בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המתים לפחות כבר לא יראו את ההתבהמות של ישראל

תגובות

שבת עצובה היתה לי. קודם כל בשל מותו של אהרן אמיר, האיש שלפני 35 שנה פתח לפני את שער הכניסה אל הספרות העברית כשפירסם את שיריי הראשונים בכתב העת "קשת" שהיה עורכו הראשון והיחיד. חלומו של אהרן אמיר היה חלום עברי. להיות עברי היה מבחינתו להתנער מהדבר הזה שנקרא יהדות ולהקים פה תרבות חדשה לגמרי, מקומית לגמרי, אבל כל מה שקרה פה מאז קום המדינה הלך בכיוון ההפוך מזה שהוא חלם עליו. היהדות חזרה ונעשתה דומיננטית ומעצבנת וכוחנית ומזוקנת, וכל הפרויקט של התרבות העברית נראה כמו הצרות שלי. גם השפה העברית, אוי לה לשפה העברית. התרבות העברית נשארה פה בארץ תמיד משהו שנכפה מלמעלה על ידי מוסדות המדינה, משהו פקידותי ועבש שלא הצליח לחלחל אל כל שכבות העם. מה שהעם מקבל בתור תרבות מקומית זה הזבל הטלוויזיוני של ערוץ 2 וערוץ 10. ולחשוב שבשביל זה הוקמה מדינה, והובאו יהודים מכל קצוות תבל, כדי להקים פה איזו ערימת זבל תרבותי.

אמש, בעשר בלילה, יצאתי מהבית לצעידה היומית שלי והלכתי מרעננה לכיוון כפר מל"ל והוד השרון. רציתי להרגיע את סערת הרוחות שהתחוללה בתוכי בגלל הפעולה הצבאית בעזה והמוות המשתולל שם. תוך כדי צעידה האזנתי באם-פי-3 לאופרה "אורפיאו" של מונטוורדי שהועברה בשידור חי מאילת ב"קול המוסיקה". מה ששמתי לב אליו לכל אורך מסלול ההליכה שלי היה כמות המזנונים והחנויות של מזון מהיר, פיצריות, מזללות המבורגר ופלאפל, ומסביבם אנשים שאוכלים בכל פה או קונים דברי מאכל לקחת אתם הביתה. אלי הטוב, השעה אחרי עשר בלילה, מה יש לזלול כל כך בשעה הזאת! מה גם שרוב אלה שמתגודדים סביב בתי האוכל האלה לא נראו מזי רעב. ההפך הגמור מזה, שמנים וכרסתנים עד להתפקע.

חציתי את סיבוב כפר סבא, זה המקום שהמשורר ע' הלל כתב עליו פואמה נפלאה שאף אחד לא זוכר אותה והנקראת "סיבוב כפר סבא" וכולה שמחת חיים אדירה ושיר הלל למקומיות הישראלית. אוחזת בי צמרמורת כשאני קורא אותה לעצמי מפעם לפעם. באה דור חדש וכיסה בשיכחה זדונית את כל היופי של השירה ההיא, של פעם, השירה רחבת הידיים, כמו של דוד שמעוני נניח. ואפילו את טשרניחובסקי כבר אף אחד לא מזכיר, כי הוא לא יהודי מספיק, והיום מה שהולך זה רק מה שיהודי, מה שמנשק מזוזות והולך עם סירים על הראש וחצאיות שמטאטאות את הרצפה. ואמנם כמה אקזמפלרים של יהודים כאלה עמדו בתחנת האוטובוס של סיבוב כפר סבא, שהיום הוא אגב מין סיטי מכוערת עד אימה של בטון וזכוכית שחוסמת את הנוף, ועוד ועוד בתי קומות קמים זה מכוער יותר מחברו.

וחציתי את כפר מל"ל, שנהפך למין מושב מחמד שמוכרים בו רהיטים עתיקים ובגדי מעצבים וכלי בית ומתנות, ומאחורי חומות גבוהות ניבטות אחוזות כפר נטושות או מוזנחות, כי החקלאות לא משתלמת כבר והרבה יותר משתלם לייבא רהיטים מתולעים מהודו ולמכור אותם לעשירי האזור, ולתת לעצי ההדר להתייבש לאטם, ולקוצים לצמוח בגינות.

והנה היא הוד השרון, שרחובה הראשי מתאפיים במזללות, אותן מזללות דוחות כמו ברחוב אחוזה, וכל מיני שמנים נוטפי רוטב ממלאים את הפיתות שבידיהם בסלטים. אמרתי בלבי: הנה ההסבר כולו לפעולה בעזה. עם של זוללים וסובאים שחיים בפחד שייקחו להם את האוכל מהצלחת שלהם, ולכן הם אוכלים מהר והרבה כדי שהאוכל יירד כמה שיותר מהר לבטן ושם הוא לפחות שמור טוב ואי אפשר לקחת אותו מהם. וכל הדיבורים על שמירת אופיה היהודי של ישראל והסירוב להכיר בזה שלעם המקומי בארץ יש זכות שווה לחיות כאן הם בעצם כיסוי לחרדה מפני זה שייקחו להם את האוכל מהצלחת. כלומר גם אם תדברו אתי גבוהה גבוהה על זה שליהודים יש רק מדינה אחת וכל השטויות האלה, אני מתרגם זאת בראשי מיד לסאבטקסט האמיתי שהוא, שיש מקום אחד בעולם שנותנים לנו לאכול פלאפאל כאוות נפשנו, ופיצות והמבורגר, ואנחנו לא נוותר עליו. וזאת התרבות היהודית כולה בעצם בצורתה המעוותת כפי שהתגבשה בישראל.

אחרי שימותו חיילים שלנו וימותו פלשתינאים בסיבוב הנוכחי של האלימות, הרי יבוא מישהו מאירופה או מאמריקה ויגיד שהגיע הזמן לדבר עם החמאס. כי הרי בסך הכל, ברגע שיהיה למישהו מאלה שמממנים את מדינת ישראל אינטרס שישראל תדבר עם החמאס, הדבר ייכפה עלינו. ואז יעשו כל מיני שמיניות באוויר מבחינה הסברתית כדי להסביר למה בכל זאת צריך לדבר עם החמאס. כי כאמור, מה שחשוב לישראלים בסופו של דבר זה שיוכלו לתחוב כמה שיותר סלטים לפיתה, ושהסלטים יהיו חופשיים, כך שגם תוך כדי תחיבה לפיתה אפשר יהיה לחטוף עוד קצת מלפפונים כבושים לפה. אז כל מה שמסתדר עם תאוות הסביאה של הישראלים ינצח בבחירות. ואם אולמרט נשאר בשלטון זה רק בגלל שהישראלי מרגיש שהפיתה שלו מלאה. ופיתה מלאה זאת היהדות.

וכשזה קרה, וידברו עם החמאס כמו שדיברו עם ערפאת אחרי ששנים רבות הוא הוצג כרוצח המונים, ויתנשקו ויתחבק עם מנהיגיהם, ההורים שאיבדו את בניהם בסיבוב הזה של האלימות בעזה ישאלו את עצמם: אז בשביל מה היה צריך שהבנים שלנו ימותו? והם לא ימצאו תשובה.

על כן, בדרך חזרה מהוד השרון לביתי נעצרתי ליד האנדרטה לזכר הנופלים העומדת לפני בית המועצה. אנדרטה פשוטה ועצובה ובה רשימות של שמות. הדבר היחיד שמנחם באובדן הזה הוא שהם לפחות לא רואים לאיזו דרגה של התבהמות הגיעה ישראל, שנראית כמו פה שלועס ולועס ולא אומר די, והרוטב האדום ניתז על החולצה ונדבק לאצבעות. והלועס מרחיק ממנו בבעיטות את אלה הרעבים שעומדים ורואים אותו זולל, והוא קורא אליהם: קישטה. לי מגיע לאכול הכל, כי אני יהודי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו