בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלך הג'ונגל

הוא הביא לישראל עקרונות בודהיסטיים משנותיו בסרי לנקה והקפיד על ארכיטקטורה ירוקה הרבה לפני שזה הפך לטרנד. האדריכל אולריק פלסנר מספר כיצד השפיע על טדי קולק לרדת מתוכניתו המגלומנית ל"הרס ירושלים" ומתבונן בעצב על מה שקרה לעיר בתקופת אולמרט. בסרי לנקה קיבל בחודש שעבר פרס על מפעל חיים

תגובות

שנים רבות לפני שהמלים "ירוק" או "אקולוגי" הוצמדו לכל פרויקט אדריכלי העידו המבנים שתיכנן אולריק פלסנר על רגישותו לסביבה: העדפה ברורה לחומרים טבעיים כאבן ונחושת, חצרות ובריכות פנימיות, אור טבעי ורוח במקום ניאון עוקצני ומיזוג אוויר והשתלבות בנוף הקיים תוך הקפדה שלא לפצוע אותו. "אני ירוק כבר ארבעים שנה, לפני שכולם דיברו על זה", אומר פלסנר בחיוך מנומס ובמבטא דני.

את העקרונות האלה גיבש פלסנר, בן 77, עוד בשנות השישים בסרי לנקה, בהיותו בעל משרד האדריכלים המוביל באי הטרופי (אז ציילון). על שנות עשייתו הארכיטקטונית שם, 16 בסך הכל, הוענק לו בחודש שעבר על ידי ראש ממשלת סרי לנקה, רטנזירי ויקרמנייקה, פרס חבר כבוד באגודת האדריכלים של המדינה כהוקרה על מפעל חיים. ואכן, בתקופת עבודתו במדינה בנה פלסנר כמעט הכל: כנסיות ומנזרים, בית יתומים, מלונות ובתים פרטיים לאליטת השלטון של המפלגה השמרנית UNP.

בשנות השמונים היה ממובילי פרויקט הפיתוח הגדול ביותר באי ומהגדולים באסיה בכלל: פרויקט המהואלי. התוכנית כללה שליטה בנהר מהואלי (mahaweli) על ידי בניית חמישה סכרי ענק והסטת אפיקים חדשים לחלק הצפון-מזרחי והצחיח של סרי לנקה, תוך העברת כמיליון תושבים לאזור. פלסנר, כראש הצוות לבינוי ערים ותכנון סביבה ונוף, הופקד על תכנון שש ערים חדשות וכל מבני הציבור בהן: בתי ספר, בתי חולים, תחנות משטרה, מקדשים, שווקים ומבני מגורים על פני שטח כולל של עשרת אלפים קמ"ר.

עקב מלחמת האזרחים שפרצה ב-83' בין הסינהלזים לטמילים הפרויקט מעולם לא הושלם. אולם השנים שעשה בסרי לנקה הותירו חותם עמוק בעבודתו של פלסנר, שתיכנן מאז פרויקטים רבים בישראל. הדבר ניכר בבית גבריאל שלחוף הכנרת (אותו תיכנן בשיתוף משרד ספקטור-עמישר, הפרויקט זיכה אותו בפרס רכטר לאדריכלות ב-94'), מבנה אבן חד-קומתי המתכתב עם בנייה כפרית מזרח-תיכונית ומכל אחד מחלונותיו נשקף הטבע סביב: הכנרת או גינות פנימיות. ההשפעה ניכרת גם בבית הספר לניהול ולתעשייה וניהול באוניברסיטת בן גוריון, שחלונותיו הרבים מוצללים באמצעות גגוני עץ, ובמרכז דניאל עמיחי ללימודי ימאות וחתירה שעל גדות נחל הירקון בתל אביב הבנוי כאונייה הפוכה. "הימאים היוונים היו הופכים את סירותיהם בערב וישנים תחתיהן, כך שהסירה הפכה להיות ביתם", מסביר פלסנר את מקור ההשראה.

דוגמה מובהקת לאופי עבודתו היא בית הספר הבינלאומי באבן יהודה, אחד ממבני הציבור שתיכנן פלסנר באחרונה (עם האדריכל חיים דותן) והחל לשרת ילדי דיפלומטים לפני כחצי שנה. במתחם ששטחו 74 דונם פרוסים מבני חינוך המיועדים לגילאי גן ועד תיכון, מגרשי ספורט פתוחים ומקורים, בריכות, אודיטוריום, ספרייה וקפטריה. מרבית המבנים במקום סובבים חצר מרכזית גדולה, ליבתו הירוקה של הקמפוס, ודרישתם של לקוחותיו לבית ספר ללא מסדרונות הביאה להקמת שבילים בין כיתת לימוד אחת לשנייה, המוצלים על ידי פרגולות עץ מרושתות וגגות מרעפי בטון וכורכר ורעפי זכוכית שמחדירים אור יום מרוכך.

לבו הסימבולי של בית הספר הוא בניין הספרייה: הגג הוא כיפת סקיי-לייט גדולה, חשופה לאור השמש ולגשם המטפטף אל תוך בריכת דגים וירק שהוקמה תחתיה. הספרייה עצמה בנויה לאורך היקפו החיצוני של המבנה העגול וקירותיה העשויים זכוכית מאפשרים לאור רב לחדור פנימה ופונים לבריכת הדגים.

נגד מיזוג אוויר

חייו של פלסנר החלו רחוק מאוד מישראל ומסרי לנקה. אביו היה צייר והיסטוריון דני שנסע לפירנצה ללימודי דוקטורט בהיסטוריה של ימי הביניים. אמו, אמנית ובת של יצרן ויסקי סקוטי, ברחה ממשפחתה לאיטליה ("היא היתה זאבה בודדה"). שם נפגשו השניים. פלסנר נולד בפירנצה ובגיל ארבע שב עם הוריו לדנמרק. ארבע שנים לאחר מכן מת אביו עקב דלקת תוספתן. כשפרצה מלחמת העולם השנייה נותר לבדו עם אמו: "גרמניה כבשה את דנמרק ב-40' והמשפחה של אבא שלי, שדאגה לנו כל הזמן, חשבה שנכון לשלוח אותי לפנימייה - כדי שאם אמא שלי תישלח למחנות אסירים לא אשאר לבד. למדתי בפנימייה יפהפייה מהמאה ה-15 בתוך יער עבות ובכל סוף שבוע הייתי רוכב שמונים ק"מ באופניים בחזרה לאמא שלי".

לאחר התיכון פנה פלסנר ללימודי אדריכלות באקדמיה הדנית. למרות שבא "ממשפחה של כמרים ובישופים" היתה במשפחתו גם מורשת אדריכלית מפוארת. "אח של סבא שלי היה אדריכל ידוע מאוד בדנמרק בתחילת המאה העשרים", הוא מספר. "בסוף המאה ה-19 הוא ייסד את התנועה הרומנטית הלאומית, שקראה לשוב לשורשים של המסורת המקומית הדנית באדריכלות, ותיכנן עיר שלמה בשם סקגן. גם אבי החורג, קאר קלינט, נחשב לאחד מאבות העיצוב הדני בשנות החמישים והשישים. הוא עיצב רהיטים וקתדרלה יפהפייה בקופנהגן אליה היה לוקח אותי. גם הוא מת בגיל צעיר".

בגיל 26, מעט לפני תום לימודיו, עבר פלסנר ניתוח בגב ואושפז למשך שנה בבית חולים. שפע הזמן הפנוי הביא אותו לקרוא חומר רב על אמנות ופילוסופיה הודית. "אמא שלי היתה קתולית אדוקה ובעיני כל העניין הדתי נראה מיותר לחלוטין", הוא מספר. "נמשכתי לבודהיזם כי אין שם אל, יש מורה, והאדם צריך לעבוד עם עצמו על עצמו, ללמוד שליטה עצמית".

את הידע שצבר מימש עם תום לימודיו כשהשתתף בתחרות בינלאומית לתכנון מקדש ופסל לבודהה בניו דלהי, לציון 2,500 שנה לבודהיזם. מתוך קרוב ל-6,000 אדריכלים שהשתתפו בתחרות זכה בפרס הראשון אדריכל הודי ("משיקולים פוליטיים") ובמקום השני פלסנר. בסופו של דבר מקדש בודהה לא נבנה אבל פלסנר זכה לפרסום גדול. כך הגיעה אליו מינט דה סילווה (minnette de silva), האדריכלית המתקדמת היחידה באסיה באותה תקופה. "הוזמנתי לעבוד איתה בסרי לנקה ואיך שהגעתי התאהבתי במקום, במינט, באנשים. זו ארץ יפהפייה. בקושי הכרתי סרי-לנקי שלא אהבתי, לעומת הודים שרק מעטים מהם הצלחתי לחבב. סרי לנקה היא ארץ מאוד מעורבת ונאספו אליה אנשים מכל העמים בתקופות הקולוניאליות השונות: פורטוגלים, דנים, בריטים, מוסלמים שהגיעו לשם מאז המאה השישית ונדהמו מגן העדן שחופיו מלאי פנינים והקרקע עשירה באבנים יקרות".

לאחר שנה נפרדו דרכיהם של דה סילווה ופלסנר והוא פגש את האדריכל ג'פרי באווה. השניים הפכו לשותפים ובמהרה, מספר פלסנר, "הפכנו למשרד האדריכלים הגדול והחזק בסרי לנקה ולאחר מכן גם הקמנו בית ספר. בגלל שלא היתה שם מסורת של אדריכלות, אנשים יכלו לבוא מהרחוב ומי שידע לצייר התקבל. היום זה בית הספר הרשמי של סרי לנקה".

בגיל 28, מתגאה פלסנר, "חייתי כמו מלך אנוכי. עם בית גדול משלי שאני תיכננתי, משרתים, נהגים וטבחים שדאגו לכל מה שהייתי צריך ואיפשרו לי לעבוד מסביב לשעון". הפרויקטים הראשונים שתיכננו פלסנר ובאווה היו אירופיים מאוד באופיים ו"הרגשנו שמשהו לא כשורה. בנו אז בסרי לנקה בניינים בסגנון בריטי, מין קופסאות מגעילות וסגורות עם חלונות קטנים מדי. באותה תקופה התנגדתי למערכות מיזוג וחשבתי שמבנה צריך להיות פתוח משני כיוונים לפחות לנשיבת הרוח וצריך להכיל בתוכו צמחייה ומים. אדריכלות בודהיסטית, לא אלימה, פתוחה לטבע ומשתמשת בו. אז תיכננו בית עם גג מאוד גדול והבנתי שהכל שם, כל המסורת האדריכלית בסרי לנקה תלויה בזה - בית עם גג גדול שניצב על עמודים והרוח נושבת דרכו לבית השכן. לכל מקום יש האופי, הנשמה והמנהגים שלו, אבל המרכיב הזה של הגג מלווה אותי".

במשך שנתיים למדו השניים את אופי הבנייה המקומית. אחד הפרויקטים שלהם היה בית פרטי במעבה הג'ונגל באזור פולון טלאווה, "שכולו גג גדול עם עמודים המקובעים בתוך סלעים שחורים גדולים", מספר פלסנר בהתרגשות. "ללא קירות, ללא חלונות, הכל פתוח ונושם. רק חומה שמקיפה את הבית מונעת כניסת בעלי חיים, אבל הקופים יכולים לקפוץ פנימה. זו פסגת האדריכלות בעיני. בעלת הבית היתה מנגנת על פסנתר כנף באמצע הבית והרוח היתה משחקת בסארי שלה. זה בית שמיועד לחברה אוטופית בלי בעיות ביטחוניות, כמו שסרי לנקה היתה בשנות השישים. בגלל מלחמת האזרחים הבית הזה עומד היום מיותם".

עם ספדיה וקאן

בזמן שהותו בסרי לנקה התקרב פלסנר לשלטון, בעיקר לאנשי המפלגה השמרנית. הוא תיכנן, בין היתר, בתים פרטיים לאינה דה סילווה, אשתו של מפקד המשטרה, ולנ"י ג'יאוורדנה, ראש הבנק הלאומי. "קבוצת השלטון היתה קטנה מאוד ומהר הכרתי את כולם", הוא מספר.

אתה לא חש שקיים היבט קולוניאליסטי באדריכל אירופאי המשפיע רבות על האדריכלות המקומית?

"הייתי מחובר לאנשי השלטון אבל לא הייתי מעורב במציאות הפוליטית. בעוד שהמפלגה השמרנית היתה מאוד פטרנליסטית והורכבה מהמעמדות הגבוהים בסרי לנקה, אני באמת לא חושב שנתפסתי כפטרנליסטי. כמו שההודים הזמינו את לה קורבוזייה ואדריכלים בריטים כדי ללמוד מהם, גם אני הייתי מאוד רצוי בעיני הסרי-לנקים. בניגוד לאוסקר נימאייר שחלם בברזיליה חלום מודרניסטי שלא תאם את החיים שם ועל כך הוא מתחרט, אני בחרתי לחזור לשורשים הסרי-לנקיים, לתת כבוד למסורת הארכיטקטונית של המקום. מעולם לא הטפתי למודרניזם ולא כפיתי את האדריכלות שלי".

באווה ופלסנר קידמו מאוד את נושא התיירות באי. "היה שם הכל: שמש, חופים, טבע, מסעדות - אבל לא היו מיטות לתיירים", מספר פלסנר. "בתמיכתה של ראש הממשלה סירימבו בנדארנייקה (האשה הראשונה בעולם שנבחרה כראש ממשלה) התחלנו לבנות מלונות".

לצורך תכנון מלון הילטון הגיע פלסנר בסוף שנות השישים לראשונה לישראל, כדי להתרשם מהמלון שתיכנן יעקב רכטר לרשת בירושלים. בביקורו הכיר את פרופ' תמר ליבס, ראש החוג לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית כיום ואז סטודנטית צעירה. התוכניות לבניית הילטון לא יצאו בסופו של דבר לפועל, אך ליבס הצטרפה אליו לסרי לנקה "והתחתנו אחרי עשרה ימים, כי ראשי הכנסייה שהיו לקוחות גדולים שלי לא ראו בעין יפה את מה שהם כינו אורח החיים שלי עם הבחורה הצעירה שהצטרפה אלי", הוא מספר.

בסוף שנות השישים עזב פלסנר את סרי לנקה כשחש שהמשטר עומד להפוך לדיקטטורה קומוניסטית וכל חבריו כבר לא היו בעמדות כוח. במשך חמש שנים עבד במשרד האדריכלות arup associates בלונדון ובתקופה זו נולדו ילדיו: דניאלה ומיה, שתיהן בוגרות המחלקה לאדריכלות בבצלאל ושותפות במשרדו של פלסנר (יחד עם האדריכלים רות פקר ונדב סלמון), ובנו יוחנן, חבר כנסת מטעם קדימה.

בזמן שעבד בלונדון הוזמן פלסנר שוב לירושלים על ידי טדי קולק, להשתתף בוועידת אדריכלים גדולה שדנה בתוכנית מגלומנית שיזם לאחר מלחמת 67'. "טדי הזמין אדריכלים מפורסמים מכל העולם כמו פיליפ ג'ונסון, לואי קאן, משה ספדיה, כל הביג שוטס", מספר פלסנר. "כולם אמרו לו דברים נעימים ומנומסים או שתקו ואני חשבתי שהתוכנית שהוא מציע איומה ואמרתי את זה. הוא רצה לבנות אוטוסטרדות סביב לעיר העתיקה וכל העיר המערבית היתה אמורה להיהרס עם בולדוזרים ולהיבנות במרובעים, תוכנית לגמרי לא שפויה שהיתה מחריבה את העיר שטדי כל כך אהב. אחרי שגם ספדיה ואחרים ביקרו את התכנון, טדי החליף את תוכניותיו, שכר את מייק טרנר ודיוויד פילדס ולמרבה המזל ירושלים ניצלה. קרו בה דברים נוראים מאז, מבחינה ארכיטקטונית, אבל לפחות לא האסון הזה".

מה הוצע לעשות במקום התוכנית המקורית?

"מה שקרה בסוף, כל האזור סביב לעיר העתיקה הפך לפארק לאומי וזכה לפיתוח סביבתי ראוי כמו בריכת הסולטן וגיא בן הינום, שהיום המשרד שלי מעורב בניקיון והצלה שלו. בעיקר שמרנו על החוקים הבריטים שלפיהם בעיר עתיקה לא בונים גבוה מחומת העיר".

ב-72' הגיע פלסנר לישראל עם משפחתו. "החלטנו שנחיה או במדינה של תמר או במדינה שלי ובהתחלה בחרנו בדנמרק. קיבלתי משרה יפה בבית הספר לארכיטקטורה אבל באמצע אוגוסט נשבה שם רוח מקפיאה שמקורה מסיביר, אני חושב, אז שינינו מהר את דעתנו ועברנו לשמחתי לישראל. המניע לא היה ציוני, אלא מזג האוויר הטוב של ירושלים".

ב-74' מינה אותו קולק לאדריכל העיר ירושלים "וזו היתה טעות מצדי. זה אסון להיות מעורב בפוליטיקה של הנדל"ניסטים והכנסיות והדתיים. אני לא חיה פוליטית, אני לא מסתדר בעבודה עם עורכי דין ופקידים ולא מתאים לי להיות פקיד בעצמי. נשארתי רק עד לביצוע התוכנית החדשה ועזבתי. התרומה שלי לא היתה גדולה והסתבכתי בפוליטיקה המקומית. בסרי לנקה הייתי מוביל, בירושלים הייתי פקיד". הערך המשמעותי שהניב התפקיד היה היחסים הטובים שנוצרו עם קולק ובהמשך סייעו לו לתכנן פרויקטים גדולים בעיר כגני בלומפילד המשתרעים מהכנסייה הסקוטית ועד למלון המלך דוד, גן הפעמון שסמוך אליהם ואולם הכדורסל במלחה שמשמש את קבוצת הפועל ירושלים.

אילו טעויות ארכיטקטוניות נעשו בירושלים באותה תקופה?

"כל הבניינים הגבוהים בירושלים הם טעות גדולה ומעציבה. אופיה של עיר היסטורית יפה בנוי משלושה דברים פשוטים: גובה הבתים, החומרים מהם הם עשויים והיחס שלהם לנוף. הבתים שבולטים הם מבני הדת או בזמנים המודרניים בתים אחרים שיש להם משמעות חברתית. בירושלים לא הקפידו על זה בכלל והפרויקט האחרון בהולילנד, למשל, הוא אסון. זה סקנדל שהתרומם דבר כזה בירושלים. הכל מונע מצבירת נדל"ן וכסף ואלה התוצאות העגומות. בתל אביב, למשל, אין לי התנגדות שתהיה בנייה לגובה. הבעיה היא בעיקר בהזנחה ובלכלוך של בתי הבאוהאוס, הבתים לשימור וכמעט כל מבנה בעיר. בדנמרק זוכים להקלות במס על טיפול בבית. צבעת את הבית שלך? תהיה לך הנחה משמעותית במסים.

"כשאהוד אולמרט היה ראש העיר נטען שאין מנוס מבנייה לגובה בגלל מצוקת קרקע. אבל כשבונים לגובה נדרש מרווח גדול בין הבניינים וכשבונים בגובה נמוך ניתן לצופף יותר את המבנים - כך שאתה לא חוסך הרבה כשאתה בונה לגובה. כשאולמרט אמר שחייבים לבנות לגובה בירושלים היה מדובר לטעמי במיתוס מוחלט. זו טעות גדולה. טעות נוספת בירושלים נוגעת לכל המושבים מסביבה שמתפרשים בחוסר אחריות מוחלט והורסים את כל הנוף סביבם. ישנן טרסות נפלאות וקלאסיות באזורים האלה. זה נוף מאוד עדין שבניין מכוער אחד מחריב לגמרי".

שש שנים בנהר

האינפלציה של שנות השמונים "גרמה לי כמעט לפשיטת רגל", מספר פלסנר. "בו בזמן בנט סוורין, אדריכל דני שחי בסינגפור, הגיע לתכנן מלון בירושלים ולאחר מכן הוזמן לתכנן מלון בסרי לנקה. בגלל שהכיר את העבר שלי שם הוזמנתי להצטרף אליו וזו היתה הדרך שלי להציל את נשמתי. תמר, הילדים והכלבה ליזי נשארו בירושלים ואני חזרתי לסרי לנקה. באותם ימים כל החבר'ה שלי חזרו לשלטון וזו היתה תקופה טובה בשבילי לעבוד שם". מסוורין נפרד לאחר שנה והתפנה לעיסוק בלעדי בפרויקט המהואלי - שנמשך שש שנים. "התנאי היה שאוכל לטוס אחת לחודש לירושלים. זה היה עול גדול למשפחה והיה קשה לתפקד ככה, אבל באמת הייתי כמעט חסר פרוטה".

כיוון שהפרויקט כלל פיתוח חקלאי של חלקות משפחתיות, הציע פלסנר להתייעץ עם מומחי חקלאות מישראל וכך סייע לכינון יחסים דיפלומטיים בין המדינות. הוא שיכנע את הנשיא ג'וניוס ריצ'רד ג'ייוורדנה ואת השר לפיתוח אזורי גאמי דיסנייקה, "שישראל היא הכתובת המתאימה בגלל המומחיות שלה בפיתוח קרקעות מצומצמות יותר כמו בקיבוצים ומושבים. באותם ימים שאחרי מלחמת יום כיפור לרוב מדינות אסיה לא היו יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אבל דווקא הסרי-לנקים התפעמו למשל ממבצע אנטבה והעריכו את היכולות של ישראל".

פלסנר יצר קשר עם משרד החוץ והם שלחו מומחים לסרי לנקה. "הכל נעשה בחשאיות גדולה, כי הישראלים לא יכלו לקבל ויזות. אני זוכר שנסעתי בלילה עם מפקד הצבא להמתין עם הג'יפ ליד הגדר שגובלת במסלולי הנחיתה. האחראי על שדה התעופה, שהיה איש של הנשיא, הורה לעצור את המטוס ליד הגדר, שם הישראלים עלו לג'יפ שלנו והמטוס המשיך לחניה רגילה. נערכו כמה פגישות מאוד מועילות בין הגורמים המקצועיים עד שהנשיא הכריז בפרלמנט שהוא מכיר בישראל, למורת רוחו של שר החוץ שהיה מוסלמי".

חבל הארץ שבו הוקם פרויקט המהואלי הפך בשנות מלחמת האזרחים לשדה קרב בעקבות סכסוך אדמות בין הסינהלזים לטמילים "והפך דומה לשטחים", אומר פלסנר בעצב. "במקום חקלאות יש שם בסיסי צבא, תחנות משטרה, מחסומים. כשאני מגיע לשם אני בוכה. אני ואנשים רבים נוספים השקיעו שנים והרבה אופטימיות כדי שיקום שם דבר נפלא והכל נעצר ונחרב".

פיגועי התאבדות ורציחות פוליטיות פגעו גם במקורביו בצמרת השלטון. אך פלסנר מספר שלא מלחמת האזרחים היא שגרמה לו להיפרד מסרי לנקה ב-87'. "הטמילים היו חביבים מאוד למי שלא היה סינהלזי. אותי עצרה קבוצת מורדים כשנסעתי בג'יפ שלי בג'ונגל והם פנו אלי בנימוס וביקשו לקחת ממני את הג'יפ. אמרתי להם מיד שאין בעיה, ירדתי מהג'יפ וחזרתי הביתה ברגל. מה שגרם לי לחזור ארצה היה מחלתה של דניאלה. לא סיימתי את העבודה שלי שם, פשוט עזבתי ברגע שנודע לי. אחר כך, עד שהחלימה, בקושי עבדתי".

בסוף שנות השמונים מת גבריאל שרובר וטדי קולק חיבר בין פלסנר לגיטה שרובר שרצתה לבנות מרכז לזכרו על גדות הכנרת ("היא היתה אשה קשה אבל ידעה מצוין מה היא רוצה וסיפקה תנאים אופטימליים לעבוד בהם", מחייך פלסנר). בית גבריאל סייע לו לשוב לעניינים. עד שנת 2000 הוא עסק בעיקר במבנים ציבוריים ובתכנון ערים ונוף: הבניין למדעים מדויקים באוניברסיטת תל אביב, תוכנית המתאר לפארק איילון (בשיתוף האדריכלים דויד גוגנהיים ומוטי קפלן), תכנון ותב"ע לבינוי בבית שמש החדשה ועוד. במקביל הפעיל משרד בדנמרק שם תיכנן מרכז מסחרי גדול בהילרוד שזכה בתואר המרכז המסחרי הטוב ביותר באירופה לשנת 93'.

למה נמנעת עד שלב מסוים מבניית בתים פרטיים?

"בעיקר בגלל שהשטחים שלהם בארץ היו קטנים מדי לטעמי כדי לעשות בהם את מה שאני מאמין בו. החשיבה הזאת השתנתה כשתיכננתי את הבית של אריק כרמון (נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה) בסביון, שם באו לידי ביטוי כל המוטיווים שאני מאמין בהם במבנים הגדולים".

מאז מתחלקת עבודתו של פלסנר וארבעת שותפיו הצעירים בין בתים פרטיים (שחזור בית הפגודה בתל אביב ותכנון בתים רבים בסביון, כפר שמריהו, רמת רזיאל ושדה ורבורג) ובין מבני ציבור. אחד הפרויקטים הציבוריים הוא קמפוס כפרי מדרום לקולומבו בירת סרי לנקה, שמתוכנן בשיתוף פעולה עם הג'וינט למען נפגעי צונאמי. הפרויקט מאפשר לפלסנר לשוב למקום שנראה כאהוב עליו ביותר: "מסרי לנקה אני לא מרפה", הוא מודיע. *



אולריק פלסנר בבית הספר הבינלאומי שתיכנן באבן יהודה. חייתי כמו מלך אנוכי, עם בית שתיכננתי בעצמי, משרתים וטבחים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו