בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ככה מייצאת ישראל מים לשווייץ

ישראל אינה ארץ שחונה, טוען קלמנס מסרשמיד, הידרו-גיאולוג מגרמניה המנפץ כמה מיתוסים ומרגיז ישראלים ופלסטינים כאחד. בירושלים יורדים יותר משקעים מאשר בברלין, וברמאללה יותר מאשר בפאריס. הבעיה היא הבזבוז. למשל כשמשתמשים במים להשקיית פרחים ומייצאים אותם לאירופה

תגובות

החברים ברמאללה ובירושלים הפנימו היטב את המסר של מבטיו מזרי האימה, כשנתפסו שוטפים כלים בעוד המים קולחים מהברז בלי הפסקה. גם כשהוא לא בסביבה - הם יסגרו את הברז לכבודו של קלמנס מסרשמיד, הידרו-גיאולוג בן 43 יליד גרמניה. מסרשמיד מאשר בחיוך את התיאור, אבל הארץ, הוא אומר, רחוקה מלהיות אותה ארץ שחונה, דלת משאבי המים, שנהוג לראותה. בברלין ובפאריס, למשל, הוא מפתיע, כמות המשקעים השנתית קטנה מזאת שבירושלים וברמאללה, בהתאמה: 550 מ"מ בברלין לעומת 564 מ"מ בירושלים, לפי ממוצע שנבחן במשך 150 שנה (ולפי השירות המטאורולוגי: 554 מ"מ). בפאריס - 630 מ"מ, וברמאללה היה הממוצע השנתי בשנים 1975-2004 - 689.6 מ"מ.

הקביעה שהארץ - בגבולותיה המנדטוריים, מהים ועד הנהר - כלל אינה שחונה משותפת לשתי רשימות נפרדות אך משתלבות שהכין מסרשמיד: אחת מפרטת את האי-הבנות הפלסטיניות בנוגע למדיניות המים של ישראל והאחרת את מיתוסי המים הישראליים. כשפלסטינים משוכנעים שבארץ אין מספיק מים - זוהי אי-הבנה. כשישראלים קובעים זאת - זהו מיתוס, שמשרת מטרה, והיא השמירה על החלוקה הבלתי צודקת של משאב המים, שמפלה לרעה את הפלסטינים.

עם בואו לארץ לראשונה, לפני 11 שנה, גם הוא החזיק בכמה מהמיתוסים והאי-הבנות כאמיתות. עבודה מעשית ומחקר, הוא אומר, החלו לסדר את העניינים בראשו. במשך ארבע שנים השתתף בקידוחי בארות מים, כעובד בארגון גרמני לשיתוף פעולה טכני (GTZ), המפעיל פרויקטים עם עיריית שכם ומפעל המים של רמאללה. אחר כך, במשך ארבע שנים, עבד במחקר ייישומי בפרויקט בריטי-פלסטיני שנקרא "ניהול בר קיימא של אקוויפרים". עכשיו, בצד העבודה על הדוקטורט (שנושאו "מילוי חוזר של אגן ירקון-תנינים" - אקוויפר ההר המערבי), הוא מייעץ לארגוני פיתוח אירופיים ופלסטיניים. בשבוע שעבר, למשל, הוא יצא לשטח המיועד לאתר סילוק הפסולת המרכזי של מחוז רמאללה כדי להכין הערכת מצב הידרו-גיאולוגית, במטרה למנוע פגיעה במי התהום.

"אף אחד לא אומר שישראל/פלסטין עשירה במים. אבל היא גם לא מדבר, כמו ירדן", מסביר מסרשמיד. "ואם יש מקומות במזרח התיכון שיש בהם מספיק מים - אלה לבנון, הגליל, הגדה המערבית וחלקים מתימן. השטחים המיושבים העיקריים בארץ שייכים לאקלים תת-לח (humid-(sub - כך כל הצפון ואזור החוף המרכזי, ובמיוחד הרי הגדה המערבית. האזורים היבשים שבדרום הם ממילא הפחות-מיושבים".

מה זה "מספיק מים"?

"לא מספיק לדבר על כמות משקעים, אלא גם על אגירתם. בארץ יש מים מצוינים מתחת לרגלינו, הודות לשלושה מרכיבים למילוי מהיר של אקוויפר ההר: גשם מרוכז בעונת החורף, שבה האידוי מועט, סלע קרסטי ושכבת אדמה דקה. סלע קרסטי הוא סלע מסיס, שמאפשר לגשמים לחלחל במהירות לעומק ולהתמקם לא בשקעים קטנים, אלא בסדקים ובשברים ואף במערות, מחוץ לטווח של שורשי העצים והצמחים. קל להתרשם בקיץ - כשרואים בגדה ובגליל את מורדות ההר המערביים הסלעיים החשופים - שהאזור שחון. אבל כאן זהו דווקא סימן הפוך, שמלמד שמתחת למראית העין יש הרבה מים".

מהמרים במים

מהמיתוס של ארץ בלי מים התפתח המיתוס הישראלי השני, אומר מסרשמיד: של בצורות תכופות ומשברי מים קבועים ובלתי נמנעים. אכן, ישנן תנודות בכמויות המשקעים, ישנם חורפים יבשים וחורפים גשומים, אבל "משבר המים התקופתי פה, כל חמש או עשר שנים, הוא וירטואלי, הוא מעשה ידי אדם. ישראל מרשה לעצמה בזבוז עצום של מים ומשאבי מים, בעיקר לחקלאות. ישראל, כידוע, משתמשת ביותר מ-60 אחוז מהמים שלה לחקלאות, כשזאת מעניקה לתמ"ג כשני אחוזים - כמו העלות של שלושה ימי שביתה במשק. החקלאות בישראל חשובה מבחינת השמירה על האתוס הלאומי, ואינה מתחשבת בתנאים האמיתיים של משק המים".

גם בצריכה הביתית, הכוללת צריכה עירונית של בתי ספר, בתי חולים ועיריות, ישראל בזבזנית מאוד, אומר מסרשמיד: "לפי ארגון הבריאות העולמי, כל אדם זקוק ל-100 ליטר מים ליום - מים נקיים, בטוחים ונגישים. בישראל הצריכה הממוצעת היא בין 240 ל-280 ליטר ליום לנפש (כ-100 מ"ק לנפש לשנה, לפי תוכנית אב של נציבות המים לפיתוח משק המים בשנים 2002-2010). בגרמניה היא 136 ליטר ליום. לפני 20 שנה היא היתה 145. כלומר, אנשים בגרמניה למדו לחסוך במים, מתוך מחשבה על הדורות הבאים. בישראל זה ההפך. תמיד מדברים על יעד של הגדלת הכמויות. מדברים על בצורת, אבל משקים את מדשאות העיריות".

במשך שנים קיבל מסרשמיד את המיתוס הישראלי, שרווח גם בקרב "קהילת המים" בחו"ל - כפי שהוא מכנה את עמיתיו למקצוע - על ניהול מפותח ורציונלי של משק המים הישראלי. אבל הוא שינה את דעתו כשהתחיל לקלוט איך אחרי כל חורף יבש השאיבה מהבארות מתגברת, כדי להמשיך לעמוד ברמות הבזבוז הגבוהות של מים לחקלאות. "סגנון הניהול הישראלי של משק המים הוא סגנון של מהמרים. תמיד מהמרים על החורף הבא, שיהיה גשום".

ב-1998, אומר מסרשמיד, החקלאות הישראלית צרכה 860 מיליון מ"ק מים שפירים, מתוך 1,266 מיליון. היעד של תוכנית האב הוא לא לרדת מ-530 מיליון מ"ק מים שפירים (מתוך 1,122) - זה עדיין יותר מפי שתיים מהצריכה הכוללת של הפלסטינים. בנוסף, הוא טוען, ישראל אינה משתמשת בשיטות הטובות ביותר לחסוך במים: עד היום מוצאים בגולן ובבקעת הירדן ממטרות שעובדות בקיץ באמצע היום - כששיעור ההתאדות הוא 90 אחוז; בשפלה משתמשים אמנם להשקיה במי קולחין, אבל בממטרות; התמחור הנמוך למים לחקלאות - מעודד את הבזבוז; עדיין כמויות גדולות של ביוב ופסולת תעשייתית מוזרמות לים, מה שהופך את ישראל לאחת המזהמות הגדולות של הים התיכון. ישראל מתגאה במתקני טיהור הביוב שלה, אבל היא מפגרת אחרי מדינות המערב. בירושלים המערבית הותקן מתקן הטיהור המודרני רק במארס 2001. לירושלים המזרחית כלל אין תוכנית.

מסרשמיד אינו לבד: מסקנות דומות לשלו, על ניהול משק המים, הוא מצא בדו"ח של ועדת המים הפרלמנטרית, בראשות ח"כ דוד מגן, שהוגש לכנסת ביוני 2002, ושממנו הוא כמעט יודע לצטט בעל פה: "ריבוי רשויות העוסקות בנושא המים, כאשר אין ביניהן חלוקת תפקידים וסמכויות ברורה... ולעתים קרובות חילוקי דעות מהותיים... המולידים ניגודי אינטרסים; למרות שמאז שנות ה-60 התריעו דו"חות שונים של מבקר המדינה על מחדלים וקוצר ראות בניהול משק המים, לא הוסקו מסקנות ולא הופקו לקחים.... הכישלון המהדהד הוא בעיקרו מעשה ידי אדם".

מצד אחד, אומר מסרשמיד, הדו"ח המפורט מאשר את מה שאומרים על ישראל: דמוקרטיה, שהביקורת הפנימית בה נמתחת בגלוי ובאומץ. אבל זה עד שמגיעים לעליונות הערכים הציוניים. כי אותה ועדה, באותה נשימה, דחתה את הטענה שהחקלאות "בזבזנית": "בעיני הוועדה יש לחקלאות ערך מדיני-אסטרטגי-ציוני מעבר לתרומתה הכלכלית", נכתב בדו"ח. וכך, קובל מסרשמיד, היא מוציאה מכלל חשבון את הצעד המידי והעיקרי לפתרון. יוצא שישראל, שבה מתלוננים על משבר מים, לא רק מייצאת תוצרת חקלאית לחו"ל, אלא גם מים. עם הפרחים שלה היא מייצאת מים לשווייץ ולהולנד.

איפה השממה שהופרחה?

מכאן הדרך קצרה למיתוס הרביעי, על "הפרחת השממה". מסרשמיד מסכים שזהו מיתוס שכבר אינו רווח כל כך בישראל. "ישראל מתאימה את עצמה לשיח העולמי בענייני מים, שאחרי ההתפעמות מהמהפכה 'הכחולה', ההידרולוגית, של הכנסת משאבות ופיתוח הנגישות למי התהום וביטול התלות בגשמים, עבר לדון על שאיבת יתר וזיהום". ובכל זאת, המיתוס קיים ומושמע לצרכים אידיאולוגיים. בחו"ל, מעיד מסרשמיד, יש שמאמינים בו - גם בקהילת המים.

והעובדות? "רוב השטח המעובד היום חקלאית, בישראל, היה מעובד הרבה לפני 48' בידי פלסטינים. נכון, זו היתה חקלאות הרבה פחות אינטנסיווית, רק התחילו לקדוח בארות אז - אם הבריטים נתנו אישורים. אבל הפלסטינים השתמשו בכל חלקת אדמה שיכלו, ושימרו את השיטה העתיקה והידידותית לסביבה של טראסות-הרים - גורם חשוב בהבטחת המילוי החוזר של מי התהום ומניעת שיטפונות. השטחים שישראל הרחיבה את השימוש החקלאי בהם, ושלא היו מעובדים חקלאית לפני 48', הם שוליים: הם משתרעים בשטח שבין קרית גת לבאר שבע, מהקו של 450 מ"מ גשם לשנה עד לקו של 250 מ"מ.

"לישראל מגיעות משלחות של סטודנטים ומרצים מאירופה ומסיעים אותן לשדה בוקר, כדוגמה למשק סופר מודרני. הם חוזרים ומתרשמים איך ישראל מגדלת קקטוסים ועיבודים מיוחדים בהתאם לתנאי המקום והמים. אבל זהו היוצא מן הכלל: הסגנון הנפוץ בישראל אינו זה החסכני והמתקדם, אלא הבזבזני וחסר ההתחשבות בסביבה. בהמשך הנסיעה הם רואים גם את קיבוץ יטבתה, הטובל בירק, ומתפעלים מהפרחת השממה. זוהי דוגמה אופיינית לבזבוז מים, אבל בהתחשב במיקום הגיאוגרפי, גם זה יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל: רובו המכריע של הנגב נשאר מה שהוא".

הפרחת השממה - כמיתוס קולוניאלי שחוק, שמציג את האדמה כחסרת ערך לאוכלוסייה המקורית, עד שבא האדם הלבן ו"גאל" אותה - מרגיז אותו במיוחד, מכיוון שהוא המשיך להתגלגל למיתוס החמישי ברשימתו: מבחינת משק המים "הפלסטינים לא קיימים", הוא אומר. "כל ההישגים הישראליים הגדולים במשק המים והתפתחות החקלאות מנותקים לחלוטין בשיח הישראלי מהעובדה הפשוטה, שהם מתבססים על מים ואדמה שנלקחו ב-1948 מפלסטינים, שהיו בשימוש הפלסטינים. וכך עד היום: כדי שישראל תצרוך את כל המים שהיא צורכת, עליה להרחיק אותם משכניה ומהעם שהיא כובשת: גולן, לבנון, ירדן והשטחים הכבושים. ישראל משתמשת במי הגולן, ירדן יוצאת מופסדת מההסדר על השימוש במי הירמוך, לבנון לא הורשתה להשתמש בכמויות הגיוניות של מי החצבני".

אבל גם בגרמניה רק 60 אחוז ממקורות המים שלה נובעים ממשקעים שבתוכה, והשאר הם מחוץ לגבולותיה. אז מה ההבדל?

"בכל מקום שישראל נמצאת במורד הנהר - היא משתמשת בכוח צבאי כדי להבטיח שרוב כמויות המים הזורמות באותו נהר יגיעו לישראל. היא כובשת את הגולן, היא איימה במלחמות ובגדה המערבית היא משתמשת בצווים צבאיים כדי לאסור קידוח בארות. כאן לא מדובר בשיתוף, אלא בהכתבה של חלוקה לא שוויונית. תארי לעצמך שהולנד תכריח את גרמניה לא להשתמש במי הריין".

אם המים של ישראל גופא מנותקים בשיח הישראלי מהעבר של קיום פלסטיני ושל חקלאות פלסטינית, כשמדובר במי הגדה המערבית ישראל מתנהגת כאילו "אין פלסטינים" עד היום, קובע מסרשמיד. "העובדה החזקה ביותר היא שמאז 67' מספר הבארות שנקדחו באקוויפר המערבי, לצורכי הפלסטינים, הוא אפס". בכך עצרה ישראל את התהליך של פיתוח הנגישות למי התהום וקידוח בארות, שירדן התחילה בו ערב מלחמת 67'. בהמשך היא טבעה את המנטרה "הסטטוס-קוו בצריכה", שהנציח את החלוקה הבלתי-צודקת של מים בין הישראלים לפלסטינים, ושהסכם אוסלו משמר כמעט במלואה.

בניגוד לישראל, לפלסטינים בגדה המערבית אין מקורות אחרים: "הירדן הוא נהר לשעבר, מיתוס של נהר" - דבר לא נשאר בו מאז שישראל שואבת ושואבת מהכנרת. הסכם אוסלו הכיר בצורך של הפלסטינים לתוספת מים (בין 70 ל-80 מיליון מ"ק לשנה), שאת חלקה תמכור ישראל והשאר יושג באמצעות פיתוח פלסטיני של מקורות מים המוסכמים על שני הצדדים. עד כה זה היה אקוויפר ההר המזרחי. כיום, 13 שנה לאחר הסכם אוסלו ב', פיתוח בארות באותו אקוויפר, הפחות שופע מכפי שהעריכו בתחילה, מניב רק את הכמות הבלתי מספקת של כ-12.3 מיליון מ"ק. ועדיין אסור לפלסטינים לקדוח בארות כדי להגיע אל המים שבאקוויפר ההר המערבי.

הבארות שמעבר לגדר

בין חמשת המיתוסים הישראליים לארבע האי-הבנות הפלסטיניות מחברת עובדה פשוטה אחת: בעוד הישראלים צורכים בממוצע 240-280 ליטר מים לנפש ביום, הפלסטינים בגדה המערבית צורכים 60 ליטר - וזה כולל את המים שהולכים לאיבוד בצנרת ומים לתעשייה. ישנם מקומות שבהם הצריכה גבוהה יותר, כמו ברמאללה - 92 ליטר לנפש. אבל באזור חברון, האספקה מאפשרת ממוצע של 15 ליטר לנפש ליום. "בדהרייה, למשל", מספר מסרשמיד, "כל האנשים ששאלתי בנובמבר 2007 זכרו את ה-16 ביולי כיום האחרון שבו יצאו מים מברזיהם". לכן, מסרשמיד אינו מופתע לפגוש פלסטינים שנופלים לפח המיתוס הישראלי על ארץ שאין לה מספיק מים. אבל אצלם זו "אי-הבנה", הראשונה מבין ארבע שהוא מונה.

האמונה המוטעית ש"אין מספיק מים" מסבירה את האי-הבנה הפלסטינית השנייה: לדעת רבים, אומר מסרשמיד, בהם פעילים נגד חומת ההפרדה וחלק מ"קהילת המים" הפלסטינית - התוואי של חומת ההפרדה תוכנן כדי לנכס או לגנוב בארות מים פלסטיניות. זו טענה לא נכונה, הוא אומר. "הבארות הפלסטיניות שממערב לגדר ההפרדה וברצועת הביטחון שממזרח לה מניבות 12 מיליון מ"ק לשנה, שזה יותר מחצי השאיבה הפלסטינית המותרת, לפי הסכם אוסלו, מהאקוויפר המערבי (21.9 מיליון מ"ק לשנה בסך הכל). הבארות הללו נקדחו לפני 67'. יש שנהרסו בשל בניית הגדר, אל כמה מהן יש בעיה של נגישות. ישנם כפרים שהיום מגיעים לבאר שלהם ולמים, אבל מכיוון שהכל שרירותי ומשתנה תדיר - אולי מחר הם לא יצליחו להגיע. אבל כיום, רוב הבארות ממשיכות להניב מים.

מאותו אקוויפר מערבי - שהוא העשיר בשלושת משאבי המים המשותפים לישראלים ולפלסטינים - הסכם אוסלו מתיר לישראל לשאוב 340 מיליון מ"ק לשנה. אבל למעשה ישראל משתמשת ב-388 מיליון מ"ק. בשנת 2000 התפוקה הישראלית מאותו אקוויפר הגיעה ל-580 מיליון מ"ק, 240 יותר מהמוקצב באוסלו. כמות המים הכללית שישראל צורכת, מכל המשאבים שעומדים לרשותה, היא כ-2,100 מיליון מ"ק בשנה. זאת לעומת הפלסטינים בגדה המערבית, שלהם מוקצבים כ-190 מיליון מ"ק בשנה, שמהם בין 42 ל-50 מיליון מ"ק נקנים ממקורות.

מהם, אם כך, 12 מיליון מ"ק? הרבה לפלסטינים, כלום לישראלים. "מה ישראל צריכה את הבארות המסכנות האלו?" שואל מסרשמיד רטורית. "הבארות שישראל קדחה ממערב לקו הירוק, כדי להגיע למי האקוויפר ההר המערבי, טובות הרבה יותר לשאיבה, יותר פוריות ויותר זולות ויעילות, מהבארות הפלסטיניות של אותו אקוויפר. שם המים הם בלחץ גדול, ומגיעים כמעט עד לפני השטח, או עד לפניו. מסיבה זו ישראל לא קדחה יותר משלוש בארות, לשימוש ישראלי, במערב הגדה המערבית".

ובכל זאת, בתוך הטעות טמונה אמת: ישראל, קובע מסרשמיד, כן פועלת לנישול הפלסטינים ממקור מים זה. השטח שבין תוואי החומה לקו הירוק הוא האזור היחיד שבו יש פוטנציאל לקידוחים פוריים מהאקוויפר המערבי. מאז 67', צווים צבאיים ונוכחות צבאית ישראלית אוסרים את ניצול הפוטנציאל. החומה, שמספחת בפועל את השטח לישראל, ושהתוואי שלה התקבע בתודעה כגבול עתידי, מסכלת מראש אפשרות שהפלסטינים ינצלו את הפוטנציאל העיקרי הזה להגדלת נגישותם העצמאית למים ולחלוקה צודקת של מי האקוויפר המשותף.

אז בסך הכל זהו ניסוח לא נכון מצד הפלסטינים, לא אי-הבנה?

"זה יותר מניסוח לא נכון. יש הבדל אם אומרים שהרסו בית, או שלקחו אדמה כדי שלא ייבנה בית. ישראל אפילו לא מעוניינת לקדוח שם, באותו אזור. כשינהלו משא ומתן, אם ינהלו משא ומתן, יהיה חשוב לדעת את ההבדל בין הטענה שגונבים מים עכשיו, לבין הניתוח שישראל מונעת פיתוח פלסטיני של משאב מים משותף, שהוא העיקרי לפלסטינים, ולא היחיד לישראלים. איתרע מזלם של הפלסטינים שבמשאב זה - המילוי מתרכז בגדה, ואילו התפוקה והזרימה הן בשטח ישראל. העליונות הפוליטית והצבאית הישראלית מאפשרת לה להשתמש בחלק הארי של האקוויפר זה".

מים להתנחלויות

עוד אי-הבנה קשורה בצריכת המים של ההתנחלויות. טענה פלסטינית שגורה היא ש"המת-נחלים גונבים את כל המים". גם היא לא נכונה, אומר מסרשמיד. כשהשמיע את קביעתו זו לפני קהל פלסטיני, נשמעה אוושה של חוסר שביעות רצון מהקהל, אבל הוא ביקש משומעיו להיצמד לעובדות: "אוכלוסיית המתנחלים, על אף שגדלה מאוד מאז אוסלו, היא עדיין קטנה, יחסית, מבחינת צריכת המים. רוב ההתנחלויות לא מקבלות את מימיהן מבארות הגדה".

מסרשמיד חושב שגם הנתונים על צריכה מופרזת של מים בהתנחלויות (עם חישוב בריכות השחייה) הם מוגזמים. אפשר שבכמה מההתנחלויות מפנים מים המתוקצבים כצריכה ביתית לצריכה חקלאית - בייחוד בבקעת הירדן, הוא אומר. אבל בהתנחלויות רבות אחרות אנשים אינם חיים ברמה גבוהה במיוחד, ובייחוד בהתנחלויות העירוניות, שבהן הצריכה רגילה.

המקום היחיד שבו ההגדרה "ההתנחלויות גונבות מים מהפלסטינים" היא נכונה - הוא בבקעת הירדן. מאגר המים המזרחי מתמלא כמעט לגמרי ממי גשמים שיורדים על שטחי הגדה. רק מים מעטים מחלחלים אל המאגר הזה בצד הישראלי של הקו הירוק, באזור עין גדי ובצפון הבקעה. ודווקא בבקעה קדחה ישראל במשך השנים בארות רבות לשימוש ישראלי - דבר המנוגד לחוק הבינלאומי. ישראל שואבת בגדה המערבית 44.1 מיליון מ"ק לשנה. מתוכם - 33.9 מיליון מ"ק נשאבים בבקעת הירדן, החלק הפורה ביותר של האקוויפר המזרחי. אבל עדיין כמויות אלו הן כאין וכאפס לעומת מי האקוויפר המשותף, שישראל מונעת מהפלסטינים גישה אליו.

אי-הבנה פלסטינית נוספת נוגעת למים שישראל מוכרת להם, באמצעות מקורות. טענה רווחת, מוטעית גם היא, היא שישראל מרוויחה ממכירת המים לפלסטינים. אכן, ישראל מוכרת מים לפלסטינים, אבל באותו מחיר שנגבה בישראל מהעיריות והמועצות המקומיות: 2.294 שקל למ"ק (ב-1 מ"ק יש 1,000 ליטר). הנכון הוא, שבגלל החלוקה הבלתי צודקת של משאבי המים בין ישראלים לפלסטינים, ומשום שכ-40 אחוז מכפרי הגדה (ובהם כחמישית מהאוכלוסייה הפלסטינית בגדה) אינם מחוברים לרשת המים, פלסטינים משלימים את החסר בקניית מים ממכליות. אלה מים יקרים יותר, שאף התייקרו בשל המחסומים והחסימות וחסימת כבישים מרכזיים לתנועה פלסטינית (ברצועת עזה - שהתייחסות ראויה אליה חורגת מיריעה זו - הכל חייבים לצרוך מים מטוהרים, יקרים, בגלל שאיבת היתר הכרונית וזיהום מי התהום). "כך יוצא מה שידוע גם בארצות אחרות", אומר מסרשמיד: "העניים משלמים על מים הרבה יותר, אבל התשלום הוא לסולר ולנהג ולזמן המתבזבז, לא לישראל".

ופתרון אין?

"ודאי: חלוקה צודקת של המים ושינוי דפוסי הצריכה הישראלית. בישראל מרבים להציע את ההתפלה כהצלה היחידה, אבל זוהי דרך להתחמק מהדיון על האפליה ועל הבזבוז. מדובר במים יקרים מאוד, שכבר הוכח שהם מחזקים את מגמת הבזבוז בחקלאות. כהידרו-גיאולוג, אני רואה בהתפלה - כאן, כמו בעולם כולו - אבסורד משווע: מטורף להשתמש במשאבים חד-פעמיים שנוצרו לפני מיליוני שנים כדי לייצר את היסוד הנייד ביותר ביקום - המים. מטורף להשתמש במשאב חד-פעמי ויקר, מנקודת ראות אקולוגית, כמו פחם, דלק או גז, שנקבר באדמה במשך מאות מיליוני שנים, כדי להפיק משאב שנמצא בניידות תמידית: גשם, חלחול, מי תהום, מעיינות, התאדות, גשמים וחוזר חלילה, משאב שהוא בתנודה מתמדת, משאב שהוא מהות החידוש".*

בדרך אל הקו האדום רשות המים דוחה את הביקורת ומאשימה את השכנים הערבים

אורי שור, דובר רשות המים: הטענות שמועלות מגמתיות ולחלוטין לא נכונות, ומנסות לסלף את המצב. ישראל דלה במקורות מים; הביקושים למים בישראל גדולים מהתנובה המגיעה באופן טבעי, ולכן אנחנו במחסור הולך ומתגבר. בעקבות ארבע שנים שבהן כמויות הגשמים קטנות באופן משמעותי מהממוצע, הגענו למצב שבו אנחנו קרובים מאוד לקווים האדומים התחתונים (קווים שחצייתם עלולה לסכן את מקור המים ואת איכותם), ובקיץ הקרוב אנחנו צפויים לרדת מתחתיהם בשלושת מקורות המים העיקריים, למרות קיצוצים נרחבים וכואבים בחקלאות ובמגזרים נוספים.

ישראל מנהלת את משק המים ביעילות, המחסור במים ממריץ פיתוחים טכנולוגיים לייעול השימוש במים בחקלאות, בתעשייה ובבית, מי הביוב ממוחזרים ומופנים לחקלאות. רוב החקלאות מושקית במי קולחין ומים שוליים והשימוש במים שפירים מתקיים בעיקר במקומות שבהם יש רגישות הידרולוגית. היעד הוא שימוש חקלאי ב-530 מיליון מ"ק לשנה מים שפירים, אבל השנה הכמות קוצצה ל-450 מיליון מ"ק בגלל מיעוט הגשמים. ישראל משיבה כיום כ-70% מהביוב שהיא מייצרת. לו היתה הרשות הפלסטינית מטפלת בביוב שלה ומנצלת את מי הקולחין להשקיה חקלאית, היתה מגדילה את כמות המים השפירים שברשותה ביותר מ-35 מיליון מ"ק.

ישנן מדינות רבות בעולם שלהן מקורות מים שופעים, ויחד עם זאת יש בהן אזורים הסובלים ממחסור במים. כך בטורקיה, למשל, שבזמנו דובר בישראל על יבוא מים ממנה. בישראל מנוהל משק המים באמצעות מערכת ארצית המקשרת את מקורות המים ומאפשרת ניהול מיטבי. הצריכה הביתית הממוצעת בישראל היא כ-160 ליטר ליום לנפש, לא כולל צריכה עירונית. הצריכה העירונית והביתית מסתכמת ב-104 מ"ק לנפש לשנה. הציבור בישראל נקרא לייעל את השימוש במים, ולצמצם אף יותר את הצריכה הביתית. לשם כך מופקים חומרי הסברה רבים, נערכות הרצאות בגני ילדים ובבתי ספר, ומעת לעת יוצאים בקמפיין הסברה גדול (קמפיין כזה מתוכנן לחודש זה).

האזור כולו סובל ממצוקת מים, שהובילה להקטנת כמויות המים הטבעיים שהגיעו לישראל מלבנון, סוריה ואחרים. מים שבאופן טבעי הגיעו לכנרת, נחסמים ונלקחים. ישנם כמה הסכמים בינינו לבין שכנותינו, כמו זה עם ירדן, שישראל עומדת בהם למרות המחסור החמור במים. לפלסטינים ישראל מספקת כמות גדולה יותר מזאת שהתחייבה לה בהסכם אוסלו. הפתרון למצוקת המים באזור הוא בייצור מקורות מים חדשים, קרי התפלת מי-ים והשבת מי קולחין.



קלמנס מסרשמיד. משק המים הישראלי מנוהל בסגנון של מהמרים. תמיד מהמרים על החורף הבא, שיהיה גשום


אזור חברון: ילדים בבריכת אגירה בכפר הפלסטיני אל-כרמל (למעלה) וילדים בבריכת שחייה בהתנחלות אדורה. לא על חשבון הפלסטינים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו