בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צלקת לבנונית

סא"ל אילן לוי, שרצה בכלל לשיר בלהקה צבאית, פיקד במלחמת לבנון השנייה על גדוד תותחנים. לקראת סוף הקרבות, הוא קיבל הוראה להכניס את חייליו ללבנון, אבל החליט שהמשימה לא הכרחית ובכך הציל את חייהם. "אני מסתכל על האנשים שלי וחושב מה היה קורה אילו הייתי מחליט אחרת", הוא אומר בסרט "מלחמה ראשונה שלי", שיוקרן בפסטיבל "דוקאביב"

תגובות

שבועיים אחרי תחילת מלחמת לבנון השנייה קיבל יריב מוזר, בן 30, בעל חברת הפקות בחייו הרגילים וקצין חימוש במילואים, שיחת טלפון ממפקד גדוד התותחנים שלו. הגדוד של מוזר שייך לפיקוד מרכז ולכן לא גויס, אבל למג"ד שלו היתה בקשה. קצין החימוש בגדוד מילואים אחר, בפיקוד צפון, התמוטט, חטף הלם אחרי שמטח טילים של חיזבאללה נחת על היחידה שלו. אולי תוכל להחליף אותו?

מוזר הסכים. בלי צו גיוס, בעצם כמתנדב, ארז מוזר את החפצים שלו ועלה צפונה. ברגע האחרון הוא לקח גם את מצלמת הווידיאו שלו. מהמצלמה הזאת נולד הסרט "המלחמה הראשונה שלי", שיוצג בשבוע הבא בפסטיבל דוקאביב. סרט על אנשים במלחמה, ובעיקר על אנשים אחרי המלחמה, על הצלקת שהמלחמה הזאת השאירה בנפשם.

שנה וחצי אחרי סיומה, מלחמת לבנון השנייה נראית ככתם לא יפה שמישהו הזדרז לנקות מעל לבגד. כאילו לא היתה מעולם, כאילו היתה אירוע מביך שכולם מעדיפים לשכוח אותו. מחאת המילואימניקים מתה מזמן, דו"ח ועדת וינוגרד התמוסס מהר יותר מאשר השלג בירושלים ואהוד אולמרט נשאר ראש ממשלה. לא פופולרי, אבל ראש ממשלה. גם גיבורי סרטו של מוזר, גיבורים שנבחרו ביד המקרה, מעדיפים לשתוק, מנסים לשכנע את עצמם שהחיים נמשכים כרגיל. "אני לא מדבר על המלחמה עם אף אחד, אפילו לא עם ההורים שלי", אומר סמל במילואים עידן טלר, חובש בגדוד טנקים. אבל את תמונות הדם הקרוש שצילם בתוך טנק פגוע, שעה קלה אחרי שהוציאו ממנו את גופות ההרוגים, הוא לא מסוגל למחוק מהמחשב.

מבין גיבורי הסרט, בולט אחד מעל כולם: סא"ל אילן לוי, מפקד גדוד תותחנים סדיר בזמן המלחמה והיום אחראי על מערך המילואים בחיל התותחנים. הוא שבה את עינו של מוזר מהרגע הראשון, "שון פן" הוא קרא לו, עוד לפני שנודע לו על הייחוס המשפחתי של סא"ל לוי: אחותו הקטנה היא מלכת היופי לשעבר אילנית לוי, גיסו הוא אייל גולן. "אני לא 'אח של'", מדגיש לוי. "היא אחותי הקטנה. והוא גיסי, ולא הפוך. יש לי ארבעה אחים קטנים וכולם מוצלחים. ואני מסתכל על כל אחד מהם באותה צורה. מה שבחוץ לא חשוב לי".

אבל לוי הוא כוכב לא רק בשל הופעתו, אלא משום שבזמן המלחמה הוא עשה מעשה שלכאורה מנוגד למשמעת הצבאית. לוי קיבל פקודה לשלוח כוח סיור ללבנון, לקראת כניסת הגדוד למחרת היום, הגיע לשער בגדר, הבין שאם יבצע את הפקודה החיילים שלו ייהרגו לחינם, והחליט להימנע מכך. הכוח שנכנס באותו יום דרך אותו שער, על אותו ציר לא מאובטח, נתקל באש וספג קורבנות. לוי, בהחלטה שלו, הציל את חיי חייליו. לוי לא יודה בכך, אבל הוא כנראה הבין עד תום את משמעות המושג "מלחמת ברירה". היתה לו ברירה, והוא החליט להשאיר את חייליו בשטח ישראל. החליט להשאיר אותם חיים.

ההחלטה הזאת של לוי נחשפת בסצנה המרשימה ביותר בסרט, הרגע המכונן שלו: זמן קצר אחרי הפסקת האש מתכנסים הקצינים של אגד הארטילריה לשיחת סיכום בין העצים הכורעים עדיין תחת הפירות שלא נקטפו ב-34 ימי המלחמה. לרוב הקצינים האלה זו היתה המלחמה האמיתית הראשונה שהשתתפו בה. ולא רק שהם מרגישים שהניצחון ברח להם מהידיים, הם מרגישים שגם הצבא ברח להם מהידיים.

"השערות שלנו סמרו כששמענו איך חיילי שריון נטשו את הטנקים שלהם", מתועד בשיחה סרן אודי גורי, איש מילואים ששירת במפקדת האוגדה במלחמה. "שידרנו חוסר ביטחון. לא היינו מסוגלים, אנחנו כמפקדים... (להשפיע על) איך החייל הרגיש וכמה ביטחון היה לו ללכת אחרי המפקדים שלו להיכנס פנימה ללבנון. אנחנו, בתור מפקדים, עושים את התפקיד שלנו שנים רק בשביל הרגע הזה, כדי להגיד לחיילים שלנו: 'אנחנו נכנסים ללבנון ונסכן את החיים שלנו'".

אחד הקצינים הצעירים מוחה. שאודי ידבר רק על עצמו, שלא יכליל, הוא אומר. הסמג"ד דודו גורן מעיר: "זו לא הבעיה שלו או שלי, זו הבעיה של כל מדינת ישראל". סגן מפקד האגד, סא"ל אייל רוזן, מצטרף לשיחה: "אודי לא מדבר סתם באוויר, הוא מדבר עובדות... אני, כסגן מפקד אגד, קיבלתי לא מעט אמירות שאם לא זה ולא זה - לא נכנסים. ולי היתה תחושה שיש אנשים שלא רוצים לעשות את המשימה, חד וחלק".

בשלב הזה אילן לוי מתערב. "היו חששות, אני קראתי לחששות האלה סיכונים, זיהוי סיכונים", הוא אומר בטון שקט. "ידעתי שאני אכנס (ללבנון) וכנראה לא אחזור עם כל הגדוד. אני כמפקד חייב להגיד לחיילים את המשמעות. והמשמעות היא שאם אני כמפקד נכנס לציר והוא לא מאובטח, ואני לא מקבל אבטחה נורמלית, מחובתי להעלות את זה למפקדי ולהגיד להם מה הסיכון".

מתחילת המלחמה, התותחנים פעלו מתוך שטח ישראל. לקראת המבצע של 48 השעות האחרונות הוחלט להכניס יחידות תותחנים לתוך לבנון, כדי לחפות על הכוחות שרצו קדימה. הגדוד הסדיר של לוי נבחר להיות גדוד התותחנים הראשון שייכנס. "אני הייתי בשער" - מתאר לוי את הרגע המכריע שבו החליט לא להכניס את חייליו - "עם נגמ"ש, עם 11 חיילים ושלושה קצינים, אחרי תדרוך כניסה ללבנון, אחרי הכל, אמרו לי 'סע'. אני החלטתי בנקודה ההיא, מבחינת הצורך שקיים באותו רגע והסיכון שקיים - אני לא מכניס, והודעתי לרמ"ט האוגדה שעמד לידי: 'אני לא מכניס'. כי בהבנתי, הכנת הכלים כפי שהיא, בקונסטלציה ההיא, הסיכון גדול על התועלת. אני לא קיבלתי את זה בצורה סדורה מאף אחד. דרך אגב, השיירה שנכנסה שם, כמעט כולה בערה. ואני קיבלתי את ההחלטה, לא אף אחד אחר".

פרופיל גבוה מדי

לראיון בבית קפה בתל אביב, שנה וחצי אחרי הרגע הדרמטי ההוא, בא אילן לוי בלבוש אזרחי. עם עגיל באוזן וחולצת פולו אדומה, הוא מצדיק את התואר "שון פן" שהדביק לו מוזר, רק עם שיער אפור. אילו הדברים היו מתגלגלים קצת אחרת, ייתכן שלוי היה מגלם תפקיד של מג"ד רק בסרט, לא בחיים. בעולם הזוהר הוא נגע הרבה לפני אחותו אילנית, הצעירה ממנו ב-11 שנים (הוא בן 36, היא בת 25). נגע, והחליט לוותר.

"לא חלמתי על הצבא כשהייתי נער", אומר לוי. "חלמתי על דברים אחרים. הייתי ילד פסטיגלים. הופעתי עם כולם: יזהר כהן, שלישיית כמו צועני, אילנה אביטל. תגיד שם, שרתי איתו. אחרי זה לקחו ילדים נבחרים מכל הפסטיגלים, הופענו בכל הארץ במשך שלוש שנים. קראו לנו 'ילדי תהילה'. מחזות זמר, היה מעניין. חוץ מזה, עבדתי למחייתי, וגם שיחקתי כדורגל במכבי חיפה במחזור של אייל ברקוביץ'".

אז השואו-ביזנס היה במשפחה?

"גדלנו על מוסיקה ועל שמחה בבית. אנחנו קוראים לזה שמחה, אתה קורא לזה שואו-ביזנס. אילנית כנראה ספגה את זה בבית".

לוי אומר שאף פעם לא חלם להיות זמר וידע שגם הכדורגל וגם השירה הם רק תחביב. בכל זאת, כשהתגייס, רצה להתקבל ללהקה צבאית. "היו לי הבטחות שאגיע ללהקה", מספר לוי. "אבל הפרופיל הקרבי שלי היה גבוה מדי. אז הלכתי לתותחנים, ואני לא מצטער על כך לרגע".

על כישורי השירה שלו הוא שמר. בזמן המלחמה אייל גולן ("גיסי", הוא קורא לו) בא לשיר לפני החיילים. לוי הצטרף אליו לדואט בשיר "אלוהי" של ארקדי דוכין. לפני כשבועיים, כשלוי התחתן, הם חזרו על הדואט הזה.

כשפרצה המלחמה, לוי ראה מיד את הנולד. כשהרמטכ"ל דן חלוץ הבטיח לממשלה שכל העסק ייגמר בתוך כמה ימים, כינס לוי את חיילי הגדוד שלו ואמר להם שמחכה להם מלחמה ארוכה. הוא אפילו הפיץ את ההערכה הזאת בכתב. "מתוך ההערכה שלי את האויב ואיך שהוא יפעל ומה שידעתי שיש לו, הבנתי שהירי לא ייפסק, שזה יהיה סיפור ארוך", אומר לוי. "אני חשבתי שזה על סף הבלתי אפשרי להשיג בזמן קצר את המטרות הראשונות שהוגדרו. נכון שבפן הצבאי לא היתה החלטה שאנחנו הולכים למלחמה של 34 ימים. אף אחד בצבא לא אמר לי 'תתכונן לחודש'".

להבנה המהירה של הסיטואציה תרמה אולי העובדה שכבר בלילה הראשון של המלחמה ספג הגדוד של לוי, שפעל בתוך שטח ישראל, אש ישירה מחיזבאללה. "ניחתה עלינו אש מכוונת, כמויות מכובדות של תחמושת", הוא מספר. לוי אומר שלא הופתע, הזיז את הכוח ממקומו בלי נפגעים ומיד המשיך לירות. אבל חיילים אחרים המרואיינים בסרט מספרים שרק כשספגו אש מכוונת על סוללות התותחים שלהם, שישה או שבעה קילומטרים מהגבול, על נקודות הכינוס שלהם בתוך ישראל - הבינו שהם נמצאים במלחמה אמיתית, לא בסרט.

כשמוזר ראיין את לוי זמן קצר אחרי המלחמה, על ההחלטה שלו לא להכניס את הכוח ללבנון, עלו דמעות בעיניו. "אני מסתכל על האנשים שלי וחושב מה היה קורה אילו הייתי מחליט אחרת", הוא אמר למוזר. לאחר שנה, בראיון שהתקיים בשבוע שעבר, מנסה לוי תחילה להמעיט מהמשמעות הדרמטית של ההחלטה שלו. "מבחינתי אין דרמות במלחמה. יש מערכת קבלת החלטות על סמך עובדות", הוא אומר. "בנתוני המודיעין שהיו לי הבנתי, שאם החיילים ייכנסו בציר הזה, הם לא יבצעו את משימתם. לא שיקול חיי אדם היה השיקול המרכזי. השיקול שלי היה שאני יכול לעשות את המשימה בצורה אחרת".

בצבא יש היררכיה, אמרו לך "סע" ואתה החלטת לא להיכנס. האם המפקדים שלך טעו בהערכה?

"כל החלטה שקיבלתי במלחמה אושרה על ידי מפקדי, כמו גם במקרה זה. במשימה הזאת, לאור הנתונים בשטח, בסמוך לזמן הכניסה, החלטתי כי אין הכרח בשלב זה להכניס את כוח הסיור. מלחמה היא ממלכת האי-ודאות, ולכן ביצעתי שינוי באופן מימוש המשימה בהתאם לתמונת המצב בשטח. קיבלתי גיבוי להחלטה הזאת. המשימה שלי לא היתה להכניס אנשים פנימה, אלא להכניס יחידת סיור. אני החלטתי שמשימת הסיור לא הכרחית. אני שלם לחלוטין עם ההחלטה".

גם משום שהכוח שנכנס אחר כך בציר עלה באש?

"תמונת המצב חייבה אותי להערכה מחודשת. נכון, הכוח שנכנס לפני וגם הכוח שנכנס אחרי ספגו אש נ"ט".

אתה מציג את ההחלטה הזאת כמהלך רציונלי לגמרי. זו היתה החלטה גורלית, החלטה על חיי אדם.

"בדיעבד זו החלטה גורלית. לא באותו רגע. אני לא יודע איפה הייתי היום, אם הייתי מקבל החלטה אחרת. יכול להיות שאם היו נהרגים לי 12 אנשים, לא בטוח שהייתי באותו מקום, לא בטוח שהייתי נשאר בצבא, לא בטוח שהייתי יושב ומדבר איתך על המלחמה באותה שלווה שאני מדבר איתך היום".

בכולנו נגעה המחלה

למרות הדברים המפורשים בשיחת הקצינים על אובדן האמון של החיילים בהם, לוי אומר שלא הרגיש "ולו משבר אחד" בכל המלחמה. היה לו אמון מלא במפקדים שלו. "האנשים שפיקדו עלי הם האנשים הכי טובים שיש לנו במדינה, מלח הארץ", הוא אומר. לכל החיילים, לפחות אצלו בגדוד, היתה ברורה המטרה, וכשהגיעה הפקודה להיכנס ללבנון, החיילים נאבקו על כל מקום בנגמ"ש.

לשיחה מאזין עידן טלר, חובש במילואים, ששירת במלחמה בגדוד שריון. את ההלם הראשון הוא חטף כשהורידו אותם מהאוטובוסים ליד נקודת הכינוס, לפני הכניסה ללבנון. "התחילה לרדת עלינו אש", מספר טלר. "נהג האוטובוס עצר, אמר לנו: 'יאללה', וכולם התחילו לרוץ למצוא מחסה בין הטנקים, כשהפגזים נופלים על הגבעה מסביב. בחור אחד נכנס לשוק, נאלצו לפנות אותו".

ההלם השני תקף כשטלר היה כבר בתוך לבנון, הוא לא יודע איפה ("אמרו לנו את שם הכפר, אבל אני לא זוכר"), ואחד הטנקים ספג טיל. טלר הגיע למקום שעה קלה אחר כך, ונכנס אל הטנק הפגוע, חמוש במצלמה. את הגופה המפורקת ואת ריח הבשר הוא לא ישכח אף פעם, אבל העדיף לא לצלם. "לא רציתי שזה יהיה שמור אצלי במצלמה", הוא אומר. הוא חיכה עד שיפנו את הגופה, ואז צילם את פנים הטנק, מוכתם בדם. התמונות עדיין נמצאת אצלו על המחשב, אם כי הוא אינו מראה אותן לאף אחד. ההלם השלישי היה כשנודע לו שיניב כהן, חובש שעבד איתו, נהרג בטנק אחר.

עידן, אתה שומע את אילן. הוא פיקד על גדוד תותחנים, אתה היית בגדוד אחר. אילו היית פוגש את המג"ד שלך, מה היית אומר לו?

טלר לא חושב פעמיים: "אם הוא היה פה, הייתי נותן לו סטירה. הוא שלח אותי בלי שיהיה לו מושג מה קורה, אמר לי: 'רוץ, קפוץ לטנק', ומה שיהיה יהיה. אם הייתי נהרג, הוא היה אומר, 'טוב, עידן מת'. אם הייתי יודע שככה זה יהיה, לא הייתי הולך".

לוי מתקפל קצת בכיסא, אבל מעדיף לא להגיב על הדברים האלה. עידן טלר לא לבד, ממש לא. שישה גיבורים יש בסרט של מוזר, שישה אנשים שהוא שוחח איתם במקרה במשך המלחמה: את טלר הוא אסף בטרמפ, קצין אחר שירת איתו בגדוד, חייל אחר הוא פוגש רגע אחרי שהוא יוצא מלבנון ורגע לפני שהוא חוזר אליה. אחרי המלחמה הוא הלך לחפש אותם, וברגע שמצא אותם, הם מיד התחילו לדבר, לשפוך את לבם. "אין בינינו דמיון, כל אחד מאיתנו בא ממקום אחר, אבל לכולנו יש משהו משותף: בכולנו נגעה המחלה", אומר מוזר.

"המחלה" נובעת קודם כל מהפער העצום בין החיים "הנורמליים" בתל אביב או בקרית אתא או בחולון, לבין החיים "האחרים" כחייל מילואים. הפער הזה היה קיים תמיד, אבל מהסרט יש רושם שבמלחמת לבנון השנייה הוא הכה בחיילי המילואים יותר מאשר במלחמות קודמות. החברה הישראלית השתנתה, עלתה על נתיב מהיר של כסף, היי-טק ונסיעות לחו"ל, ומלחמה לא היתה חלק מהחיים האלה. מוזר עצמו נתקל בפער הזה כשחזר לחופשה ראשונה מהצפון - מה-"war zone" כפי שהוא קרא לו - עם הכבישים הריקים, הערים השוממות, והחורשות והשטחים הפתוחים הבוערים מאש חיזבאללה. "כמו בגיהנום", אומר מוזר. "הגעתי לתל אביב והייתי בשוק - כמו חיים מקבילים".

מוזר הלך לסיבוב במועדוני הגייז בעיר. "שאלו אותי: 'איפה היית? באמת לא ראינו אותך בזמן האחרון'. אמרתי שאני במלחמה בלבנון. אז אמרו לי: 'לא ידענו שגייסו גם את ההומואים'".

אהרל'ה יחזקאל, איש היי-טק ובמילואים סרן בתותחנים, מספר על חוויה מסוג דומה. "ביום הראשון של המלחמה התקשרו אלי מהעבודה ושאלו אותי מה קורה עם האפליקציה שעבדתי עליה", אומר יחזקאל. "אמרתי שאני באמצע מלחמה ולא מסוגל לענות. אז אמרו לי: 'טוב, אם תהיה לנו בעיה, נתקשר אליך מחר'. הם פשוט לא הבינו מה קורה. זה טבעי שבמלחמה החיים בעורף נמשכים, אבל במלחמה הזאת לא היה לאנשים acknowledgement שיש מלחמה, אנשים פשוט דילגו על הקטע הזה".

נכנסים להילוך אוטומטי

אילן לוי בסרט, בדואט עם גיסו אייל גולן (למטה, אחותו אילנית, מלכת היופי לשעבר). גדלנו על מוסיקה ועל שמחה
צילום: אתר מרכלים בעבודה
באחד הקטעים החזקים בסרט מצולם יחזקאל כשהוא חוזר מחופשה. איפה היית, מתעניין מוזר. "אתה תאהב את זה", עונה יחזקאל, "אני חוזר מהלוויה של בן דוד שלי, אהרון יחזקאל. כמו השם שלי. הוא נהרג בלבנון. הוא הבן-דוד האהוב עלי. כל חופש גדול הייתי נוסע אליו. אני לא כל כך רוצה לחזור לכאן", ממשיך יחזקאל, "אבל הרצון לא עולה עם מה שצריך לעשות. מכניסים להילוך אוטומטי. אני לא מרגיש טוב, אבל ברמת התפקוד אין שום בעיה".

היום מודה יחזקאל שיש לו בעיה רצינית בתחום התפקוד כתוצאה מהמלחמה ההיא. "מאיש היי-טק ללוחם אני עובר בן-רגע", אומר יחזקאל, "חזרה לוקח לי המון זמן. הייתי מפקד על מאה חיילים, על כך וכך כלים, הייתי בריגוש מקסימלי, ואז חזרתי לחיים הנורמליים והכל נראה לי קטנוני, לא רלוונטי. אני לא אחראי על אף אחד, זו נראית לי צורת החיים הכי פשוטה, חד-תאית".

בזמן המלחמה, אומר יחזקאל, בכל פעם שהוא נשאר לבד הוא היה על סף בכי, אבל לא הניח לעצמו להידרדר. "במלחמה אתה מכונה של קבלת החלטות", הוא אומר. הוא גם זוכר את התגובה המאופקת להדהים שלו על מותו של בן דודו האהוב בלבנון. "אתה, כקצין, צריך לעשות השעיה מוחלטת של הרגש", הוא מסביר. אבל למעבר החד הזה מאזרח לחייל ובחזרה, ל"קפיצה הזאת בין העולמות", כפי שהוא מגדיר אותה, יש מחיר. "את המחיר אתה לא משלם במקום", מסביר יחזקאל, "יש לך אשראי. אבל התשלום הוא מאוד כבד".

אצל יחזקאל המחיר בא בצורת תופעות פוסט-טראומטיות. הוא עזב את העבודה, שכב כמה חודשים על החוף, נסע לחו"ל, הלך ללמוד באוניברסיטה אבל לא היה מסוגל לעשות את הבחינות, חודשים רבים לא ענה לטלפונים מאנשים שהוא לא מכיר. "לא הבנתי מה יש לי, עד שחברה אמרה לי שאני חייב ללכת לקבל עזרה", הוא אומר. "היה לי מספר הטלפון של היחידה לטיפול בהלם קרב, כדי לתת אותו לחיילים שלי במקרה הצורך. הרמתי טלפון בעצמי. אני לא מסתיר את העובדה שאחרי המלחמה נאלצתי ללכת לפסיכולוג".

למרות הכל, יחזקאל לא רואה את עצמו נשאר בבית בפעם הבאה שייקרא למילואים, גם למלחמה הבאה אם תבוא. "זה לא נתפס לי שאני לא אלך", הוא אומר. "זה עניין של חינוך". אבל בכל זאת, גם אצלו מתגנב ספק. פעם אחת, הוא מספר, הוא אפילו אמר שבן דודו נהרג לחינם. "במידה מסוימת אני מרגיש שמה שקרה לו הוא בזבוז, מצד שני זה לא בזבוז, כי הוא עשה את מה שהוא צריך". כמו החובש טלר, שלא זוכר איפה צילם את הטנק הפגוע, יחזקאל לא מצליח לזכור את שם המקום שבו נהרג בן דודו. הוא רק יודע שזה היה בלבנון.

לפטריוטיות שלו מצרף יחזקאל הערת אזהרה: "יש שתי מוטיווציות ללכת למלחמה", הוא אומר. "אחת היא שהמדינה נמצאת בסכנת חיים והשנייה היא שאתה יודע שמי שאתה הולך איתו למלחמה, יודע מה הוא עושה. אבל אם התחושה היא שאמרו לך: 'בוא, תיכנס ללבנון, אנחנו לא יודעים בדיוק בשביל מה, אבל אם תמות נדע שיש שם אויב' - אז אתה אומר לעצמך: 'לא רוצה, תיכנסו בעצמכם'".

חולשה ואובדן דרך

דברים דומים אמר גם החובש טלר, שהשיחה איתו התקיימה מוקדם יותר. "אני לא זוכר שאמרו לנו: זו המטרה שצריך לעשות", הוא אומר. "נתנו לנו מטרה מאוד כללית: 'תיכנסו, ותצאו כשנגיד לכם לצאת'". טלר, תושב קרית אתא, התנדב לשרת בצה"ל כי בדיוק חזר עם הוריו משליחות בסינגפור, ואת השירות שלו הוא דווקא אהב. "אבל ממש לא חשבתי על מלחמה", הוא מגלה, "ואם חשבתי על מלחמה, חשבתי על משהו מאורגן, מסודר, עם סכימה. עם הפסקות צהריים".

כשהיחידה שלו הגיעה לנקודת הכינוס וניחתה עליה אש וכולם רצו לכל כיוון, הוא נזכר בסצנת הפלישה לנורמנדי בסרט "להציל את טוראי ריאן", עם החיילים הנאצים שקוצרים את האמריקאים הנוחתים, אבל די מהר הוא הבין שבסרט הזה הוא משחק בעצמו. "זה שירו עלינו טרף את כל הקלפים", הוא אומר.

היום טלר בספק אם יילך שוב למלחמה, "לא בא לי להיות הפראייר שימות כשכל החבר'ה האחרים נהנים". לפני זמן מה, בטיול, ביקר בתל חי. "עצרתי ליד המצבה של טרומפלדור וחשבתי לעצמי מה המשפט הזה - 'טוב למות בעד ארצנו' - באמת אומר", הוא נזכר. "הוא מעורר בך משהו אדיר, אבל אני לא יודע אם הוא תופס כמו פעם. אני יודע שחבר'ה בסדיר שיקראו את זה יגידו: 'מה הוא מדבר?' גם אני הייתי ככה בסדיר. אבל אני חושב שחבר'ה אחרי צבא ירגישו כמוני".

מה שהפתיע את מוזר הוא, שלמרות השוני בין האנשים שראיין ואף על פי שהגיע אליהם במקרה, כמעט כולם אמרו דברים דומים. כמעט כולם יצאו מהמלחמה חבולים. אילן סעדון, בעל חנות בגדים בקרית אתא ומפקד מחלקה במילואים בגולני, אומר למצלמה כשהוא יוצא מלבנון ש"שלחו חיילים לטבח" וחוזר כמעט על אותם הדברים בטון עייף בביתו בקריות. גיא שקד, חייל בגדוד שמדבר בזמן הקרבות על "רוחות הרפאים" שנלחמות נגדנו בלבנון, עבר לניגריה מיד אחרי המלחמה והיום הוא שותף שם עם ג'יי-ג'יי אוקוצ'ה, כדורגלן עבר ניגרי מפורסם.

"אני אתן לך תדריך", הוא אומר לאוקוצ'ה, שבא להשתתף בחתונתו שהתקיימה לאחרונה במבצר אנטיפטרוס, "לפני שנה היתה מלחמה בלבנון ואני השתתפתי בה". "כל הישראלים הולכים למלחמות", אומר אוקוצ'ה, שמספר שהוא ושקד עוסקים בסחר ב"סחורות" בתחום הביטחון.

מוזר עצמו יצא למלחמה נאיווי: גם האמין שהמלחמה נחוצה וגם היה בטוח שהצבא יעשה את מה שמוטל עליו וינצח "כי אי אפשר אחרת". עכשיו הוא לא בטוח לא בזה ולא בזה. התחושה שעלתה בו לאחר איסוף העדויות והצפייה בהן היא תחושה של "חולשה ואובדן דרך. הישראלים כבר לא יוצאים למלחמה עם סכין בין השיניים".

בסרט (הפקה ועריכה יעל פרלוב, בתמיכת נגה תקשורת, קרן רבינוביץ וארטה/צה-דה-אף) מבקר מוזר אצל לוי בלשכה שלו, ולוי קורא לו קטעים מדברים שכתב תוך כדי המלחמה. שוב עולות דמעות בעיניו. בשבוע שעבר השתדל לוי להיראות הרבה יותר קשוח.

לך נשארה צלקת מהמלחמה?

"לא הייתי קורא לזה צלקת. הייתי קורא לזה סטירה, פעמון, פעמון שאומר: תסתכלו ימינה ושמאלה ותתאימו את עצמכם. הוא מצלצל לא רק בצבא, הוא מצלצל במדינה. אני לא בטוח שבשאר המקומות עשו מה שעשו בצבא. אם היו עושים מה שעשו בצבא, יכול להיות שחלק מהדברים היו נראים יותר טוב. הבעיה המרכזית שלנו היא לא בעיה ביטחונית. יש בעיה חברתית ובה צריך לטפל. כדי שלא נהיה עוד עשרים שנה במקום שאנחנו לא רוצים להיות בו".

אבל מהסרט עולה תחושת אי אמון בצבא.

"מדינת ישראל מצפה מהצבא שלה שיספק לה הגנה. במלחמה הזאת צה"ל לא ענה על הציפייה הזאת. יכול להיות שמשהו השתנה בחברה. פעם, לפני עשרים שנה, הרגשנו את האיום עלינו כאיום קיומי. היום יש איום קיומי לדעתי, אבל האנשים פחות מרגישים אותו ככזה. המלחמה עשתה איזה זעזוע, אבל אולי בגלל החוסן הכלכלי המפתיע הוא לא כל כך מורגש".

"מבחינת המדינה לא קרה שום דבר, כי הכלכלה התאוששה", מסכים יחזקאל עם הניתוח. "אנחנו משתתפים במשבר רק אם הוא פוגע לנו בכיס, והמלחמה לא פגעה בכיס". *



סא"ל אילן לוי. מלחמה היא ממלכת האי-ודאות, ולכן ביצעתי שינוי באופן מימוש המשימה בהתאם לתמונת המצב בשטח


צילומים: דניאל צ'צ'יק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו