בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זיכרונות מהזונות העצובות שלנו

הן הגיעו כבחורות תמימות, שמחות וכמהות לאהבה, אבל הבדידות והזרות בלבנט הובילה אותן לעסוק בזנות. אז נרדפו על ידי שכנים חטטנים וחברה גזענית וצבועה. מחקר חדש על הזונות היהודיות של תל אביב בתקופת המנדט חושף את החצר האחורית של העיר הלבנה

תגובות

תל אביב, 1935. עיר מהגרים אכזרית / צילום: קריסטלר, באדיבות מוזיאון ארץ-ישראל

"בית זונות", כתבו ילדי השכונה על קירות דירתה של רחל ש' מרחוב הירדן 13 בתל אביב. במשך שלוש שנים וחצי ניהלו שכניה מאבק עיקש ורווי הכפשות נגדה. הם עקבו אחר הנעשה בדירתה ושיגרו מכתבי תלונה ל"ועד להגנה על כבוד בת ישראל" מיד אחרי שהוקם בחסות הרבנות העירונית ב-1942. השכנים טענו שרחל מספקת שירותי מין בדירתה שבקומה הראשונה.

רחל ש' עלתה לארץ ישראל ממזרח אירופה ב-1925. היא החזיקה ברשותה מונית שקיבלה בהסכם הגירושים מבעלה. המונית הושכרה לרווק יליד רוסיה ששילם לה בכל חודש 20 לא"י. היא היתה בת 37 ושלטה בכמה שפות, בהן רוסית, גרמנית וצרפתית. באפריל 1941 דן אותה בית המשפט המחוזי לקנס של 20 לא"י בגין אחזקת בית זונות בדירה אחרת שהשכירה. אבל השכנים חזרו וטענו שהיא מנהלת בית בושת גם ברחוב הירדן, למרות שהיא וארוסה הכחישו זאת מכל וכל.

"הוועד להגנה על כבוד בת ישראל" שלח את החוקר נסים סעדיה שדיווח: "אחרי שחקרתי בעניין הוברר לי שהנ"ל ממשיכה בפריצות בדירתה וגם מחוץ לדירתה. מבקרים אצלה תכופות הרבה חיילים, הנהג שלה הוא המורה-דרך היחידי שמביא את החיילים בקרבת מקום עם האוטו, ומשם מצביע על הכתובת שלה ושל עוד בחורות פרוצות עם חיילים. ובלי הפסק מבקרים אצלה חיילים כמעט בכל ערב. אבל בליל מוצאי שבת וביום ראשון בערב מבקרים יותר מכל הימים, והנדון קשורה עם עוד פרוצות אחרות בדירתה, וגם מחוץ לדירתה".

השכנים עשו הכל כדי להוציא את רחל מהדירה. הם חזרו ושלחו מכתבים ארסיים לוועד, הציקו לה והדביקו על דלת דירתה תמונה של חייל אוסטרלי והניחו על מונה החשמל קונדומים.

הוועד חזר ופנה לבעל הבית שיפנה אותה אך רחל לא ויתרה, במכתב שהיא עצמה שלחה לווועד הצהירה שהיא לא עוסקת בזנות, ותיארה כיצד "דברים רעים של גברים", הונחו גם ליד דלתה ועל אדני החלונות. היא רמזה על עברה הקשה וציינה שהיא מקווה שיתאפשר לה לקיים חיי משפחה מהוגנים, אבל מצוקתה נמשכה. כשנה וחצי לאחר מכן, בעקבות תלונות נמשכות של השכנים, כתב החוקר מ' פיקהולץ כי רחל ממשיכה לארח גברים וחיילים. ילדי הסביבה חזרו וכתבו את המלים "בית זונות" על קירות דירתה, והיא מחקה אותן. השכנים לא חדלו להתלונן על חיילים שיכורים שהתגודדו בחדר המדרגות והטרידו כל בחורה שנכנסה לבניין.

נפילה אטית וודאית

לוועד להגנה על כבוד בת ישראל היה שירות חקירות שבדק את תלונות תושבי העיר בנוגע לנשים פותות. "עצם הדבר שהליכותיכן עוררו חשדות אצל כמה וכמה אנשים, נותן לנו יסוד מספיק לאזהרתנו זו שאנו שולחים אליכן בתור דורשי טובתכן, ומתוקף תפקידנו להגן ולשמור על כבוד בנות ישראל", נאמר במכתב שנוסחו היה אחיד ונשלח לכל מי שהתנהגותה נחשדה כמופקרת. הוועד לא רק חקר אלא גם התערב ואיים על החשודות. "יחסי קרבה עם זרים הם מדרון בו מתגלגלת לעתים קרובות הצעירה היהודייה בלי להרגיש בנפילה האטית אבל הוודאית. התחברות, צחוק, קרבה יתירה, הוללות ולבסוף - כישלון, אלה הם השלבים בהם היא יורדת בזה אחר זה, שלא בהכרתה, בת ישראל תמימה וטהורה, עד הקלון או עד המרת הדת".

מקרה אחר, של רחל ש"מ, שבאה לתל אביב מפתח תקוה, נדון בלא פחות משלוש ערכאות של בית המשפט. הוועד, שחקר את התלונה נגדה, היה שותף לתביעה שנדונה בבתי המשפט השלום והמחוזי ואף הגיעה לבית המשפט העליון המנדטורי. ש"מ נישאה ב-1940 להרמן מ' שממנו התגרשה כעבור חמש שנים. הגרוש כתב לוועד וסיפר שלמחרת נישואיהם הציעה לו רחל לפתוח בית בושת וכשנדהם היא אמרה שזו בדיחה. "חייתי איתה שנה וכשראיתי שהיא היתה משתדלת להרחיקני מהבית או לאחר בלילות, ואחרי שאמי ראתה אותה יושבת בקפה עם שלושה ערבים, ואחרי שמצאתי בחדרה גומי המשמש לכיסוי איבר המין, ושמעתי מאנשים שונים שהיא בלתי מוסרית, גירשתיה בגט פיטורין במשרד הרבנות בפתח תקוה".

ש"מ שכרה בית של שתי קומות ברחוב בוגרשוב 26 בתל אביב כדי לנהל בו בית מלון, אך העירייה לא נתנה לה אישור לכך. בבית, שמנה עשרה חדרים, היתה תנועה ערה בשעות היום והלילה. שכן בשם חיים א"ר העיד כי "לילה-לילה באים לשם קצינים ומבלים עם הבחורות הנמצאות שם". גם שכנים אחרים העידו שבבית התארחו קצינים וכי למקום הזדמנו חבורות של חיילים שחיפשו שירותי מין. הספר ו', שחנותו היתה ממול, העיד על חבורה של חיילים מניו זילנד שהלכו לאורך הרחוב, "והסתכלו מעלה אל הבית", כשרחל קראה להם והזמינה אותם לעלות.

לפעמים התגוררו בבית כמה נשים. השכן שראיין כמה מהן סיפר שביניהן היתה שושנה כ', שהתגרשה ועבדה שם כדי לחסוך כסף, והיתה ציפורה ז', הצעירה יוצאת ביאליסטוק שנראתה מבית טוב. הספר העיד שבחמש בבוקר היה רואה גברים ונשים שיצאו מהבית ולא פעם זימנו אותו. "הייתי מגלח את הגברים אשר ישבו בהמתנה", סיפר. לדבריו "הן הגברים והן הנשים נהגו להסתובב בבית בלבוש חלקי ואינטימי... מבעד לדלת של אחד החדרים, שנשארה מדי פעם פתוחה, נראו לפעמים גבר ואשה יחד במיטה".

השכן חיים א"ר סיפר שבעלת הבית גבתה 4 לא"י מכל אורח ומסכום זה הפרישה 2 לא"י לנותנת השירות. הוא גם סיפר שיום אחד נערך אצלה חיפוש פתע של המשטרה והיא באה אליו וזרקה בבהלה שמלה שהוסתרה בה חבילת שטרות בסך כ-3,000 לא"י. על הצעירות שעבדו במקום סיפר שהן התכוונו לחסוך סכום כסף כדי לפתוח עסק משלהן.

בית הפגישות הזה עבד בשקט עד שהשכנים התלוננו והוועד ערך חקירה והגיע למסקנה שאחרי תשע בערב, "אפשר בקלות לתפוס את הטמאים והמטמאים". הוועד הגיש תלונה למשטרה שסירבה להגיש תביעה משפטית נגד אותה רחל. לאחר כשנה, והודות לתרומה כספית שהתקבלה מאחד מנכבדי העיר, שכר הוועד עורכי דין והגיש תביעה פרטית נגדה על הפרת סעיפים בחוק הפלילי האוסרים ניהול של בית בושת.

רחל דרשה שהמקרה יישמע בפני שופט שלום בריטי ולכן נדחה המשפט עד סוף 1943 בעוד שהבית עצמו המשיך לתפקד. שכנה חיים א"ר סיפר איך נערים יידו אבנים על ביתה, שברו זגוגיות, קראו קריאות זעם ואף ניסו לפרוץ פנימה, אך השוהים בבית השיבו מלחמה שערה. "ראיתי את החיילים יוצאים כאילו שזה עתה התעוררו. מכנסיהם עליהם, אך לא רכוסים. הם אחזו בהם בידיהם לבל יישמטו. הם רדפו אחר הנערים ולאחר מכן חזרו לתוך הבית".

הוועד לא ויתר ופנה למחלקה הסניטרית הממשלתית וביקש לסגור את המקום מטעמי תברואה. בהמשך פנה הוועד לנציב מחוז לוד בדרישה שהבית יופקע בתוקף חוקי חירום לטובת "פליטים הבורחים מקרונות המוות של הנאצים ואינם יכולים למצוא קורת גג מעל ראשם". ואכן בספטמבר 1944 הבית הופקע כדי לאכלס בו פליטי שואה, וחדר אחד נשאר בידי רחל ש"מ למגוריה. היא רכשה בית ברמת גן אך הוועד המשיך לרדוף אותה גם שם. נציגיו פנו ליו"ר המועצה המקומית אברהם קריניצי שהשיב שעד כמה שאנשיו הצליחו לברר, ש"מ לא המשיכה בעסקי הבושת ברמת גן.

השוליים הלא-מוכרים

מה עלה בגורלן של רחל מ', של רחל ש"מ ושל שורה של נשים שסיפורן מובא בספרה של ד"ר דבורה (דבי) ברנשטיין "נשים בשוליים, מגדר ולאומיות בתל אביב המנדטורית" (יד יצחק בן צבי)? האם הן שיקמו את חייהן, ואיך? ברנשטיין שחקרה בספר את ההיסטוריה של נשים מהגרות בחצר האחורית של יפו-תל אביב, כולל תופעת הזנות בה בימי המנדט הבריטי, הקפידה שלא לחשוף את זהותן המלאה, אף שהמידע היה זמין בארכיוני העירייה, כמו גם כל התכתובות בעניין הזונות. היא פירסמה שמות פרטיים כבמקור והותירה רק את האות הראשונה בשם המשפחה. "לא ניסיתי לאתר את הנשים והחלטתי לא לחשוף שמות מלאים. מה הייתי שואלת כיום אשה שבטח מלאו לה 80 פלוס: 'האם ניהלת בית בושת ואילו נסיבות חיים כאלו או אחרות הובילו אותך לכך'"?

ברנשטיין חוקרת את השוליים הלא-מוכרים של העיר העברית הראשונה מההבט המגדרי ומגוללת בספרה את סיפור המצוקה של נשים מהגרות. "בפרק 'סיפורי נפילה', אני מביאה את סיפורה של בחורה שמצאה את עצמה בהריון, הבחור נעלם והיא הלכה לגורמים שונים בעירייה ואמרה לפקידים שהיא מחפשת את יושקה, אבל היא לא יודעת עליו הרבה. לנשים לא היה לאן לפנות. לא היו מוסדות רווחה. לא תמיד היה לנשים כסף לשלם מסי חבר בהסתדרות. היה קשה למצוא עבודה בגלל האבטלה הקשה והיה קשה למצוא מקום לגור, אז אשה חלקה דירה עם עוד נשים. להיות בחורה לבד היה כל כך קשה שנשים חיפשו עוגן בנישואים - זה היה הייעוד".

הספר, מדגישה ברנשטיין, מנסה לעמוד על דרכי ההתמודדות של נשים עם בדידותן. "הספר מאיר בחריפות ובצורה נוקבת את הקושי שבלהיות מהגרת בתל אביב. המשמעות לא היתה רק בבדידות, אלא גם בזרות ובעולם לא מוכר שלא יודעים בדיוק מהם חוקי המשחק שלו. לכן היה כל כך קל לנשים ליפול למלכודות שאת ואני לא היינו נופלות אליהן במקום מוכר. אני מביאה בפרק 'סיפורי נפילה' כמה סיפורים שהתרחשו בין 1937 ל-1945, שעסקו בצעירות שסטו מדרך הישר וחצו את גבולות הקולקטיב. תחילת הסיפור היתה בדרך כלל רצופה תמימות, תום לב, שמחת נעורים וכמיהה לאהבה, וסופו התפוררות, זנות, שיגעון והתאבדות".

כזה היה סיפורה של "פנינה המשוגעת" שעליה דווח ב"עיתון מיוחד" - הטבלואיד של שנות ה-30. ב-1928 היא התגוררה בצריף עלוב ליד כיכר דיזנגוף. צעירה בריאה, שחרחורת ויפה שבאה לארץ ישראל מרוסיה לאחת הקבוצות בגליל, התאהבה בחלוץ והשניים גרו יחד וכשנודע לו שהיא בהריון הוא נעלם. פנינה עברה לעיר אך לא הצליחה למצוא עבודה, הידרדרה לזנות ובהמשך נטרפה עליה דעתה. זה ספר על תל אביב, אומרת ברנשטיין, אך זו תל אביב שגבולותיה עמומים ושטחי הגבול שלה מעניינים לא פחות מהמרכז שלה. הזנות משמשת את ברנשטיין כדי להאיר מחדש את תל אביב כעיר מהגרים בעלת סממנים אורבניים מובהקים, כבר מראשיתה.

מה גדלה בושתנו

בית קפה בתל אביב, שנות ה-30. אינטימיות / צילום: הארכיון הציוני

תל אביב נוסדה ממקבץ של שכונות שהקימו יהודים צפונית ליפו, מסוף המאה ה-19. לאחוזת בית, ששנת 1909 אומצה על ידי העיר כשנת הקמתה הרשמית, קדמו 11 שכונות. בהתאם לחוק העותמאני רוכזה הזנות באזור מסוים ביפו, שבו הוקמו בתי זונות מורשים, עוד לפני כינון המנדט הבריטי.

ברנשטיין כותבת שהעיסוק בזנות התקיים גם באזורי המפגש שבין תל אביב ליפו, בדרך יפו-תל אביב ובנוה שלום, החל מהחודשים הראשונים של השלטון האזרחי הבריטי. בספטמבר 1920 פנתה הרבנות המאוחדת יפו למושל המחוז ודרשה לחסל את בתי הזונות.

באיגרת תלונה לרבנים הגדולים של יפו נכתב: "עבודתי ביפו, מדי יום ביום בעוברי למקום עבודתי אני צריך לעבור בשכונת הערבים הגובלת את רחוב ברנט ורחוב וולזין. לתמהוני הגדול ראיתי שהרחובות הללו מלאים בתי בושות. נודע לי, כבוד גאונכם, שיש ביניהם הרבה יהודיות (ספרדיות) רחמנא ליצלן, בעלות בעל הגרים שמה עם בעליהם וילדיהם, וערבים נכנסים ויוצאים. הוי מה גדלה בושתנו! ראיתי שישנם יהודיות כאלו זונות ואתהן ילדותיהן" (כך במקור).

ברנשטיין מצאה תלונות של שכנים על בתי בושת בכרם התימנים, נוה שלום והרחובות שבזי, שלוש וסלמה. בזמן מלחמת העולם השנייה פתחו רשויות הצבא הבריטי בתי בושת ביפו לסיפוק צורכי החיילים, וגם בעת הקרבות ב-1947 ו-1948 פעלו בדרך יפו-תל אביב בתי הזונות, "עד כי אין אפשרות לצאת אליו אחר השקיעה", כתבו דיירי הרחוב. עם הזמן התפשטו בתי הזונות צפונה לרחוב אלנבי ולרחובות הסמוכים. שכנים התלוננו שבבתי הקפה ברחובות המלך ג'ורג', רש"י והרב קוק, התקיימו שירותי זנות. גם ליד הטיילת ורחוב הירקון היתה פעילות מרובה של שירותי מין.

"היו סטנדרטים כפולים", מתארת ברנשטיין. "ראיינתי גבר שסיפר לי על נעוריו. על איך שמצד אחד הוא וחבריו נהגו ללכת לזונות שעל גבול יפו. ומצד שני עם החברה הגבולות היו ברורים, והליכה יד ביד ברחוב, למשל, חייבה נישואים. אז איפה יכול היה צעיר כזה להתפרק?

"צד נוסף של הסיפור הן הבחורות שהלכו עם חיילים בריטים כי אהבו לבלות ונהנו להיות מחוזרות או לקבל זוג גרבי ניילון כמתנת חיזור. הן לא היו זונות אבל בעין המתבונן זו היתה פריצה של גבולות המוסר. לכן המלה 'פריצות' כל כך מתאימה, כי היא מרמזת מצד אחד על זנות ומצד שני היא מצביעה על מגוון יותר רחב של התנהגויות לא מקובלות ולא מוסריות. בעיני בני התקופה פגישה עם חיילים בריטיים נחשבה לפריצות".

להיכנס לנשמה

החוק הפלילי היבש לא אסר על אשה לעסוק בזנות במקום מגוריה, כל עוד התגוררה בגפה. אלא שדי מהר חדל החדר המושכר להיות טריטוריה פרטית. הצפיפות העירונית והנטייה לחטטנות ייצרה את מה שברנשטיין מכנה "פיקוח חברתי". "זו מלה מופשטת כי פיקוח חברתי זה גם כאשר השכנים מציצים עלייך מהחלון, או כשמישהו טורח לכתוב לוועד להגנה על כבוד בת ישראל שהבנות של פלוני יוצאות עם חיילים בריטים, או מוסכמות של איך תתלבשי ועם מי תתרועעי ובאיזו שפה תדברי. זה הצד השני של בניית אומה - לומר מה אסור ומה מותר לך, ולהיכנס לך לנשמה".

זה הגיהנום.

"זה לא גיהנום עדיין, אבל זה חלק מהחיים. הגיהנום מבחינתי הוא נערה שמתגלגלת לעבודה בבית בושת ואנחנו לא נדע איך היא שרדה ומה קרה לבריאות שלה. צריך לומר שהסיבה שהספר מתמקד בתל אביב היא בגלל שיש כאן ארכיון טוב. בחיפה למשל אין חומר והיתה בה הרבה זנות".

קולן של הנשים לא נשמע בספר, בחרת לשמש להן קול?

"במובן מסוים כן. רציתי להביא תמונות לא מוכרות מחייהן של נשים. רציתי להביא את הסיפור הזה שהוא חלק מהסיפור ההיסטורי של תל אביב ושל החברה הישראלית. עם זאת נזהרתי מלחדור לתחום של מה הן חשבו או הרגישו ולמה עשו מה שעשו. כאן אין לי במה להיאחז וזה לא מתוך 'זהירות אקדמית'. יש לא מעט חוקרים שלוקחים טקסטים ועושים להם פרשנות. אני בחרתי שלא לעשות זאת מתוך תחושה של כבוד. לא יכולתי לתת פרשנות למה שעשו נשים במצב מצוקה. אנשים ברחו מאירופה. חלק ניכר מאנשי העלייה הרביעית והחמישית באו בנישואים פיקטיוויים. מצד אחד יש לי מסמך, שלא נכנס לספר, על בחור שב-1937 חסך פרוטה לפרוטה כדי שחבר באירופה יתחתן עם ארוסתו בנישואים פיקטיוויים ויביא אותה ארצה, הכסף נגנב ואין לנו מושג מה אירע לצעירה שנשארה בפולין. אני קוראת את המסמך ומקבלת דפיקות לב. ומצד שני ישבו כאן צעירות שלא ידעו מה אירע למשפחות שלהן שנשארו באירופה.

"יש שפע של מכתבים של תושבים לעירייה שמתלוננים על הרעש שגורמים השכנים. אנשים הגיעו מגרמניה באמצע שנות ה-30, נפלו ללבנט, סבלו מהחום והלחות ופתחו חלונות והכל סביבם מתפוצץ. ניסיתי לבנות בספר את העולם הזה, ומכאן הקוראים יילכו הלאה ויגיעו בכוחות עצמם אל המקום הרגשי - שאני דווקא עוצרת בו".

ריחות עזים

מהספר של ברנשטיין נעדרים המוסדות המוכרים וגם המפלגות ואפילו לשכת העבודה איננה. גם בתי הקפה של המשוררים לא עניינו אותה. ברנשטיין הציבה את המשקפת שלה דווקא מול בתי המגורים או בתי הקפה שהתקיימו בהם מופעי קברט, ושכנו על גבול יפו-תל אביב. אין כמעט תיעוד חזותי של המקומות הללו שלא היו מקור גאווה לעיר הלבנה. גם יפו היתה מחוץ לתחום לצעירות יהודיות מהוגנות. אחד הסיפורים החזקים בספר מגולל את קורותיו של בית הקפה של יוסף ושמחה בטיטו שחיו ביפו והתפרנסו תחילה מעבודתו כחייט. לאחר שחנויותיו נשרפו במרד הערבי ב-1936, עבר בטיטו לתל אביב וביקש ממחלקת הרישיונות בעירייה לפתוח בית קפה שיוגשו בו מאכלים מזרחיים ברחוב יהודה הלוי 16. המקום פרח והלקוחות המליצו עליו בשל ניקיונו ואיכות התבשילים שבו, אבל השכנים שיגרו מכתבים לעירייה על התועבה במסעדה של "יוסף בטיטו הספרדי", שהיא מסעדה לכאורה, ובפועל משמשת כבית זונות שמתגלמים בו כל מה שנתפס על ידם כפגמי המזרחיות: לכלוך, רעש, ריחות עזים, מוסיקה ערבית, מיניות מזוהמת ופריצות מוסרית. "בלכלוך הגדול ביותר, בידיים מגואלות בזפת ובבוץ ובחיידקים של הנקבות מיפו מטגן הוא את הבשר הנקרא 'ששליג'... המסחר בסחורה החיה נעשית בעזרת סרסורים גם באמצע היום", ועוד.

תל אביב בספר היא עיר גזענית, צבועה ומוסרנית.

"נכון, אבל למה אני מהססת לרגע? גזענות זו תווית. לתושבי העיר היה עולם מושגים אירופוצנטרי מובהק: המהגרים באו מאירופה וישבו עמוק בתוך תרבותה. אירופה של הימים ההם היתה כידוע גזענית. הם באו מעולם מוסרני והפעילו אותו כאן. מהבחינה הזאת התיאור נכון. נוצרה כאן תרבות שהיו בה מוסרנות, גזענות ומוסר כפול אבל צריך להבין את ההקשר ההיסטורי שזה קרה בו. אדם לא בא מאירופה למזרח התיכון טבולה ראסה. הסיפור של בית הקפה של בטיטו מייצג את חוסר הנכונות המוחלטת לקבל כל מרכיב שזוהה עם מזרחיות וערביות. היתה שלילה מוחלטת של מפגש של יהודיות עם זרים והזרים הם לא רק חיילים זרים, הם גם ערבים וכל מפגש כזה היה בחזקת פריצות במובן של זנות, ובמובן של פריצת הגבולות. הסיפור של בטיטו מוכיח שלא כולם נשארו בתוך המחנה. באו לבטיטו כי נהנו אצלו ולא נאמר בשום מקום שבית הקפה נסגר למרות שפע התלונות. בתי הקפה היו המקום שהתרחשה בו אינטימיות. אבל חוקי המשחק היו נזילים: אפשר היה לשבת ולשתות, אבל היו גם פינות חשוכות למפגשים עם זרים. בתי הקפה היו אם כן מקום מוכר אבל חשוד. מקום שכדאי לפקוח עליו עין".

סוציולוגיות של כוח

דבי ברנשטיין היא מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה מ-1976. כבר שנים היא עוסקת במחקר של מעמד האשה בחברה הישראלית. היא נולדה ב-1944 בשיקגו לסילביה והרברט ברנשטיין, צאצאים לגל ההגירה של יהודים לארצות הברית ממזרח אירופה ומרוסיה ב-1881. אביה היה כימאי שבא לארץ עם אשתו ובתו בנובמבר 1947, והתחיל לעבוד במכון ויצמן. כעבור כשלוש שנים עברה המשפחה לחיפה שם הקים אביה מפעל לחומרים כימיים. היא למדה בבית הספר היסודי והתיכון בריאלי בחיפה. אחיה, אריק ברנשטיין, מפיק קולנוע, נולד ב-1952. היא שירתה בנח"ל בגרעין לרביבים ונשארה שם כשנתיים לאחר השחרור. בהמשך השלימה תואר ראשון ושני בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. את עבודת הדוקטורט שלה חיברה על הפנתרים השחורים ב-1971-1972, בשיא תקופת המחאה שלהם. בסוף השלימה את הדוקטורט ב"ברייטון יוניברסיטי אוף סאסקס" שבבריטניה. שם היא נפתחה לעולם אקדמי שונה לחלוטין מזה שבארץ. "באנגליה נפגשתי עם תיאוריות מרקסיסטיות וניאו-מרקסיסטיות. זה היה עולם שהיו בו שילוב של סוציולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה".

זה ספרה השלישי. הראשון, "אשה בארץ ישראל", עסק בנשים בתקופת הישוב ובמאבקן לשוויון והיה מחקר ראשון בארץ שבחן את ניסיונן של פועלות העיר בשנים 1919-1939 לפרוץ את החלוקה המסורתית בתחומי עבודה, משפחה ופעילות תנועתית; ספרה השני, "Constructing Boundaries" עסק בפועלים יהודים וערבים בחיפה בתקופת המנדט הבריטי. את הספר היא כתבה בבתי הקפה שבסביבת מגוריה בחדרה, שם היא גרה בבית צמוד-קרקע עם תרנגול מרהיב בחצר (היא מודה בספר לעובדות בשלושה בתי קפה שבהם ישבה וכתבה). "במחקרים שלי יש שילוב של תפיסות יסוד סוציולוגיות של כוח, של אי-שוויון, של ריבוד חברתי ושל מגדר יחד עם רצון עז שלי לספר סיפור היסטורי חדש, שלו אני קוראת היסטוריה חברתית. הפרויקטים שלי מספרים על שכבות שהן לא חלק מההנהגה ולא עוסקים באליטות".

את ספרה "נשים בשוליים" הקדישה לבן זוגה, יוסף שם טוב, ולבנם יותם סטודנט לכלכלה בן 23. שם טוב היה ממנהיגי המרד העדתי הראשון בישראל, מרד ואדי סאליב. בעצם הוא היה שר ההגנה של ההתקוממות שנקראה על שם רחוב קטן וצר בחיפה התחתית ופרצה ביולי 1959 בהנהגתו של דוד בן הרוש. שם טוב מת בשנה שעברה בקיץ. בפתח הדבר בספרה הודתה ברנשטיין גם לאשתו הראשונה של שם טוב, חנה שם טוב שטרן (שהכירה את יוסף כשסיקרה את משפט מורדי ואדי סליב לביטאון מק"י). חנה היא ידידתה של ברנשטיין ואם שני ילדיו האחרים של שם טוב, כולם משפחה אחת גדולה וחמה.

שם טוב היה מנופאי בנמל עד שיצא לפנסיה. הוא היה איש מיוחד ובוהמיין והיו לו חברים מגוונים. חבר משותף הפגיש בינו ובין דבי ברנשטיין כשחזרה מלונדון לאחר שגמרה את הדוקטורט ב-1974. "הוא היה גרוש ועבד בנמל. חיינו יחד במשך 30 שנה", היא סיפרה.

כמי שחוקרת את חיי הפועלים והפועלות בארץ איך היו החיים בין מלומדת לפועל?

"אנחנו לא מרגישים את מהות הבחירות שלנו כשהן נעשות. אהבתי את העובדה שחיי לא היו חיי אקדמיה רגילים ושחייתי בכמה עולמות. אהבתי לחזור מהאוניברסיטה לדירה שלנו בחליסה בסוף שנות ה-70. זו היתה שכונה ערבית ברובה, וענייה. לא גרנו שם מסיבות פוליטיות. רכשנו בפרוטות דירה בדמי מפתח - דירה רחבת ידיים עם נוף לים. יוסף היה דומיננטי מאוד. אני לא הייתי הדומיננטית במשפחה בזכות זה שיש לי תארים אקדמיים. גם בעבודה האקדמית שלי לא הלכתי בתלם, לא מבחינת הגישה התיאורטית ולא מבחינת מושאי המחקר. ניווטתי איזו דרך משלי שנשארה בתוך הממסד האקדמי. הייתי שותפה לזרם הביקורתי בסוציולוגיה שעם הזמן נהיה הזרם המרכזי. הייתי שותפה להוצאת כתב העת 'מחברות למחקר ולביקורת'. זה נכון גם לגישה הפמיניסטית שלי. זה מין דברים שנעשו מיינסטרים אבל לפני 25 שנה הם בהחלט לא היו.

"יוסף הגיע ארצה בינואר 1949 ממרוקו עם אמו. הוא היה יתום בן 16 והלך לעבוד. הוא עסק בדיג והעולם שלו לא היה דרך הלימוד וההשכלה אלא דרך התבוננות, מחשבה, דיבור, מוסיקה וחשיבה. למדתי ממנו כל כך הרבה. כל חיי היו עשיית דברים פחות או יותר כמו כולם, אבל קצת אחרת". *



ד"ר דבי ברנשטיין: "נוצרה כאן תרבות שהיו בה מוסרנות, גזענות ומוסר כפול אבל צריך להבין את ההקשר ההיסטורי של זה. אדם לא בא מאירופה למזרח התיכון ונעשה טבולה ראסה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו