בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארבעים שנה של מחאה חברתית

בשנת 1967 החליטה עיריית ירושלים להקים בשכונת ימין משה קרית אמנים, ופינתה את תושבי המקום. לבתיהם הם לא חזרו מעולם, אך את בית הכנסת השכונתי הם ממשיכים לפקוד

תגובות

סיפורו של "בית הכנסת הספרדי הגדול" בשכונת ימין משה בירושלים, הוא סיפור של מחאה חברתית נמשכת. כמעט 40 שנה חלפו מאז שוותיקי ימין משה פונו משכונתם על ידי העירייה, בניגוד לרצונם. למרות זאת, הם מוסיפים לבוא מדי שבת וחג מכל קצוות ירושלים, אל בית הכנסת ששיקמו במו ידיהם. הם מקיימים בו שיעורים ותפילות על פי הנוסח והנעימות של יוצאי טורקיה, ומתקשים לשכוח את הפינוי ההוא, שאותו הם נושאים כעלבון בלבם.

עיריית ירושלים החליטה לפנות את תושבי ימין משה לאחר מלחמת ששת הימים ולהקים בשכונה קרית אמנים. בית הכנסת של המפונים, שסיפורו נפרש בימים אלה בספר חדש של חוקר בתי הכנסת ראובן גפני "בית תפילה, בתי כנסת חבויים בלב ירושלים", אינו רק מקום תפילה, אלא גם אמצעי לשוב שבוע אחר שבוע אל ימין משה של פעם, שאינה קיימת עוד. גפני מדגיש כי ההיצמדות לבית הכנסת מהווה מחאה חברתית ייחודית: "המחאה הזאת קובעת שאמנם אפשר להוציא את התושבים מן השכונה, אך לא ניתן להוציא את השכונה מן התושבים", הוא אומר.

עד 1967, היתה ימין משה שכונת ספר לכל דבר. אל קשיי הפרנסה של העולים החדשים, רובם הגדול מטורקיה, הצטרף הקושי הביטחוני, כשהירי מהצד הירדני של הגבול הפך את החיים בשכונה לקשים במיוחד. עם זאת, אחרי המלחמה איש בממסד לא זכר לתושבים את עמידתם בימים הקשים, והתושבים קיבלו מהעירייה תמורת פינוים פיצויים זעומים בלבד. התושבים ניסו להיאבק, אך בסופו של דבר כמעט כולם נאלצו לעזוב את בתיהם. בשנות ה-70 שוקמו הסמטאות הציוריות של השכונה ובמקום המשפחות קשות היום שוכנו במקום תושבים בעלי מעמד סוציו-אקונומי גבוה.

המשפחות הראשונות שבנו את בתיהן בימין משה היו רובן ספרדיות, ושאפו לייסד בית כנסת ספרדי במקום מגוריהן. תחילה נקבע בית הכנסת במקום לא שגרתי, בתוך טחנת הרוח שליד משכנות שאננים שהוקמה ב-1860, 30 שנה לפני ימין משה. רק לאחר כמה שנים פנו התושבים להקים בית כנסת של קבע.

תכנון בית הכנסת היה מקורי למדי. המתפללים מספרים, שבמקום לבנות את הבניין כפי שמקובל בירושלים ולהפנות את אחד מקירותיו לכיוון הכותל המערבי, נבנה בית הכנסת בהמשך לשורת הבתים הצמודה אליו במעלה הרחוב, אולם כדי להפנות בכל זאת את המתפללים מזרחה, נקבע ארון הקודש בפינה הצפונית מזרחית של בית הכנסת, ואף הבימה נקבעה במרכז האולם, באלכסון, אל מול ארון הקודש.

צועדים ברגל

התושבים הוותיקים אינם ששים לדבר על הפינוי. חיים יום טוב החזן, יעקב גבאי וחבריהם זוכרים כי לאחר פינוים מן השכונה, הוצע להם להפוך את בית הכנסת למוזיאון קטן שיעסוק בעברה של ימין משה. המתפללים סירבו להצעה והחליטו להמשיך ולפקוד את בית כנסת גם ממקומות מגוריהם החדשים, המרוחקים למדי. חיים יום טוב צועד ברגל ממקום מגוריו בדרך בית לחם. אחרים באים, מי ברכב ומי ברגל: חיים מילס בא מנווה יעקב. מרדכי פרנסס מהקטמונים, מנשה פנסו מבקעה ויעקב גבאי משכונת מלחה.

ותיקי השכונה מתארים הווי של קומונה, קהילה ו'דלת פתוחה', כשבית הכנסת מהווה אחד ממוקדי החיים של התושבים. זהו ניגוד בולט לדימוי שהוא במידה רבה גם מציאות עכשווית של שכונת עשירים יוקרתית, שבה חיים כיום אמנים, אנשי תקשורת ותושבי חוץ (לפרק זמן של חודשים אחדים בשנה).

למרות דימויה היום, שכונת ימין משה נודעה בשנותיה הראשונות כשכונה של חכמים ורבנים רבים, רובם הגדול מעדת הספרדים. במשך השנים, מספר גפני, פעלו בבית הכנסת השכונתי הספרדי, כמה וכמה רבנים ידועי שם. בקמרון הקטן שהיה בנוי מתחת לבית הכנסת התגורר שנים רבות הרב יצחק בן מיכאל בדאהב, שהיה לא רק תלמיד חכם, כי אם גם מאספני הספרים וכתבי הידע החשובים ביותר בירושלים. אספן ספרים ידוע נוסף שהתפלל בבית הכנסת היה הרב בן ציון קואינקה. פעילותו הידועה ביותר היתה הוצאתו לאור ועריכתו של כתב העת התורני 'המאסף'.

רבנים אחרים שהיו ממקימי בית הכנסת ואף התפללו בו היו הרב יעקב חי בכור ניסים, ששימש הגבאי הראשי של בית הכנסת בשנותיו הראשונות, הרב שמואל מיוחס והרב יצחק דסה, שעסק לפרנסתו בטחינת קמח בטחנה שהייתה בבעלותו בשכונת ג'וראת אל ענב הסמוכה. בשנת 1940 מונה נכדו, משה ניסים דסה למוכתאר השכונה (פקיד) מטעם השלטונות הבריטים, ושימש בתפקיד זה עד פינויה במלחמת העצמאות. אחרי המלחמה ייסדו בני משפחת דסה בית כנסת חלופי לפליטי ימין משה בשכונת ליפתא עילית, שנקרא בית יעקב, על שם הרב יעקב דסה, רבה הספרדי האחרון של ימין משה.

סליק בארון הקודש

בית הכנסת שיקף נאמנה את הקשיים הביטחוניים שהשכונה התמודדה עמם. כשנעזבה השכונה לחודשים אחדים בעת מלחמת העצמאות, ננטש גם בית הכנסת. בספרו מגלה גפני כי כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת, בני שכונת ימין משה ניסו לפתור את הבעיה של הקירבה לבתים הערבים ששכנו על הר ציון ובסביבתו - ושמהם ירו עליהם - באמצעות כריתת ברית עם בני משפחת דג'אני הערבית, שהתגוררו על הר ציון.

לאחר מאורעות תרפ"ט, שבמהלכם הותקפה גם ימין משה, החליטו בשכונה לבנות שערי ברזל שיימנעו את הגישה לשכונה בשעות הלילה. למרות זאת לא עצרו השערים את הירי, ובתי השכונה ובכלל זה בית הכנסת ספגו לא פעם אש חיה. בעקבות ההתקפות על השכונה, ובתיאום עם מפקדת ההגנה, נקבעו בשכונה כמה סליקים שהוחבאו בהם כלי נשק שונים. אחד הסליקים נקבע בתוך ארון הקודש בבית הכנסת הספרדי.

בראשית 1948 ניסו הכוחות הערביים כמה וכמה פעמים לפרוץ לעבר בתי השכונה, ובמהלך חודש פברואר, נטשו כמעט כל תושבי ימין משה את בתיהם ועברו להתגורר בשכונות אחרות. גם בית הכנסת נעזב והפך לעמדה צבאית למגיני השכונה.

לאחר תום המלחמה לא שבו אליה המפונים. השכונה אוכלסה בעולים חדשים, רובם הגדול מטורקיה. אחד הצעדים הראשונים שביצעו העולים הטורקים, היה שיקומו של בית הכנסת הריק והפעלתו מחדש, אולם הבעיות הביטחוניות לא נעלמו, ובמהלך 19 השנים שבין 1948 ל-1967 ספגו השכונה ובית הכנסת מטחי אש חוזרים ונשנים מעמדותיו של צבא ירדן. עד היום ניתן לראות את סימני הפגיעה בצדה המזרחי של הבימה, במרכז בית הכנסת.



"בית הכנסת הספרדי הגדול" בשכונת ימין משה בירושלים, השבוע. התושבים ניסו להיאבק בהחלטת העירייה, אך לבסוף נאלצו לעזוב עם פיצויים זעומים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו