בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלטע זאכן למתקדמים

פתאום כל סיפולוקס הוא פריט לאספנים

תגובות

עם התקדש חגיגות ה-60 לייסוד ישראל אפשר לקבוע בוודאות שהנוסטלגיה כבר לא מה שהיתה פעם, היא שווה יותר. כדוגמה מוחצת להוכחת הטענה אפשר להביא את הספר "היה לנו אוצר", אלבום שמתמקד בחפצים היומיומיים משנות ה-60 וה-70 - מתנור הפיירסייד ועד מטאטא מיוחד להסרת קורי עכביש מהתקרה - ומשחזר כך את אווירת הבית ההוא: עם חדר המבוא שנקרא "הול מואר", שקירותיו היו צבועים ב"שפריץ" או מכוסים טפטים של יער, כדי ליצור אשליית מרחב ויש להניח שהיה בו לפחות רהיט אחד מעץ טיק או מצופה בפורמייקה. את החפצים המצולמים בספר באורח מרהיב על ידי עמית גושר, אספה עדי יפת-פוקס שגם הקדישה לכל אחד מהם רשימונת. כך הופך שחזור הילדות והבית הפרטי שבו גדלה לשחזור "הבית הישראלי"; והבית הישראלי שעליו היא מדברת הופך לביתה שלה.

על כריכת הספר (הוצאת "קתרינה הגדולה"): ארגז לחם, אותה קופסה מלבנית מצופה באמייל לבן, שהיתה פריט הכרחי בכל מטבח באותן השנים. אלא שקשה מאוד להשיג אותה כעת, מבלי לשלם תמורתה סכום לא קטן, ורק בחנויות שקרויות כיום "וינטג'", מה שמצביע על העובדה שהפריטים שיש בהן הם לא סתם ישנים או משומשים, כלומר אלטע זאכן, אלא שהם "קלאסיים" או "קאנוניים" ממש, ועל כן גם יקרים ביותר.

הווינטג'יות היא, כמובן, בעיני המתבונן בלבד, מה שדווקא מוביל למחשבה המנחמת שאולי גם את ישראל כולה אפשר מעתה לראות לא כסתם מדינה מקולקלת ומושחתת בפגעי הזמן אלא כסוג של מדינת וינטג'.

יפת-פוקס היא במאית דוקומנטרית, בוגרת לימודי קולנוע בתל אביב ותואר שני בעיתונות מאוניברסיטת קולומביה, המתגוררת עם בעלה ושני ילדיה בקיסריה.

על איזה אוצר היא בדיוק מדברת? "נכון שכשרואים את קופסת הלחם, שהיא סמל לפשטות של החיים שהיו כאן אז, המלה אוצר הופכת לאירונית", היא אומרת, "אבל האוצר שאני מדברת עליו הוא אוצר של תמימות, של פשטות, של החיים בתקופה הזאת שאצל כולם בבתים היה אותו דבר, לא היו מותגים בארץ, כל הדירות בשנות ה-60 וה-70 נראו דומות מאוד ולכולנו יש זיכרונות דומים. אני גדלתי בתל אביב באזור של יד אליהו וכשהייתי בכיתה ז' עברתי לכיכר המדינה: פתאום בגיל 12, שזה גיל שבו החושים שלך מאוד ערניים, הגעתי ממקום שלא הכרנו מותגים - מקום של חיים נחמדים וכיפיים מאוד, שדות ליד הבית ומשחקים ברחוב - לעולם אחר של מותגים וכסף. יכול להיות שאם הייתי גדלה כל הזמן באותו מקום הייתי פחות ערה לכל הדברים שסימנו את הילדות שלי".

יפת-פוקס אומרת שבספר, כמו בשלושת הסרטים הדוקומנטריים שצילמה ("מוקט וארקדי", "השולחן של אפלפלד" ו"שנת הארבעים שלי"), היא עוסקת כל הזמן בניסיון להגדיר מה זה ישראליות". וחוץ מזה, הספר הזה הוא גם סוג של גמילה. "יש לי סוג של געגוע חולני למה שהיה, אני מכורה לחיטוט בעבר ונדרתי לעצמי נדר שאחרי הספר - אני מפסיקה עם זה".*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו