בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העקום הנכון

על בנייתו של גשר קלטראווה בירושלים

תגובות

רק ילדים חשים את עוצמתו של מעשה הבנייה. מאז ימי הגנון ממש אני זוכר היטב את קול התרועה שהיה עובר בין הילדים: "דחפור! דחפור!" וכולם רצים אל הדחפור שהגיע אל המאפייה והחל לחפור תעלה חדשה לצינור, נעמדים במרחק בטוח מפני אימת הרעש ומביטים בהערצה ובתימהון בזרוע הענקים השולחת כף ברזל חזקה ונתקעת בקרקע, סודקת אותה ונכנסת בה וקורעת ממנה גוש שהיה מספיק למשחק של שבועות, והאדמה נפערת, אדומה מאוד, ורואים את העמוק שלה, ואי אפשר לזוז משם מרוב הדבקות במסתורין הזה. ומכל הבתים שנבנו בסביבה בשנים ההן ומכל החפירות והיציקות שריתקו אותנו עד החשכה אני זוכר יותר מכל את בניית הגשר החדש על הוואדי.

עד אז היה גשר עלוב העשוי שלושה זוגות של חביות פתוחות שעליהן נוצקה סוללה ועליה הכביש הצר שהוביל מן המושבה מערבה אל "כביש חיפה-תל אביב" המכונה היום הכביש הישן. הילדים עמדו על ראש גבעת האדמה שנחפרה מבורות היסוד לגשר ובבורות יצקו פועלים בטון אל תוך תבניות עץ גדולות, המלאות ארג ברזלים מפחיד. שתי מכונות-בטון גדולות עבדו שם, מערבלות ולועסות בשצף קצף את החול והמים, החצץ והמלט. אפשר היה להתכשף כליל מהסיבוב הזה של מכלי המכונות, על שיניהם הפנימיות שנועדו לערבב את החומרים בהתהפכם.

מעולם לא ראינו בורות ענק שכאלה. יום אחד, לפני היציקה, כשהלכו הבנאים הביתה, ירדנו אל תוך הבורות וסתם ישבנו שם ביראה, עמוקים עמוקים, והאדמה היתה חמה ולחה. ממדי היסודות וכמויות הבטון שנשפכו לתוכם, ביחד עם צעקות הבנאים (בעיקר ביידיש, עדיין), עוררו שיחות אינסופיות בניסיון להגדיר את הגודל, העומק, העובי, הכובד, הכוח, החוזק. משהו בפתיחת האדמה נגע ישירות באושיות הקיום; בעצם עמידתנו על האדמה הזאת.

משהו בצמיחת העמודים בכוח המכונות והברזלים חיזק את תחושת הבית שלנו, אבל גם זיעזע את העולם. לגבינו, העומדים על ערימת העפר ההיא, יחפים, בחולצות טריקו מפוספסות, היה במראה הבורות הפעורים, המכונות הרותחות והבנאים החזקים, הצועקים, המזיעים בגופיות האפורות, מה שהיה בסיפורי הקדמונים בתיאורי עולמו של וולקן התת-קרקעי. האדמה כמו נפערה וכוחות איתנים נחשפו. הרעש-רעש הזה היה שליחו של הכוח המפעיל את העולם. כל הסצנות ה"וולקניות" בסרטים הטולקיניים למיניהם, על מערות האש והעשן, הכבשנים וצבאות הננסים או המפלצות הרוחשים בהן, אינן מגיעות לקרסולי העמידה הזאת כילד ליד אתר בנייה.

בשבועות האחרונים חשתי פתאום משהו, הד של אותה רגשה. משהו חדר והבקיע את הידיעה שבאה אחרי הילדות - זו המבינה שכוחו של הדחפור חזק מכוחה של האדמה, ושכוח הבנייה הכביר של הציוויליזציה קרוץ מכוח הרס כביר לא-פחות, ושעצם המלה "בנייה" אינה עוד כמוסה של היסוד הבונה בלבד, תמצית הבית והחיים, ומשהו רע ומהופך בא בתוכה. כל בנייה היא הרס. משהו, לא יותר מהד, ובכל זאת היה זה הד ברור של אותה רגשה שפיעמה בנו, בדוביק, בשאוליק לימון, באורי דרגן ובי העומדים על גבעת החמרה ההיא ליד הוואדי.

זהו הגשר החדש בפתחה של ירושלים, הגשר העתיד לשאת את מסילות הרכבת העירונית של ירושלים מרחוב יפו לרחוב הרצל מעל כביש הכניסה לעיר - גשר המיתרים שתיכנן האדריכל הספרדי סנטיאגו קלטראווה. בחודשי החורף האחרון צמח בצד הגשר (הנישא בינתיים על תמוכות ברזל) עמוד גבוה, נוטה על צדו. הוא צמח שלב אחר שלב - חוליה על חוליה, ובכל שלב הוא נראה תמוה יותר: מדוע הוא נוטה כך על צדו? מדוע נפחו עשוי כך כמין טרפז? ואז - כשהושלם העמוד ונראה כולו, על קצהו הקטום באלכסון, היתה התמיהה שלמה: מין עצם גבוה מאוד, שמאיים לנפול בכל רגע, שלוח באי-נוחות מעיקה אל השמים, קטוע ומשנה כיוון במהלכו, מזדקר מדי, לא מתאים לכלום. תמיהה שצורתה עמוד. רוב הירושלמים היו מוטרדים מעט, באותה אדישות ידועת סבל, על "מה עוד תעולל לנו העירייה". החרדים המסתובבים באזור אדישים כרגיל. "אני לא מסתכל על זה בכלל", אמר לי בחור ישיבה שעמד לידי במעבר החצייה מתחת לעמוד ממש.

והנה, בשבועות האחרונים נוספו מיתרים לעמוד - הם נקשרים בראשו ונמתחים אל החחים המוכנים להם לאורך הגשר. הם נקשרים זה תחת זה וככל שהם יורדים הם נפרשים לאורך הגשר. מרגע שהחלו המיתרים ליצור את מניפת המשולש שבין העמוד לבין הגשר נעלמה התמיהה ופינתה את מקומה לפליאה; העמוד המוזר נעשה נכון ומובן מרגע לרגע: ככל שנקשרים בו המיתרים - אתה חש כיצד הם מסמנים את קווי הכוח הזורמים מן העמוד אל הגשר ובחזרה אליו. זוויתו ופנייתו המעוקמת מתייצבים פתאום בקו שהוא שקול הרמוני לגמרי של צורות ומוקדי נפח וכובד מנוגדים.

ההתבוננות במתיחת המיתרים הזכירה פתאום את הפליאות ההן, בילדות, מול בנאי הגשר על הוואדי, אלא שהיה בהן גם דבר אחר, הנחשף דווקא במבנה כזה; משהו הנוגע בקרבתם הרגעית של חוקי הפיזיקה אל סף התפיסה, משהו הממחיש את ההנדסה כפעולה מתמדת על חומרים וכובד. העקום הזה הפך ליפה גמור - קו עז, תנופה מדויקת, פשוט ומובן וחלק. קראתי שהאדריכל דימה במבנה הזה את נבל דוד ואת צורת השופר (בעיקול הגשר בפנייה מרחוב יפו להרצל). יש לסלוח לו את השטות הזאת - שופר בגשר? ככה משפיעה ירושלים על ילידי ולנסיה התמימים. היושבים כאן, שקצו זה כבר בגרוטאות הסמל הירושלמיות הללו, מודים לו, לקלטראווה הספרדי, על הצורה ההדורה שנתן לגשר הזה.

לא כל מה שעשה קלטראווה, מן הנודעים והמבריקים באדריכלי הזמן הזה, משכנע באותה מידה. כמה מיצירותיו, שיש המכנים אותן "פסלים ארכיטקטוניים" נראות כהפלגות מאנייריסטיות בדרכו של גאודי. הצורות המרחפות ושפע הקווים המפרפרים בהן (כמו בשדה התעופה בליון) מעוניינות יותר בתימהון מאשר בבני אדם. אבל הוא אדריכל גשרים מוכשר ביותר, שנתן לגשרים התלויים בדור הזה איכות פיסולית מעודנת ומשמעותית. גשריו הם אירוע סביבתי מוחשי ומרגש בכל מקום והגשר הירושלמי, כבר בשלב הזה, מביא עמו מעוף וסוג של נוכחות חדשה, רחוק מהאדריכלות הירושלמית הכבדה, החזירית, של הדור האחרון. משהו שזרותו אינה פוגעת בדבר, ההפך, היא באה להוסיף תנועה ומצברוח אחר, קו אלגנטי באמת, היחיד שנוצר בשנים האחרונות בעיר הזאת, ידועת הבנייה המחריבה.



גשר המיתרים. מעוף וקו אלגנטי באמת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו