בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ים של דמעות

בדירתה בקרית גת יושבת מרסל טייב, אמא של נינט, ומביטה אחורה על ארבעה עשורים של עבודה במפעל פולגת. בבית קפה ברמת אביב יושב דב פולק, נצר אחרון למקימי התשלובת, ונזכר ברומן הארוך לא פחות שניהלה משפחתו עם המפעל ועם קרית גת כולה. רקוויאם למפעל הטקסטיל, לרגל שנת ה-60

תגובות

עובדת במפעל פולגת, השבוע. היום יש במזרח כוח עבודה זול, אנשים מוכנים לעבוד אפילו בשביל שתי כפות אורז

"עצוב לי, עצוב לי מאוד", נאנחת מרסל טייב. "את השנים הכי יפות שלי נתתי לפולגת טקסטיל. שלושה-רבעים מהחיים שלי אני פה במפעל, מול הבדים. פה הכרתי את בעלי יוסי לפני יותר משלושים שנה, פה התחלתי לבנות את החיים שלי ואת המשפחה שלי. כל הילדים שלי נולדו במפעל הזה. חמישה ילדים ילדתי, שיהיו בריאים. כשהיה להם חום לא העזתי להפסיד יום עבודה. הייתי מגיעה למפעל כשהם איתי, חולים. משכיבה אותם לישון לידי על המשטחים במפעל וממשיכה לעבוד, יום יום, עשר שעות, ימי שישי, רק לא להפסיד את מקום העבודה שלי".

בתחילת השבוע קיבלה טייב, יחד עם כ-300 עמיתיה, הודעה שתמו ימי פולגת טקסטיל, והמפעל לייצור בדים לחליפות, שהוקם בקרית גת ב-1961, יסגור את שעריו. לטענת ההנהלה, הזמנות הבדים יותירו למפעל יכולת לפעול רק עד כשבוע לפני ערב פסח. רבים מהעובדים, כמרסל טייב, הם בעלי ותק של עשרות שנות עבודה. במשך החודש הקרוב יעזבו בהדרגה את המפעל עד שינפח את נשמתו ועוד מסמר יינעץ בארון הקבורה של תעשיית הטקסטיל הישראלית. באופן סמלי, חלק מהמבנה הגדול ששימש את פולגת יוסב כפי הנראה למחסן שישרת את חברת ההיי-טק אינטל.

משנת 1970 טייב במפעל. עובדת חרוצה, דייקנית, לא מפספסת ימי עבודה, לא מתלוננת - "לא על השכר, כי ידעתי שהמצב קשה בפולגת, לא על הכאבים ברגליים מהוורידים שהתנפחו לי, על שום דבר". ב-1987 קיבלה את פרס עובדת השנה של המפעל. אז כבר היתה אם לארבעה ילדים, אחת מהם היא נינט טייב.

מרסל טייב רצתה רק שיאפשרו לה להמשיך לעבוד במה שהיא יודעת לעשות הכי טוב. "אני לא מכירה עבודה אחרת", היא אומרת. "לא עבדתי באף מקום בחיים שלי חוץ מבפולגת. גם בעלי עבד שנים בפולגת בתור איש אחזקה, פוטר, והיום הוא מסגר בחברה אחרת. הוא עובד, ברוך השם. אני לא מאמינה שבגיל שלי, 55, אפשר למצוא מקור פרנסה חדש. בטוח, בטוח שלא אמצא מקום עבודה. ככה אני מרגישה. מי יקח אותי? גם לאנשים צעירים אין מקום עבודה, אז לי בטח שלא. עכשיו אני רק מודה לאלוהים שהיתה לי הזכות לגדל את הילדים שלי, ילדים טובים, שנותנים לי את הכוח והחוזק; כל הזמן מתקשרים ודואגים, אומרים לי, אמא, יהיה בסדר. זה מה שנשאר בחיים בסופו של דבר".

שני עולמות

בתום עוד יום עבודה ארוך יושבת טייב בסלון דירתה בקרית גת; היא מסורקת ומאופרת בקפידה, לרגליה מגפיים גבוהים, לבושה בבגדים הדוקים שמגלים גזרת גוף כשל נערה. הבית בוהק ומריח בניקיונו, הקירות מלאים תצלומים של הילדים, הנכדים, רבנים, ואל דלת הכניסה מוצמדים גזרי עיתונות על נינט.

מרסל טייב מגישה קפה שחור, עוגיות ועוגה שאפתה, אבל היא עצמה לא אוכלת ולא שותה. "בכנות, אני מאוד דואגת", היא אומרת בקול צרוד. "רק שיתנו לנו את מה שמגיע לנו. את כל הפיצויים על השנים הטובות שנתנו למפעל. אני רוצה להחזיר לילדים שלי על כל השנים שעבדתי כל כך קשה. לא רוצה שום דבר מעבר לזכויות שלי. אני רק מתפללת שלא יבזו אותנו, את הוותיקים".

היא שולפת את תלוש המשכורת האחרון שלה. מעט מעל שכר המינימום במשק. "שכר מאוד צנוע שילמו לנו. אבל אני לא מתלוננת ולא כועסת. לא נלחמתי עליו מעולם, ידעתי שלא קל למפעל. אני רק מקווה שלא אצטרך להילחם שיתנו לי לצאת מפה בכבוד, כי אין לי הכוחות לרוץ אחרי מי שאמור לשלם לי".

במקום שונה לחלוטין, בבית קפה בקניון רמת אביב, יושב דב פולק ומעלה זיכרונות על מפעל החיים שלו ושל משפחתו. ערב הפגישה עיין באלבומים משפחתיים, 800 תמונות שמתעדות את תחילת דרכה של פולגת, שהיא שילוב בין השמות פולק וקרית גת. ממקימי התשלובת נותר רק הוא בחיים. בן 75, נמרץ וערני, אבל עצוב כשמדברים על פולגת. "זה פצע גדול בשבילי", הוא אומר. "המשפחה הקימה את פולגת, אשתי אריקה ושלושת הילדים עבדו בתשלובת. לא רואים את הדמעות שלי עכשיו, אבל הן ישנן. אני עוד חולם על פולגת".

לאחר מלחמת העולם השנייה היגרו בני משפחת פולק מצ'רנוביץ לצ'ילה, שם עסקו מרביתם בטקסטיל והקימו כמה מפעלים. מנחם פולק, אביו של דב, היה הראשון מבין עשרת אחיו שעלה לישראל, ממניעים ציוניים, והתיישב עם משפחתו בחיפה. "בשנות החמישים דוד שלי, ישראל פולק, היה מגיע לביקורים בארץ ודיברנו על זה שצריך להקים פה משהו", מספר דב.

ב-1960 הסתובב שר התעשייה פנחס ספיר בקהילות יהודיות בעולם כדי לגייס כספים לישראל. באותם זמנים היה ישראל פולק יו"ר התנועה הציונית בצ'ילה וספיר הצליח לשכנעו לעלות לישראל ולפתח בה את ענף הטקסטיל. האגדה מספרת שספיר, ששאף להקים תעשיית טקסטיל בקרית גת, רצה לשכנע את פולק שהעיירה נמצאת במרחק קצר מתל אביב. לכן הזמין את פולק להתלוות אליו לביקור בקרית גת עם עלות השחר, לאחר שהורה לנהגו לסחוט את דוושת הגז כדי להגיע לשם בתוך חצי שעה. "האמת רחוקה מהאגדה. הם נסעו שעה וחצי ודיברו יידיש כל הדרך", מספר דב פולק.

בסוף 1960 הוחלט להקים את פולגת טקסטיל ודב פולק, אז בן 26, יצא לגרמניה כדי לרכוש ציוד טכני מתקדם. במאי 1961 החל לעבוד הטרקטור הראשון בבניית המפעל וב-1962 נפתחה פעילותה של פולגת טקסטיל. ישראל פולק נחשב לבעלים הראשי, אחריו ברשימה היה האחיין דב. "בתקופות השיא העסקנו 6,000 איש בכל תשלובת פולגת, שכללה את מפעלי בגיר, פולגת, ליגת, פולגת ג'ינס ואומן", הוא מספר בגאווה. "המחזור שלנו היה 270 מיליון דולר, מתוכם 120 מיליון דולר ליצוא. משנת 1966 היינו הספק הכי גדול לחברת מרקס אנד ספנסר הבריטית, הלקוח הגדול ביותר שלנו, שעליו היינו מבוססים. סיפקנו להם כ-8,000 פריטי ביגוד ביום".

ניהול אנושי

"הקונץ שלנו", מסביר פולק את ההצלחה, "היה שקנינו טכנולוגיה גרמנית ומכרנו לאנגלים. הגרמנים הפסידו במלחמה אבל בנו תעשייה חדשה ומתקדמת, שהיתה בידינו. האנגלים נשארו מפגרים בייצור, אחרי כל השנים שבהן הובילו בתחום הטקסטיל. הצענו להם טכנולוגיות שהם לא יכלו לקבל מאחרים. אני פיתחתי טכנולוגיה שהבטיחה שגליל של חמישים מטר בד יהיה זהה לחלוטין בגון הצבע שלו לכל אורכו. זה לא טריוויאלי. כך אפשר לקנות מכנסיים וז'קט בנפרד ולהיות בטוחים שתהיה תמיד התאמה מושלמת".

פיתוחים נוספים של פולגת היו בד מיוחד לחליפות גברים ששילב צמר ולייקרה בטווייה מיוחדת. זו היתה הפעם הראשונה שיוצרו בדי צמר אלסטיים לחליפות גברים. פולגת פיתחה חליפות כביסות, שאפשר גם לייבשן במכונת יבוש ורק לפני כשנה פיתחו בפולגת בד "חכם" המסייע לוויסות חום הגוף, ומשלב סיבי צמר ואאוטלסט - סיבים אקריליים שפותחו במקור בשביל סוכנות החלל האמריקאית נאס"א. זה היה מענה מקורי לצורכיהם של לובשי חליפות העוברים תכופות בין חום לקור, אבל פחות הצליח.

עד השנים האחרונות, הבדים שיוצרו בקרית גת שימשו בתי אופנה כארמאני, ורסאצ'ה, קלווין קליין וחברות אופנה כזארה, קוקאי, מקס מארה ספורט, אן טיילור, נקסט ובננה ריפבליק השייכת לגאפ. "בתחילת הדרך היה מאוד קשה", אומר פולק. "קלטנו עובדים משלושים מדינות, כשברית המועצות נחשבה רק מדינה אחת. העובדים היו נטולי ידע טקסטילי, אז הקמנו בית ספר תעשייתי. הקמתי 14 מעונות ילדים בקרית גת, שמאוד עזרו לעובדים, כשעוד לא ידעו בממשלה מה זה מעון ילדים.

"פולגת התבססה על המוטו שמנהל עסק חייב להיות אנושי. אני הייתי מגיע למפעל מוקדם בבוקר ועד 11 לא הייתי נכנס למשרדים אלא מסתובב במפעל, רואה כל עובד, מייעץ בטווייה, באריגה, נוגע בבדים. הייתי הולך לכל החגיגות, ההלוויות, האירועים. היינו יוצאים לטיולים, ישנים כולנו במלון ועובד הניקיון היה ישן חדר לידי וליד אשתי. אני גדלתי במשפחה קפיטליסטית קומוניסטית: יצרנות סוציאליסטית. אצלי עבדו 680 עובדים מעזה ומחברון. הם קיבלו אצלנו פרסים והיו מצטיינים. בבגיר הקמנו להם אזור תפילה. יותר מעשרים שנה, עד אחרי האינתיפאדה הראשונה, רבים וטובים עבדו אצלנו. דאגנו להם לתחבורה אישית מעזה וכשהיה להם קשה לעבור הקמנו להם צריפים שיוכלו לישון בקרית גת".

מנהל נמדד בדברים האלה, אומר פולק, בתחושות של העובדים כלפיו. "היינו מפעל שונה מבחינת יחסי אנוש וגם במה שהצענו לעולם. באנגליה תפסנו מקום מאוד מכובד. התחרינו מקרית גת עם היפנים, האיטלקים, האמריקאים. לא רצינו להיות עוד מפעל אחד מני רבים. ייצרנו בד ג'ינס, שהוא אחד הבדים הקשים לייצור, עסקנו בצמר שהוא האליטה של הבדים. בחרנו בקפידה את חומרי הגלם, השקענו, מיששנו בידיים כל בד".

שלושים שנה הוביל דב פולק את פולגת יחד עם משפחתו. אחיו יוסי היה מנהל פולגת, אחיו השני אהרון היה עורך הדין של החברה. דודו חיים, שהיה קרוב מאוד לדב, עלה ארצה והצטרף לפולגת בשנת 1970 כמנכ"ל בגיר. עם פרישתו עברה בגיר לניהולו של דב ובהמשך ניהל בו-בזמן גם את חברת ליגת.

בסוף שנות השמונים החליט ישראל פולק למכור את פולגת לחברת כלל תעשיות. "פרשתי שנתיים אחרי שפולגת עברה לידיים של כלל", מספר דב פולק בצער. "ישראל, בגלל בעיות אישיות שלו, מכר את פולגת - אני מודה שלמורת רוחי. נשארתי שנתיים, ראיתי את המקום מתמלא בפקידים, כמו בחברת השקעות, אז הספיק לי ופרשתי בכבוד".

הוא החליט להקים "משהו משלי" וכיום, כעבור 17 שנים, יש בבעלותו 24 חנויות הלבשה: ונדום ונייקי, שהוא מהווה הזכיין הראשי שלה. "הקמתי את החנויות כי מאוד הצטערתי שלא הצלחתי להעביר לילדים שלי את פולגת. זו היתה זכותו של ישראל למכור, אבל אני הצטערתי מאוד".

ילדיו, איתן ומיכל, משמשים מנכ"לים ובנו צבי פנה לאחר כמה שנים לתחום אחר וכיום הוא מנכ"ל חברת כלמוביל. דב פולק נזהר בכבודו של דודו ישראל, ממעט למתוח ביקורת או בכלל לדבר עליו. "כשנמכר המפעל ויצא מידי המשפחה, פולגת הלכה לאן שהלכה", הוא אומר. "אני לא ממעיט מהמגמות העולמיות בטקסטיל, אבל פולגת יכלה להמשיך כיוצאת הדופן. היו לנו היכולות הייחודיות, הטכנולוגיה שדאגנו לחדש ולעדכן. רע מאוד שישראל מכר. בשנים האחרונות פולגת היא רק עוד חברה. בלי השקעה, בלי טכנולוגיה חדשה, בלי נשמה. בטקסטיל אתה צריך להשקיע היום לעוד חמש שנים כדי שתוכל להתחרות ולהיות ייחודי. אני רוצה להאמין שהדברים היו שונים היום אילו פולגת היתה עדיין בידי המשפחה. אבל במצב הנוכחי, אחרי כל השנים שהמפעל לא היה בידיים שלנו, צר לי לומר שהסגירה כבר בלתי נמנעת. פולגת היא פספוס גדול ואכזבה קשה בשבילי".

חתיכת היסטוריה

"אני אגיד לך משהו חשוב", אומרת מרסל טייב בביתה בקרית גת. "פעם היתה הרבה יותר ציונות. היום כל אחד דואג לכיס שלו. שייכנס כמה שיותר לכיס שלו. זה גרוע מאוד. את המפעל הזה ייסד ציוני בדם - ישראל פולק זכרונו לברכה. הוא והמשפחה עשו המון למען העיר הזאת, קרית גת, המון. בטוח שהוא היה מתהפך עכשיו כמה פעמים בקבר שלו אם היה יודע מה קורה למפעל שלו. אני אומרת לך, אל משפחת פולק היתה לנו יראת כבוד, ממש ככה.

"היום יש כוח עבודה זול, יש את המזרח והכל זורם לשם. סיפרו לי שיש מקומות שאנשים מוכנים לעבוד אפילו בשביל שתי כפות אורז. בחיי. הדולר נמוך, אומרים לנו. אני רוצה להאמין שבאמת קשה להם להתחרות במחירים של המזרח. אני רוצה להאמין שזו הסיבה האמיתית שסוגרים. שאין משהו שלא מספרים לי. אנחנו כל השנים אמרנו שאין כמו הבדים של פולגת. הטיב, האיכות, תשומת הלב. זו חתיכת היסטוריה גדולה פה. אבל כנראה שהכוח הזול מנצח את כל הדברים האלה".

יוסי דנציגר, מנכ"ל פולגת טקסטיל, טוען שרק בגלל ירידת שער הדולר הפסידה החברה שמונה מיליון שקל בשנה. מחירי האנרגיה האמירו, הארנונה עלתה ובצורת באוסטרליה ייקרה את מחיר הצמר של הכבשה האוסטרלית בכארבעים אחוז. "בגלל כל אלה לא היתה לנו ברירה אלא להעלות את מחירי הבדים ואז, מיידית, בוטלו עסקאות מרכזיות איתנו. חברת גאפ, שרכשה ב-2007 כשלושים אחוז מתוצרת המפעל בשביל חליפות בננה ריפבליק, לא ממשיכה השנה להזמין בדים מישראל. חברת פירלס הקנדית, שקנתה בעבר כעשרים אחוז מתוצרת פולגת בשביל קלווין קליין, הודיעה שהיא לא מעוניינת יותר לקנות בדים של פולגת ותעביר את כל רכישותיה לסין".

השבוע הגישה פולגת בקשת פירוק לבית המשפט, שחשפה כי לחברה הפסדים בסך כ-20 מיליון דולר. בשלושת הרבעונים הראשונים של 2007 בלבד הפסידה החברה כחמישה מיליון דולר. עלות השכר הממוצעת של עובד בפולגת - כאלפיים דולר. בסין העלות היא 400 דולר ואף פחות מזה. כושר הייצור של פועל ישראלי אמנם כפול מזה של הסיני, אבל זה לא מספיק בכדי לשמור על תחרותיות. בקיץ החולף פוטרו 150 מעובדי המפעל.

"אני מרגיש שהבעלים ניסו למנוע את הסגירה", אומר שלום שינדלר, מזכ"ל הסתדרות עובדי הטקסטיל, ההלבשה והעור. בתחילת שנות השבעים החל שינדלר לעבוד כאיש אחזקה במפעל פולגת, לאחר שעבר הכשרה בבית הספר שהקים דב פולק. השבוע חלף שינדלר על פני חדר הדוודים שאותו הפעיל במשך שנים והתגאה במכונות שלו "שעובדות ארבעים שנה בלי הפסקה". לאחר עשרים שנה בפולגת, שבהן כיהן גם כיו"ר ועד העובדים, התמנה שינדלר לתפקידו בהסתדרות והוא מלווה את תהליך הסגירה ומנסה להגן על זכויותיהם של העובדים.

בכירים בהנהלת פולגת טוענים, שזה חודשיים ידוע להם כי התקבלה החלטה לסגור את המפעל, אך הם חויבו לשמור על סודיות ולא להעביר את המידע לעובדים. ובכל זאת, בשבוע שעבר שינדלר עוד קיווה שיש סיכוי. הוא בנה על נפשו הרגישה של צביקה בארינבוים, המחזיק ב-45 אחוזי בעלות בבגיר, החברה האם של פולגת טקסטיל, יחד עם קרן פימי בניהולו של ישי דוידי (50%) ומנכ"ל בגיר עופר גלבוע (5%).

"הוא בא ממשפחה של טקסטיל", אומר שינדלר על בארינבוים. "אבא שלו עסק בתחום. אני מקווה שזה ישאיר לו פינה של חמלה בלב. לזכותו ייאמר שהוא הזרים 3.5 מיליון דולר מהכיס שלו כדי לנסות להציל את המצב. אבל הכל נהיה נגדו: הדולר, הארנונה והביוב, שכר המינימום שעלה, הדלקים. פולגת נהיה יקר מדי. אף פעם לא היה מצב כזה קשה והעובדים ריאליים. הם מרגישים את זה מזמן. בארינבוים הבטיח לי שכל עובד יקבל את כל מה שמגיע לו, עד האגורה האחרונה. אנחנו עובדים כדי לדאוג שזה יקרה".

מפעל חולה

אחת הדאגות המרכזיות היא לבני זוג שעובדים במפעל. כאלה הם אבי ואילנה ריטר. אילנה כבר חוותה את סגירתו של מפעל אומן לייצור סריגים, לפני 12 שנה, שבו עבדה יותר מ-15 שנים. היא בפולגת 11 שנים, לאבי ותק של 28 שנים. "קשה לי, אבל אני לא מצטערת", אומרת אילנה. "לא הרווחנו מי יודע מה, היינו עבדים. זה לא מפעל היי-טק שמרוויחים בו הון תועפות. עכשיו אני שוקלת לעבור למרכז. מה נשאר לי פה? הילדים גדלו, המפעל נסגר. העיר הזאת הולכת אחורה. פעם זו היתה בירת הטקסטיל, היום אין פה כלום. סוגרים את פולגת, עוזבים את קרית גת".

אבי עבד כאומן אריגה ולשם כך למד בשנקר ויצא להשתלמויות מטעם המפעל בגרמניה ובשווייץ. בשנים האחרונות התעייף מהמשמרות הארוכות ועבר להיות מחסנאי. אילנה עובדת בתיקון אמנותי של בדים.

תחילתו של תהליך ייצור הבדים בפולגת הוא בפריקת חומר הגלם, צמר, שמגיע על פי רוב מאוסטרליה. את הצמר הופכים לסיבים ומהם נטווים חוטים שנארגים לבדים. אלה עוברים אשפרה, שלב הגימור: ניקוי, גילוח, צביעה, יישור. לאחר מכן הם עוברים תיקון אמנותי - בדיקת הבד לאיתור פגמים שונים. מרסל טייב מחכה לבדים בתחנה האחרונה, תחנת הביקורת הסופית, שמצריכה בעיקר עבודת עיניים מאומצת.

"ממני הם יוצאים ישר למכירה ללקוח", היא מתגאה. "אני בודקת את הבד, מסמנת אותו ואחר כך מגלגלים כל חתיכת בד לגליל ומשם למחסן ולמכירה. אני צריכה לראות הכל, לא לפספס שום פרט. לפעמים היו באים מבקרים למפעל ושואלים אותי איך את מצליחה לראות הכל. הייתי אומרת להם, אם הייתם עובדים כמוני למעלה משלושים שנה, לא הייתם שואלים את השאלה הזאת. אין משהו שהעין שלי לא תופסת", היא מבטיחה.

"מה יהיה עכשיו?" שואלת טייב ומשתהה. "אלוהים גדול, אני סומכת על הקדוש ברוך הוא. יש לי אמונה חזקה ואף אחד לא יזיז אותי מהאמונה שלי. אני אומרת, אלוהים סוגר דלת אחת ופותח עשר דלתות אחרות. אני אשאר בקרית גת, פה גידלתי וחינכתי את הילדים והילדה הקטנה שלי עוד לומדת בכיתה י'. בינתיים אני לא אעזוב, למרות שברור לי שהעיר תיפגע. 300 אנשים חדשים בלי עבודה, הרבה מבוגרים. רק לאחרונה נסגר מפעל הג'ינס ואין פה תעסוקה מי יודע מה. עברו הימים הטובים".

"היו תקופות שהיו מוציאים אותנו לנופש שנתי", נזכר יוסי טייב, שמצטרף לשיחה, ועיניו בורקות. "אילת, טבריה, שמונה, עשרה אוטובוסים מקרית גת עם כל העובדים עליהם. את יודעת איך שנינו היינו מחכים לנופש הזה? כמה טוב היה? עכשיו כבר הרבה שנים שלא עושים להם כלום".

"הרבה זמן אנחנו מרגישים את הקשיים", מוסיפה מרסל. "עברו מבעלות לבעלות. כל פעם מישהו אחר קנה. האמת, היה קשה. עשר שנים לא היו העלאות שכר. כל פעם אמרו שיורידו תנאים והטבות בשביל שיהיה טוב למפעל, ואנחנו הסכמנו. אז לא קיבלנו ביגוד עבודה שנה שלמה. אני זוכרת. ויום חופשה שנתי ויום בית הבראה. ואמרנו, לא חשוב, שיקחו, נוותר, העיקר שהמפעל ימשיך להתקיים, רק שלא ילך מקום העבודה. אבל כנראה שזה היה מפעל חולה שקשה להבריא אותו ואלו התוצאות".

בסך הכל היה לה טוב פה, היא אומרת. "היה לי העונג, הכבוד והכיף לעבוד בחברת האנשים פה. מסתיים פרק החיים של המפעל הזה וקשה לי מאוד עכשיו, אבל מי אנחנו שנחליט מה יהיה. רק אלוהים. אני מאחלת לעובדים בריאות טובה, שיצאו מפה בשלום וימצאו מקור פרנסה אחר בעזרת השם. אולי אני אצא לחופש כמה חודשים. אנוח קצת. מותר לי לחתום אבטלה אחרי שלושים שנה? אני לא מתביישת. אולי אני אלך ללמוד משהו. כי לא למדתי, למי היה זמן".* naamal@haaretz.co.il





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו