארגנות הנאצית בארץ ב-1933 היה האדריכל החיפאי קארל רוף. סניפים של המפלגה הנאצית הוקמו בחיפה, יפו, ירושלים וכמה מושבות טמפלריות. הסניף הירושלמי היה הגדול ביותר ובאפריל 1934 מנה 67 חברים רשומים (בסניף החיפאי, למשל, היו 48 חברים). לודוויג בוכהלטר, מורה בבית הספר הטמפלרי במושבה הגרמנית, התמנה לראש הסניף ופעל על פי הנחיות מברלין ובתיאום עם הקונסוליה הגרמנית.

באפריל 34' ערך בוכהלטר חגיגה לתושבים במועדון המפלגה בירושלים, לרגל יום הולדתו של היטלר. את החגיגה פתחה בשירה מקהלת גברים של מוסד היתומים שנלר. "אחר כך קרא מנהיג הסניף בוכהלטר לכבד את הפיהרר בן ה-45 ב'זיג הייל' משולש. בין קווי האופי של הפיהרר הטעים את הענווה שבו". בוכהלטר קרא באוזני הנוכחים פרק מהספר "עם היטלר לקראת השלטון".

באחד במאי 1934 נערכה בקונסוליה קבלת פנים חגיגית ו"הוחלט כי חובה היא על החברים לברך איש את רעהו בברכת 'הייל היטלר' ובמועל יד גם ברחוב, בתנאי שהברכה לא תתפרש כפרובוקציה לזרים". בוכהלטר זימן את חברי המפלגה למועדון הספורט בקטמון, לפגישת היכרות עם יו"ר המפלגה הנאצית של שטוטגארט, שבא לביקור. הוא אירגן שם גם הרצאות של תועמלנים נאצים מקצועיים, שהבטיחו למאזינים כי הניצחון מובטח ויש להתאזר בסבלנות.

עד 1934 פעל במושבה מועדון צופים בריטי, שבו נערכו פעילויות מגוונות, לנערים ולנערות בנפרד. החניכים טיילו והקימו מחנות אוהלים במושבה וילהלמה, למדו מורס וקשרים ועזרה ראשונה ושרו שירים אנגליים. ב-1934 הוסב המועדון לסניף של תנועת הנוער ההיטלראית, "היטלר יוגנד".

חביב כנען, שהיה אז שוטר במשטרת המנדט, תיאר בכתביו מה שקרויאנקר מכנה "תמונת רחוב נציונל-סוציאליסטית טיפוסית במחצית השנייה של שנות ה-30": "מבעד לחלונות הפתוחים של הבתים, רובם בני קומה אחת, נראה ריהוט ישן אך מכובד, הקירות היו מקושטים בתמונות של מנהיגי הרייך. בצדי הגזוזטראות, מתחת לגג, נחו להם מקופלים דגלי צלב הקרס". האדריכל והקבלן הרמן אימברגר נהג לטייל בכל יום ראשון ברחוב הראשי במושבה כשעל זרועו סרט עם צלב קרס והערבים שחלף על פניהם "הצדיעו לפניו בהערצה".

התושבים, כתב כנען, כמעט כולם בני הכת הטמפלרית, "הביטו בסקרנות בשוטר החדש שבא לשמור על ביטחונם, ונראה היה בעליל שלא נעמה להם העובדה כי שוטר זה הוא יהודי. חשתי בבירור במבטי לעג והשתוממות. כעבור ימים אחדים שמתי לב כי בעברם על פני נוהגים התושבים הגרמנים לברך איש את רעהו ב'הייל היטלר' קולני ובמועל יד נאצי".

קרויאנקר מספר גם על התנגדות שהיתה בקהילה לפעילות הנאצית, בין השאר מצד פיליפ וורסט, ראש אגודת הטמפלרים, שב-1935 אסר על ההצדעה במועל יד בבתי הספר. האלה סכאכיני, בתו של המחנך הנודע ח'ליל סכאכיני, למדה יחד עם אחותה בבית הספר הטמפלרי, וכתבה על כך בספר הזיכרונות "ירושלים ואני, תיעוד אישי", שראה אור באנגלית ב-1990: "ב-1935 החלו התכנסויות סודיות של התלמידים הגרמנים. כעבור כמה חודשים ההתכנסויות היו לפתוחות ומלאות התלהבות. למדנו במהרה את שמות הקבוצות שאליהן השתייכו הבנים ב'היטלר יוגנד', והבנות ב'קבוצות הנערות הגרמניות'. היו להם סמלים ותלבושת מיוחדת שהוזמנה מגרמניה".

חביב כנען תיאר בזיכרונותיו איך נחרד כשראה את "בני 'היטלר יוגנד' המתאמנים בשדה הטרשים של שכונת קטמון באיתות ובקרב פנים אל פנים. הבריטים היו מושכים בכתפיהם ומפטירים: 'צופים, מדוע לא?' בזמן הזה ראיתי את המיעוט הזה בגאוותו השחצנית, בסגידתו לפיהרר, איך הוא משתלהב לשמע כל צריחה היסטרית ברדיו הגרמני, חוגג את כיבוש הסאר, ממל, הסודטים, ואת כיבוש צ'כוסלובקיה".

חרם נגד חרם

בימי המרד הערבי נגד הבריטים, שנפתח באפריל 1936 בשביתה כללית שנמשכה חצי שנה, היו ערבים שראו בטמפלרים בעלי ברית פוטנציאליים במאבקם, וקיוו שגרמניה הנאצית תכבוש את הארץ מידי הבריטים. בוכהלטר סיפר לעיתונאי הגרמני ראלף באלקה, שספרו על המפלגה הנאצית בארץ ("מסע בארץ הקודש") התפרסם ב-2001, כיצד היה עובר בלי בעיות במכוניתו, שעליה התנוסס דגל צלב הקרס, בשטחים שבשליטה ערבית. פעם שכח להסיר מהמכונית את הדגל, "וכשנכנס לאזור שבשליטה יהודית נפתחה עליו אש ממכוניות יהודיות".

סכאכיני כתבה בספרה כי הילדים הגרמנים גילו אהדה לעמדות הערבים ובהפסקות נהגו לזרוק אבנים על אוטובוסים של יהודים שחלפו ליד בית הספר. אבל מנהל בית הספר, וילהלם אפינגר, סירב להצטרף למפלגה הנאצית. באוקטובר 1937, כשהוחלט שבית הספר יהיה משותף לילדי הטמפלרים ולילדי הקהילה הגרמנית האוונגלית בעיר, הודח אפינגר ובמקומו מונה פיליפ וורסט, שבינתיים יישר קו עם הנאצים. להורים, לתלמידים ולמורים שנאספו לפתיחה החגיגית של המוסד קרא וורסט לשתף פעולה ברוחו הנעלה של היטלר. 89 תלמידים למדו אז במוסד: 51 מהם היו גרמנים, 27 פלסטינים והשאר אנגלים, אוסטרים ואמריקאים.

סכאכיני תיעדה בספרה את השינויים שחלו במערכת הלימודים. מורים צעירים קראו לתלמידים שירים פוליטיים ושירים פטריוטיים. משרד ההסברה והתעמולה הגרמני עודד את הצטרפותם של תלמידים פלסטינים לבית הספר הגרמני, כדי ליצור קאדר של מנהיגות פרו-גרמנית שתשלוט בעתיד במדינה פלסטינית עצמאית, כך מצטט קרויאנקר ממסמך שאיתר בגנזך המדינה. מכסת התלמידים הפלסטינים היתה כרבע מכלל התלמידים ואיפשרו להם ללמוד גם ערבית.

בוכהלטר, ראש הסניף הנאצי המקומי, נהג לאיים על בני המושבה שלא עמדו בדרישות האנטישמיות של הרייך השלישי, כותב קרויאנקר. בגלל ההתנכלויות ליהודים בגרמניה הכריזו היהודים בארץ חרם על עסקים גרמניים. האדריכל גוטלוב בוירלה, תושב המושבה, היה שותף עם מתיאוס פרנק ועם אליעזר ליפא ליפמן היהודי בבית עסק לממכר עצים ופחם בדרך בית לחם.

בוירלה היה גם הבעלים של בית הקולנוע "אוריינט". בשלהי 1934 פנו בעלי בתי קולנוע יהודים בירושלים, בהם "אדיסון", "ציון" ו"עדן", בצוותא עם עמיתיהם מתל אביב ומחיפה, אל מפיצי סרטים בארץ ואל הוועדה שהטילה חרם על הקרנת סרטים גרמניים, וטענו שבוירלה הוא "סוכן היטלר".

בוירלה שכר את שירותיו של עורך דין יהודי, ד"ר מרדכי בוקסבאום, שדרש מבעלי בתי הקולנוע בדצמבר 37' שיחזרו בהם מטענתם, "הואיל ואשמה זו נעשתה אך ורק מטעמים מסחריים בכדי להתפטר ממתחרה חדש, למרות ידיעתכם שלאדון בוירלה אין כל קשר עם סוכני היטלר ושהוכיח במשך כל חייו ועל ידי כל פעולותיו שאין לו כל קשר עם שונאי ישראל. פעולתכם הנדונה גרמה עלבון למרשי ועלולה לגרום לו עוד הפסדים ונזקים נוספים".

דרישה זו הניבה מענה מיידי של הנהלת קולנוע "ציון": "הננו מודיעים לכבודו שלעולם לא חשבנו להעליב את מי שהוא, ואת מר בוירלה בפרט, שאין אנו מכירים אותו כלל; ורק ממכתבו הנ"ל נודע לנו שהאדון הנ"ל מתעסק בקולנוע בירושלים. לפי דעתנו הביטוי 'סוכן היטלר' אינו עלבון, ואם מר בוירלה מוצא עצמו נעלב על ידי ביטוי זה, אנו מצטערים מאוד ומבקשים את סליחתו".

עסקים עם יהודים

פריטי מדים נאציים שנמצאו ב-1978 בעליית הגג של בית אימברגר, ברחוב עמק רפאים 12
צילום: דוד קרויאנקר
כעבור כשנה השכיר בוירלה את בית הקולנוע לאיתן בלקינד, שהפעיל אותו לאחר ששינה את שמו ל"אפרת". עכשיו הסתבך בוירלה גם עם שכניו הנאצים. בינואר 36' קיבל מבוכהלטר מכתב מאיים: "בתדהמה נודע להנהגה המקומית של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית על השכרת בית הקולנוע שלך ליהודים. אנו מפנים בהקשר זה את תשומת לבך לכך שמכירת רכוש גרמני בשטחי מושבות גרמניות טעונה כיום אישור של ארגון החוץ של המפלגה וזאת בכל מקרה שעניינו מכירה ללא-אריים בעלי נתינות גרמנית".

בוכהלטר העיר שהוא שולח העתקים ממכתבו אל מנהיג המפלגה בגרמניה ואל ארגון החוץ של המפלגה: "בקשר לכך מותר לציין ולהסב את תשומת לבך לתוצאות האפשריות של צעדיך עבורך ועבור בני משפחתך. בתקווה שאתה, כבן העם, מעמיד את האינטרסים של עמך מעבר לאלה שלך וזאת בהתאם לעקרונו של הפיהרר 'תועלת הכלל מעל תועלת הפרט'. אנו חותמים ב: הייל היטלר! לודוויג בוכהלטר, מנהל הסניף".

בסוף מכתבו הוסיף בוכהלטר הערה: "נ.ב., אנו מבקשים להתייחס למכתב זה כאל סודי, ולדאוג לכך שלא יגיע לידיים יהודיות".

תכתובת מיוחדת זו נמצאת בעיזבונו המקיף של אריה גיני, ארכיטקט שעבד בעיריית ירושלים ועסק בתכנון העיר עד שנות ה-90. אביו נספה באושוויץ, והוא גדל אצל סבו, בן ציון גיני, שהיה מהנדס העיר הראשון של יפו מ-1911 ומהנדס העיר ירושלים מ-1917. אריה גיני אסף מסמכים, מפות, מכתבים וצילומים הקשורים בעיר וגם בטמפלרים. כמה מהצילומים ומהמכתבים המתפרסמים בספרו של קרויאנקר מקורם בארכיונו, הנמצא כיום בידי אלמנתו ובנו, איש הטלוויזיה והרדיו יואב גינאי.

גוטלוב בוירלה הוא דוגמה לטמפלרים שלא הסכימו להצטרף לשורות המפלגה הנאצית. במכתב ששלח לעורך דינו בוקסבאום באוגוסט 1950 מאוסטרליה, לשם הגלו הבריטים את הטמפלרים במלחמת העולם השנייה, סיפר בוירלה שביתו ורכושו, כולל בית הקולנוע, הופקעו והועברו לבעלות הממונה על נכסי נפקדים. בוירלה ביקש מבוקסבאום, שהיה גם ידידו, שינסה להציל את הרכוש. הוא חזר והצהיר שמעולם לא היה נאצי, שהתנגד למשטר הנאצי ואף קיבל איומים מסניף המפלגה הנאצית. הוא הוסיף שהתייחסו אליו כאל בוגד משום שסירב להניף בחזית בית הקולנוע שלו את דגל צלב הקרס.

ממכתביו באוסף גיני, שמהם מצטט קרויאנקר, מתברר כי בוירלה נמנע מהקרנת סרטי תעמולה נאציים בבית הקולנוע שלו, והנאצים הירושלמים הגיבו בהחרמתו, מה שהביא אותו עד סף פשיטת רגל. לאחר שבתו נישאה לגבר שהתנגד לאידיאולוגיה הנאצית, ואף הזמין כמה מידידיו היהודים לחתונתם, הודיעו לו בני הקהילה הטמפלרית שנוכחותו אינה רצויה בתפילות יום הראשון.

משנת 1935 הורו סניפי המפלגה הנאצית בארץ לגרמנים שאין להעסיק עובדים יהודים וגם מומלץ לפרק שותפויות עסקיות. את טחנת הקמח ומאפיית פרנק, בדרך בית לחם 24, הפעילו הטוחן מתיאוס פרנק ובנו אדווין בשותפות עם אליעזר ליפא ליפמן, צפתי במקור, שהתגורר ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. ליפמן החל כעובד שכיר אצל פרנק ועם הזמן הפך לשותף ולידיד.

ב-1914 סייע פרנק לליפמן לקבל אזרחות אוסטרית וכך הצליח לחמוק מגיוס לצבא העותמאני. בשנות ה-20 עברה משפחת ליפמן להתגורר בשכירות בבית טמפלרי במושבה. האופה הראשי במאפייה היה ערבי, ובזמן מאורעות 1929 הוא הזהיר את ליפמן מפני סכנה שצפויה לו ולמשפחתו במושבה, והם עזבו את הבית לכמה ימים.

אהרון ליפמן, כותב קרויאנקר, סיפר איך פורקה השותפות של אביו עם בני משפחת פרנק. ב-1935 שב אדווין פרנק מגרמניה עם רעייתו הנאצית. אליעזר ליפמן הוזמן לארוחת ערב חגיגית, שבה הודיעו לו בנימוס כי על אף נאמנותו וחריצותו יש לפרק את השותפות, בגלל האיסור לקיים קשרים עסקיים עם יהודים.

במלחמת העולם השנייה, זמן קצר לפני שבני משפחת פרנק נעצרו והוגלו לאוסטרליה, התבקש ליפמן לשמור על נכסיהם עד שובם לירושלים. בהסכם חשאי התחייב ליפמן להחזיר להם את הרכוש לכשישובו לארץ בתום המלחמה. בתמורה הובטח לו כי כשרומל והצבא הגרמני יכבשו את הארץ, הם יעשו הכל כדי להבטיח שמשפחת ליפמן לא תיפגע.

נכסי אויב

לודוויג בוכהלטר, ראש הסניף הירושלמי, דיווח להנהגת המפלגה הנאצית בברלין על האפשרות למכור שני נכסים גרמניים ליהודים - בנייני מתחם ביקור חולים ובית היתומים שנלר. על מכירת נכסים אלה, המאוזכרת בספרו, כתב קרויאנקר מאמר מרתק שטרם פורסם.

קרויאנקר טוען כי המבנה הראשון במתחם ביקור חולים הוא הבניין המרשים של בית החולים הגרמני לשעבר, שהוקם בסוף המאה ה-19 על ידי מסדר נוצרי של אחיות. הבניין המונומנטלי עוצב בסגנון מבני הציבור בדרום גרמניה ובמרכזו מגדל פעמונים ציורי. "עמדתי היא לא להתנגד למכירתו של בית החולים הקיים, הואיל ואיש לא יינזק על ידי כך", כתב בוכהלטר לברלין ב-4 בינואר 1936. "להפך, מפעל גרמני עתיד לזכות ברווחים על ידי מכירתו ליהודים... בעיה דומה היא מכירת בית היתומים הסורי (שנלר), שאף הוא מוקף כולו יהודים... שני המוסדות היו נשכרים על ידי מכירה מוצלחת, שהיתה מאפשרת את הקמתם מחדש מחוץ לעיר".

נציגי התנועה הציונית, כותב קרויאנקר, התעניינו באפשרות לרכוש את בית החולים. האדריכל וילהלם הקר, שהיה פעיל במוסדות התנועה וייעץ לוועד הלאומי, כתב ב-11 באוגוסט 1937 אל יצחק בן-צבי, אז נשיא הוועד הלאומי: "בימים האלה שוב קיבלתי מכתב מהנשיאה של בית החולים הנ"ל מגרמניה והיא עוד מעט תשוב לא"י ואז אפשר יהיה לנהל מו"מ בעניין זה... את מגרש בית החולים הגרמני אפשר יהיה לקנות בזול".

באותה שנה יזם ד"ר אברהרד גמלין, מנהל בית החולים הגרמני, שהיה פעיל במפלגה הנאצית המקומית, את גירוש הרופאים היהודים שעבדו בבית החולים. בסופו של דבר התנועה הציונית לא רכשה את הבניין, שנשאר בידי הגרמנים עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ואז היה ל"נכס אויב". מאז ועד הקמת המדינה ב-1948 פעל בו בית חולים ממשלתי-מנדטורי.

מתחם שנלר, שבו שוכן מחנה צבאי גדול מאז מלחמת העולם השנייה, הוא היום אחד מנכסי הנדל"ן היקרים בעיר. המתחם, ליד שכונות גאולה ומאה שערים החרדיות, משתרע על כ-150 דונם וכולל, מלבד כמה בניינים בעלי ערך היסטורי-ארכיטקטוני, גם שטחים פנויים נרחבים המיועדים להקמת שכונות מגורים לחרדים. בגלל מחלוקת בין הצבא למנהל מקרקעי ישראל, אומר קרויאנקר, טרם יצאה אל הפועל אף אחת מן התוכניות הרבות שהוצעו למתחם ב-30 השנים האחרונות, והוא נותר בעליבותו.

קרויאנקר: "בשנת 1860 יסד יוהאן לודוויג שנלר, מיסיונר גרמני פרוטסטנטי רב-פעלים, את 'בית היתומים הסורי', שהיה למוסד חינוכי-פילנתרופי בעל מוניטין, בעיקר בשל ההכשרה המקצועית שהעניק לחניכים וחניכות בו, רובם ערבים נוצרים. בשנות ה-30 היה מוסד שנלר גם לאחד ממרכזי הפעילות הנאצית בירושלים. ארנסט שנלר, נכדו של המייסד, ייצג באותה תקופה בארץ את קרן אוגוסטה ויקטוריה, שפעלה למען הלאומיות הגרמנית. בבית הדפוס של מוסד שנלר הודפסו, בין היתר, ניירות המכתבים של המפלגה הנאצית והחברים במפלגה אף זכו להנחה של 10% ברכישת פרסומי המוסד. בשל הקשרים הנאציים של בני משפחת שנלר, ערכה הבולשת הבריטית האזנות-סתר לשיחות הטלפון שלהם, ועקבה אחרי תנועותיהם".

ממסמכי הבולשת מן השנים 1936-1939 למד קרויאנקר, כי מוסד שנלר ניסה לייבא ארצה נשק ותחמושת מגרמניה, כדי לאמן ערבים. בשנת 1938 יצאה לאור חוברת מטעם מוסד שנלר, ובה מאמר של לודוויג שנלר המתאר את תחושת החנק של המוסד הגרמני בשל השכנות עם הסביבה היהודית, תוך הבעת דעות אנטישמיות בוטות:

"הציונים בחרו בירושלים דווקא את הסביבה של בית היתומים הסורי... מוסדותינו נמצאים כמו על אי בודד בים היהודים הסוער. כל הסביבה, עד עכשיו אזור כפרי, עומדת לפני הכרזתה לפרבר יהודי אוטונומי. לאחר מכן יעלה בהחלט בידם ויהיו להם האמצעים החוקיים הדרושים בכדי לגרשנו לפי רצונם. לראש העירייה היהודי תהיה אז הסמכות החוקית לשנות את מס הקרקעות הכפרי ששילמנו עד כה למס עירוני ולהגדילו פי חמישה על ידי כך. תהיה לו הסמכות לסלול בשטחנו כראות עיניו כביש ברוחב של 42 מטר ולהפקיע למטרה זו ללא פיצויים את השטח הגדול הדרוש. תהיה לו הסמכות החוקית להכריז על כל השטח שלנו, שהפכנו אותו על ידי עבודה ממושכת של 70 שנה ממדבר והרים לגנים וחורשות נהדרים, כעל גנים ציבוריים ועל ידי זה לא תהיה לנו עוד כל שליטה עליהם.

"נוסף לכך, הישובים (השכונות) האלה של יהודי אירופה המזרחית הם לא רק מלאי לכלוך, אלא גם עם רמה מוסרית נמוכה מאוד, כך ששכנותם אינה הולמת מוסדות חינוך. בגלל הסיבות האלה נאלצנו להחליט עוד לפני שנים מספר לסגת בפני היהודים... מצאנו לנו מקום, אחרי בדיקות ממושכות השטח מתאים לנו באופן יוצא מן הכלל. מדובר על סביבת המנזר מר אליאס, רמה גבוהה עם הבניין הלבן שלה העומד כמו משלט בהרים. עוד לפני שמחירי הקרקעות האמירו לשחקים הצלחנו לקנות את החלק הגדול של השטח הדרוש במחיר זול יחסית. יתרון מיוחד של השטח הזה מהווה העובדה שלפי הוראות החוק הוא לא יוכל אף פעם להירכש על ידי יהודים, היות והקרקעות הגובלות הנן רכוש כנסייתי ולא תימכרנה ליהודים לעולם".

תוכניתו של שנלר לא יצאה אל הפועל. בוכהלטר האריך חיים, אומר קרויאנקר. לפני כשנתיים מת בגיל מאה פלוס. "עד יומו האחרון הוא לא התחרט על דבר. במסגרת הסכם השילומים, הטמפלרים קיבלו פיצויים ממדינת ישראל. בוכהלטר זכה בשישים אלף דולר תמורת ביתו במושבה".*



מסעדת "ארוחת הבוקר הגרמנית" בסמטת טנקרד (היום כיכר ספרא 5),1935


מנהיג הנאצים בירושלים, לודוויג בוכהלטר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו