בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש לי חולשה לאנשים חלשים

כשד"ר מרים אדלסון (פרבשטיין), מומחית בינלאומית לטיפול בנרקומנים, פגשה בבליינד-דייט את בעלה לעתיד, המיליארדר שלדון אדלסון, היה להם נושא שיחה משותף: שני בניו היו מכורים לסמים. בראיון ראשון היא מספרת על המסע המחקרי שערכה בין הזונות של תל אביב למסוממים של לאס וגאס

6תגובות

מיטשל אדלסון, 48, מפורט מאיירס, מת באופן בלתי צפוי ב-6 בספטמבר 2005. הוא היה הבעלים לשעבר של סוכנות מכוניות במסצ'וסטס, חבר וספונסר מסור במשפחת AA שאהב, וחובב דיג מושבע. מיטשל הותיר אחריו אשה, לין, ושלושה בנים; אב, שלדון אדלסון; אח, גארי אדלסון; אחות, שלי אדלסון; ואת כלבו האהוב, שרמן. אמו, סנדרה אדלסון, מתה לפניו".

כך נכתב במודעת אבל שפורסמה ב"ניוז פרס" של העיר פורט מאיירס ב-14 בספטמבר 2005, שמונה ימים לאחר מותו של מיטשל אדלסון. אבל מותו הטרגי של אדלסון, בנו הגדול של האיש השישי בעושרו בעולם, השאיר כמה סימני שאלה. למשל, מדוע הגיש נגד אביו תביעת ענק, שנדחתה על ידי בית משפט אמריקאי חצי שנה לפני מותו? התשובה מקופלת בסיפור אנושי כואב במיוחד שלא פורסם עד כה.

סיפור מותו של הבן מייצר זיקה יוצאת דופן לאהבתו הגדולה של האב, לאשתו הנוכחית, ד"ר מרים אדלסון, רופאה פנימית ומומחית בינלאומית לטיפול בנפגעי סמים. מיטשל אדלסון היה מכור לסמים ומת מנטילת מנה מופרזת. גם אחיו גארי מכור לסמים. את הפרטים הללו מאשרת ד"ר אדלסון בתשובה על פניית "הארץ". "הבן של שלדון נפטר ממנת יתר לפני כשלוש שנים", היא אומרת בראיון טלפוני מקליפורניה, ומוסיפה: "מגיל צעיר הוא השתמש בהרואין וקוקאין".

ומה מצבו של אחיו גארי?

"אנחנו לא יודעים. הוא חי את חייו ולא שומר איתנו על קשר. ככל שאני יודעת גם הוא עדיין מכור. לשלדון יש עוד בת, שהיא בסדר גמור והיחסים ביניהם יוצאים מן הכלל".

את טיפלת בבן של שלדון?

"יצא לי לשוחח איתו, אבל לא הייתי המטפלת המקצועית שלו. היתה תקופה שהוא חי בלי סמים, ותקופות שהוא חי עם תחליף הסם, מתדון".

אז הכרת את שלדון אדלסון דרך בניו?

"שלדון היה פעיל בנושא ההתמכרויות זמן רב לפני שהכרתי אותו. הוא איש עם לב רחב בתחומים רבים, שעזר ותרם ואפילו היה חבר בהנהלה של אגודה המטפלת בנפגעי סמים. מה שנכון הוא שכאשר הכרנו, בבליינד-דייט, היה לנו נושא משותף לדבר עליו, אבל עזוב, הנושא מאוד כואב לו. אני אומרת את כל זה רק כדי להעביר את המסר, שהתמכרות לסמים היא מחלה שכמו כל המחלות פוגעת בכל האנשים, או כמו שאמא שלי היתה אומרת, 'החיים זה לא גן של שושנים'. לכולנו יש כל מיני עליות וירידות, אז צריך להעריך אנשים שהיו למטה, כי העלייה שלהם הרבה יותר תלולה".

מזונות עד נרקומנים

איך מתמרנת אדלסון בין חיים בעושר בלתי נתפס כמעט, למגע יומיומי עם השוליים המטרידים של החברה? בין מסעות מתוקשרים בבתי קזינו לבדיקות דם של נרקומנים? העיתונאית נורית ארד, חברה ותיקה, מעידה ש"מירי עובדת למען המכורים לסמים כמו אדם שלקח משכנתה וחייב לעבוד כדי לשלם. למרות העושר העצום, מירי נשארה אותו דבר כפי שהיתה לפני 30 שנה כשהכרנו".

אל ההבחנה הזאת מצטרף דן רביב, חבר ותיק שהיה ליועצו של אדלסון הבעל: "תאר לעצמך את מלון הפנינסולה של משפחת כדורי, שהוא המפואר במלונות הונג קונג. תאר לעצמך את הסוויטה הנשיאותית שם, עם החלונות הגדולים, שפתוחים למפרץ הנפלא, עם כל הדינמיקה של האוניות וסירות הפאר של הונג קונג. תאר לך איך במשך הבוקר כולו, על שולחן האוכל הגדול, כשהגב שלה מופנה אל הנוף המטורף, יושבת ד"ר מרים אדלסון בחלוק רופאים פשוט ועוברת על תוצאות בדיקות הדם והשתן של מטופליה, שנשלחו אל תיבת הדואר האלקטרוני שלה במשך הלילה ממרפאות הנרקומנים בלאס וגאס ובתל אביב".

ד"ר מרים אדלסון נתקלה מקרוב בנרקומנים בשנות השמונים, כשעבדה בחדר המיון של בית החולים העירוני הדסה ברחוב בלפור בתל אביב. "בעיקר נמשכתי להתבונן בזונות", היא אומרת. "הן טופלו אצלנו בעקבות נטילת מנת יתר ומיד לאחר שהתאוששו התחננו לקבל מאיתנו עוד קצת חומר נרקוטי. חלקן מאוד הרשימו אותי, איך זה שבחורות שנראות מבית טוב עובדות בזנות? כרופאה גם חשבתי, מהי המחלה הזאת שדורשת מהן לצרוך סמים ולמכור את גופן תמורתם".

ב-1986, כשנסעה לארצות הברית כדי לחפש נושא למחקר, הציע לה ידיד ישראלי להשתלם אצל פרופ' מרי-ג'ין קריק מאוניברסיטת רוקפלר במנהטן, שערכה מחקר על הביולוגיה של מחלות ההתמכרות. "התלהבתי כי זה חיבר אותי לסיפור הזונות", מספרת אדלסון. "מה גם שהפרופסורית קיבלה אותי בחיבוק, ומאז אנחנו חברות בלב ונפש. המחקר שלה עסק במערכת האנדורפינית: האנדוג'ינוס מורפין - הורמון טבעי שמפריש הגוף, ומנגד האקזוג'ינוס מורפין - חומרים דומים אך חיצוניים, כמו אופיום, הרואין, ואליום, מתדון וכדומה. התת-נושא שלי היה השפעת האקזוג'ינוס, הסמים למיניהם, על המערכת החיסונית. בימים שהתפרצות מגיפת האיידס באמריקה היתה בשיאה, אנחנו בדקנו אם שימוש בחומרים נרקוטיים מזרז את ההידבקות במחלה או מדרדר אותה, וזה היה מרתק".

הרופאה הישראלית בדקה ברוקפלר אלפי מבחנות עם דם של נרקומנים מרחובות ניו יורק, לרבות אוסף נדיר של מנות דם של נרקומנים שנשמרו בתאי הקפאה במעבדה של פרופ' קריק, ממחקר שעשתה בסוף שנות השישים. הן מצאו שמנגנון החיסון של המשתמשים בהרואין ירוד, אך נדהמו לגלות שמנגנון החיסון של המשתמשים במתדון יותר מעשר שנים לא נפגע. בעקבות המחקר הפכה אדלסון לנושאת הדגל של חלוקת מתדון למכורים שאינם מצליחים להיגמל מהסמים.

אדלסון, שהקימה ברחוב דפנה בתל אביב את המרפאה המרווחת והמקצועית ביותר בארץ לטיפול במתדון, מסבירה את ההבדלים בין שני החומרים הממכרים: "זמן מחצית החיים בדם הוא המונח המקצועי לאורך הזמן שבו נשאר חומר כלשהו בגוף. זמן מחצית החיים של הרואין הוא בערך ארבע שעות, של המתדון 24 שעות. זה אומר שהרואין לוקחים ארבע פעמים ביום, ואילו מתדון נוטלים פעם ביום. כשמזריקים הרואין המוח מופצץ במורפינים חיצוניים שדוחקים הורמונים טבעיים, כך שלמשתמש המצוי יש ארבע או חמש פעמים ביום תנודות הורמונליות קיצוניות ביותר. בזמנו נהגו לומר שלזונות אין ילדים בגלל מחלות, שכונו 'קללת אלוהים', אבל ראה זה פלא - מאז שזונות התחילו לקבל מתדון, פתאום נולדו להן ילדים. מצאנו, שהתנודות הקיצוניות בהורמון קורטיזול גרמו להפסקת הביוץ, וכשהן עברו לשימוש במתדון הושגה יציבות בקורטיזול, הן חזרו לפיזיולוגיה נורמלית והתעברו בקלות".

המתדון הוא חומר סינתטי שמרגיע מכורים לסמים ומייצב את התפקוד שלהם, אבל אחד מחסרונותיו הוא, שרוב מוחץ מהמשתמשים בו יזדקקו לו עד סוף ימיהם - בניגוד להרואין, שמותיר תקווה לגמילה מוחלטת. אדלסון ממש נסערת למשמע הביקורת הזאת: "אנשים שמשתמשים בהרואין קמים בבוקר ומרגישים את תסמונת הגמילה (קריז), והדבר היחיד שיאפשר להם להרגיש טוב זה להזריק עוד הרואין, ואחרי כמה שעות עוד פעם, ועוד פעם. אלה הסימנים של המחלה הגופנית בלבד, כי במקביל מתפתחים שינויים דרמטיים במוח. הקהילה המדעית הראתה שלאחר שנתיים עד ארבע שנים של שימוש בחומרים נרקוטיים נגרמים למערכת האנדורפינית נזקים בלתי הפיכים. מקורות האנדוג'ינוס מתנוונים והגוף נזקק לכמות מוגברת של אקזוג'ינוס, מה שיחייב אותו להשתמש בהרואין או מתדון כל החיים. בדיוק כמו חולה סוכרת שתלוי באינסולין".

אבל אנחנו יודעים היום שמכורים רבים הפסיקו לגמרי את השימוש בסם.

"בקושי עשרה אחוז מצליחים לשמור על ניקיון מעל שנה, וגם הם סובלים ממחלות פיזיות ומצוקות רגשיות. בכלא ובקהילה הטיפולית הם מתפקדים היטב, אבל סטרס משמעותי אחד בחוץ והם חוזרים להרואין. חוץ מזה, צריך לטפל גם ב-90 האחוזים שנכנעו לסם, וכרופאה אני בחרתי בהם, כי יש לי חולשה לאנשים חלשים. ברפואה שוקלים גם מה מזיק פחות: אם לא ניתן להם מתדון הם ימשיכו להזריק הרואין במזרקים מלוכלכים, יידבקו וידביקו באיידס וצהבת ויציפו את בתי החולים. כמובן שכדי להשיג הרואין הם מדיחים לסמים, עוברים עבירות, פוגעים במשפחות, גורמים נזקים בנפש וברכוש וסותמים את מערכות הטיפול והאכיפה".

אדלסון מציינת שהמתדון מאפשר גם גמילה מוחלטת: "במרפאה בארץ אני מטפלת אמנם במקרים הקשים, אבל בלאס וגאס אני מטפלת בילדים, וכאן מדברים על גמילה ממש - כי הם מכורים זמן קצר בלבד ועוד אפשר להציל את המערכת האנדורפינית. מאחר שאני דוגלת בגמילה אטית ומדורגת, כדי שלמטופל לא תהיה סיבה לרוץ חזרה לרחוב, אני שמה אותם על מתדון ומקשיבה לדיווח מהגוף.

"ההצלחה הראשונה שלי היתה עם נער בן 17. העברתי אותו למתדון במינון גבוה שהיה נוח לו. חיכיתי כמה שבועות ואמרתי לו: תגיד לי כשאתה מוכן ונתחיל לרדת לאט. ירדנו כל שבוע שני מיליגרם עד שהגענו ל-40 והוא ביקש לעצור, מכיוון שהוא מאוד עצבני. חיכינו עוד שבועיים והוא כבר היה אומר לבד מתי לעצור ומתי להמשיך. עכשיו חצי שנה שהוא על אפס, עובד, סיים תיכון אחרי שעזב את הלימודים בזמן הסמים ואח שלו כבר מת ממנת יתר. אני כל הזמן אומרת לו, 'אני מקווה שאין לך את המחלה (במערכת האנדורפינית) אבל אם תרגיש צורך להזריק הרואין בוא אלי חזרה ותקבל מתדון'. הבן-אדם נורמלי, פורח, נראה נהדר, הולך איתי להרצות בבתי ספר בנוואדה".

מהריאלי ללאס וגאס

אדלסון נולדה ב-1945 ברחוב בוגרשוב בתל אביב כמרים פרבשטיין, בת למשפחת עולים מפולין והונגריה. בשנות החמישים עברה המשפחה לשכונת הדר הכרמל בחיפה, שם רכש אביה, שמחה, חבר מפ"ם שהיה מקורב למאיר יערי ויעקב חזן, את בתי הקולנוע מירון ועצמון, וניהל עוד שלושה. "בהתחלה גרנו ברחוב בן יהודה בהדר, ואני למדתי בבית הספר הריאלי הסמוך", היא מספרת, "אבל ככל שהמצב של אבא השתפר עלינו במעלה ההר עד למרומי שכונת אחוזה".

בצה"ל היא שירתה כקצינה במעבדות המחקר הביולוגי בנס ציונה, ולמדה לתואר ראשון במיקרוביולוגיה וגנטיקה באוניברסיטה העברית. את לימודי ההמשך עשתה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, סיימה בהצטיינות יתרה והתמחתה ברפואה פנימית בבית החולים איכילוב. אז היא גם נישאה לרופא התל-אביבי אריאל אוקסהורן, ולזוג נולדו שתי בנות.

בשנים ההן הכירה את כתב ערוץ 1, דן רביב, שלימים היה כאמור איש יחסי הציבור הממונה על המיצוב העולמי של קבוצת אדלסון. "דן תיכנן לעשות איתי תוכנית צרכנות ליום שישי בערוץ 1", נזכרת נורית ארד, חברתם של השניים ואמם של היועץ האסטרטגי איל ארד והמדליסטית האולימפית, יעל ארד. "לצורך אחד הפיילוטים הזמנו את אוקסהורן, שלמד איתנו בעירוני א' בתל אביב והפך לגינקולוג מצטיין. אריאל הגיע עם מירי ומאז, 30 שנה, אנחנו חברות בלב ובנפש".

בזמן שפרבשטיין-אוקסהורן למדה ועיצבה את הקריירה שלה, אולמות הקולנוע של אביה זכו להצלחה מסחררת שנמשכה עד דעיכת הצלולואיד ומות האב בשנת 1980. שני אחיה, אבי ודוד, המשיכו זמן מה בעסקי הקולנוע של אביהם, ושהו לפרקים גם בארצות הברית. כיום הם אנשי עסקים סולידיים ומבוססים שמקפידים לא להתבלט. היא שומרת איתם על קשר הדוק, ואחייניה הצעירים נהגו ונוהגים לפקוד בחופשותיהם את בתי המלון של האדלסונים בלאס וגאס.

לפני עשר שנים התפרסמה משפחת פרבשטיין בעקבות תאונת דרכים בחיפה שבה נהרגו בני הזוג ענת ודורון רווה, הורים לארבעה ילדים. הנהג הקטלני היה בועז פרבשטיין, אז תלמיד י"ב בן 18 וחצי, בנו של דוד, אחיה הצעיר של אדלסון. בועז נהג במרצדס ספורט לבנה של אביו במהירות 120 קמ"ש, ובאחד העיקולים במורד כביש פרויד איבד את השליטה על הרכב ופגע במכונית של בני הזוג רווה שנסעו בכיוון ההפוך.

ארבע שנים נמשכו ההליכים המשפטיים; פרופ' דוד ליבאי ייצג את פרבשטיין, שהורשע בגרימת מוות ברשלנות ונידון לחצי שנת עבודות שירות. אחרי ערעור הרשיע בית המשפט העליון את פרבשטיין בהריגה והשופט המחוזי מנחם נאמן החמיר את העונש לשנה וחצי מאסר בפועל. עו"ד ליבאי מסר, כי במשך המשפט לא היה לו כל קשר עם ד"ר מרים אדלסון: "רק בדיעבד הבנתי שהיא בת משפחתם".

מהפכה במקאו

בתחילת שנות השמונים התגרשה אדלסון מבעלה וב-1986 נסעה עם שתי בנותיה לארצות הברית. כעבור שלוש שנים הכירה בניו יורק את שלדון, אז מיליונר בתחילת דרכו, אלמן בשנות החמישים לחייו, שאשתו מתה ממחלה קשה. האהבה שניצתה היתה מיידית וחזקה, עם המון השראה הדדית שבאה לביטוי במעורבות של שניהם זה בעיסוקה של זאת, ולהפך. הם נישאו ב-1991, וקיבלו אישור מיוחד לערוך את הטקס במשכן הכנסת בירושלים. כעבור ארבע שנים, ביום הולדתה ה-60, שלח בעלה מטוס מיוחד לאסוף מישראל את מאות המוזמנים - בהם חברי ילדות שלה מחיפה וחבריה ללימודי הרפואה - למסיבה שערך לכבודה בלאס וגאס.

אדלסון נולד ב-1933 למשפחה יהודית ענייה בפרוורי בוסטון. אביו, יליד ליטא, היה נהג מונית, וסוכן מודעות. לפי הביוגרפיה הרשמית, עזב שלדון את בית הספר בגיל 16 והחל למכור עיתונים בפינת רחוב, ואחר כך הקים סוכנות למכירת מודעות לעיתונים ולהפקת דוכנים בירידים נודדים. מאז שנות השבעים הוא התגורר במסצ'וסטס עם אשתו סנדרה ושלושת ילדיהם המאומצים, מיטשל, גארי ושלי.

הפריצה העסקית הגדולה שלו באה כשהקים את חברת אינטרפייס, בעלת השליטה בחברת קומדקס, המפיקה של הירידים הראשונים בעולם לתצוגות ומכירה של מחשבים אישיים. אל תצוגות המחשבים של קומדקס נהרו מאות אלפי אנשים, ונרקמו בהן עסקות במאות מיליוני דולרים. חלק מהרווחים של אינטרפייס ניתב אדלסון לרכישת מלון סאנדס היוקרתי בלאס וגאס. באפריל 1995 הוא מכר את קומדקס לחברה יפנית ב-900 מיליון דולר ונשאר עם אינטרפייס והסאנדס. בהשראת ירח הדבש שבילה עם אשתו מרים בוונציה, הם הרסו את הסאנדס מול מצלמות הטלוויזיה והקימו תחתיו, בתכנון משותף לשניהם, את מלון ונשיאן שנפתח ב-1999.

אדלסון הצהיר כי השקיע בפרויקט 2.2 מיליארד דולר, בניגוד לעצות של חבריו, טייקוני ההימורים. המלון, שבו יש היום 7,260 סוויטות, הוקם יחד עם בית קזינו מפואר, והוא מכניס מאז מאות מיליוני דולרים בשנה. אבל האדלסונים לא התיישבו לספור כסף בווגאס. הם מיהרו להקים במקאו, מושבה פורטוגלית לשעבר על חוף סין, גרסה הרבה יותר גדולה ומפוארת של המודל הוונציאני.

חברת סאנדס של אדלסון זכתה במכרז של ממשלת סין לבנות במקום מרכז תיירות עולמי עם דגש על תערוכות, בידור, בתי מלון וקזינו. ב-2004 כבר נפתח מלון סאנדס מקאו, וב-2007 נפתח מלון ענק (3,000 סוויטות) במגדל הראשון משלושה במתחם ונציה מקאו - שחזור אדריכלי נוסף של עיר התעלות האיטלקית, הכולל גם איצטדיון למופעים עם 15 אלף מקומות ישיבה ותיאטרון עם 2,000 מושבים.

תמונות של בני הזוג אדלסון, חבושים בקסדות ומחלקים הוראות לאלפי מהנדסים ומנהלי עבודה, ריצדו על מסכים ברחבי אסיה ואמריקה. יותר מאלף עיתונאים מכל העולם הוטסו לפתיחה על חשבון תקציב יחסי הציבור של המיזם, ולפי דיווחי חברת סאנדס, 26 מיליון תיירים כבר פקדו השנה את מקאו. אבל זה עוד לא נגמר. האדריכל משה ספדי מתכנן בשביל האדלסונים גם בסינגפור רצועת תיירות והימורים בהיקף דומה לזה שבמקאו, והעבודות כבר בעיצומן. החדירה לאסיה מתרחשת גם בזירות אחרות, למשל הודו, שם שהתה מרים אדלסון השבוע לרגל עסקי הקבוצה.

אדלסון נגד אדלסון

בספטמבר 2005, בשיא ההצלחה המסחררת בלאס וגאס וחגיגות הפתיחה של הפרויקט במקאו, הפר את האידיליה מותו של הבן מיטשל. אדלסון ואשתו מרים לא חסכו מאמצים בניסיון לסייע לשני בניו להיגמל מהסמים, בין היתר בהשתתפות פעילה שלהם בטיפולים. עם זאת, אדלסון, רחמן ככל שיהיה, יודע גם להעמיד גבולות.

כשהבין כי שני בניו, מיטשל וגארי, אינם מתאימים לנהל בעתיד את האימפריה, הציע אדלסון לרכוש מהם מניות של חברת אינטרפייס, שאותן נתן להם במתנה חמש שנים לפני כן. הוא קנה מהם את המניות לפי שווי חברה של 430 מיליון דולר, אבל כעבור ארבעה חודשים נודע להם כי מכר מיד אחר כך את החברה הבת קומדקס לבדה ב-900 מיליון דולר.

בספטמבר 1997 הגישו מיטשל וגארי לבית משפט במסצ'וסטס תביעה, שבה דרשו לבטל את מכירת המניות שלהם לאביהם. התביעה נדחתה והם עירערו לבית המשפט העליון של המדינה. הערעור נדחה אף הוא, אבל פסק הדין, שתוכנו מתפרסם כאן לראשונה, מגולל מסכת עובדתית נדירה המאפשרת ללמוד צד נוסף של המשפחה היהודית העשירה בעולם.

אדלסון היה בעל השליטה באינטרפייס עם 50.1 אחוז מהמניות; את שאר המניות החזיקו שלושה אנשי עסקים: תאודור קוטלר, אירווין חפץ וג'ורדן שפירו. כל הארבעה מכונים בתביעה "הדור הוותיק". ב-1988 רכשה אינטרפייס את חברת מלון סאנדס בלאס וגאס, ובמסגרת מימון העסקה הוטלו הגבלות על מכירת מניות של אינטרפייס ועל חלוקת דיווידנדים.

ביוני 1989 העבירה אינטרפייס 15 אלף מניות ל-11 הילדים של ארבעת בני הדור הוותיק. שלושת ילדיו של אדלסון קיבלו 7,500 מניות, 2,500 כל אחד, ששוויין היה אז 265 דולר למניה. בגלל הגבלות המימון בעסקת הסאנדס, המניות שחולקו לדור הצעיר היו אסורות לפירעון והיו משועבדות לאינטרפייס למשך עשר שנים. בני הדור הצעיר הקימו קרן נאמנות שבה הפקידו את המניות, ובראשה עמד סגן נשיא אינטרפייס, צ'רלס פורמן.

"באוקטובר 1994", נקבע בפסק הדין, "בשל חששות משמעותיים לגבי יכולתו של מיטשל להתפרנס, הציע שלדון לקנות את מניותיו באינטרפייס... שלדון אמר שהוא מעניק לבנו הזדמנות למכור את מניותיו בסכום כלשהו בין שלושה לחמישה מיליון דולר".

מיטשל, גארי ושלי אדלסון חתמו על מכירת המניות ב-10 בנובמבר 1994, במשרדו של פורמן. לפי פסק הדין, מיטשל מכר את מניותיו לאביו תמורת 5.3 מיליון דולר, מהם 2.3 מיליון שולמו לו בשטרי חוב של אינטרפייס לעשר שנים, ו-1.8 מיליון שימשו לתשלום חובותיו.

המכירה של קומדקס כעבור ארבעה חודשים הזניקה את ערך המניות לשעבר של מיטשל באינטרפייס ל-15.5 מיליון דולר. בתביעה שהגישו האחים מיטשל וגארי אדלסון נטען, כי אביהם ופורמן "לא הציגו את כל המידע, במטרה לעודד אותם למכור את מניותיהם תמורת תשלום בלתי הוגן". השופטים והמושבעים דחו את טיעוניהם וקבעו: "לא שלדון ולא פורמן הציגו מידע לא ראוי או הסתירו מידע עובדתי... גם לא היתה הפרה של חובות הנאמנות".

מיטשל וגארי עירערו, אבל גארי נסוג מן ההליך. "מיטשל, בעל תואר שני, הפגין בורות לגבי המידע הבסיסי ביותר הקשור למניותיו", קבעו שופטי בית המשפט העליון. "הוא לא ידע את מספר המניות שהיו בידיו ולא היה לו מושג על ערכן... הוא הודה שלא שאל את שלדון ואף אחד אחר על שווי המניות, על המצב הפיננסי של אינטרפייס, או על הצעות לרכוש אותה... בראיות שהציג גם לא היה דבר שיראה כי היתה סבירות ששלדון ימכור את קומדקס בעתיד הנראה לעין... או כי שלדון התנהג בחוסר תום לב... הראיות שהוצגו מראות עסקה פרטית רגילה בין אב לבנו הבוגר".

בהערות השוליים לפסק הדין כתבו השופטים: "אנו מציינים את נדיבותו של שלדון במשך השנים כלפי מיטשל, גארי ושלי... בנוסף ל-210 אלף דולר, הכנסה שנתית שמקבל מיטשל משלדון, הוא קיבל 125 אלף דולר - מימון שנתי לשכר דירה - מקרן הממומנת על ידי שלדון ושולטת בבניין משרדים בנידהאם. אם וכאשר הבניין יימכר, מיטשל יכול בהחלט לצפות לרווח נקי של שישה מיליון דולר".

קרן השפע

ד"ר מרים אדלסון בתחילת דרכה המקצועית
הרחק מכל המולת העסקים והפילנתרופיה מגדלים בני הזוג אדלסון בקליפורניה ובלאס וגאס שני בני זקונים, בני תשע ו-12, שמספקים להם את האנרגיות להופיע קורנים מאושר בכל האירועים החשובים על פני הגלובוס. בתה הגדולה של אדלסון, יסמין, שבה מארצות הברית כדי לשרת בצה"ל, כקצינה בחיל האוויר. לאחר השירות היא נשארה בישראל וסיימה באוניברסיטת תל אביב בהצטיינות תואר ראשון במשפטים ומינהל עסקים. בארצות הברית היא השלימה תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה וכיום היא ראש המטה של קבוצת אדלסון בכל העולם, כולל ישראל (שם תאגיד העל הוא: לאס וגאס סאנדס). אחותה הצעירה סיון למדה בארצות הברית אסטרו-פיזיקה ומינהל עסקים. שלי אדלסון, בתו של שלדון, מתגוררת במסצ'וסטס ואינה עובדת בקבוצה.

אדלסון אוהב מאוד גם את העיסוק בפוליטיקה, ובמיוחד - בקידום ענייני ישראל בקונגרס האמריקאי. בשנה שעברה הביא לישראל משלחות של חברי קונגרס משתי המפלגות. בני הזוג אדלסון הם גם תורמים מוצהרים של הנשיא ג'ורג' בוש, ולשניהם יש דלת פתוחה ללשכתו. בוש נוהג להזמין את ד"ר אדלסון בכל פעם שנערך בבית הלבן אירוע בתחום הקשור לעיסוקיה הרפואיים. היא, מצדה, מעודדת את הזמנתם של מקבלי החלטות למרפאות שלה בישראל ובארצות הברית; שרים, סנטורים, חברי כנסת, שופטים, ראשי ערים ואפילו קנצלר גרמניה, כולם שמחים לבקר אצלה. "אני מנסה לחנך", היא מסבירה.

בשנים האחרונות מנסה אדלסון להשפיע קצת יותר על הפוליטיקה הפנימית בישראל, וההתעקשות שלו על השקעה בכלי תקשורת מקומי, העיתון "ישראל היום", מעוררת סקרנות רבה. האצבע הופנתה אל היחסים הקרובים שלו ושל אשתו עם ח"כ בנימין נתניהו, שבשנות השבעים למד מינהל עסקים במסצ'וסטס ובשנות השמונים, בהיותו שגריר ישראל באו"ם, היה חבר קרוב של בני הזוג. נתניהו, כך פורסם, הוא גם האיש שתיווך בין אדלסון לבין חבר אחר שלו, שלמה בן צבי, בשותפות הכושלת של העיתון "ישראלי", שהתפוצצה והובילה להקמת "ישראל היום". בכירים בקבוצת אדלסון בישראל אומרים, כי "אדלסון חבר של אנשים מכל הקשת הפוליטית בישראל".

זה שנתיים שבני הזוג מרבים להיראות באירועי צדקה בישראל, ותורמים סכומי עתק. באוקטובר 2006 הם תרמו 25 מיליון דולר למוסד יד ושם, שבו פועל כבר מוזיאון לאמנות השואה לזכר הוריה של מרים אדלסון ולזכר בני משפחותיהם שנספו בשואה. התרומה, הגבוהה אי פעם של תורם יחיד, נועדה למימון הפעילות השוטפת ולא להקמת מבנה הנושא את שמם. כעבור שנה הודיעו על התחייבותם להגדיל את תמיכתם בפרויקט "תגלית" (מימון ביקורים של צעירים יהודים בישראל) ל-60 מיליון דולר.

בשנה שעברה הם ביקרו במוזיאון העצמאות, בשדרות רוטשילד בתל אביב, וכשהבחינו בשטיח מוכתם הודיעו מיד על תרומה לשיפוץ המוזיאון. במלחמת לבנון השנייה תרמו לשיפוץ ותחזוקה של בתי חולים בצפון הארץ, ומרכז הכשרה אקדמי ליוצאי חיל האוויר. בעקבות העלייה בקצב התרומות ייסדו בני הזוג את קרן אדלסון, שתרכז מעתה את הפעילות הפילנתרופית שלהם בתקציב המוערך ב-200 מיליון דולר בשנה.

בכלל, מאז שאדלסון נישא למרים, כשהיה פחות מוכר כאן, הוא הגביר מאוד את קצב ביקוריו בישראל. ב-1993 הקימה אדלסון בתל אביב את המרפאה לטיפול במתדון, ומאז היא מזרימה מיליוני שקלים לתחזוקת המרפאה ולקרנות מחקר בתחום זה. אוניברסיטת תל אביב זיכתה אותה בתואר דוקטור לשם כבוד.

פגע בי שפוגעים בחולים

330 מטופלים יש במרפאת אדלסון בתל אביב, עלות הטיפול בכל אחד מהם 1,100 שקל בחודש, מהם משלם המטופל 350. "בעבר חילקו פה מתדון בתשלום וללא פיקוח", אומרת אדלסון, "אבל מה שיותר נורא זה שעשו את זה במזבלה, בחירייה. מה, הם לא בני אדם? זה מאוד פגע בי שפוגעים כך בחולים. ולמה זה לא בסל הבריאות, כי אין להם חברים פוליטיקאים? אז אני נמשכת לעזור לקבוצה הזאת, כי אני אוהבת לעזור לאנשים חלשים שלא יכולים לעזור לעצמם".

במרכז המרפאה המטופחת והשקטה מחלק המנהל הוראות בטון של מפקד מחנה. זהו זאב בלס, סגן אלוף לשעבר בחיל הרפואה, שנבחר על ידי אדלסון לתפקיד לפני חמש שנים. "מטופל שנושא על גופו כדורים או סמי רחוב, או סוחר בהם, יוגלה לעיר מרוחקת בלי פשרות", אומר בלס בטון פסקני. "לאו דווקא כענישה אלא כאקט טיפולי, למטופל ולחבריו".

זה גם אקט אנושי?

"גם במאסר יש היבט לא אנושי. שנזרוק אותם לרחוב? לכלא? שנטיל עליהם קנסות? יש לנו כמה עשרות הגליות בשנה, ותמיד אותם אנשים".

אדלסון: "מטופל אלים או סוחר בסמים חייב לעזוב, אבל אז מתחילים לרחם ואומרים להם, 'היינו צריכים להעיף אתכם אבל לכו לחופשה, תנוחו קצת בעיר אחרת ותחזרו'. אני לא אוהבת את המונח הגליה, זה כמו גלות בבל, ואנחנו לומדים את הנושא. לסלק אותם זה נורא, פתאום הבן-אדם יהיה בלי מתדון?"

ד"ר חיים מל, ראש אגף שיקום ברשות למלחמה בסמים, מספר על מחקר השוואתי ראשון מסוגו בעולם, שהרשות עורכת יחד עם הקליניקות של אדלסון ברוקפלר, לאס וגאס ותל אביב: "אנחנו בודקים אם יש הבדלים גנטיים בין מכורים שנקיים עשר שנים ומעלה, לבין מטופלים במתדון. המטרה היא שלפי המבנה הגנטי יהיה ניתן לנבא סיכויי התמכרות של אדם, אבל גם את סיכויי הגמילה והסוג המתאים".

עם עיריית תל אביב העניינים יותר יגעים. אדלסון: "כשהקמנו את המרפאה עשינו חוזה לעשר שנים, שלפיו בחמש הראשונות אני מממנת את הקמת המרפאה וכל הפעילות, ואחרי חמש שנים העירייה ומשרד הבריאות מממנים את הפעילות. חלפו חמש שנים ומשרד הבריאות העביר את חלקו, אבל עיריית תל אביב סירבה, אחר כך אמרו שהגדלתי את המרפאה ויש יותר מדי מטופלים. שקלתי לתבוע אותם, וגם שלחנו מכתב מעורך דין, אבל עזבתי את זה בגלל הזמן שהייתי צריכה להקדיש למשפט, והרי גם נולדתי בתל אביב".

בינתיים תל אביב תקועה עם הבניין ברחוב פין, שסוחרים בו בסמים בגלוי.

"תמיד ישנם הבניינים האלה, ותמיד יש דחייה חברתית ואומרים 'אלה פושעים שידביקו אותנו'. מדובר בעלות מינימלית מול נזק עצום. הצעתי לממן הקמת עוד מרפאות בכל רחבי הארץ, אבל אני רוצה שותפים, אני רוצה לראות שלעוד מישהו אכפת".

מנהל הרשות העירונית להתמכרויות, בני אברהמי: "היה ויכוח על גובה המימון אבל לבסוף העירייה שילמה את חלקה. ב-2004 הסתיימה ההתקשרות עם אדלסון, מתוך הבנה שהיא תמשיך להפעיל את המרכז. העירייה החליטה להשקיע יותר במכורים שנגמלו, ומפעילה חמישה מרכזים שמסייעים להם בחזרה לחיים נורמטיוויים. חלוקה של מתדון בכל הארץ מתבצעת באמצעות משרד הבריאות ולא הרשות המקומית".

ד"ר אדלסון: "בא אלי בני אברהמי ושאל אם הייתי מוכנה להקים עוד מרפאה בתל אביב. כשהשבתי בחיוב הוא אמר לי, 'אז תצלצלי לראש העיר לקבוע איתו פגישה'. אמרתי: 'סליחה? שראש העיר יצלצל'".

אברהמי גם הציע לחלק הרואין לנרקומנים ברחוב פין.

"זו שטות גמורה. זה לתת להם רעל שיגרום למותם. הוא זרק פצצה שהגיעה לאינטרנט ואני קיבלתי טלפונים מכל מיני מדענים בכל העולם שאמרו לי: 'מירי, מה קרה? הם השתגעו שם בעיריית תל אביב? כסף לטפל במתדון אין להם, אז הם רוצים לתת הרואין?'"*

מדיניות ההגליה איך מונעים ממרפאת מתדון להפוך לתחנת סמים?

איציק ויהודה בן מנחם הם שניים מתוך חמישה אחים מכורים ודודניו של מי שהיה בעבר יו"ר ועדת הסמים של הכנסת, אלי בן מנחם מכפר שלם. ארבעה מהם היו מטופלים במרפאת אדלסון בתל אביב, שאותה מנהל זאב בלס. שלושה כבר לא בחיים. בדצמבר הבחין מאבטח בשניים יושבים על ספסל בחוץ עם מטופלת. "איציק החזיק ביד כדור קלונקס", מספר יהודה, "וכשהמאבטח התקרב, הוא בלע אותו. המאבטח רץ לדווח לזאב והוא ישר אמר, 'האחים בן מנחם, סחרתם בסמים. אתם לא תהרסו לי את הקליניקה. אתה תבוא לשתות כל יום, ואיציק מוגלה, שלושה חודשים לבאר שבע'".

יהודה, בן 60, אב לארבעה ילדים וסב לנכדים, מתקשה להבין: "בזמן שמשה אחי נפטר מהתקף לב הייתי מקבל 14 בקבוקים ובא פעם בשבועיים. ב'שבעה' לקחתי קלונקס ונמצאו שרידים בשתן. אמרתי לו, 'זאב, קברנו את משה אז לא עמדתי בפיתוי, על זה אתה מוריד אותי לפעם בשבוע?' עברו עשרה חודשים ונפטר מהתקף לב גם אחי מנחם, שגם הוא טופל באדלסון, אז שוב לקחתי קלונקס בהלוויה וב'שבעה'. אמרתי לו, 'זאב, קברנו גם את מנחם'. לא התייחס וחייב אותי לבוא יום-יום".

המנהל, זאב בלס, גאה בהיכרות של המאבטחים עם מטופלים: "לא תמיד יש הוכחה משפטית לסחר, אז אני מסתפק במודיעין ובעדויות ראייה שלהם. אני גם התוויתי פטרול קבוע סביב המרפאה, כדי למנוע התגודדויות, סחר וגניבות. אם נוותר על ההגליות תהיה לנו תחנת סמים מתחת למשרדי הפרקליטות, אבל אל תגיד הגליות, זו מלה לא יפה".

אבל בשירותים תליתם שלט: "זיוף בבדיקת שתן = הגליה בטוחה".

"בשיחת צוות עם ד"ר אדלסון הוחלט להוריד את השלט, כי היא אמרה שניסיון לזייף בשתן זה חלק מהמחלה - הצורך לשקר כדי להשיג את הסם - ומשום מה לא הורדנו".

אתה יודע מה קורה להם בדרכים?

"לא עוקב. יש כאלה שנשרו, אבל זה מחיר שמשלמים. יש אחד שהוגלה לחיפה, לא נסע, חזר לרחוב ולאחרונה שמענו שהוא מת".

מאיר שרעבי, חבר הפורום לקידום זכויות של נפגעי התמכרויות, ומתאם רווחה בעיריית תל אביב, מתקומם: "זו תקנה שהנרקומן המצוי לא יכול לעמוד בה, מאיפה הם יביאו כסף לנסיעות? כולם נתמכים של הביטוח הלאומי והנטל נופל על המשפחות. אם הם חולים כרוניים אז איפה החמלה? אדלסון עושה עבודת קודש, אבל מדיניות ההגליות הנוקשה מחטיאה את המטרה".

איציק בן מנחם, בן 50, נשוי ואב לשניים, נסע במשך חודש לבאר שבע ובסיוע שרעבי הוא נוסע עכשיו מדי יום "רק" לירושלים. "לכל הארץ שלח אותי זאב", הוא אומר, "חיפה, אשדוד, באר שבע, ירושלים. הבעיה היא שאדלסון נותנת לו גב. היא אמרה שזאב בסדר גמור ומחזיק לה את המרפאה".

בלס אומר שאינו יכול להגיב על טענות ספציפיות של מטופלים "מטעמים של סודיות רפואית". ד"ר אדלסון: "מטופלים שרואים כל יום במרפאה ולידה הם בדרך כלל המיעוט הבעייתי. את אלה שמטופלים סדיר, ועובדים, אף אחד לא רואה ואפילו במקומות העבודה שלהם לא יודעים עליהם".



ד"ר מרים אדלסון בטקס קבלת דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת תל אביב. בלאס וגאס היא נותנת טיפולי גמילה לילדים


מרים ושלדון אדלסון (במרכז) בגונדולה, ונציה 2001. בהשראת ירח הדבש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו