בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבצע קזינו

יוצאי סיירת אלימים שהפכו לכרישי הימורים מככבים בעלילות ספרו הראשון של יקי יושע. הבמאי הוותיק אומר ששפך בספר את כל הגועל שלו מהחברה הישראלית ומתעקש שלא המציא כלום. בקרוב גם הסרט

תגובות

חארון ואשתו יושבים בהילטון טאבה ואוכלים ארוחת ערב. הוא נראה כמו ישראלי ממוצע, אולי אפילו מעל לממוצע. לבוש בטעם, מנומס וחביב גם כלפי המלצרים המצרים, לשונו עשירה יחסית עם ניחוח של פעם. מין מפא"יניק שלחם בכל מלחמות ישראל. חארון הוא כמובן לא שמו האמיתי, שאותו הוא מעדיף להסתיר. התפקיד מחייב. כי במקצועו חארון לוקח קבוצות של ישראלים להמר בבתי הימורים בחו"ל, מוביל אותם לאובדנם הבטוח כפי שיעיד מאוחר יותר כשנשוחח. ממש כמו חארון, שלפי המיתולוגיה היוונית דוחק בנשמות האובדות לעלות על סירתו ומעבירן את הנהר אל השאול.

חארון מתפרנס יפה. כל שנה הוא מוציא לחו"ל 30-40 קבוצות, כעשרים בני אדם בכל קבוצה. בדרך כלל הוא מסיע אותם לאירופה, רומניה או אוסטריה. בעלי הקזינו, ישראלים ברובם, גומלים לו בקומיסיון נאה, בתוספת אירוח מלא לו ולאשתו. לטאבה הוא לוקח את ה"עמך", כהגדרתו, לאירופה נוסעים הכבדים יותר שלא ממש צריכים אותו. אבל לעמך, לבינוניים ולכבדים מכנה משותף אחד ברור, פוסק חארון ממרום ניסיונו - כולם מפסידים. יש מי שמפסיד 500 דולר, אבל שגרתי לגמרי לראות מישהו שמפסיד 20-30 אלף דולר.

"בכל קזינו שתיכנס אליו בעולם, מלאס וגאס עד לונדון ואוסטריה ומקאו, תפגוש הרבה ישראלים. יש לנו נוכחות אדירה ביחס לגודל שלנו", אומר חארון. "קל לזהות אותם. הם חוצפנים, חסרי טקט, לא מתחשבים". "מה זה הרבה", אני שואל, "חמישה ממאה?" אשתו מתערבת לפני שחארון מספיק לגבש תשובה: "הרבה יותר", היא פוסקת, "הרבה-הרבה יותר". חארון מדייק: "גם היפנים אוהבים להמר, גם הסינים, אבל יש בתי קזינו שאתה מוצא מאה אחוז ישראלים. זו מחלה ישראלית".

הגעתי לקזינו בהילטון טאבה עם הבמאי יקי יושע. חובב הימורים בעצמו, שמפרסם בימים אלה רומן ראשון בשם "עוד אני הולך" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) המבוסס על חוויותיו בקזינו. הספר מצייר תמונה בוטה ואכזרית במיוחד של ישראל, עם משפטים אסוציאטיוויים, קצרים ומחוספסים, לעתים גסים ומלוכלכים. "המודלים שלי היו הביטניקים", אומר יושע, "ג'ק קרואק, אלן גינזבורג".

גיבור הספר הוא מיקי כהן, מלח הארץ, לוחם יחידה מובחרת המצטרף לשב"כ ונאלץ לפרוש לאחר שהוא הורג עציר פלסטינאי לא חמוש ("ופתאום האקדח אצלי ביד. והצחוק שלו קופא. כמו מסיכה. כאילו אשמתו שיש לו שני ילדים. ושישה כדורים אני מקיא עליו. מרוקן מחסנית על בן אדם כפות"). לאורך הספר נושא מיקי מונולוגים המופנים לבנו החייל שנהרג בפעולה צבאית, מתרוצץ בין אשתו האלכוהוליסטית ובין המאהבת הרוסייה שלו, ובעיקר מנסה לחמוק מהנושים המבקשים לגבות את החובות שצבר במשחקים בקזינו. 120 אלף שקל במקרה שלו. כסף קטן, לפי עדותו של חארון איש טאבה.

כל שרשרת הפיקוד בקזינו החל מהבעלים, דרך הדילר ו"המאשר" (האדם אליו פונים בבקשה לקבל אשראי) ועד לגובה החובות עצמו הם יוצאי היחידה של מיקי. את הקודים שהם למדו בצבא - דבקות במטרה, אומץ לב, קור רוח, נאמנות לפקודות וחוסר רחמים כשאין ברירה - הם מעתיקים לחייהם הנוכחיים. "טוב למות בעד הקזינו", מסכם יושע את המוטו של הלוחמים ביחידת "מונטה קרלו", הקזינו הלא-חוקי המתנהל אי-שם בערבות הבורסה ברמת גן.

לוחמי סיירת שהופכים למפעילי קזינו, מאיפה הבאת את זה?

"בעל קזינו בעל עבר צבאי שלוקח לעבודה אנשים שיודעים איך להשיג דברים כולל שימוש בנשק, אנשים שאת הסטייט אוף מיינד שלהם קיבלו ביחידות האלו, אלה דברים שראיתי בעיניים שלי. ואני לא מדבר על בעל קזינו אחד ולא על שניים ולא על שלושה".

מיקי מכור ליצרים שלו, בסקס ובהימורים, וככה הוא דוהר לקראת אבדון. יושע, שחווה על בשרו איך מרגיש מהמר, מתאר את הקזינו כסוג של התאבדות, שבה הריגוש של ההפסד עולה על הריגוש של הרווח. ההתמכרות הישראלית להפסד הבטוח בקזינו היא אלגוריה על החברה הישראלית "הצועדת אל מותה כמו עדר. היפנים מהמרים מטורפים, אבל הם עם משונה, אי אפשר להבין אותם. אנחנו שאהידים. כמו במצדה, לא נפסיק עד שלא נתאבד כולנו, עד שהז'יטון האחרון לא יעזוב את השולחן".

חארון מסכים. "המהמרים הם אנשים פגועים לגמרי, אין להם שום תקווה לחזור לעצמם. יושב בן אדם מול מכונה שמתוכנתת ככה שהוא יפסיד את הכסף, ומשחק. אני לא מבין את זה. אם אתה עושה משהו והוא כואב לך, באופן טבעי אתה תפסיק. אבל פה יש אנשים שממשיכים להפסיד שנים על שנים. הם לא מפסיקים להכאיב לעצמם".

עצה מאורי זוהר

יושע, בן 55, מכיר את עולם ההימורים עוד משנות השמונים. הוא ניסה את מזלו בהוליווד קרוב לעשר שנים, אז נכנס לקזינו בפעם הראשונה ונשבה. בשנים האחרונות חזר לבתי ההימורים, גם כצופה אבל גם כמהמר. מקומות לא חוקיים נוסח "מונטה קרלו" המופיע בספרו הוא אינו מכיר, משום שאינו מהמר בארץ, אבל למסעות הימורים בחו"ל למקומות המנוהלים בידי ישראלים הוא מצטרף מפעם לפעם. שם הכיר את חארון. בקזינו בטאבה הוא בן בית, רבים מהדילרים מברכים אותו לשלום. עם מנהל הקזינו עוסמה הוא ממש מיודד ("היו לנו שיחות על דוסטויבסקי, על הקוביוסטוס", אומר יושע).

הוא יוצר סרטים כבר 35 שנה. מלאכת הקולנוע חשובה לו, אבל האמירה חשובה לו יותר: "אם יש לי טייק שהמצלמה קצת מגמגמת אבל לשחקן האנרגיה יוצאת מהאוזניים, אני אעדיף אותו על טייק שהמצלמה מושלמת והשחקן מזייף". זו אולי הסיבה שהוא נמשך לסרטים "ספרותיים", למשל "סוסעץ" מ-1978, המבוסס על ספרו של יורם קניוק ומספר על צייר ישראלי (שמוליק קראוס) שחוזר לישראל אחרי שנים בניו יורק ומחליט לביים סרט על עצמו; או "העיט" מ-1982, שבו הוא מתעמת עם תרבות השכול הישראלית.

"עוד אני הולך" הוא הניסיון הספרותי הראשון שלו. בינתיים, הספר כבר הפך לתסריט, ובעוד חודשיים יתחילו הצילומים של הסרט. מבחינת יושע זוהי סגירת מעגל. את הסרט הראשון שלו, "שלום", הוא צילם ב-72', רגע לפני מלחמת יום כיפור, והוא יצא למסכים רגע אחרי המלחמה. "כבר אז חשבתי שהבעיה שלנו היא שאין לנו שלום והאמנתי שהעולם מחכה רק שיקי יושע יעשה סרט, ואז יבוא שלום". הוא התאכזב. השלום לא בא וגם הסרט נחל כישלון חרוץ. "הלכתי לאחת ההקרנות בקולנוע, ובסוף שמעתי בחורה אומרת לחבר שלה: 'אני אוהבת אותך למרות שלקחת אותי לסרט הזה'. הבנתי שכדאי לי לחכות עם סרט ההמשך".

אחרי ש"שלום" נכשל, מספר יושע, הוא הלך לקבל עצה מאורי זוהר. את סרטו של זוהר, "חור בלבנה", שהפך מאוחר יותר לקלאסיקה ישראלית, ראו 4,000 צופים ויושע רצה לשמוע איך הוא התאושש מהכישלון: "שאלתי את אורי מה הוא עשה אחרי שהסרט נכשל, והוא ענה: עשיתי את 'מוישלה וינטלטור'".

הוא אמר את זה באירוניה?

"לא, זו היתה התפיסה שלו. אורי היה מאוד מוכשר, אבל הוא לא עשה סרטים כדי לעשות את העולם טוב יותר. הוא עשה סרטים כדי שיהיה לו יותר קל לזיין. לכן, אני חושב, הסוס שלו נגמר די מהר".

יושע הימר על קולנוע. הימר, כי בסרטים הוא לקח יותר סיכונים מאשר בקזינו. את "סוסעץ" הפיק עם אשתו דורית ב-60 אלף דולר. "זה בערך היה התקציב של מנחם גולן לסצנה של השוק בקזבלן", אומר יושע. "לי ולדורית היתה דירה נחמדה באבן גבירול ונאלצנו למכור אותה כדי לממן את הסרטים". "העיט", עם הדיון שלו בתרבות השכול הישראלית, הפך את יושע לדמות לא אהודה בלשון המעטה. בעיתונות אף פורסמו מודעות אבל על שמו. אבל יושע, שמעולם לא היסס לתבוע את מבקריו, לא מצטער. "אני מת על בתי משפט", הוא אומר. בשנות השמונים הוא נסע לארצות הברית, ניסה לעשות סרטים בחוסר הצלחה וחזר בראשית שנות התשעים. מאז עשה כמה סרטים דוקומנטריים וסדרות טלוויזיה. סרטו העלילתי האחרון יצא לפני עשר שנים.

מהרגע הראשון הוא אהב את ההימורים בקזינו, בגלל שיש בהם משהו חשוף. "בתקופה הראשונה הדימוי של המלחמה היה מאוד חזק אצלי. הרגשתי כמו בקרב", הוא מספר כשאנחנו יורדים לאילת. "הרגשתי שזה אני מול הקזינו. הרגשתי שאני, יקי, אנצח את הקזינו ואוריד אותו על הברכיים. לקח לי זמן להבין שבסוף הקזינו תמיד ינצח".

הוא זוכר את אחת הפעמים הראשונות שהימר בלאס וגאס: "שיחקתי על אלפיים דולר עד ששמתי את היד בכיס והבנתי שהוא ריק. היה לי כרטיס טיסה ללוס אנג'לס לעוד שעה. ניגשתי לפקיד הקבלה וביקשתי ממנו חמישה דולר למונית לשדה התעופה, הרי השארתי אצלם אלפיים דולר. הוא ניפנף אותי. זה יפה בעיני. אם אתה מפסיד, אתה לא שווה כלום, ואם אתה צמא, שולחים אותך לשתות מים בשירותים. אם אתה מנצח, יתקשרו אליך לחדר ויציעו לך ארוחת בוקר ולימוזינה לשדה התעופה. אף אחד לא מעמיד פנים".

בחורינו המצוינים

עם הספר והסרט שבדרך, יושע מרגיש שהוא סוגר מעגל: "'שלום' היה סרט של תקווה, 'עוד אני הולך' הוא קינת אבל", הוא אומר. את הספר הוא מיקם בקזינו, כי "זה היה מצחיק אם הייתי כותב על סופרמרקט, אני אפילו לא יודעים איפה משלמים, כתבתי על דבר שיש לי נגיעה אישית אליו". הוא כתב על "בחורינו המצוינים" כי מצד אחד הוא מרגיש איזו קרבה נפשית אליהם, ומצד שני הם מייצגים את ההידרדרות המוסרית הגמורה של החברה הישראלית. הוא לא חשב מראש על המטאפורה שמייצג הקזינו לגבי גורלה של החברה הישראלית, אבל עכשיו הוא משוכנע. "החברה שלנו רוצה להתאבד, לכן היא הולכת להמר. לכן בטיולים לחו"ל הישראלים לא הולכים לראות מוזיאונים אלא לשחק בקזינו הקרוב".

הקזינו, אומר יושע, יותר חזק מסתם ספורט. בכדורגל הקבוצה המנצחת בדרך כלל מפרגנת לקבוצה שהפסידה. בקזינו לא. "קזינו הוא כמו מלחמת שוורים, כמו קרב אגרוף. אם אתה מפסיד, אתה גומר עם קרן של שור בתחת, אתה יכול למות. לא סתם המינגוויי אהב מלחמות שוורים ואגרוף".

הוא עצמו לא הפסיד "דירה או אוטו", אבל ראה אנשים שהפסידו עשרות אלפי דולרים מול עיניו. בתקופה האחרונה, כשפקד בתי הימורים כחלק מההכנה לכתיבת הספר, ניסה מדי פעם לדבר עם המהמרים. "שאלתי אנשים שהרוויחו למה הם לא לוקחים את החבילה של הז'יטונים והולכים. אבל כמעט אף פעם זה לא עבד, ושעה אחר כך ראיתי אותם יושבים מרוחים מול השולחן. עם מפסידים אי אפשר לדבר בכלל. כשאתה מפסיד אתה נמצא במצב שאי אפשר לעצור אותך. זה לא משום שזה לא בקודים להגיד למישהו שמפסיד להפסיק. הוא עצמו לא ייתן לך לדבר איתו".

מה שעושה את ההפסד למר יותר הוא "המאשר", אליו פונים המהמרים כשהם מתחילים להפסיד. "נגיד שאתה נוסע לשלושה ימים לחו"ל להמר, וביום הראשון הפסדת את האלפיים דולר שהבאת איתך", מסביר חארון את השיטה. "גם נשארו לך יומיים עד שתחזור ארצה, וגם אתה מת להחזיר את מה שהפסדת". במקרה כזה, ניגש המהמר שהפסיד ל"מאשר" ומבקש ממנו הלוואה. אם הוא חושב שאתה מסוגל להחזיר את ההלוואה הוא ישמח לתת לך אותה, בריבית קצוצה כמובן. עשרה, עשרים ואפילו חמישים אחוז לחודש או לשבוע, תלוי בנסיבות. זו תחילתו של כדור השלג שקשה מאוד לעצור אותו אחר כך. ככה, על פיסת נייר קרועה, אנשים ממשכנים את החסכונות שלהם, את העסק שלהם, לפעמים את הפנסיה שלהם, לפעמים את הדירה עם האשה והילדים שנשארו בארץ ולא יודעים דבר.

חארון אומר ש"המאשר" הוא תופעה ישראלית ייחודית. באף קזינו בעולם אי אפשר להמשיך להמר על אשראי. ישראלי, בעל קזינו באירופה שאנחנו פוגשים רגע לפני שהוא חוזר לעסקיו מעבר לים, וכדי להישאר בתחומי המיתולוגיה נקרא לו האדס, על שם אל השאול היווני, מאשר שזה אכן המצב. בכל בית הימורים ישראלי או שיש בו ישראלים רבים אפשר למצוא "מאשר" כזה. לפעמים, לדברי האדס, "המאשר" יכול להימצא בחיפה או בנתניה, ויוצרים איתו קשר טלפוני. גם בטאבה יש מאשר כזה, הוא אומר לנו, וידיד העומד ליד בעל הקזינו אפילו נוקב בשמו. "המאשר" אמור לדעת מהו מצבו הכלכלי האמיתי של המהמר, כדי להיות בטוח שחתיכת הנייר שהוא חותם עליה אכן שווה משהו; כדי להיות בטוח שיש מה לסחוט ממנו רגע לפני שהוא מתחיל לצלול.

"אתה קולט את משמעות המלה הזאת, 'המאשר'. הוא מאשר מי יחיה ומי ימות", אומר חארון. "הוא לוקח ממך את הכסף שאין לך. הוא מנצל את החולשה שלך, תוקע לך סכין בגב, ואחר כך עוד מסובב אותה. אין דבר יותר מכוער ומלוכלך מהביטוי הזה. הוא נוגד כל דבר שקשור לצדק". עם המאשרים אסור להתחכם: "חוב של מאה דולר בהימורים יותר גרוע מחוב של מאה אלף דולר בעסקים", אומר חארון. "על חוב של מאה דולר למאשר יכולים להוריד לך את הראש, זה עניין של כבוד. זו מציאות, והיא מתרחשת לעתים קרובות".

חארון אומר ש"שמע" על יוצאי סיירות שעובדים בקזינו, על אנשים שאם היו מחוץ לקזינו היו יכולים להיחשב ל"נורמטיוויים", אבל הוא מעדיף לא להרחיב. "אנשים לבנים לגמרי לא תמצא בשוק הזה, החשיפה להימורים לא יכולה להשאיר אותך לבן", אומר חארון. יותר מאוחר, במשטרת תל אביב, אומרים לנו שגם הם נתקלו ביוצאי יחידות בעסק הזה, וכמו בספר של יושע הם "לא עושים הנחות למי שהיו איתם בצבא. בעסק הזה אין מקצה שיפורים".

יושע פגש את יוצאי היחידות בעיקר בבתי הקזינו בחו"ל. "יושב לך שם מישהו ואומר לך: 15 שנה רצתי בבוץ בלילה, ועכשיו אני יושב באיזה חור מסריח בבולגריה או בטורקיה, ופה אני צריך לגמור את החיים שלי, זה מה שהמדינה מחזירה לי". הם יוצאים מהצבא ולא מוצאים את עצמם, מספר יושע, ואז איזה חבר מציע להם סוף שבוע במלון באירופה, הם מהמרים קצת, חייבים קצת, ואז מציעים להם: בוא תעבוד קצת אצלנו. "אתה רואה אותם בשדה התעופה. הם לבושים ישראלי פלוס, ז'קט עם חולצה מגוהצת".

היתרון של יוצאי הסיירות, אומר יושע, מתבטא ברגעים הכי עדינים כשהמהמר מתחיל להפסיד. "זה מתחיל בדרך כלל בלילה האחרון. למי שמפסיד אתה לא יכול להגיד לא, הוא יכעס עליך אם לא תיתן לו. הוא חייב כבר עשרים אלף דולר, וגם אם יש לו כרטיס אשראי הוא לא יילך לגהץ אותו, כי אז האשה או הבנק יידעו איפה הוא היה. ואז הוא מבקש עוד חמישייה. ברגע הזה צריכה לבוא 'הלחיצה בכתף'. את הלחיצה הזאת הלוחם הכי פאשלונר בסיירת עושה פי אלף יותר טוב מהעבריין הכי מצטיין".

הלחיצה הזאת, מסביר יושע, היא אחת בסולם ריכטר, אות אזהרה שנועד לאזן את המהמר, להוריד אותו לאדמה כי הוא הרי נמצא מחוץ למציאות. "אחרת איך תסביר שבן אדם מוותר על הדירה שלו: יש לו הרי אשה וילדים שגרים בה". הלחיצה לא נעשית, כמובן, כדי להגן על המהמר. היא נועדה להגן על הקזינו ממצב שבו המהמר יהפוך "מבר-גבייה לגווייה", ממצב שבו יישאר ריק מנכסים ואז אי אפשר יהיה לסחוט אותו יותר.

יוצאי הסיירות, מסביר יושע, עושים את העבודה שלהם בקור רוח. "כשעבריין ילחץ לך על הכתף זה יכול להיגמר רע. אתה תתרגז, הוא יתעצבן ואולי הוא גם יגיד לעצמו: 'העשיר הזה, הפרופסור הזה, מה הוא חושב לעצמו?' הרי חלק גדול מהמהמרים הם אנשי עסקים, אנשים שרואים את עצמם כמכובדים, לגיטימיים. מבחור 'לגיטימי' הם מוכנים לקבל את הצ'פחה הרבה יותר בקלות. נדמה להם כאילו נשארו עדיין בציוויליזציה. יוצאי היחידות עושים עבודה הרבה יותר נקייה". בגלל זה בעלי הקזינו רוצים אותם.

מי שנופל - נופל

לפי מכתב ששלחה לשכת מפכ"ל המשטרה למרכז המידע בכנסת בינואר השנה, אגב דיון ביוזמת משרד התיירות להקים קזינו חוקי באילת, מאות אלפי ישראלים מכורים להימורים לא חוקיים והיקף ההימורים הלא-חוקיים בישראל עומד על 10-15 מיליארד שקל בשנה. זה בנוסף ל-5 מיליארד המופנים להימורים חוקיים במפעל הפיס ובטוטו, ובנוסף למיליארדים שישראלים מהמרים עליהם בחו"ל, נתון שאותו קשה מאוד לאמוד. ההימורים, נאמר במכתב, הם "מחולל פשיעה של ממש, ענף כלכלי המשמש לפעילות ארגוני הפשיעה".

עו"ד תל-אביבי המתמחה בפשיטות רגל אמר השבוע ש-20% מפשיטות הרגל בישראל מקורן בחובות שנצברו בהימורים. במשטרה אומרים שהמספר הזה אפשרי מאוד. הם מכירים, כמובן, את המאשרים, וגם את האמצעים שהם מפעילים לגביית החובות ממי שלא משלם בזמן: "יש שיחות איומים בטלפון, מפרקים לך את האוטו, זורקים אבנים על הבית, לפעמים גם בקבוק תבערה", מספר גורם במשטרה העוסק בתחום. לעתים נדירות יותר זה מגיע לפגיעה בגוף ואפילו לרצח, אבל גם זה קורה. "התמכרות לסמים היא עניין קטן בהשוואה להתמכרות להימורים", אומר המקור, "בסמים נהרס מי שמשתמש בהם, בהימורים נהרסות משפחות שלמות".

ובכל זאת, למרות הנזק העצום והמוכח שההימורים גורמים לחברה, למרות הדלק שההימורים מספקים לעולם התחתון, נראה שישראל נוהגת בהימורים בסלחנות. העונש המקסימלי על מפעיל הימורים לא-חוקיים הוא שלוש שנות מאסר, "אבל לא שמעתי על מישהו שקיבל שלוש שנים", אומר המקור במשטרה. רוב בעלי הקזינו שמורשעים, אם הם מורשעים, יוצאים בעבודות שירות. בהגנה על אזרחים, שנקלעו איכשהו למערבולת של הימורים-מאשרים-גובים, המשטרה בכלל לא מתעסקת איתם. שוק חופשי. מי שנופל - נופל.

יושע אוהב את העמדה של מטיף בשער, ומאמין שזה חלק מהתפקיד שלו כאמן. "הקולנוע הוא כלי נשק היסטרי", אומר יושע. "הקולנוע הוא לא קסאם, הוא ברטה הגדולה, הוא פצצת מצרר שמגיעה לכל מקום. נותנים לך רמקול, אז תצעק. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את הלבה יורדת מההר".

באחד הקטעים היותר חריפים בספר מספר הגיבור איך הוא וחבריו בשב"כ נהגו לקחת את הנשים של העצירים הפלסטינים, להוריד אותן למרתף של מתקן הכליאה תוך רמזים שיוכלו לעזור לבעלים שלהן, ולאנוס אותן.

אונס במרתפי השב"כ? נשמע מופרך.

"שום דבר פה לא מופרך. שמעתי את הדברים האלה מיוצאי השירות. הם דיברו על זה כעל משהו מגעיל, שאף אחד לא מדבר עליו. אני לא יכול להגיד שזה קורה בכל מתקן של השב"כ, אבל זה ה'אני מאשים' שלי, ואם זה לא מוצא בעיני מישהו - sue me. חוץ מזה, ואני לא יודע אם זה מוסיף או גורע, כבר לפני כמה שנים קראתי שהרשיעו שוטר שתוך כדי תשאול דחף מקל של אסלה לאיבר המין של עובדת זרה".

מישהו מספר לך שהוא אנס פלסטיניות במתקן השב"כ ומה אתה עושה? מקיא עליו?

"אני לא אומר לו תתבייש לך. אני אומר לעצמי: בוא נסגור את הבסטה, החזרנו את הקושאן. דברים כאלה לא הורסים את הרקמה החברתית, הם כבר מורסה, נמק, הם הסוף שלנו".

ובכל זאת, בעיניו של יושע גם החברים של מיקי בספר וגם יוצאי היחידות שפגש ומספרים לו בלי נקיפות מצפון איך הם "מנטרלים" פלסטינים, הם קורבנות. "גם הגובה וגם הגווייה הם סוג של קורבנות של משהו שלא הצליח", אומר יושע. "צריך להבין שאחרי שהם משתחררים, בחברה הנורמטיווית יוצאי היחידות הם פריקים. החברה לא מציעה אופציה למקצוע שהם רכשו בהגנת המדינה. ואני לא מדבר על אהוד ברק". ככה, לדעתו, כמה מיוצאי היחידות מצאו את עצמם דווקא בקזינו, לא שייכים לשום מקום.

יושע, איש שמאל מובהק, התיידד בשנים האחרונות דווקא עם כמה מאנשי העמק, כמו למשל אליק רון, מי שפיקד על המחוז הצפוני במשטרה באוקטובר 2000 וספג ביקורת על אחריותו להרג 13 מפגינים ערבים. "יש לי חיבור טבעי עם האנשים האלה", אומר יושע. "הם אנשים שנמצאים באזור הסכנה ויודעים לתת את התחת שלהם, ואני הייתי חייל של שלום, בלי משכורת, ולקחתי הרבה סיכונים. אני לא מסתובב איתם כדי למלא איזה חוסר. בחיים שלי לא החזקתי רובה וגם לא אחזיק. יש חיילים כמו אליק רון ויש חיילים כמוני. אני חי עם זה בסדר גמור".

הוא ציוני, ללא ספק, ומאמין שההצדקה היחידה לכך שאוסף כל כך משונה של בני אדם התקבץ כאן בארץ היא היהדות. בלי היהדות אין לנו קיום, הישראליות אינה תשובה מספיקה, הוא אומר. ובכל זאת, הוא מרגיש שישראל כבר נדונה למוות, שאנחנו מסתובבים כאן כמו תרנגולת שערפו לה את הראש, ועוד נהנים מזה. "שדרות נפלה ועכשיו גם אשקלון נופלת", הוא אומר, "ואז אנחנו מתעוררים לחיים. עכשיו מבשרים לנו שגם אשדוד בטווח הגראדים ואנחנו קמים לתחייה. רק תן לנו אסון, תן לנו אפוקליפסה, ונתחיל לחיות".*



יושע. הקולנוע הוא לא קסאם, הוא פצצת מצרר שמגיעה לכל מקום. נותנים לך רמקול, אז תצעק


עטיפת הספר. הידרדרות מוסרית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו